טוב, אנחנו לומדים טניה קדישא ובפעם הקודמת עסקנו באפשרות של הבינוני שהוא זה שנאבק בין לבין
לחוות גם כן חוויות של אהבת השם.
אוה, ישראל הגיעה.
כן, איפה אתה? איפה?
לחוות חוויות
של אהבת השם.
זה בעצם היה.
אתם זוכרים שבפעם הקודמת ראינו שהאדמו״ר הזקן מגדיר
מגדיר אחרת את מצוות ואהבת את השם אלוהיך. מגדיר את זה אחרת.
מה ההגדרה?
אנחנו תמיד פירשנו שבאהבת את השם אלוהיך אדם צריך להתאמץ,
לאהוב את הקדוש ברוך הוא וכולי.
ואז על זה יש באמת הרבה מאוד שאלות, איך אפשר, זה לצוות על הרגש וכן על זה הדרך.
אבל האדמו״ר הזקן הגדיר את זה אחרת.
הוא קרא לזה דרך ישר לפני כל איש.
דרך פשוטה.
וזה פשוט לשים לב כמה הקדוש ברוך הוא אוהב אותך.
על זה כן אפשר לצוות. שים לב,
שים לב כמה הקדוש ברוך הוא אוהב אותך, כמה הוא נתן לך. שים לב לדברים הטובים, שים לב גם לקשיים,
ותראה שהקשיים בסופו של דבר מטרתם הייתה להצמיח.
וכשאדם, הוא חווה את החוויה של השפע האלוקי, אז הוא,
זה פשוט אוטומטי, הוא מיד מגיב באהבה. אהבה,
אהבה מייצרת אהבה, שמחה מייצרת אהבה. זה מעגל כזה, זה מעגל חיובי.
יש גם מעגלים שליליים כאלו,
ששנאה מייצרת שנאה וכן על זה הדרך.
אז זה בעצם
דבר שלפי שיטת חב״ד,
אפשר בהחלט לצוות אותו על כל אחד מאיתנו,
לעמוד ולהתבונן
ולראות
במה זכינו,
כמה הקב'ה השפיע עלינו טובה, החל מעצם העובדה שאנחנו בכלל יהודים ובארץ ישראל ויש משפחה ויש ילדים ויש פה משפחה וכל אחד עם מה שהשפיעו עליו,
עם הטובה. ואז
מהמקום הזה, מהחוויה הזאתי,
עולה וצף גם אצל הבינוני רגע שקראנו לו אהבת עולם.
כן, אתם זוכרים את שני סוגי האהבות? יש אהבת עולם ויש אהבה רבה. אהבת עולם היא אהבה שבאה מתוך התבוננות בעולם,
בעולם האישי שלך, בעולם בכלל.
אז אתה,
התגובה לזה היא אהבה חוזרת. יש אהבה רבה שזה לפעמים נפתחים השמיים, ואדם מרגיש שיש לו איזה התלהבות,
איזה תנופה,
ואז הוא ככה דבוק בקדוש ברוך הוא. אבל באמת האהבה שיש, שהיא יותר קרובה לאפשרות לבינוני, היא אהבת עולם.
ולא מצווים אותך לאהוב,
מצווים אותך לשים לב כמה אוהבים אותך.
וביארנו בפעם הקודמת שזו הסיבה מדוע התורה לא מצווה על ילדים לאהוב את ההורים שלהם, וכן מצווה על ילדים לכבד את ההורים.
כי אהבה זה מובן, וכיוון שההורים אוהבים את הילדים, אז באופן טבעי
הילדים מחזירים אהבה. כבוד זה עוד משהו.
גם אם אני אוהב מישהו, לא בטוח שאני רוצה לשמוע בקולו, לא בטוח שאני רוצה לעשות מה שהוא אומר לי, לפעמים צריך לצוות על כבוד.
אבל על אהבה לא צריך לצוות, כי פשוט אהבה מחזירה אהבה, וזה כלל
גדול מאוד.
גם בין בני אדם,
זה הרי הולך הפוך, כן?
בדרך כלל, אדם שרוצה שאוהבו אותו,
אז כאילו, הוא רוצה לקבל.
אוהבו אותי, תחבקו אותי, שימו אליי לב, אני רוצה תשומי,
תעשו לי לייקים.
אבל באמת, אומרים לך, אם אתה רוצה שיאהבו אותך, אז מה?
אז תאהב.
אם תאהב, יאהבו אותך.
יצא מעצמך.
גם בזוגיות.
אם שניהם בני זוג עסוקים בלקבל זה מזה,
אז זה מתרוקן.
אבל אם עסוקים בלתת,
אז זה מתמלא כל הזמן, אתה נותן, אז רוצים לתת לך בחזרה.
ככה זה עובד.
וגם כלפי קודשא בריחו,
ג'אמי.
גם כלפי הקדוש ברוך הוא.
אם אנחנו מתבוננים, הוא התחיל, הוא אין לו בעיה להתחיל, אין לו מגבלות, השם יתברך, הוא מלא באין סוף אהבה והוא התחיל.
כל המגמה של בריאת העולם מראש היא מגמה חיובית.
כשהקדוש ברוך הוא רצה לזכות את האדם ורצה להעניק לו ורצה,
לפי הרמחל,
כל סיבת בריאת העולם היא בגלל שהקדוש ברוך הוא עצם הטום ולא יכול להיות טוב בלי שהוא מיטיב.
אז לכן הקדוש ברוך הוא ברא עולם שהוא יכול להיטיב לו.
זה עצם המהות של בריאת העולם, הרצון להיטיב.
אז לא יכול להיות שהעולם הוא יהיה אחרת. אז תתבונן ותראה כמה העולם הזה, הוא קודם כל הזמן רוצה להיטיב איתך. גם בדברים שהם קשים לך,
זה נראה לך בתור דבר קשה, אבל
בדיוק ראינו השבוע פירוש נפלא של מאה שילוח על הפרשה, על משפטים.
שמאה שילוח שואל,
למה,
הוא שואל, מה זה הדבר הזה שוגג,
שהדם לא עלינו רוצח בשגגה?
מה הדבר, מה טוב בזה?
או בכלל, לא רק רוצח, הוא אומר,
עושה אדם דברים בשגגה.
