טוב, אנחנו לומדים כאן פרקים בספר התניא,
כמעט על הסדר, אבל לא על הסדר,
כי ספר התניא בנוי באופן כזה שהוא,
מעבר לפרקי הפתיחה, הוא מתקדם צעד אחרי צעד ואז הוא מסביר איזשהו עיקרון,
אחרי זה מבאר אותו, מדגים אותו בהרבה מאוד פרטים.
מה שדיברנו עליו בשיעורים האחרונים, על דירה בתחתונים ועל פרנסה,
זה בעצם היה העיקרון,
ואחרי זה יש רצף של פרקים שהוא יותר מפרט את זה, מה המשמעות, איך עושים את זה, ואם זה לא
מצליח, ועוד כל מיני פרטי פרטים שאנחנו בעזרת השם, אולי כשנגיע לסוף נחזור טיפה אחורה ונאכל אותם,
נלמד אותם.
היום אני רוצה להתקדם ביחד לפרק מ״ג שהוא פותח נושא.
אומרים בחסידות,
שואלים מה ההגדרה של חסיד,
מהי ההגדרה של חסיד?
יש לזה הרבה הגדרות. מה ההגדרה של חסיד? אחת ההגדרות שמקובלת בחב״ד זה שחסיד זה מי שיש לו,
קוראים לזה מודעות עצמית מפוכחת.
כלומר, יש דפים, נועם, בכבוד.
כלומר, הוא מודע למצבו.
הוא לא עף בשמיים, לא אוכל כוכבים,
מודע היטב למצבו, שמח בו ועובד עליו.
בסדר?
שזה האלף-בית של עבודה פנימית, נפשית, עבודה על המידות.
הרי ילד קטן הוא לא מודע,
נכון? אין לו מודעות.
הוא יכול להגיד על אגדות שכשהוא יהיה גדול הוא יהיה זה, הוא יטוס לשמיים, הוא יביא עיננים, הוא יוריד את הגשם בבוקר, הוא יזריח את השמש, הוא כל מיני.
ולצערנו יש אנשים גם מבוגרים כאלו שהם ממשיכים לעוף על עצמם חזק.
אז העבודה הראשונה המרכזית היא שהאדם, הוא
יהיה מודע לעצמו.
הבינוני הוא טיפוס שהוא מודע לחסרונות וגם למעלות. בזמנו,
הסברנו גם שזה ההבדל בין ביטול לשפלות, שזה שתי תכונות מאוד משמעותיות בחסידות.
ביטול, ואנחנו נדבר עליהם היום גם,
ענווה או אפשר להגיד שזה ההבדל בין ענווה לבין שפלות, ענווה וביטול לשפלות.
ענווה זה שאדם מודע לכישרונות שיש בו, אבל הוא משייך אותם לקדוש ברוך הוא, זה לא קשור אליי, זה לא ממני, זה ממנו.
ושפלות
זה שאדם גם הולך עם החסרונות שלו.
הוא יודע, לא צריך לספר את זה לכולם, לא צריך להשפריץ
בחוצות עיר, אני כזה ואני כזה. אבל הוא,
מה, איזה הפתעה, ברוך,
לא ציפיתי.
אחרי שהורדת לי את הציפיות בבוקר,
חייב, אני אוהב אותך, אז אני אוהב את התה.
יש דפים.
אופי, אללה יחלק.
אסלמו הדק.
איפה הדפים? היה פה דפים, שם, מאחורה.
אז איפה היינו?
אה, שפלות על מה, כן.
הנברא הזה שאדם הוא מודע לצדדים החיובים שיש בו והוא משייך אותם לגבוה, ושפלות זה שגם אדם הולך עם איזושהי מודעות לצדדים הלא טובים שיש בכל אחד מאיתנו.
גאווה, כעס, קנאה וכולי.
גם אם לא נכשלתי בהם בפועל ממש,
הם לא השפרצו החוצה, אבל עברו לי מחשבות כאלה, אז אני מודע לזה שהדבר הזה קיים בתוכי, נכון?
אז אדם הולך עם זה.
