אנחנו לומדים טניה קדישה
והגענו לפרק מ״ה. נעשה חזרה קצרה על מה שדיברנו בשבוע שעבר
ונתקדם בחיים.
בשבוע שעבר התחלנו לעסוק
ב... נו יום ברוך הבא.
היה שר עם כוכב השחר?
זה מבשרת?
לא היה? מבשרת.
קטנה.
בשבוע שעבר התחלנו לעסוק באפשרות של הבינוני
שזה כל אחד מאיתנו, בכל אופן גם כן לחוות חוויה
של אהבת השם.
למרות שאמרנו שהבינוני הוא, יש לו משיכה אל הרע.
נכון, הוא אחראי על המעשים,
אבל הרע נמצא בקרבו ומנסה למשוך אותו, הוא צריך להתגבר עליו, אבל
קרוב אליך הדבר מאוד, בפיך ובייבך לעשותו של הבינוני,
זה מדבר בעיקר על המעשה.
מחשבת דיבור הוא מעשה שהוא מצליח להתגבר, להסיט את דעתו ממחשבות לא טובות,
להתגבר על דיבור לא טוב, בוודאי לא לעשות פעולות לא טובות,
למרות שיש לו משיכה לזה, מה שאין כן הצדיק.
ואז, אתם זוכרים, לפני כמה פרקים, פרק מ״ג, נדמה לי,
נשמעה זעקה גדולה ומראה, מה, הבנוני כל החיים סבול, כל החיים הוא עובד קשה,
אין קצת זה, מה זה מלחמה לכל החיים, קצת,
ואז אדמו״ר הזקן קצת מנחם אותנו.
הוא אומר, לא, זה לא עובד ככה. הבנוני, גם כן יש לו רגעים כאלו של דבקות.
זה לא כל הזמן, זה לא... אבל יש לו רגעים של דבקות.
כדוגמה, בשעת תורה ותפילה.
כנראה לא בכל התפילות, אבל חלק מהתפילות, תפילת נעילה, תפילת פה, תפילת שם, יש פתיחת הלב
בזמנים של מסירות נפש,
זמנים של מאמץ.
יש.
זה דומה לברק שמבריק.
פתאום ברגע אחד אתה רואה את הכל, הכל ברור לך, ואחרי זה חוזר להיות חשוך.
אבל עם כוח הברק הזה אתה יכול ללכת עכשיו
ולהתמצא בחשיכה, בסדר?
מה שראינו שבוע שעבר זה שלבינוני יש לו
שתי סוגי אהבות, יש לו שתי סוגי יראות ושתי סוגי אהבות.
לפני שבועיים ראינו שתי סוגי אהבות.
שתי סוגי אהבות, הוא קרא לזה אהבת עולם ואהבה רבה.
אהבת עולם,
אהבה שבאה מתוך העולם, מתוך עבודת התבוננות.
אם אדם מתבונן,
מתבונן.
כל אחד מאיתנו מתבונן,
בעיקר הוא מדבר על הציר של כמה אני קטן וכמה אלוהים גדול.
בסדר?
כמה, באמת, כל מה שהיה נראה לי בחוץ לארץ,
זה רק כל כך הרבה גויים.
בבת אחת הולכים ברחוב,
אז הוא אומר, השתבח שמו שלא עשה אני גוי.
כאילו זה,
אדם מתבונן, מה אנחנו? אנחנו אדם כזה קטן. הקב'ה משפיע עליך כאלה שפיים, עשה אותך יהודי,
עשה אותך בארץ ישראל,
לומד תורה, בירושלים, לא משנה, כל אחד עם השפיים שהקב'ה משפיע עליו.
אז עבודת התבוננות כזאת מביאה את האדם
לכלל אהבה.
כן? זה עבודה.
זה מה שהוא דיבר בפרק הקודם, אני אקרא את המשפט.
נגשי אביתיך בלילה,
שאתה השם נפשי וחיי אמיתיים, לכך אביתיך,
שאני מתאבב ואת האב לך, כי האדם המתאבד לחיי נפשו.
כשהוא חלש ומעונה, הוא מתאבב ואת האב שתשוב נפשו אליו.
ולמה הוא עושה את זה? כי זה,
כן, כאילו, מתבוננים, ככה הוא מסביר כאן,
אדם מתבונן ורואה איך הקב' משפיע עלינו ואיך הוא
בגדלותו יתברך
משפיע עלינו טובה.
זו בעיית התבוננות. זו אהבה, אהבת עולם.
אהבה מתוך העולם. אתה מסתכל על העולם
ואין אדם שנמצא בתוך העולם ולא יכול לראות את החסדים שעשה איתו הקב' ברוך הוא.
וכל אחד עם המסלול שהוא הולך בו נכון,
התחתן, יש לו אישה, יש לו ילדים,
יש לו פרנסה,
יש לו הרבה ארץ ישראל.
כל אחד צריך כתבונן, לא להסתכל על הדברים.
כמובנים אלה, הוא בריא, הגוף שלא מתפקד,
ובכן, אז זה הדרך,
בוננות.
יש גם אהבת אהבה רבה,
ואהבה רבה זה משהו כאילו שוטף אותנו,
איזה מין גילוי כזה,
כן, והוא,
אמרנו בפעם הקודמת,
זה בניגוד לאהבה רבה, אהבת עולם שהיא תוצאה של עמל, אהבה רבה זה מתנה.
מתנה מאיפה?