אז הוא אומר, זה רחמים של הקדוש ברוך הוא לבן אדם הזה.
כי בעצם,
אם אדם,
הוא פגע במישהו בשגגה,
זה אומר, נגיד רוצח בשגגה, זה אומר שהזלזול בחיי האדם,
התכונה הייתה קיימת עצמו בפנים.
אבל כל עוד היא לא יצאה החוצה, הוא לא טיפל בה, הוא אמר, בסדר, זה ניזלזל, לא קרה שום דבר.
והקדוש ברוך אומר,
אבל אני רוצה שתתקן גם את התכונה.
אז כדי שתתקן אותה הוא מוציא אותה החוצה.
עזבו שההוא שנהרג בשגגה הוא היה חייב מיטה בגלל סיבות אחרות.
אבל למה האדם שעשה את זה, מה הסיבה? אומר המה השילוח, והרחמים של הקדוש ברוך הוא עליך,
שגרמו לך להיכשל בפועל כדי שתוכל לתקן את התכונה. כי כל עוד לא נכשלת בפועל,
לא תיקנת את התכונה הזאת.
לפני רגע, הצלחת להסתיר, אבל ברגע שזה השפריץ החוצה אין לך ברירה.
אז אם אדם הוא, יש לו גאווה, הוא גאוותן,
צריך להסתיר את זה.
אז הוא לא מטפל בזה.
עד שפעם אחת הקדוש ברוך הוא עוזר לו להיכשל בזה, הוא אומר איזה משפט גאוותני,
אז הוא נבהל, וואי,
רצה לי כזה משפט,
אה,
כנראה יש לי את התכונה הזאת, אני צריך לעבוד על עצמי יותר.
אבל מלאכת התיקון מתחילה רק ברגע שהיה כישלון בפועל.
אז גם הכישלון הוא תוצאה שהקדוש ברוך הוא אוהב אותנו ולא רוצה.
בקיצור, זו ההתבוננות.
התבוננות שמביאה את האדם לכלל אהבת עולם, להתבונן כמה הקדוש ברוך הוא מיטיב לי, בוודאי בדברים הטובים,
וגם בדברים המורכבים.
ואז כתוצאה מהדבר הזה האדם מגיב חזרה לקדוש ברוך הוא באהבה.
עכשיו, זה העיקרון.
בשבוע שעבר דיברנו על העיקרון, עכשיו אתם יודעים, אמרנו, הטניה בנוי על איזה קביעת עיקרון, ואחרי זה כל מיני דוגמאות ויישומים.
אחת הדוגמאות שהוא נותן קשורה לסוגיה הלכתית מאוד מעניינת,
והיא,
הסוגיה היא,
העובדה
שאנו מזכירים יציאת מצרים פעמיים ביום,
בסדר?
זה לא מעניין,
כי זה לא כתוב בשום מקום.
נגיד על קריאת שמע, על שמע ישראל כתוב,
לא יהיו דברים מעניינים, בשוכבך ובקומך.
פעמיים, גם בקריאת שמע, גם בווהבתא, נכון?
ויהיו דברים אשר הלך לצורך ימי לבביך, ושנה נתן לבעליך, ודיברת בהם שבטיחה בביתך, ובטיחה בדרך, ושכונך וקומך.
אז אני מבין, שכונך וקומך, ערבית, שחרית, בסדר.
גם בוויה עם שמוע כתוב, שכונך וקומך.
אבל ביציאת מצרים כתוב הרבה מפעמים, למען תזכור, תהיה רם צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך.
בסדר, זה מצוות
זכירה כוללת
בליל הסדר.
זהו, יש מצווה, אז המשך חוכמה עושה אור שמח, דיון בין מצוות זכירה למצוות סיפור.
לזכור משהו, זה להגיד, אוקיי, לספר את זה, לעשות מזה עניין ועסק,
אבל לא כתוב בשום מקום.
בכל אופן, באו חזל
ותיקנו לנו להזכיר יציאת מצרים פעמיים ביום,
והצמידו את זה לקריאת שמע.
איפה? באיזה פרשה?
פרשת ציצית, נכון?
למען תזכרו
אני אשר רוצה לחמר את מצרים.
אז עכשיו למרות שפרשת ציצית לא שייכת בלילה, כי לילה עלה בזמן ציצית, בכל אופן תיקנו לומר את יציאת מצרים פעמיים בפרשת ציצית וסמכו את זה למה?
סמכו את זה לקרית שמע.
אז אדמור הזקן רוצה להגיד, מיד נראה את זה בפנים,
שבעצם הסיפור של יציאת מצרים הוא בתפילה, הוא לא רק
לגבי הזיכרון ההיסטורי שיצאנו ממצרים, כי לגבי הדבר הזה, כמו שאמרנו, מספיק זכירה בעלמא. אדם זוכר, אני זוכר שציינו ממצרים, ומספיק
לספר פעם בשנה בסיפור יציאת מצרים,
אלא זה המשך
הפרקים של ואהבת את, המשך מצוות אהבה.
מה, אני אגיד את זה קודם כל בהפך ואז נקרא את זה בפנים.
החוויה העמוקה הזאת היא שמישהו שחרר אותי
מהמצרים שלי.
אדם נברא עם מצרים,
עם מגבלות,
יצרים, תאוות וכו' וכו',
והקב' ברוך הוא
נתן בנו, נתן לנו,
את המפתח,
את הקיא, את המפתח הזהב, איך להצליח לצאת
מהמצרים של עצמנו.
כן.
הדגש היה שבני ישראל הוציאו את עצמם.
אז מה השאלה?
כי יבדוק מזה,
לא היה כוח להתקבל על כאן.
אני במצב של כאן.
לא רק שאני מתנהל אלוהים,
כמו שאז הוא בגדול הייתי ביד הנהג, אבל הייתי במושב.
בסדר, גם אני מתנהל אז באותה מידה, אבל אני מניח שזה לא הסיפור.
זהו ה...
כמו נשיאה מצרים, נשאר לספר, נשאר שם, וגם באה...
מעולה, מעולה. ג'רמי, אתם יודעים שג'רמי וניארה מתואמים לפני השיעור,
שאני אמרתי לו בדיוק בשלוש ורבע ראשות השאלה הזאת,
והוא עשה את זה.