אז, אז הבינוני יש לו גם,
גם ביטול,
הוא גם מנסה להיות בטל אל הגודל, אבל הוא גם הולך עם שפלוט,
מודע, איך בהחלט מודע ללקוטות שלו.
ובגלל זה,
משכך הגענו לפרק שלנו, הבינוני הוא נושא בתוכו
שתי יראות ושתי אהבות.
ולמה זה חשוב?
כי לכאורה היראה הראשונה היא קצת נראית לנו,
וואו, זה לא מתאים לי.
היראה הראשונה קורא לאדמו״ר הזקן יראת הטעה, יראה נמוכה,
אז בסופו של דבר זה יראת העונש.
יראת העונש.
והיראה השנייה היא יראה עילאה או בשפתנו יראת הרוממות.
האהבה הראשונה היא אהבת עולם והאהבה השנייה היא אהבה רבה.
ואנחנו ננסה להבין היום את המושגים האלה, את ארבעת המושגים הללו,
לנסות טיפה לבאר אותם, איך הם קיימים בנפש של כל אחד ואחד מאיתנו ואיך הם מופיעים כאן בפרק.
אבל לפני כן ניתן כמה הקדמות כדי שזה ילך יותר חלק, בסדר?
רק זה ברור ששני המושגים האלה מקבילים,
יראת התאווירה אלא המקביל באופן כללי כנגד השפלות,
ואהבת עולם ואהבה רבה המקביל באופן כללי כנגד הביטול.
כן? כלומר, זה צד של דחילו,
אחד זה צד של אהבה, אחד זה צד של יראה.
ובסדר, אנחנו ננסה לבאר אותם.
מה זה יראת העונש?
יראת העונש היא יראת מאוד מאוד נמוכה,
באמת מאוד נמוכה.
היא אפילו סוג של, מה?
כן, היא סוג של השפלה.
סוג של השפלה.
כלומר,
אני לא מפחד מהדבר עצמו, אני מפחד מהעונש שאני אחטוף אחר כך.
מפחידים אותי.
עכשיו זה עובד עם ילד קטן, אולי,
גם עם ילדים קטנים לא תמיד זה להיט.
עובד עם ילד קטן,
אבל כשאדם מגיע לגיל מבוגר, הוא אומר, מה אתה עכשיו תתחיל
לאיים עליי, אני לא שם, אני לא שם, אל תדבר איתי יראת העונש, אל תפחיד אותי ואל תגיד לי מה יהיה לך וזה, לא, לא רוצה,
אל תדבר איתי על העונשים,
בטח בדורנו, בתקופתנו, שאנשים חופשיים,
ויש בזה את הדת נכון, זה לא שזה לגמרי לא נכון, אבל זה כאן מתעקש שגם שאנחנו כבינוניים זקוקים
ליראת העונש.
לא כתפריט העיקרי, לא כתפריט המרכזי,
אולי אבל כמרכיב בתוך התפריט ובלי יראת העונש
משהו משמעותי יהיה חסר.
בסדר?
בואו נראה רגע כמה משפטים ואז זה יהיה יותר יובן. הנה על יראת הטעה זו
שהיא לקיום מצוותיו יתברך ובבחינת צור מראה ועשה טוב אמרו אם אין יראה אין חוכמה.
כלומר היכולת להתקדם לשלב הבא שהוא נקרא חוכמה ואתם כבר יודעים שפנימיות ספירת החוכמה מהי ביטול יפה אמרתם.
כן?
אז אם אין יראה אתה לא יכול להתקדם לשלב הבא שהיא חוכמה וזה ביטול. לצורך העניין הרב קוק הנה יש כאן נראה את התשובה זה נראה כמו הרב קוק אומר שתשובה מאהבה השם הנרדף שלה זה תשובה שכלית.
אבל אם אין יראה אין חוכמה אין תשובה מאהבה אין תשובה שכלית.
בסדר?
למה? תכף נבין.
ויש בו באותה יראה בחינת קטנות ובחינת גדלות.