אחרי הכול,
כל מי שיושב כאן
שייך
לאברהם, יצחק ויעקב,
למשה רבנו, לדוד המלך. כלומר, כל האיכויות של הדמויות הללו נמצאות, עוברות אצלנו, הגיעו גם עד אלינו.
אז מדי פעם האדם זוכה שהוא מתעוררת בו אהבה משורש אהבת משמעת משה רבנו, או דוד המלך, או הרב קוק, או הרבי מלובב, יש כל אחד עם האהבות שלו.
זה משהו שהוא גדול ממך, אהבה רבה.
מין גל כזה שלוקח אותך ומרים אותך,
בסדר?
אז זה מה שאמרנו בפעם הקודמת,
ששתי הבחינות האלו הן ירושה מאבותינו וכמו טבע בנפשותינו.
אומנם יש דרך איך אפשר לעורר את האהבה הזאת,
איך אפשר קצת לדגדג אותה,
כמו שמדגדגים עננים ומורידים גשם,
אפשר גם לדגדג את האהבות האלו. אם אדם עומד תורה לשם שמיים ומקיים מצוות,
יש סיכוי יותר גדול שהוא יחווה את הדבקות הזאת, את האהבה הזאת וכן זה הדרך.
אם אדם מתפלל בזמנים מסוגלים,
אם אדם משתדל, מתאמץ על הדבר הזה, אז א', יש הרבה יותר סיכוי שהוא יחווה אהבת עולם.
אם אדם מתבונן, אז הוא...
זה מאוד מאוד פשוט. אני אתן לכם דוגמה. אהבת עולם היא דוגמה בחיי נישואין.
אתם יודעים מה האויב הכי גדול של חיי נישואין, של זוגיות טובה?
איך?
השגרה והמובן מאליו.
מובן מאליו, ברור, כאילו מה.
תתבונן, זה לא מובן מאליו. זה לא מובן מאליו. שום דבר לא מובן מאליו תגיד תודה, תודה לקדוש ברוך הוא, תודה לאשתך, תודה. זה לא מובן מאליו. ברור, מה? למה התחלתנו? מה?
ברור שצריך לעשות ככה וככה.
כלום לא ברור.
השגרה והשחיקה והמובן מאליו זה הורס את כל העניין. אז ברגע שאדם מתבונן
יש בדברי חז״ל הרבה סוגים של התבוננויות כאלו.
ממש רבי חייא אומר אדם מביא חיטה מהשדה חיטה אוכל.
אדם מביא צמר מהדיר, צמר לובש,
אלא אשתו סורגת לו את הזדר והופעה לו את הלחם ומאירה את עיניו ומעמידה אותו על רגליו.
מאיר לך את העיניים.
מתחילת המידות, לפני כן היית גולם כזה, אשתך עשתה אותך בן אדם,
תתבונן, גם אחרי עשר, גם אחרי עשרים, גם אחרי שלושים שנה, אתה צריך להתבונן
בדבר הזה. ואז עם מתבוננים יש אהבת עולם,
אהבה בבני זוג.
כל מי שהתחתן יודע שלפעמים יש זמנים כאלה של וואו,
פתאום זה פרס של אהבה וקרבה ואיניתימיות וגעגוע שהוא כאילו לא קשור לכלום, מאיפה זה הגיע? זה אהבה רבה.
אז אותו דבר כלפי קודשא בריך הוא. האהבה המרכזית שעליה אפשר לבנות
זה אהבה שמגיעה מתוך התבוננות.
התבונן האדם במצבו,
התבונן שלמרות שלא מגיע לו הקדוש ברוך הוא משפיע עליו. התבונן שיש פה עסקה שאין כמוה בעולם הזה.
ובכלל, שאדם אוכל פירות בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא.
יש הרבה אנשים שמתקשים להאמין בזה.
הרי זה לא יכול להיות שזה עד כדי כך טוב. שאומרים לך, תקיים תורה ומצוות שלך טוב בעולם הזה, וגם תקבל שכר בעולם הבא. לא יכול להיות, אין עסקאות כאלה.
חייבים להגיד שצריך לסבול בעולם הזה,
ובתמורה יהיה לנו שכר בעולם הבא.
זה כאילו הראש.
בסדר? בואו נסבול כמה שיותר. נכון, קשה, קשה, אבל בעולם הבא יהיה לנו שם שכר, קוראים לזה שכר.
אבל התורה לא מדברת ככה.
הקדוש ברוך הוא אומר, אני רוצה את טובתך.
יהיה לך טוב גם בעולם הזה וגם בעולם הבא.
אם בחוקותיי תלכו, יהיה לך טוב, יהיה לך עושר, יהיה לך שמחה, יהיה לך הכול. וחוץ מזה גם יהיה לך שכר לעולם הבא.
בכוונה התורה לא מדברת על השכר של העולם הבא, כי היא אומרת, אני מדברת על העולם הזה.
פה, בעולם הזה, יהיה לך טוב.
פה.
יהיה לך משפחה טובה, יהיה לך ילדים טובים,
יהיה לך פרנסה טובה, תתן צדקה, תרגיש
תחושת משמעות, שייכות, סיפוק, כל הדברים שבני אדם רודפים אחריהם, יהיה לך מנוחה.
מה זה שבת? יש כאלה, אוי, שבת, סבל.
טוב, אנחנו ככה, כדי שבעולם...