זה מצוין, זה התכנון.
למה? למה זו שאלה מצוינת?
כי למדנו כאן כמה פעמים את היחס,
היחס הנכון של יהודי לעשיית טוב והיחס הנכון לעשיית רע.
בסדר?
אני אשתף אתכם ב...
זכינו לחתן את הבת ביום ראשון, היה שמחה גדולה, ברוך השם.
תודה רבה, תודה רבה.
תלף פלאים.
אז בחתונה ניגש אליי איזה מישהו,
רצה לברך בהתלהבות, ומאוד שימח אותנו.
ותוך כדי הדברים הוא אמר כזה במשפט,
מגיע לכם.
כרטיס משהו מגיע לכם כזה. עכשיו, אני שמעתי את זה, התכווצתי לגמרי, אמרתי לו, לא מגיע כלום, מה פתאום, הכל.
ככה, חתכתי אותו אולי קצת, למה?
כי אם אתה אומר מגיע לי, so called, אז כאילו, אז זה אני.
אני, כמה אני?
כך וכך קילוגרם, כך וכך גובה, אני.
עשית כאילו, זה היה מגיע לך.
אם אתה אומר לא מגיע לי, אז מי זה?
אז זה הרבה יותר גדול, זה אין סוף.
אם אדם עושה משהו טוב,
והוא אומר, זה קרה בגללי,
אז זה טוב מוגבל וחלקי.
אם אדם אומר, אם עשיתי משהו טוב,
זה בגלל שהאלוקי שנמצא בתוכי, שקוראים לו נשמה,
קוראים לו חלק אלוק הממעל ממש,
והמילה ממש מופיעה ממש פעמים בספר התניא,
ממש וגם ראשת תיבות מנחם מנדל שניאורסון,
לא הפרעתי לו לעבוד.
כי אם זה היה תלוי בי, כנראה,
בי, הכוונה, עוד פעם, יש כאן משחק מילים,
ההזדהות הראשונה שלנו היא עם הנפש הבהמית.
כשאני אומר, אני,
בדרך כלל הכוונה קודם כל למה?
לנפש הבהמית.
זה נכון שהאני העמוק שלי, הפנימי, הפנים פנימי זה הנשמה, אבל בפשטות כשאדם אומר את המילה אני סתם,
מי שמדבר זה הנפש הבהמית.
עיין ערך,
קימה בבוקר, אדם נמצא מתחת לעצמך ואומר,
אני מת להמשיך לישון,
אבל צריך לקום לתפילה.
מעולם לא שמעת בן אדם שאומר, אולי כן, צדיקים,
אה, אני מת לקום לתפילה,
אבל הגוף שלי מפריע לי ורוצה להמשיך ראשון. זה לא הולך ככה, אני הולך עם הגוף והנשמה היא שם.
בסדר?
אז כשאתה אומר את המילה אני ראשון, מה שקופץ זה בעצם נפש בחלק ש...
אז אם אני הצלחתי נגיד לקום מוקדם בבוקר לבקשות באדס, שרציתי מאוד לעשות את זה כאן,
אז מי הקים אותי? אני הקמתי את עצמי, אם היה תלוי בי המשך ראשון על המיטה, כמו שקרה אלף פעמים לפני כן ואחרי כן.
התפללתי לקדוש ברוך הוא, באמת, אני אספר לכם, התפללתי לקדוש ברוך הוא, אמרתי, רבאז, אני רוצה לקום לבקשות, להעלה אותך, אז תקים אותי בבקשה ב-4 בבוקר, ותן לי את הכוח גם לקום,
והלכתי לישון מתוך תפילה, וקמתי ב-4.
אני?
מה זה אני?
הצלחתי לא להפריע לאלוקי.
אז כמו, שלום, אחוסן,
אז כמו שביציאת מצרים הקדוש ברוך הוא נכנס לתוך מצרים ושלף אותנו,
ככה יש
אלוהים קטן בתוך כל אחד מאיתנו, שזאת הנשמה,
שיכולה לשלוף אותנו מהמצרים שעוטפים אותנו, שזה הגוף שלנו.
בסדר?
יש לי עוד שאלה.
אוי.
אז בהקשר הזה הדימוי הוא טוב דווקא.
עכשיו, יש כאלה שאומרים, אז אם ככה, אז מה, אז איפה אני? איפה הבחירה שלי?
אם זה הכל הקדוש ברוך הוא עושה, אז מה אני עשיתי?
תשובה, מה עשיתי?
לא הפרעתי, זה הרבה מאוד.
הייתי,
השתדלתי להיות דבק בקדוש ברוך הוא.
פתחתי ידיים וביקשתי מהטוב האלוקי שיעבור דרכי ויפעל.
ואז אם זה קרה, אז זכיתי לרגע אחד, למה?
להשראת שכינה.
הקדוש ברוך הוא בעצמו התגלה כאן.
ולכן אין דבר יותר גרוע מאשר אחרי שאדם עושה משהו טוב להתגאות בזה. מה אתה מתגאה? זה לא שלך בכלל.
מה אפשר לעשות?
להודות על הזכות שזה היה,
שהצלחתי.
בסדר, אתה יודע מה? כל אחד הולך להעביר שיעור, אתה הולך להעביר את זה ממצגת בבית אבות,
ואני הולך להעביר איזה שיעור, היה שיעור טוב, ואני יוצא ו...
כן, הילדים שלי אוהבים לעשות...
כל יום אני מדהים, אבל היום הגזמתי.
מכירים את הביטויים האלה, כן?
כן, היה משהו.
זה טעות. אם היה כאן משהו טוב, זה אומר שהיה פה מספיק פינוי מקום,
והייתה נוכחות אלוקית, הקב' התגלה,
שרתה שכינה, ומהדבר הזה הכל צמח.
זה אומר שמספיק התפללנו,
פינינו את עצמנו, היינו במצב של ביטול, היינו במצב של שפלות,
ביקשנו מהשם יתברך ושרתה שכינה.
ואז התגובה הבריאה אחר כך היא תגובה של הודאה ושמחה ולא של סיפוק וגאווה ושייכות.
אז בהקשר הזה גם אותו דבר יציאת מצרים. אם, אני חוזר לתחילת דברינו, אם
חז״ל קבעו את יציאת מצרים ליד פרשיות
ואהבת ואיים שמוה זה אומר שהפרשה הזאת קשורה ליכולת שלי לאהוב את השם יתברך. איך?