ועכשיו הוא מבאר את הבחינת הקטנות, היינו,
שנמשכת בחינת יראה זו מהתבוננות בגדולת השם, דאי וממלא כל עלמין, ומהארץ לרקיע המהלך תא כשנים וכולי,
ובין רקיע לרקיע רגלי החיות כנגד כולן, וכן השתשרות כל העולמות למעלה מעלה עד רוב המעלות,
אף על פי כן נקראת יראה זו יראה חיצונית וטטאה,
מאחר שנמשכת מהעולמות שהם לבושים של המלך הקדוש ברוך הוא, שמסתתר ומתעלם ומתלבש בהם, לאחיותם ולקיימם,
להיות יש מאין, רק שישר בהפתח לקיום התורה והמצוות.
עד כאן הסבר שלו על יראת עתה, הוא גם הסביר את זה בפרק הקודם ועוד, אבל
נסביר את זה רגע בשפה שלנו.
יראת העונש, כמו שאמרנו, היא באמת הכי הכי נמוכה, אנחנו מפחדים מהעונש.
והאמת שגם את זה אנחנו צריכים, גם את יראת העונש אנחנו זקוקים,
והראיה מה?
הרי היה משטרת ישראל,
בסדר?
משטרת ישראל.
מה שלא עושה אלף ואחת השדירים,
עושה קנס אחד,
נכון?
זה לא בסוף.
אם אנחנו יודעים שיש לנו איזה קנס, מרחף מעלינו איזה נקודות, איזה משהו, אנחנו ניזהר יותר.
הרי היה שבצבא,
שיש שם מנעד ענישה הרבה יותר רחב והרבה יותר זמין. לא צריך לחכות למשטרה, שתתפוס אותך במקום, משפט, מגד, ריתוק,
שלושה שבועות בבסיס,
יש הרבה פחות עבירות תנועה.
חד משמעית, כי יראת העונש היא הרבה יותר חזקה.
ואני מניח שרוב הנהגים מכירים בצורך ללעוג בזהירות ולא להסתמס בנהיגה וכולי וכולי. בכל אופן, זה לא עובד בלי איזה
יראת העונש.
אז גם את זה אנחנו צריכים.
כמרכיב,
כמרכיב, אנחנו מקווים שאנשים ינהגו גם בלי זה, אבל כמרכיב זה נצחך.
המצלמות, הניידות, השוטרים, הדוחות,
הנקודות, כל המערך הזה, צריך אותו.
אחרת,
וכולנו צריכים אותו, לא רק מופרעים וזה, כולנו זקוקים, אה, יש פה משטרה.
לכן, אני זוכר שהייתי נהר או משהו כזה, זה הפליא אותי, למה המשטרה שמה מצלמות במקומות שרואים אותה?
אם אתה רוצה לתפוס נהגים, תשים מצלמות איפה שלא רואים.
אבל לא, שמים את זה וזה טבוע בכתום.
כי המטרה היא לא מטרה של לתפוס,
אולי גם, אבל המטרה היא שיראוויסו בזהירות, לכאורה, כן, זה צריך להיות המטרה.
להפחיד, יפה. אז זה יראת הממשלה. אבל הוא מדבר כאן על יראה עוד מאוד רגע, יראת הטעה.
יראת הטעה
היא חוויה של קטנות.
כלומר,
זה מצא לכם פעם להיות באיזה
לנוכח משהו מאוד מאוד,
בקיצור, יראת הטעה זה כמו שעם ישראל היה בהר סיני.
הר קולות, ברקים, ענן כבד, ויחרת כל העם.
הם לא פחדו מעונש, הם לא פחדו שמישהו יעניש אותם כי לא היה על מה, אבל הם פשוט פחדו. הייתה יראה מאוד מאוד גדולה של איזה אירוע גדול מאוד, והייתה כזה קטן וכזה חלש.
זה נקרא יראה טאטה, יראה נמוכה.
אז כשאדם בינוני מתבונן בגדולת השם יתברך, בקדושתו, בזה שהוא ממלא כל עלמין, סובב כל עלמין, ואנחנו כזה, מי אנחנו? אנחנו וירוס אחד קטן בבוקר, אנחנו שוכבנו על המיטה.