שבת זה מתנה הכי טובה בעולם. מה זה שבת? זה עונג, זה תענוג, זה סטארט-אפ, שלא יגנבו לנו איזה הגויים, תכף יגלו את זה, ירצו גם כן לעצמם.
הכי מתוק בעולם. וחוץ מזה, אתה שומר שבת. גם התענגת, גם הייתה מבסוט,
גם נחת,
גם אכלת ולשנת, גם למדת תורה, גם הכל זה, וגם תקבל שכר בעולם הבא.
פילי פלאות, נכון?
אין עסקאות כאלה, לא יכול להיות. אם בן אדם מציע לך כל כך הרבה דברים טובים,
משהו הוא...
לא יכול להיות שזה גם האוטו גם עולה מעט,
וגם הוא מצב מצוין,
וגם הוא בקושי נסע, וגם הוא מרופא, וגם הוא מנכה, וגם הוא אין מחיר, נכון?
אז הוא גנוב כנראה, אם זה הכל ביחד, אז זו המסקנה.
פה בעולם הזה זה יכול להיות.
בהשם יתברך, פה בעולם הזה זה לא יכול להיות, אם הקדוש ברוך הוא זה יכול להיות.
אבל זה צריך להתבונן.
להתבונן!
אם אדם לא מתבונן, אז אין לו, הוא יפספס את זה, יעבור מעל זה.
וכשאדם עובד, עבודת התבוננות, כמובן מתוך לימוד תורה.
מתוך לימוד תורה, מתוך קיום מצוות.
המצוות זה כמו במפרים.
אתם יודעים מה זה במפרים?
כן?
משהו שזה בעברית?
פסי יצה, יפה.
זה רק בישראל זה ככה.
במעלות, היה ראש עיר הרבה שנים, קוראים לו בוחבוט, עכשיו הוא הפסיד, קוראים לזה בוחבוטיות.
בוחבוטיות קוראים לזה.
אז לא יודעים מה קוראים לזה, יש לזה שם.
אז המצוות, הרבה פעמים זה פסי האטה לחיים.
תעצור, תשים לב.
ברכה זה פס האטה.
אתה עוצר, יש מזון, השתבח שמו, תפוזים,
תפוחים של ארץ ישראל, פירות.
תפילין, פס האטה.
תיזכר, היית עבד ליציאת מצרים, אתה בן חורין.
אתה נושא איתך את גרעין החירות.
כאילו אתה, לפני כל שניה אתה עוצר רגע וחושב.
זה צובע את כל המעשים בצבע של משמעות.
ומדי פעם גם אדם זוכה שמאיר עליו האור של אהבה רבה.
איזה שפע מלמעלה כזה.
לפעמים אתה הולך, זה כל מיני תחושות כאלה, לא יודע. לפעמים, פתח הלב, לא יודע.
מרגישים קרבת השם.
אבל אהבת עולם זה דבר שאפשר לעבוד עליו.
אז הנה גם בבינוני פתוח המסלול של אהבה.
יש מסלול כזה.
ועכשיו, בפרק שלנו, בפרק הבא, פרק מ״ה, הוא נותן עוד עצה
שאני באופן אישי מאוד מאוד אוהב אותה.
ואני רוצה להגיד עליה כמה דברים בעל פה, ואז נקרא בפנים את המשפטים.
כל אחד מאיתנו לפעמים יוצא שאתה רואה את עצמך באיזשהו סרט.
בסדר?
כלומר, שצילמו אותך ולא שמת לב. נגיד, עכשיו מצלמים אותי, אבל אני שם לב, אני יודע, אז אני מתנהג יפה.
אבל לפעמים הם כאילו מצלמים אותו, והוא לא מודע לזה כל כך. חתונה, אדם רוקד,
וזה פתאום הוא רואה, וואלה, קלטו אותו.
כן?
נכון?
אז יש בזה איזושהי סקרנות. אתה מסתכל, אתה אומר, רגע, בוא נראה איך אני מתנהג.
פתאום אתה רואה שפה זרקת בריקודים,
פה יצאת החוצה, כל מיני דברים.
אדם שם לב לעצמו.
כן.
האדם הוא היצור היחיד שמסוגל לראות את עצמו בסרט
תוך כדי החיים.
כלומר, לצאת מעצמי, להסתכל על עצמי מבחוץ.
אתם מבינים ששום אריה לא יושב בספארי בקניה ואומר לעצמו,
איזה אריה אני,
האם אני אריה צדיק,
האם אני אריה בינוני,
האם אני רוצה להיות אריה או לא רוצה להיות אריה.
הוא אריה, הוא בפנים, הכל בפנים, הכל בתוכו.
והאדם,
יש לו תכונה מיוחדת שהוא מסוגל להסתכל על החיים שלו כאילו מבחוץ.
לצאת ולהסתכל,
להעריך את עצמי מבחוץ.
אני מרוצה מעצמי, אני לא מרוצה מעצמי, איך אני נראה, איך אני פה, איך אני אישה, כן?
וחלק מהכלים האלו זה לנסות,
תחשבו רגע שאתם עוצרים רגע את מרוץ החיים,
עוצמים עיניים או משהו כזה,
ואתם מסתכלים על עצמכם,
אבל מגובה רחפן.
כאילו יש רחפן שמלווה אותי כל היום, מצלם אותי,
ואני כאילו עולה רגע לגובה שלו ומסתכל עליי,
מלמטה.
ואז הוא רואה את עצמי כאילו מבחוץ.