הנה עוד סוג של התבוננות.
אני מבין שהקדוש ברוך הוא נתן לנו,
כל אחד מאיתנו, בתוכנו, את היכולת
להשתחרר מהמצרים של עצמנו.
כל אדם הוא מלא מלא במצרים.
כן?
יצא לי, אני לא אגיד איפה, אבל יצא לי לפני כמה זמן להיות באיזשהו מקום ציבורי.
היה שם תור.
היה שם תור בקצת דחיפות.
ובסדר, אני כזה הייתי בצד, לא...
אבל לידי, אז מישהו דחף מישהו, ופתאום תוך שנייה, ההוא שדחפו אותו, אתה רואה בן אדם שהוא נהיה שור המזיק.
והוא כאילו, התחילו ללכת מכות וכל זה, היה צריך לעצור אותו, יש שם, הגיעו שם מאבטחים וכל מיני כאלה.
אבל אתה רואה כאילו בן אדם שהוא הבאת שליטה.
עכשיו, זה לא היה זה, מישהו אמר לו מילה, זה רק לא איזה מילה, זה פתאום כחול.
מצרים, מצרי כעס, מצרי קנאה, תאווה, כבוד,
שגורמים לנו לצער, וגורמים לנו לנזקים וכולי,
תורה אם אדם לומד תורה מעדן את עצמו וכולי לומד תניא
אז הוא יש לו איזושהי יכולת לצאת מהמצרים. עכשיו אני אגיד לכם השבוע אנחנו בשבוע של הברכות אז
הרבה דוגמאות זה משם.
דיברנו בינינו אשתי ואני ככה על החתונה
אז איך הגדרנו את זה? להתחתן עם הקדוש ברוך הוא לא להתחתן איתו אלא להתחתן כשהוא איתך.
אז כל דבר זה המון המון אנרגיה חתונה זה אנרגיה כזאת.
אבל האנרגיה הזאת צריכה ללכת לאנשהו.
אתה לא יכול להשאיר אותה בתוך הלב.
אין מקום.
אז צריך להעביר אותה. אז כשיש לך אפשרות להתפלל אותה,
כדי להפוך, כמו שרבי נחמן אומר, להפוך תורות לתפילות,
אז יש להפוך שמחות לתפילות.
אז הכל, הכול למעלה. אבל אם אין את זה, אז לאן זה הולך האנרגיה הזאת?
יכול, זה עלול ללכת,
לבוא נעשה אירוע כזה, שלא ישכחו אותי בחיים, יהיה בופה לפני ובופה אחרי וזה,
כן, הכל יהיה כזה פיג זה, משהו כזה שמתפנפן על עצמו.
אבל כשאתה
מפנה את זה לאיזושהי תפילה כלפי מעלה, ואתה עם השם יתברך, ואתה מעלה את הכל אליו כסוג של קורבן, כסוג של הבאת ביקורים,
הנה הבאתי לפניך את ראשית פרי אדמתי וכו',
זה אנרגיה אחרת לגמרי.
אז זה לצאת מה... עכשיו, זה...
אני נותן דוגמה מחתונה, כי זה... עכשיו חווים את זה פעם ראשונה, וזה גם...
יש שם התנגשות צירים ברגע מסוים,
כי מצד אחד מגיעים מלא מלא אנשים.
ואתה רוצה שכל אחד יהיה לפה מקום לשבת, כאילו, בסדר, תדאג לזה לפני כן, אבל יש שם איזשהו...
ובצד שני יש פה חופה, שזה אירוע של...
ואתה צריך בשלב מסוים להגיד, אוקיי, זהו, אני עכשיו,
אני חותך פה, ואני עכשיו רק עם ה...
ולא.
ואם הקב' לא נמצא שם, ואתה לא, אז אתה יכול להסתבך לתוך המאסרים של עצמך,
לתוך המצרים.
זה מה שהוא אומר כאן. בואו נראה. זה פרק מ״ז ופרק מ״ח, דייגתי עליו בהקשר הזה, ופרק מ״ט. בואו נראה.
הנה בכל דור ודור ובכל יום ויום
חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים.
מה זה יציאת מצרים?
והיא יציאת נפש האלוהית
ממאסר הגוף.
משחא דחיביא, משחא דחיביא זה
משיכת הנחש,
להיכלל בייחוד אור אינסוף ברוך הוא
על ידי עסק התורה והמצוות בכלל ובפרט בקבלת מלכות שמיים בקריאת שמע,
שבה מקבל האדם וממשיך עליו ייחודו יתברך
בפירוש באומרו
השם אלוקינו השם אחד.
וכמו שכתבתי לעיל כי אלוהינו הוא כמו אלוהי אברהם
לפי שהיה אברהם בטל ונכלל בייחוד אור אינסוף ברוך הוא,
רק שאברהם זכה לזה במעשיו ובהילוכו בקודש
ממדרגה למדרגה.
כמו שכתוב, ויישא אברהם הלוך ונשוא הנגבה, אבל אנחנו ירושה ומתנה היא לנו,
שנתן לנו הקדוש ברוך הוא את תורתו והלביש בה רצונו וחוכמתו יתברך
המיוחדים במהותו ובעצמותו יתברך
בתכלית הייחוד והרזק אילו נתן לנו את עצמו כביכול.
למדתם?
הוא נתן לנו את עצמו.
איפה?
בנשמה.
החלק הרוחני שקיים אצל כל אחד ואחד מאיתנו
זה מאן דה נפח מדילי נפח,
זה חלק אלוקא ממעל ממש.
בתוך כל אחד מאיתנו,
אני אומר את זה בהסתייגות,
כן?
אבל קיים סוכן זר,
ההסתייגות זה על הזר, כי באמת זה לא זר, זה מי שאנחנו באמת, אבל לפחות בהתחלה הוא נתפס כסוכן זר,
שכל הזמן דואג שנצא מעצמנו.
אל תחשוב רק על הצמיחה, אל תחשוב על הזולת,
אל תחשוב רק על התאבות,
תחשוב על הרצונות,
אל תחשוב רק על האיך, תחשוב על המה ועל הלמה.