צום קטן של עשרה בטבת אנחנו על הצד, כן, אנחנו, אז הוא מתמנה באיזה יראה,
או יכול להיות, או צריך להתמנות באיזה יראה מהפער, מהגודל,
מהמרחק, וואו, גם את זה הבינוני צריך.
נכון, אנחנו קטנים, אנחנו כלום,
והקדוש ברוך הוא הוא אינסופי והעולמות הם עצומים וענקים, אנחנו,
זאת יראה חיצונית.
אפשר להרגיש שאתה, אני מרגיש שאתה לפעמים בתרגילים צבאיים גדולים שיש לך, אתה משתתף בתרגילים גדולים,
גדולים.
אתה יודע, תרפל,
אתה מכיר את המ״פ, אתה מכיר את החיילים,
זה יגיע מכאן, זה יגיע מכאן, הכל בסדר וזה.
אבל לפעמים צריך להשתתף בתרגיל אוגדתי, או תרגיל של הפיקוד.
אבל כאילו את הכוחות, את המסות, את ה...
אז אתה רוצה לך מ... כאילו, אני כזה, וואי, זה...
מעגלי עשייה עצומים יש כאן. אני חלק קטן, נכנס לך איזה יראה,
לא שתקבל עונש, אלא פשוט אתה...
החוויה היא שאני כזה קטן.
ולמה מועילה החוויה הזאת? אני כזה קטן, אז קצת פחות גאווה,
קצת פחות ישות, קצת פחות לעוף על עצמך, קצת פחות לחשוב על עצמך.
אתה מרגיש שיש עוד אלף ואחד
כמוך וחשובים ממך, בסדר?
הייתי אומר ככה, יראת אתה התפקיד שלה להכניס את האדם לפרופורציה.
האדם מתהלך בדרך כלל בעולם, והוא חושב שהוא מרכז העולם,
והשמש זורחת רק בשבילו.
אז לא, אתה לא מרכז העולם,
מרכיב מסוים, צריך לחשוב, אני במרכז העולם, השמש לא זורת רק בשבילי, ויש מערכות הרבה יותר חשובות, ואני,
ואז זה טיפה ממתן וממתק את תחושת הישות, ואגב, זה מזכיר
את התחושה הזאת, יש,
אתם מכירים את הספר הנסיך הקטן?
של אנטואנט,
איך?
אנטואנט אקסנט דה אקסיפרי, משהו כזה, נכון?
אז יש שם באחד הקטעים, יש שם, הוא מגיע לאיזה כוכב,
הוא מגיע לאיזה כוכב, ושם יש מלך.
אבל המלך הזה אין לו נתינים.
הוא מלא גאווה, המלך הזה, מחפש שכולם ישתחוו לו,
אבל אין מי שתחווה.
ואז הנסיכה קטע מגיעה, הוא אומר, לא, הנה נתין,
אני מצווה לך להשתחוות.
אז הוא אומר לו, אבל אני לא משתחווה.
כואב לי הגב.
אה, טוב, אז אני מצווה לך לא להשתחוות.
הוא צריך שיהיה
כל כך מלא מעצמו,
full of himself, שהוא צריך להיות...
אז זה תפקיד העירה הטאטאה.
אני חוזר חזרה לתרגיל,
אתה עם כל הכוח שלך וכל המחלקה שלך, אתם בסך הכל מרכיב קטן, אל תפריעו.
אתם יודעים איפה זה בא לידי ביטוי בקשר?
כן, בקשר.
יהודים אוהבים לדבר בקשר.
זה כאילו, עכשיו אתה פתאום, כשאתה לבד ואתה יש לך את הרשת המחלקית שלך,
אתה יכול לבבל את המוח כמה שאתה רוצה, אבל פתאום כשאתה עולה לתרגיל, הוא אומר, אנחנו מבקשים כל מי שלא... לא, לא.
לא לסתום את הרשת הקשר, ואם מישהו עולה,
קן קודקוד, תרד מיד מהזאת, אתה מפריע לנו.