זה אפשרי, זה קל מאוד לעשות את זה,
את המשחק המדהמה הזה, וזה מדהים איזה תחושות עולות.
אתה פתאום נהיה כאילו אוהד של עצמך,
אתה מנסה לתת, אבל אתה גם מתאכזב הרבה פעמים.
וואי, איזה יופי, וואי, כאן, כל הכבוד, וואי.
מצוין, למה, למה, למה עשית את זה? לא יפה לזרוק,
לא מתאים לך, למה זרקת את החינוך על הרצפה ולא בפח?
מה זה הפדיחה הזאת?
טוב, נו, שאסוף את זה, שירים, אי אפילו חזר,
ירים את זה כל הכבוד,
ממשיכים, וואי,
וואי, וואי, וואי, וואי, וואי, הוא כעס, למה הוא כועס, אסור לכעוס, מה, הוא לא יודע, לפני,
אתה רואה את עצמך מלמעלה,
גובה מסוק, כאילו, עכשיו,
יש הרבה מדרשים כאלה, לדוגמה, המדרשים
מתארים שכשאדם מגיע הביתה בשבת,
אז מלווים אותו שני מלאכים, נכון? אחד טוב, אחד רע,
ואם הבית מסודר, הוא מפנק,
ויש אוכל טוב על הפלטה,
וסלטים על השולחן, 18 סלטים,
חציל מיונז, חציל כלואי, ג'עלוק,
כל הדברים, כן, שאנחנו אוהבים, מיכאל,
וכל זה,
אז המהלך אומר, אה,
שיהיה ככה לשבת הבאה.
אם הוא מגיע,
והכול בלאגן, והכול צעקות, זה, השולחן לא ערוך,
ומוצאים איזה גבילה צהובה מהמקרר, אני לא יודע מה,
אז המהלך הרע הוא אמר. אז כאילו, זה אדם שמגיע הביתה, הוא צריך לחשוב שיש לידו שניים כאלו,
והולכים להעריך את המצב שלו, כן? אז תתנהג יפה.
הכלי הזה,
שאני כאילו מסתכל על עצמי מבחוץ,
יותר נכון לא על עצמי אלא על הנשמה שלי,
בסדר? אני כאילו מבין שהנשמה שלי היא לא אני אלא היא חלק אלוק ממעל, אבל היא נמצאת אצלי, אז אני כאילו מסתכל עליה מבחוץ
ואני מלווה אותה.
בהרבה מאוד מקרים זה מעורר מה?
רחמים רבים.
יש ניגון שנקרא ניגון רחמים רבים.
שלב גינזבורג, ארגון מאוד יפה.
רציתי לנגן לכם אותו כאן, אבל היה חלילה לא פה.
אז...
מה?
אני יכול להשאיר לכם אותו?
אבל ארגון מאוד יפה.
תעשו אחרי זה.
הכלי הזה זה ממש כלי טיפולי.
כלי טיפולי שבו האדם כאילו מסתכל על עצמו מבחוץ,
ואפשר אפילו לכתוב, אפשר אפילו לתאר את מה שקורה, ואז בחלק מהמקרים הוא מתמלא רחמים.
הוא עושה לנשמה, למה לנשמה? לא, לא, כאילו.
כשאנחנו בתוך עצמנו,
לא, האדם בתוך עצמו הוא לא מצליח, כאילו.
האדם בתוך עצמו הוא גר,
בתוך עצמו הוא גר, לפעמים הוא שמח,
לפעמים הוא שר, נכון? כאילו שיר כזה.
אבל כשאני מצליח רגע לצאת מעצמי, להסתכל על הסיטואציה כמו מבחוץ,
אז אני מקבל איזה הערכה יותר אמיתית. תראו מה הוא אומר כאן.
עוד
יש דרך ישר, פרק מימי,
לפני איש לעסוק בתורה ומצוות לשמן
על ידי מידתו של יעקב אבינו עליו השלום שהיא מידת הרחמים
לעורר במחשבתו תחילה
רחמים רבים לפני ה' על מה?
על ניצוץ אלוהות המחיה את נפשו אשר ירד ממקורו חייה החיים לצוף ברחו
הממלא כל עלמין וסובב כל עלמין וכולי קמא כלך אשיב
ונתלבש במשחא דחיביא. משחא דחיביא זה הנחש חלילה.
הרחוק מאור פני המלך ותכלית ההרחק.
כאילו אתה מסתכל על הנשמה, אתה מרחם עליה.
מסתכל מבחוץ, וואי, זכנה, אני לוקח אותה, מה...
בת של מלך נמצאת בתוכי,
יש לה כזה קול חלש,
עדין,
והיא שבויה בתוך הגוף הגס.
והגוף לוקח אותה איתו לכל
המשחקים שלו,
לכל הפשיעות ולכל השטויות.
חרם!
כאילו האדם מסתכל על עצמו.
עכשיו, יש מזה הרבה בחז״ל, הבעל שם טוב מדבר על זה, השפת אמת,
הרב קוק בן היה שככה זה הדין של האדם אחרי מאה ועשרים.
שאחרי מאה ועשרים מכניסים את האדם לאדם עולה לשמיים, מכניסים אותו לבית קולנוע כזה,
ואין לו פופקורן ואין לו כל הפיצוחים שעב רוצים לראות לך סרט.