רוב העולם עסוק באיך.
איך אני אשיג יותר כסף, איך אני אגיע מפה?
ומעט אנשים עסוקים במה ולמה.
למה אני רוצה יותר כסף?
מה אני אעשה עם הכסף הזה שאני אקבל?
מה?
מה תעשה איתו?
בסדר, גמרת, קנית, רכשת, יש לך בית, יש לך שלושה רכבים ועכשיו מה?
מה אתה עושה עם זה?
מה?
זה עוד כסף.
דבר יפה מאוד לראות, אני מאוד מנהל לראות את זה, שגדולי העשירים בעולם,
נכון, יש מדרג כזה, נכון? יש עניים, יש מעמד ביניים, יש עשירים, מולטי עשירים, מיליונרים, מיליארדרים, מולטי מיליארדרים.
מה נמצא מעל מולטי מיליארדר?
מה עושה מיליארדר אחרי שהוא גומר להיות מיליארדר?
מה הוא עושה?
מה הדבר הבא?
נח? לא.
מה הוא עושה?
תחשבו, ביל גייטס.
הוא מתעס... לא, הוא מתעסב, צוקר... מתעסקים
צדקה.
מיזמים, הם פורשים מכל הזה שלו, ביל גייטס פרש ממיקרוסופט וזה, ומתעסק, או צוקרברג,
מתעסקים, זהו, כמובן, ממשיך להרוויח כסף וכולי,
מתעסקים בצ'ארדינג, קרנות צדקה,
תמיכה בפה, תמיכה בשם,
האין, האייר, האמת שגם מייקל ג'ורדון יש לו איזה 60 מיליון דולר בשנה שהוא תורם,
תורמים, הם כאילו זה ה... אבל איך קוראים לו, הכי בולט בזה זה באמת ביל גייטס, שהוא כאילו, בזה הוא עוסק.
כלומר, אפילו לשיטתם של אלה שעשו מלא כסף, המדרגה הכי גבוהה זה לעסוק במה?
בנתינה, במשהו שהוא משמעותי.
והזכרנו את זה כאן כמה פעמים בשיעורים,
שהחברות הגדולות ביותר שמרוויחות הכי הרבה כסף,
זה חברות שלא שמו לעצמן למטרה להרוויח כסף, אלא שמו לעצמן למטרה לעשות טוב בעולם,
להוריד את השפע.
הכסף הרי הגיע לדרך.
ככה זה אפל, זה גוגל, זה מייקרוסופט.
יש להם כאילו איזה סלוגן כזה,
מחשב לכל ילד, כן? הוא מחשב בכל בית.
שכולם יגיעו לכל מקום בקלות.
יש להם איזה רעיון, איזה אידיאל, איזה משהו,
והוא מושך את השפע, והכסף כבר מגיע בדרך.
וחברות ששמו לעצמם מטרה להרוויח כסף,
לא הצליחו.
זה כאילו, השאלה אם אתה באנרגיה של לתת או לקבל.
אז לא חייבים לחכות להיות ביל גייטס כדי לתת, אתה יכול לתת גם כשאתה אדם פשוט.
אתה לא צריך לחכות להיות מיליארדר, גם תן קצת קצת, זה גם בסדר.
כל אחד יכול לתת מה שהוא רוצה. השבוע היה אצלנו בקהילה הרב ישעיהו אבר,
ראש מתנת חיים.
מכירים? כן, העמותה שעוסקת בכליות.
זה פשוט בלתי יאומן, זה לא יאומן הדבר הזה.
אני חייב להגיד לכם כמה נתונים, אתם מסכימים לי? להגיד לכם כמה נתונים, שמענו ממנו.
2018,
ישראל, כמות ההשתלות האלה האלטרואיסטיות,
לא של קרובי משפחה שזה,
אלא אנשים שתורמים בישראל הייתה יותר גדולה מארצות הברית, קנדה, בריטניה, הולנד וצרפת ביחד.
כלומר, אין דברים כאלה בעולם.
זה נדיר שיש איזה, הוא אומר שלפני חודש וחצי היה בטיימס בניו יורק
כותרת ראשית, מורה תרמה כליה לתלמיד שלה.
קראתי, התחלתי לצחוק, כי באותו שבוע היה לנו ארבעה מורים שתרמו כליות לאנשים שבכלל לא הכירו.
הוא אומר שבכל זאת חשבו שהוא משוגע, שאין סיכוי,
היהודי הזה בדרך להפוך את התור.
אתם מבינים מה אני מתכוון?
יש לו עוד מעט יותר אנשים שממתינים לתרום מכאלה שזקוקים לתרומה.
כאילו עוד רגע זה...
המטרה שלו, הוא אומר, המטרה שלו, שלא יהיו חולי דיאליזה בעם ישראל.
שמי שחולה דיאליזה, מגיע לשלב, מקבל מייד תרומה.
הוא לא צריך לחכות בכלל.
כי כאלה, הנתונים שלו זה שיש בישראל 6,000 חולי דיאליזה, רק 1,000 יכולים להיות מושתלים, כי כבר 5,000,
הגוף שלהם כבר ניזוק
ברמה שהם לא מסוגלים כבר לקבל השתלה.
מתוך האלף האלה,
חצי רק הם יהודים,
והשאר הם לא יהודים, ואין כמעט תרומות בכלל,
אין תורמים בני מיעוטים,
יש אפשר תורמים יהודים, אז אנחנו עומדים על 500 שזקוקים להשתלה. השבוע היה השתלה 613,
או 600 ומשהו, יותר מ-13,
וזה רק הולך וגובר הקצב,
והמטרה שלו זה שלא יהיה.
מי שיגיע חלילה למצב הזה,
והוא תוך זמן קצר התאמון להשתלה ונגמר הסיפור.
איך הגעתי לזה? אה, נתינה. אז הוא התחיל את השיחה שלו והוא אמר, תשמעו,
לא כל אחד יכול לתרום כליה, לא כל אחד זה מתאים לשלב המשפחתי שלו, לא כל אחד, ברור, כן? זה לא רק לא כל אחד, אלא הרוב לא יכולים לתרום כליה, נגיד ככה.
אבל לא משנה, השתנתה וקראתי שיחה,
אתה אומר, אוקיי, אני לא יכול לתרום כליה.