אה, אני מפריע, אתה מפריע, התפקיד שלך זה חסימה,
אל תבלבל את המוח, תעשה את התפקיד שלך ותן לנו את זה.
אז זה פתאום, נכניס את האדם לפרופורציות.
תפסיק לחשוב שאתה כבשת את ה...
כן, יש כל מיני אירועים צבאיים והיסטוריים
שאומרים שאם כל מי שהיה שם, כל מי שאומר שהיה שם, היה שם,
זה היה נראה אחרת.
לדוגמה, אלטלנה.
אומרים שאם כל מי שהיה לה אלטלנה, באמת היה לה אלטלנה, הייתה טובעת רק מכמות בני אדם שהיו עליה, ולא רק מה...
וגם אצל המרוקאים יש קטע כזה.
כל מרוקאים שאתה מדבר איתו, הסבא שלו היה צורף של המלך.
אתם מכירים דבר כזה?
צורף, צורף, הוא היה צורף של המלך.
כן, הסבא שלי היה יכול להיות איזה אמת, והמלך היה לו...
אם כל מי שאומר שהוא היה צורף של המלך היה בארמון של המלך.
כן, צורף שכן.
אז כולל סבא שלנו, ככה אומרים את זה, אבל הוא היה באמת.
אז תירגע, אתה מרכיב.
אחי, זאת טענה לפרופורציות.
תפסיק למלא את כל העולם בנוכחות שלך.
אנשים מדברים על עצמם, מספרים על עצמם, מתארים את עצמם. יש עוד מרכיבים, יש עוד...
אה, וגם הכותל. כל מי שאמר שהיה ב...
כן,
שיפור של הכותל.
אז הוא היה, חילק שלוקים, לקוחות שיצאו בשער הגיא, אז הוא כבש את הכותל כבר, הוא כבר היה שם.
אז זה יראה טאטאה.
מה זה יראה הילאה?
זה ממש אותו דבר, אני חוזר חזרה לדוגמה של הצבא, זה אותו דבר.
אתה עוד פעם בתרגיל פיקודי,
חצי צהל מתאמן, אתה, יש לך מרכיב קטן וכל זה, אבל פתאום אתה מבין, וואו,
אני חלק מדבר גדול.
אומנם אני מאוד קטן, אבל אני חלק
מדבר גדול.
זה ממש הביטוי שהרבי גונב לחזור עליו,
אם אין אני לי מי לי.
כשאדם מסתכל אם זה רק אני, אבל כשאני לעצמי,
סליחה אם אין אני לי מי לי זה, אבל כשאני לעצמי מה אני? כשאני לעצמי מה אני? אם אני רק לעצמי הזמני, אבל כשאני רואה שאני חלק מדבר גדול,
יש פה איזה תרגיל ענק. נכון, אני לא כל התרגיל, אבל אני מרכיב מסוים מדבר גדול.
זה מכניס יראת הרוממות. יראת הרוממות, הכוונה, הייתי מתרגם את זה לשפת זמננו, אחריות,
תחושת משמעות מאוד מאוד עמוקה,
תחושה של
איזושהי,
כמו המילה עצמה, רוממות, בואו נקרא את זה בעצמך.
היראה היא לה יראה בושת,
זה מרכיב נוסף,
ויראה פנימית היא נמשכת מפנימיות האלוהות שבתוך העולמות עליה אמרו,
אם אין חוכמה אין יראה, וחוכמה היא כוח מה,
והחוכמה מאין תימצא.
וזהו חכם הרואה את הנולד.
פירוש שרואה כל דבר איך נולד ונתהווה מעין ליש
בדבר השם ורוח פיו יתברך.
כמו שכתוב, כתוב וברוח פיו כל צבעם.
וילדות הרי שמיים והארץ וכל צבעם בטלים במציאות ממש
בדבר השם ורוח פיו וכלו ממש חשיבה
ועין באפס ממש כי ביטול אור וזיו השמש בגוף השמש עצמה.