מראים לו סרט,
הסרט רץ וזה, יש שם גיבור,
אבל יש לו כזה טופס הערכה לסרט לגיבור והוא צריך לסמן מה הגיבור הזה היה, היה רציני, היה פה, היה שם הוא מסמן, איקסים,
גומרים, נגמר הסרט, עולה האור,
אני יורד לבמה, אומר לו, כבודו גמר, כן, אפשר לקחת את הפופקורן, כן, קולה גמרת, כן,
נשמח, אפשר לקבל, רק תחתום לי פה ופה ופה, הוא חותם, מזל טוב, זה הייתה איתה בסרט,
את עצמך הארכת.
אני כן ארכת.
מראים לאדם מיהו.
כמו שזה נכון, אחרי 120, אדם יכול לעשות את זה גם עכשיו.
תסתכל על עצמי,
זמן טוב לזה, אגב, לפני השינה, בקרית שמענה הייתה.
אתה כאילו מעביר את היום,
אבל לא להגיד, הייתי, עשיתי, אלא
כאילו מבחוץ, הנה הוא, זה הוא היה שם, מישהו.
ההוא קם בבוקר, הוא מתפלל, מתפלל, נו.
תפילה ככה, איכר לתפילה, חבל.
הנה פה הוא זה, פה הוא כעס, פה הוא רימה קצת, פה הוא שיקר קצת, פה הוא.
רחמים על הנשמה שם, על הניצוץ האלוקי.
מסתכל מבחוץ.
רחמים זה מנוע לפעולה.
איך אני ניתן ככה לדבר הזה להיות.
כי העולם הזה, מה הרחמים? כי העולם הזה הוא תכלית הקליפות הגסות,
ובפרט כשיזכור כל מעשיו ודיבוריו ומחשבותיו
מיום היותו,
אשר לא תובעים מהמה.
ומלך, זאת הנשמה, אסור ברהטים.
רהטים זה מה שמשקים את הבהמות.
אז המלך זה הנשמה,
מסכן,
כבולה לשוקת של המים של הבהמות, לכל המילוי של התאוות.
במקום אחר הוא אומר, זה כמו מי שלוקח
את הראש של המלך ודוחף אותו לתוך האסלה.
כאילו זה היה כאילו, כשהנשמה, אם,
כי כשאדם עושה עבירות, אז גם הנשמה היא איתו, מה לעשות, היא כבולה אליו.
הוא, זהו, היא איתו, אז היא איתו גם כשעושה עבירות.
זקנה, זה לא נעים לה.
לא הריח, לא המקום, זה לא מתאים לה כל התאווה הזאת, אבל אישה, אין לה ברירה,
היא כבולה לאדם.
רחמנות!
היא סובלת.
בפרט שיזכור על כל מעשה בדיבוריו ובמחשבותיו מיום היותו אשר יהודות טובים המה ומלך אסור בריאטים
בריהיתם מוחה
כי יעקב חבל נחלתו.
הוא כמשל המושך בחבל
והוא סוד גלות השכינה.
על זה נאמר
וישוב אל השם וירחמהו.
מה הכוונה? לעורר רחמים רבים על שם השם
השוכן איתנו כי תכתיב השוכן איתם בתוך תאומותם.
אז איך אתה לא מרחם עליו?
השם שנמצא אצלך
שהוא צריך להיות איתך בכל התאומות.
אז הבינוני יכול גם
קצת לרחם על עצמו.
לרחם על עצמך.
וזה שאמר הכתוב, האישה כי יעקב לרחל ויישא את קולו ויב, כי רחל היא כנסת ישראל,
מקור כל הנשמות.
ויעקב במידתו העליונה,
שהיא מידת הרחמים שבאצילות,
הוא המעורר רחמים רבים עליה.
ויישא את קולו למעלה למקור הרחמים העליונים,
הנקראים אהב הרחמים ומקורם.
אגב, זה ממש גם פשט הפסוקים, בסדר? זה ממש פשט.
תשמעו פשט יפה, נכון?
כתוב,
מה שתמיה כאן אומר זה גם פשט הפסוקים.
כשמחכים למשהו, הזמן עובר מהר או לאט?
לאט. לאט, אומר נועם, יפה אמרת.
עכשיו יעקב רוצה להתחתן עם רחל, נכון?
כמה זמן הוא צריך לחכות?
שבע שנים.
לא, אבל, לא.
שבע? לא, אחרי זה הוא קיבל את רחל. הוא רימה אותו, אמרנו לו, תן לך גם את רחל, תעבוד עוד שבע.
אחרי שבע שנים הוא מקבל גם את רחל.
מה כתוב על יעקב?
והיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה, אבל הרגע נועם הגשה שזה לא יכול להיות.
כי כשאתה מחכה למשהו, הזמן עובר לאט, לא מהר.
נכון? נגיד שאתם מחכים שהשיעור הזה יסתיים.
נגיד, כן, זה לא ככה באמת, אתם רוצים שזה יימשך כמה שיותר,
אבל נגיד,
או, עד שהוא מדבר, כמה הוא מדבר הרב הזה, עובר לאט.
אז איך אפשר להסביר?
אז חלק אומרים, השפת אמת אומר, לא שזה עבר לאט, אלא זה
היה מאוחד, היה לו סיבה,
באמת זה היה המון זמן,
אבל איך אומר המשפט הסיני העתיק,
אמור לי את המה ואוכל לשאת כל איך,
או מי שיש לו מה יכול לשאת כל איך, מכיוון שיעקב היה מה או למה,
הייתה לו סיבה,
אז הוא יכל היה לשאת את האיך הקשה הזה, בסדר?