למה? כי נגיד במשפחה, במעגל המורחב, יש איזה מישהו
שיש לו בעיית כליות, ואז כאילו רוצים לשמור אותך אליו, בסדר.
אבל עצם הנוכחות בקוטי שיחה גורמת לך לרצות להיות אדם יותר מיטיב. אז לא כליון, אז חיוך. אז לא חיוך, אז עזרה, לא משנה, אתה מצטרף ל... ואז הוא סיפר סיפור נפלא.
הוא אומר שבתחילת הדרך של העמותה, ממש בהשתלות הראשונות, הוא פרסם איזה מודעות וכל זה,
שזקוק, והיא פתאום מתקשרת אליו, זה גברת, זאת אומרת, כבר מהטלפון אני שומע שהיא בת 80,
אז היא לא רלוונטית להשתלה.
אז היא אומרת לו שלום אדון האבר הרב האבר אני לא יכולה לתרום כי אני בת 92 היא אומרת לו
אבל התקשרתי כדי שתביא לי את השם של זה שאני אוכל להתפלל עליה.
אז גם זה חלק סוג של נתינה.
אנחנו נמצאים בתוך מאסר הגוף ומאסר הגוף הוא מה שגורם לאדם להיות עסוק בעצמו.
הקב'ה נתן לנו תורה שהופכת כל אחד מאיתנו בפוטנציאל לביל גייטס כזה בסדר ביל גייטס יש מעט בגוי כן הוא גם חלק גם גוי
אבל כל אחד מאיתנו מסוגל לצאת מהמאסרים שסובבים אותו,
מאסרי הגוף כאלה ואחרים,
בזכות התורה והמצוות.
אז אנחנו כל יום יוצאים ממצרים,
כל יום, בזכות הקדוש ברוך הוא, בזכות
חלק אלוקו ממעלה, מה שבתוכנו.
תנו לך קולים לצאת מבית הכלא, לא תגיד תודה.
אגב, השבוע נפטר יהודי חשוב,
רמי הרפז.
מי יודע כאן בכיתה מי זה רמי הרפז?
מה?
או, רב שם היה טייס בחיל אוויר, יפה מאוד.
יש הרבה טייסים בחיל אוויר, אבל אנחנו זוכרים את רמי הרפז,
בן קיבוץ הזורע.
הייתה קבוצת טייסים, חיל אוויר,
טייסי פאנטומים ברובם,
שנפלו בשבי במלחמת ההתשה.
וביניהם היה עיני,
והיה סגן אלוף,
ועוד, שהיו, הם היו בשבי איזה
כמעט שלוש שנים
בנחמדת עכשיו, והוא היה ביניהם.
אבל הוא היה,
הוא ממש היה, אתם יודעים, בשבי יש איזה, הוא היה המנהיג של קבוצת השבויים.
הוא הנהיג אותם בצורה מעוררת השתאות.
מעוררת השתאות. נדמה לי שכשהוא נפל בשבי גם השתאותה הייתה בהיריונים תאומים.
והוא הנהיג אותם בצורה מעוררת השתאות
עם סדר ועם משמעת ועם שיעורים. והיו שם גם טייסים צעירים שנפלו בשבי וותיקים,
אז הוותיקים נתנו שיעורים לצעירים במתמטיקה והוא הכניס אותנו לסדר של מבחנים ובגרויות, משהו,
וסדנאות מגפרורים, לבנות יצירות מגפרורים. הוא דאג להם שהם יישארו נורמליים, שפויים.
היה מנהיג בצורה בלתי רגילה, לא איבד את הקורואה שלו לשנייה אחת.
הוא השתחרר, חזר לטוס בחיל האוויר,
הוא היה לו מספיק שכל כדי לקחת תפקיד ראשון, הוא ביקש תפקיד כזה, שמו אותו,
מפקד מרחב שלמה של חיל האוויר, משהו שלא קורה שם שום דבר,
ירד עם המשפחה שלו איזה שנה וחצי לסיני, כאילו בתור איש חיל האוויר,
שיקם את המשפחה, אחרי זה חזר,
היה מפקד בסיס רמת דוד ועוד.
איש מעלה, מי שרוצה לעיין ולהעמיק בסיפור הזה,
יש ספר של עמיה ליבליך, אתם מכירים אותה?
עמיה ליבליך כותבה, כותבת המון המון ספרי,
מה?
כן, ילדי כפר עציון, כאילו היא לוקחת סוגיות אנושיות וחוקרת אותן ומראיינת.
אז ילדי כפר עציון זה ספר אחד של החובה.
והיא כתבה עוד ספר על השבויים האלה, זה נקרא חוץ מציפורים.
ספר חוץ מציפורים,
שהוא מחולק,
הספר, היא מראיינת אותם, וזה נבחר כשלבים.
הנטישה
והנפילה בשבי, כאילו העצם זה חלק אחד, החקירות,
תקופה ראשונה בשבי,
תקופה שנייה בשבי, והשחרור.
ספר אנתרופולוגי מרתק.
כדאי לכם לקרוא אותו, ושם רמי הרפז מופיע בספר הזה בגדולתו.
לא הוא, הוא לא מדבר על עצמו, הוא צנוע, אבל מדברים עליו, כל השבויים שנפלו, אלה שהגיעו אחריו וכולי.
הוא היה בין הראשונים שנפלו בשבי.
הוא מופיע באדם, אדם מנהיג. אז למה הזכרתי את זה?
מה?
לצאת מהמאסרים.
שהוא הצליח בתוך השבי להיות בן חורין.
להיות בן חורין.
הוא נפטר השבוע, בן 80. הוא עשה מילואים עוד לפני ארבע שנים.
לא, עוד לפני שנתיים הוא עשה מילואים.
הוא היה מפקד מפקד מלכת החירום במגידו
עד 2016. כן, עד 2016, עכשיו אנחנו עוד 2019. כן, אתה יודע, כזה, זה גיל 80, אנשים מבוגרים, הם יכולים.
זכר גיבור לברכה.
זה אבי לניר, כן, זה על אבי לניר, נכון.
ארץ ושמיים, מה שהוא נקרא, את הספר הזה, יש לי אותו.
אבי לניר זה עוד סיפור, נכון, זה יום כיפור,
במחלפת יום כיפור הוא נפל ונהרג בשבי.