ואל יוציא אדם עצמו מהכלל,
שגם גופו,
נפשו ורוחו ונשמתו בטלים במציאות בדבר השם
ודיברו יתברך מיוחד במחשבתו וכנזכר ליל באריכות
בפרק כ״א מנפש האדם
שדיבור אחד מדיבורו ומחשבתו כלא ממש וזה שנאמר הכתוב אין יראת השם מחוכמה
אך אי אפשר להשיג ליראה וחוכמה זו אלא בקיום התורה והמצוות
על זה יראת התא החיצונית וזה שכתוב אם אין ירא אין חוכמה אז אני עוד פעם רוצה להשתמש במשל של הצבא אמרנו שקבלה זה מלשון הרבה הרבה הקבלות בסדר?
אני יכול להיות חלק מתרגיל גדול ולהרגיש כמה אני בעצם קטן. אני יכול להיות חלק מתרגיל גדול ולהרגיש כמה, למרות שאני קטן, אבל אני חלק מדבר גדול מאוד, ואז מה יהיה? יהיה לי יראת הרוממות או יראת בושת.
אני אתבייש לא לעשות, אני שייך לדבר כזה גדול,
לא שייך להיות קטן באירוע גדול.
כולם פה נלחמים, עכשיו תתחיל להגיד, שמע, לא קיבלתי את האספקה וזה.
עזוב אותך, עכשיו אתה רואה איזה תרגיל גדול, אתה רואה שיש כאן איזה משהו ענק.
זה מגדיל אותך.
כשאדם נמצא,
מרגיש שהוא חלק מדבר גדול, זה מגליל גם אותו.
וזו יראת הרוממות. אני חלק
מדבר גדול, אני חלק מרוממות. לא מתאים להיות קטן עכשיו.
זה לא אירוע שמתאים לקטנות מוחין.
בסדר?
אז אותו דבר בענייני דבר השם.
יראת הטעה,
ושאדם מרגיש שהקב' יש לו כל כך הרבה עולמות וכל כך הרבה עניינים,
ואני כזה קטן, אז מה אני עכשיו בכלל עף על עצמי? מה אני בכלל חושב שאני?
באמת האדם הוא, לכן חזרנו אומרים טוב לכת לבית האבל, מלכת לבית המשתה, כדי שאדם יראה כמה אנחנו כלום,
כמה אנחנו באמת אנחנו כלום, וכמה
אנשים רבים על כבוד, ועל זה, ולא נתנו לי, ולא כיבדו אותי, וקראו לי רק הרב הגאון, ולא הגאון הרע, וכל מיני כאלה. מה אתה מדבר? איך אנשים
חולים עלינו וזה, מה יש לך לדבר?
בואו נבין כמה אנחנו, בואו ניכנס לפרופורציות, ואז יהיה הרבה יותר טוב בחיים.
פרופורציות.
זה יראת הטעה, כלפי השם ידברך. ואז אדם הוא, הבינוני,
שאמרנו שאחד האויבים המרכזיים של הבינוני זה הגאווה והגסות, הוא...
על מה יש להתגאות?
מספרים שפעם הגיע איזה אחד לרבי מקורות, כבר אמרו לו, שמע, יש לי בעיה בגאווה.
אז הרבי אמר לו,
טוב,
אתה למדת את כל השאס? הוא אמר לו, לא.
למדת את כל הפרשנים על החומה? לא.
זוהר, קבלה, פנימה? לא.
אז הוא אמר לו, אז על מה יש לך להתגאות?
כדי שיהיה לך איזה קלויס לגאווה צריך שיהיה משהו,
נכון?
אז אם אדם מבין מי הוא, אז הוא פותר את הבעיה של הגאווה, אתה פשוט קטן, זה הכול.
מצוין.
אז הנה אנחנו,
באותו, באותה חד אמרת, מבין גם האדם, אומנם אני קטן אבל אני חלק מדבר גדול, ואז אני מתמלא ביראת הרוממות, אמרנו שזה אחריות,
אמרנו שזה בושת, בושה ממה,
אני מתבייש להיות קטן במקום גדול.
זה לא מתאים, זה לא שייך.
לא שייך, נכון, זה לא, כאן יש, כאן זה דברים גדולים.