זו אפשרות אחת, אבל הפשט הפשוט
יותר מכולם, מהו?
למה יעקב מבקש מלבן להיות רואה צאן?
מה זה האפליקציה הזאת?
ראייה צאן זה מקצוע קשה או קל?
קשה ביותר.
יעקב אומר, הייתי ביום אכלה מחורב וקרח בלילה ותדד שנתי מעיניי, גנוב אותי יום וגנוב אותי לילה.
נכון, שודדים, אריות, זאבים, מקצוע קשה.
כשיעקב רואה את רחל העדינה הזאת,
הצדיקה שהאבא שלה, אכזרי, לוקח אותה שתהיה רועה צאן, והיא צריכה להגיע להשקות את הצאן.
עם מי?
עם כל הרועים, הפושטקים, עם הפה המלוכלך, עם ניבולי פה שלהם, אתם יודעים איך זה, חברת גברים, חברת רועים, בחורה אחת שמה,
ויעקב רואה אותה מסכנה לבד,
הוא בוכה עליה.
עליה הוא בוכה. מסכנה הצדיקה העדינה הזאת, הבתי פיפת תעריפת מראה בשמש,
בחורף, בקור. כי אבא שלה אכזרי, היא שולחתה לראות את הצאן.
אז על זה הוא בוכה.
ולכן מה אומר יעקב?
אני אציל אותה, אני אהיה במקומה. אם אני אהיה רועה צאן, אז היא תשכב במיטה, בפוך, ותנוח.
אז זה יוצא שיעקב אבינו כבר עכשיו
חווה את החוויה המשמעותית.
הוא לא מחכה למשהו, כבר עכשיו זה קורה.
כל יום שיעקב יוצא ואומר, אני יוצא במקומה.
אז זה עובר לו מהר.
כשאדם מרגיש שהוא עושה משהו שהוא משמעותי לו,
עובר לו מהר.
פשט?
נכון?
אתם לא מתלהבים.
התלהבות, תגידו, כן, אף פעם לא ראינו את זה, לא שמענו, זהו, הנה, מיכאל.
אני התלהבתי כששמעתי את זה פעם ראשונה.
אז, בסדר?
בדימוי עכשיו, אני אומר, זה נכון גם בפשט, גם בדימוי,
אדמור הזקן אומר, יעקב זה העליונה, זה מידת הרחמים,
ורחל היא כנסת ישראל,
ואיפה כנסת ישראל נמצאת? בג'יפה, כנסת ישראל נמצאת בכבשים,
ברהטים, בזה, ואז הוא בוכה,
יעקב בוכה על ההשפלה של רחל,
זקנה.
ויעקב במידתו העליונה, שהיא מידת הרחמים שבאצילות,
הוא המעורר רחמים רבים עליה.
ויישא את קולו למעלה במקור הרחמים העליונים הנקראים אב הרחמים ומקורם.
ויבק
לעורר ולהמשיך משם
רחמים רבים
על כל הנשמות ועל מקור כנסת ישראל להעלותן מגלותן וליחדן בייחוד העליון אור אינסוף ברוך הוא.
בבחינת נשיקין,
כן, שהתדבקות רוחה ברוחה, זה יעקב מנשק, כתוב שם מנשק לרחלו את רחל.
הוא רוצה להעלות אותה חזרה אליו.
רבותיי,
מעבר לעובדה שכל אחד על עצמו, זה נכון.
זה גם נכון על עם ישראל.
כשאנחנו רואים את האחים שלנו הכי הכי קרובים, הכי אהובים,
והם שבויים הרבה פעמים בדעות תרבותיות זרות,
כן?
אז אפשר ליצור גוואלד, אפשר להגיד, אפשר פשוט לרחם, להגיד רחמנות,
ריבונו של עולם, זה הבנים שלך,
יש להם נשמה קדושה,
רחמנות.
זה מה שמגיע לעם ישראל אחרי אלפיים שנה,
תרבות של האח הגדול, תרבות של זבל,
של מיץ של הזבל, כאילו, זה מה שמגיע, רחמנות
על הנשמה של כנסת ישראל.
אז מהמקום של הרחמנות גם נולדת תפילה.
תפלל עליהם, שיצאו,
שיראו את האור. יש איזה...
הילדים שלי יראו לי איזה שיר של יאיר אליצור.
אתם מכירים את הבן אדם הזה?
איזה זרוק, איזה חסיד דרסלד.
משהו בן אדם אחוק.
יש לו שיר אבא תרחם.
וזה שיר מאוד יפה, אני אוהב אותו. אתה מכיר את השיר הזה, נוער?
לא מכיר?
אתם חייבים לשמוע אותו.
הוא כאילו,
זה שיר של תפילה שהקדוש ברוך הוא תרחם על כל החברים שלי, כמו שריחמת עליי.
הוא החזיר אותי בתשובה. אבא תרחם על גיא, הוא תקוע עם הזה, אבא תרחם על סתיו, אבא תרחם על הלא הוא, אבא תרחם על זה,
הוא עובד בשביל ה-BMV, עובד כמו חמור, תרחם.
תן להם לדעת שאין בעולם הזה משהו יותר טוב חוץ מלרוץ אליך, לרוץ אחריך. אבל זה שיר על החברים שלו,
תרחם עליהם, נורא יפה.
כאילו, במקום להגיד, גיליתי את האור, האמת אצלי, אני, בואו, תצמצמו פערים אליי.