אימו אותו.
אז על כל פנים אברהם אבינו הוא הלך בדרך הזאת. אבל אנחנו ירושה ומתנה היא לנו שנתנו לתורתו
והלביש בה רצונו וחוכמתו יתברך המיוחדים במהותו ובעצמותו יתברך.
בתכלית הייחוד.
והרי זה כאילו נתן לנו את עצמו כביכול.
כמו שכתוב בזוהר הקדוש על הפסוק ויקחו לי תרומה.
דלי כלומר אותי.
והבא ללא ימר ותרומה, מה זה ויקחו לי תרומה? אלא משום דקולא חדא אין שם,
כן?
כלומר ייקחו לי.
אז צריך להיות כתוב, ייקחו אליי תרומה, ייקחו לי תרומה, הם לוקחים אותי כאילו.
וזה שכתוב, ותיתן לנו השם אלוהינו באהבה וברצון וכולי,
כי באור פניך נתת לנו,
כן?
את מי הוא נתן לנו?
את עצמו כביכול.
מסר את עצמו לנו.
לקח את הנשמה, חלק אלוקה ממעל,
נתן אותה לאדם, מתנה.
וואו, קיבלנו מתנה אינסופית,
שעוזרת לנו כל רגע.
כל רגע מזכירה לנו, כן?
פעם הזכרנו כאן באחד השיעורים
את פינוקיו.
אומרים שזה היה סופר יהודי שכתב אותו, לא יודע.
פינוקיו, יש לו יצר הטוב,
זה בלע,
הברווזה.
ויש לו את יצר הזה, שמשון ויובה.
וואו,
פינוקיו,
אתה רואה איתנו, כדאי לך.
ובלה היא אומרת לו אל תלך איתה, לא כדאי לך ביום, יש לה קול כזה חלש,
כזה מסכנה, וכשהוא מצליח להתגבר על היצר הרע הוא מתקדם ולהפוך מעץ לאדם, בסוף הוא נהיה בן אדם, כן?
וכשהוא נופל אז האף שלו מתארך,
כלומר הוא נהיה רשע.
ואנחנו, עכשיו הבלה הזאת היא
היא כאילו מתנה, היא לא באמת שלא,
היא איזה קול כאילו חיצוני לו.
אז במובן מסוים הנשמה היא חלק אלוקא ממה על ממש.
שנמצאת בתוכנו, וכל הזמן אומרת לנו בזה, תקשיב, לא עושים ככה, זה מתנה, זה הקדוש ברוך הוא מתנה, כל אחד מאיתנו מתנה.
אם אדם עובד ועמל הרבה מאוד, בסוף הוא מתאחד עם הקול הזה, וכמו פינוקיו הוא נהיה בן אדם בסוף.
הוא נהיה אחד עם הקול הטוב שבו.
הצדיק בראש נולד כזה,
בסדר?
אבל העובדה שיש לנו איזה קול מוסרי שכל הזמן מזהיר אותנו ומזכיר לנו איך נכון ואיך צריך להתנהג,
הוא מתנה.
והמתנה הזאת זה,
הקדוש ברוך הוא נתן לנו כביכול את עצמו,
זה מה שקראנו בשבת שעברה, אנוכי, השם אלוהיך, אנא נפשי,
כתביתי אבי, אומר הקדוש ברוך הוא, אני את עצמי כתבתי ונתתי.
ולזה אין מונע לנו מדבקות הנפש בייחודו ואורו יתברך.
אלא הרצון.
שאם אין האדם רוצה כלל חליל לדבקה בו.
כלומר, הדבר היחיד שמפחידה זה אנחנו.
אנחנו לא רוצים. אבל אם אדם רוצה,
גם בינוני, אומר הקדוש ברוך הוא, אני רק אומר, אני רוצה להיות דפוק בך.
אני רוצה שתהיה כאן, הקדוש ברוך הוא אני מזמין אותך לבוא לשרות איתי בשמחה,
לבוא לשרות איתי בשיעור, אני מזמין אותך, אני רוצה שתהיה כאן.
אז הוא יבוא.
וזו דבקות.
וזו אהבה.
זו תפילה.
מה שמבדיל, כתוב,
אנוכי עומד ביניכם ובין השם.
הבעל שם טוב אומר אנוכי, האגו, עומד בין האדם ובין הקב' ברוך הוא.
יש סיפור יפה על הבעל שם טוב הקדוש.
היה פעם איזה צדיק אחד שהוא החליט שהוא רוצה לטענות וככה, זאת הסוגיה, לטענות, היא טענה, היא טענה, היא טענה ואחרי שהוא נטענה הרבה, זהו, הוא בא, פגש אותה בהשם טוב אז עכשיו בהשם טוב ראה אותו, הוא אמר לו
אם יסתתר איש במסתרים ואני לא הראינו אם אדם מסתתר ועושה כל מיני טעניות שובבים אבל מזה נהיה לו אני, איזה אגו, אני מתענר, לא רוצה לראות אותך, הלכת מפה
הוא ככה הזדעזע,
קצת נפגע אולי,
הוא הבין שהוא עשה טעות, הוא עשה תשובה,
הלך שוב,
הפעם הוא התפלל בלב נשבר,
והגיע לבעל השם טוב אחרי כמה זמן,
ואז הבעל השם טוב אמר לו,
אם יסתר איש במסתרים ואני לא,
הראנו.
אם אדם עובד על עצמו, לזה שהוא מגיע למצב שהוא מרגיש שהוא לא,
שהוא לא צריך את האגו שלו,
אז הקדוש ברוך הוא רואה אותו וגם אני רואה אותו.
אנוכי עומד עיניכם בין השם, האגו של האדם, הרצון של האדם לשלוט,
לקבוע, להיות, להחליט, זה מה שמפריד בינינו לבין השראת השכינה.
אבל אם אדם פותח, מה אומר הקדוש ברוך הוא? תשרה, תהיה, אני רוצה להיות צינור לנוכחות שלך,
אז הוא זוכה להשראת שכינה.
כן, נכון, נכון, אני מסכים לגמרי.
אומרים,
נכון, אומרים בשבע,
תראה, אומרים בשבע בעל שם תפשין, תיקח יהודי ותסחט אותו,
מה שיוצא ממנו זה טיפה של אהבת ישראל.