אבא, תרחם גם עליהם. כמו שרחמת עליי, גם אני הייתי צריך אותם רחמים,
ריחמת עליהם, תרחם גם עליהם.
אז הוא קרוע כזה, אז הוא אומר,
כבור הזקן,
ויאבק לעורר ולהמשיך משם רחמים רבים על כל הנשמות על מקור כנסת ישראל, לעלותן מגלותן ולאחדן ואיחוד העליון ולסוף ברוך הוא,
לבחינת נשיקין שידבקו תרוחה ברוחה,
כמו שכתוב וישקן עם נשיקות פיהו,
דהיינו התקשרות דיבור האדם בדבר ה' הלכה וחיל מחשבה וכו'.
ובפרט מעשה הצדקה והחסד, החסד הוא רואה ימינה,
מבחינת חיבוק ממש,
כמו שכתוב וימינו תחבקני.
אז מה הכוונה? הוא אומר, כשאדם לומד תורה, הוא מקיים מצוות,
ככה רבי נחמן אומר באיזה מקום, אני לא זוכר כבר איפה,
כמו שיש עניים ברחוב
שמבקשים קצת כסף, קצת אוכל.
הוא אומר ככה, בעולם הנשמות יש נשמות ערומות,
שמבקשות קצת איזה פרק תהילים, איזה מצווה, תן לנו,
תחיה את נפשנו, לא עשינו מספיק פה למטה, אז הם מבקשות צדקה,
שמישהו יעשה בשבילם איזה מעשה. לכן אומרים, אם אדם עושה כאן מעשה לעילוי נשמת מישהו, הוא מזכה אותו. כן, זה אין קצת משהו.
אז כשאדם הולך לעשות איזושהי מצווה, הוא אומר, אני הולך לגמול חסד עם הנשמה שלי. זקנה, היא רעבה, עוד רגע היא גוועת ברעב. תן לה איזה פרק תהילים,
תן לה איזה מצווה,
תן לה איזה שבת, תן לה איזה משהו ככה.
הגוף,
גוף בסדר גמור, הגוף הוא דופק כמו שעון, הוא רעב, הוא לא מוותר.
גם מה שמה רוצה.
אומר האדם, אני הולך לגמול חסד עם נשמתי.
חלק אלא כמובן שנמצא בתוכי, לתת לה את המזון שלה.
זה עסק התורה, בדיבור ומחשבת עיון,
הן בבחינת נשיקין ממש.
והנה על ידי כל זה יכול לבוא לבחינת אהבה רבה,
בהתגלות ליבו. כל הדברים האלה יכולים להביא את האדם לאיזה מצב שיהיה בו
התפרצות של אהבה רבה, של איזו דבקות.
כמו שכתוב, יעקב אשר לא פדה את אברהם וכו'.
חשבתי על דוגמה
למנגנון הזה,
איך זה נראה כשאתה מסתכל מבחוץ על עצמך,
ואז פתאום זוכה לאיזה אהבה רבה. ועלה לי השיר,
המצוק לשולי רנד,
מוחין בקטנות.
זה ממש ככה, בואו נעיין במילים.
זה נכון, זה מתחיל, דילגתי על בית.
הבית הראשון, נכון, יושב בשדה ויוצאתי אפילו מילה,
לא כל שכן דיבור של אמת, לא כל שכן תפילה,
מחשבות של עבד, ראשים ושוטטות,
מגלים מגלים את הדעת עם שוטפות, ואז
בבית הבא הוא ככה.
יושב בשדה מבולבל בוהה.
אף נקודה הטובה באופק לא רואה.
הזמן מעיק עובר בזחילה,
ואני עוד לא הצלחתי לשחרר אפילו מילה. ואז מכאן הוא עובר לדבר על מי?
על הנשמה שלך. אבל זה אתה, כן, כן. הפרדה.
נשמה עניה,
דבויה או סחופה.
זקנה.
עלייך עיני עיני יורדה דמעה.
בוכה עלייך.
אתם מכירים את השיר הזה, כן?
זה לא עד כדי כך ישן שאתם לא מכירים את זה. זהו.
אחד שנחצבת מהיכל של אמת,
נגזר עלייך בעולם החומר ושוטט.
מרחם עליה.
הצפות וכו'.
ואז הוא אומר ככה, והצדיק אמר בשמחה תמיד להיות,
את האור בתוך חושך די קל לגלות,
ואם המצב הוא אוי ואבוי, תגיד בר שלושה נגוד.
ואז הוא ממשיך.
כשאני עומד ללכת עף ומדוכדך,
מהשמיים מרחמים עליי,
פתאום הלב נפתח.
זה ממש דוגמה לאהבה רבה.
כשאדם מפעיל את הרחמנות על עצמו,
אז הוא זוכה שמהשמיים רחמים עליו,
והלב יפתח.
שפתיי דובבות, מילה ועוד מילה,
ופתאום אני מוצא עצמי עומד בתפילה.
ומה התפילה? תפילה היא עוד פעם על רחמנות.
אבא עתיק, אבא רחמן,
הלב יבש כמו דיק, כל כך הרבה זמן.
רחם עליי, רחם בבקשה. רחמנות על החלק, קרב אותי, אלוהי פניך על הקדושה.
מלך גיבור הוא מלך עניו, זדעי מריצוני באים לי בגב,
רחם עלי אל תשאיר אותי בחוץ,
מושכני אחריך נעוץ. המילים פה לא מדויקות, זה
מהאתר של שירונת, שהם לא מבינים פה את הניואנסים, אז הם,
כן.
אז אם אדם מבקש,
רחמך רבים השם, זה פסוק בתהילים, רחמך רבים השם,
רחמך, ונזכיר משהו בשם אדמור אריאץ, שהיום,
היום זה יהודה לפי שבט,
זה יום העלייה לנשיאות של הרבי שנה אחר כך.
י' בשבט, שנה קודם, זה אדמו״ר הרעייץ נפטר.
אז שנה ויום אחר כך הרבי אמר מאמר חסידות ראשון. אתם יודעים מי חודדים שאדמו״ר נהיה אדמו״ר?
חב״ד.
אתם יודעים?
הוא אומר מאמר חסידות מקורי.
כל מי שהוא לא אדמו״ר
הוא רשאי רק לחזור על דברים של אדמו״רים קודמים ולהסביר אותם.
ואם מישהו בא ואומר,
נעמד ואומר מאמר חסידות מקורי,
אז הוא,
אז החסידים במוצאי היורצייט של אדבורה ריאץ עוד לחצו על הרבי שקבל את הנשיאות כל השנה וזה ושלחו לו שליחים ומשלחות ופרסמו אפילו מודעה בעיתון.
אז הרבי קרא לנו שפרסמו את המודעה ואמר לו
מה צריך להיות, תחזרו בכם, אז הוא אמר לו עם מה אני אחזור?
מזה שאנחנו רוצים שאתה תהיה רבי אני לא חוזר בזה, כאילו עשו לו מרד כזה
והתחילו להגיש לו פנים, פדיון נפש
ובמוצאי י' ושבט הוא אמר כל מיני דברים ופתאום הוא התחיל לדבר והוא התחיל, הוא כאילו בלבל אותם, הוא התחיל משפט ראשון מהבאתי לגני, למקום שהיה בו גינוני בתחילה,
שזה הדרשה האחרונה שאמר אדמו״ר היעץ,
כולם בטוחים שהוא הולך לחזור על המאמר.
ופתאום הוא התחיל לדבר דברים משל עצמו.
לקח להם שנייה להבין מה הם קולטים ואז מישהו אחד דפק על הסטנדר נעמד ועצק יש לנו רבי ובירך שהחיינו.
זה לא, השאר הכל היסטוריה.
אז נגיד משהו בשם אדמור הרייץ על הפסוק רחמך רבים השם,
שזה מה שאנחנו רוצים להגיד כאן, רחמך רבים השם אנחנו אומרים, הקדוש ברוך הוא יש לך אין סוף רחמים על האדם,
לא משנה כמה אדם נופל, כמה אדם הוא זה,
יש לך הרבה רחמים.
הר אלטל יש לו שיר מאוד יפה על זה, מכירים את השיר של הר אלטל?
אה?
לא מכירים.
איזה שירים אתם מכירים? בואו תגידו לי, בואו נתחיל מההתחלה. הבה נגיד, איפה אתם נמצאים? בסקאלה.
הוגה הוגה, איפה אנחנו עומדים? מה?
מה, איזה שיר?
רחמך חרבים ה'
רודי, זה שיר עד פני האחרון.
זה שיר מדהים, כי זה שיר,
הוא הרי כמעט מת.
הוא התחשמל באיזה חתונה.
נדבק לו הרמקול ללב.
והיה מצב של מוות קליני, פינו אותו לבית חולים.
ואשתו הייתה איתו, וכל הדרך היא אמרה את הפסוק הזה, רחמך רבים ה'
וברוך השם יצא בלי פגע,
אז הוא הכין רק את זה, רחמך רבים ה'
אין סוף רחמים של הקבל כל אחד מאיתנו לא מוותר ולא מתייאש.
רחמך רבים ה'
אדמורא יצא אומר רחמך רבים ה' הרבה רחמנות עליך ה'
עליך הרבה רחמנות, למה? כי כל הניצוצות האלוקיים שנתת בנו, איפה אנחנו לוקחים אותם, לאן?
איפה אנחנו משקיעים אותם,
אתה יודע?
הרי אדם מחפש משמעות, האדם דייצור מחפש משמעות.
לא יכול לחיות רק עם פרקטיקה.
המשמעות זה הנשמה בעצם, זה אור הנשמה. אבל אנשים לוקחים את המשמעות, לא יודע מה, לכדורגל, לאיזה אוהדים של איזה משהו,
כאילו הוא שם ויש לו צעיפים ויש לו זיו והוא מתעניין והוא פה ושם.
רחמנות, זה מה שעשית למשמעות ושם השפלת אותה.
אז הוא אומר, רחמך רבים ה' הרבה רחמים צריך עליך הקדוש ברוך הוא.
לאן
הסיפור כאן, לעורר רחמים מרובים על חלק אלוקא ממעל ממש שלנו,
שנמצא בכל מיני מקומות לא טובים.
הדבר הזה יוצר איזושהי תנועה שסופה אפשרות להיפתח
למדרגת אהבת עולם.
רבותיי, אני מזכיר לכם את השירים שהזכרנו היום, שאתם צריכים להכין שיעורי בית.
שיר אחד, ניגון רחמים רבים של הרב גינזבורג,
בביצוע אכילה הכהן, אשר הכהן הלא ראו.
ניגון שני, רחמך רבים ה'
ולהתפנק עד הסוף, אפשר לשמוע את השיר של שולי רנד, איזה עצוב.
שבת שלום.