זה ה-SNS של יהודי, התמצית,
זה אהבת ישראל, נכון?
אחרי שהוא גמר, כתוב כל תו דעבדין אומות העולם לגרמאיו עביד. כל תו שהם עושים, בסוף עושים את זה לעצמם.
אז זה מה שהוא אומר כאן. זה כתוב, תהיה לנו השם ובאהבה, באור פניך נתת לנו השם ולא נתת לנו. זה אין מונע לנו מדבקות הנפש בייחודו וברואו יתברך, אלא הרצון שאם אין האדם רוצה כלל לדבקה בו.
אבל מיד כשרוצה,
הוא מקבל.
הוא ממשיך עליו אלוהותו יתברך. ואומר, ממש משפט, זה כלי מעשי.
השם אלוקינו השם אחד, אומר את המילים האלה, יהי רצון שתהיה כאן.
אני חייב להגיד לכם עוד פעם, אני אספר לכם, זה היה ממש לפני החופה של ביתנו, הלכתי הצידה והתפללתי.
תהיה כאן, תהיה איתם, תהיה אשרת שכינה,
שלא נשים לב לדברים לא חשובים.
אתה יודע, לפעמים זה היה אולי,
אתה פתאום שם לב לאיזה פרט כזה, פרט שולי, ההוא אמר, ההוא לקח, ההוא איכזר.
שטויות, אבל היא רק הסתכנה,
רק להיות מרוכז בדבר עצמו.
תפלל על זה, ואז
לפחות אתה נמצא באיזשהו מקום אחר אתה אומר לו, עכשיו אני עם השם מתברך והוא כאן, ומה שיהיה, הכל אני מרוצה, הכל טוב, הכל לטובה, הכל...
ואומר השם אלוקינו, הרי ממילא נכללת נפשו בייחודו יתברך, דרוח הייתי רוח ואמשיך רוח.
אם אדם משיב רוח
של דבקות, זה מושך אליו חזרה רוח אלוקית ומביא אותה, כן? זה אהבה מביאה אהבה.
ומבחינת יציאת מצרים, הנה האדם יצא מהמצרים.
יצא מעצמו ונפתח אל האלוקים.
ולכן תקנו פרשת יציאת מצרים בשעת קריאת שמע דווקא.
זה הקשר ביניהם.
אף שהיא מצווה בפני עצמה,
ולא במצוות קריאת שמע.
כאילו בגמרא ופוסקים, יש מצוות זכרון יציאת מצרים,
ויש מצוות ואהבת את השם אלוהיך, ומה הקשר ביניהם? יש קשר.
כי חוויית היציאה מהמצרים היא חוויה יומיומית.
יומיומית.
מכוח התורה הקדושה.
אלא מפני שאין דבר אחד ממש.
וכן בסוף פרשת יציאת מצרים מסיים גם כן אני השם אלוהיכם והיינו גם כן כמו שהתבאר לאל.
אז הנה עוד דרך לבינוני להתמלא באהבת השם.
להסתכל על האפשרות שלנו לצאת מהמצרים בכל יום.
ומי מוציא אותנו ממצרים?
הוא התברך
דרך הנשמה שנמצאת בתוכנו ועוזר איתנו להתגבר על עצמנו.
כי בסוף אנחנו כן מתגברים וכן מצליחים וכי אפשרנו לנשמה את
מרחב המחיה שלך, על אדם מתמלא והודעה. תודה רבה, הקדוש ברוך הוא, שנתת לי את האפשרות הזאת.
את האפשרות הזאת נתת בי בתוכי נשמה כזאת, רוחנית, קדושה,
שכל הזמן מאפשרת לי לצאת מהמצרים של עצמי, מהגאווה, מהכעס, מהתאווה, מהקנאה.
נגיד, אדם מקנא בזולת, מקנא.
אז הוא רגע נזכר בממרות חזל,
אין אדם נוגע במוכן לחברו כמלון נעימה,
אין אדם איזה, הכל מת השם מדבר, הוא נרגע, הוא אומר, הכל לטובה, אה, תודה רבה, עזרת לי, מה קורה אם אין לאדם את המעברות האלה, אז הוא מקנא ומקנא, אנחנו יודעים, נכון?
היה אדם אחד יהודי, יהודי טוב דווקא, יהודי מתוק, מקסים,
שהיה עשה הרבה טוב לאנשים, קוראים לו דודו טופז, נכון?
הוא היה במשך הרבה מאוד שנים מספר אחת, ואז התחיל טיפה לרדת, כדרכו של עולם,
והוא כל כך קנאה,
קנאה,
בגלל שהוא לא הצליח להתגבר,
והוא פגע באחרים, אחרי זה גם פגע בעצמו.
כן, זה נורא מה קנאה יכולה לעשות לבן אדם.
אבל אם אדם חי באמונה, הוא אומר, ואללה, הייתה תקופה, עכשיו תהיה תקופה,
וזה שלו, וזה שלי. איך אמר רבי נחמן?
זה מעשה שלו, וזה מעשה שלי,
ולמה לנו לדבר מאחרים? שמח בחלקו, הכל מאמרות חזל.
יש לו חיים יותר טובים ומאושרים, הוא יוצא מהמסגרים של עצמו.
כן, רבי משה.
שום דבר,
אני מתכוון אם זה שיושבים את המערכת שלך, אני מתכוון.
שאלים שאלים שאלים שאלה על ידי...
עדין.
נדב הגיע הזאתי אותה התפסנה,
ברוך השם מודה, וכל הקברים, ולכן כאילו שאלה,
הוא הפסיקו,
ולכן יש שלוש עושים לדודה הזאת,
ולא יודעים, אולי דודה מונית,
לא יודעת,
ואז ביקשו להפסיק את העניין הזה.
ביום שהוביל לבחור הזה,
המונחים להתחיל להתנהל באופן עצמאי, באותו יום מרצה.
וואי וואי וואי, חגו נמאג נעצו למצלע.
רבותיי, אני רוצה שנזכה לזה להיות במלא הודעה להשם יתברך ושמחה וטוב לבב אמן. אז תביאו את הדפים, אנחנו נמשיך בשבוע הבא מהפרק הבא.