אז ככה גם פה, כשהאדם מרגיש
שהמציאות כולה היא מציאות אלוקית,
ואני, ואתה, וכל אחד מאיתנו הוא חלק קטן,
גרגיר אלוקות.
אז ככה הוא אומר גם במקום אחר,
איך אני אקח את חלק האלוקות שקיים בתוכי,
ואשים אותו בתוך,
ככה הוא אומר במקום אחר,
ישים את החלק האלוקי הזה, כי הוא נמצא אצלי, אני אחראי עליו ואני שם אותו בתוך מקום מלא קי וצועה.
זה לא מתאים.
איך אני לא אתבייש לעשות דבר כזה?
לא מתאים.
כפיות טובה.
זו יראת הרוממות, יראת הבושת.
שני המרכיבים האלה אצל הבינוני.
בסדר?
אני קטן ולכן לא להתגאות.
אני אומנם קטן אבל אני חלק מדבר גדול ולכן אחריות.
גם לי יש אחריות, אבל הדבר הגדול הזה לא לבייש אותו,
לא להשפיל אותו.
להיות, להיות, להצדיק את האמון שניתן לי. כן, שם?
נועם. נועם, ברוך הבא.
חוכמה זה,
מייד מה שהוא ידבר בהמשך, זה אהבת השם.
כן, חוכמה זה שייכות.
חוכמה זה הזדהות.
פנימיות ספירת החוכמה זה ביטול. עד עכשיו דיברנו על השפלות.
רק הוא אומר, בלי היראה שכרגע דיברנו עליה, לא תוכל להגיע לחוכמה.
בסדר?
עד כאן יראה.
שני סוגי היראות.
והנה באהבה.
הבינוני יש לו גם אהבה, אנחנו לא רק אירע, אנחנו יש לנו גם אהבה לבינוני.
אהבה שווה השתייכות, הזדהות, שמחה, אהבה בגימטרייה אחד,
נכון, הוא מיד יגיד בהמשך, ואהבת,
זה גימטרייה פעמיים אור.
כלומר, הדברים מוארים, יש לכם כאלה רגעים של התבהרות,
אבל אנחנו קוראים לזה אור בהירות הדרך.
אתה נמצא באיזה מקום, נמצא באיזה שיעור,
פתאום הכל ברור לך, אתה מבין, יש הקדוש ברוך הוא,
יש גאולה, אני חלק מזה, כי הכל בא. לא תמיד זה ככה, אולי, לפעמים זה לא קרה,
אבל יש זמנים, לא יודע, זה עשויה שלישית, תפילת נעילה,
איזה תפילת ליל שבת משמעותית, שיעור טוב שהיית בו. מישהו סיפר לי שככה הוא הרגיש אצל הצדיקים.
אשתי מלמדת חב'דניקיות, אז הם היו עכשיו אצל
הרבי, אז השאלה אותה מה היה,
אז הם אמרו בדיוק את הדבר הזה. מגיעים למקום, אין ספקות, הכל ברור.
הכל ברור, כאילו יש אמת, יש תורה, יש גאולה, צריך להיות איזה דקה.
אז מין תחושה כאילו אותי גם שאני מרגיש אותה אולי ביום העצמאות,
ביום הזיכרון, כשאתה עומד כאילו, ביום הזיכרון, בהר הרצל, בשעה 11 בבוקר כשיש צפירה,
אתה מבין הכל.
אין לך ספקות, הכל ברור.
אלפי בני אדם, מלא מולד דגלים,
פסירות נפש, עומדים דום,
הכל ברור, אין שום ספקות, הכל...
עכשיו, מול ענני הבחירות והחרפות והגידופים, אתה מתחיל לנגד בראש מה קורה כאן, מה זה כל העניינים האלה.
אבל יש רגעים של התבהרות. אז גם בבינוני יש לו רגעי התבהרות, הם בעצם רגעי האהבה.
אבל גם פה יש שני סוגי אהבות.
אהבה רבה ואהבת עולם, אנחנו אומרים את זה בתפילה.
יש כל מיני נוסחאות, יש כאלה שאומרים את שתי הנוסחאות.
בואו ננסה להבין מה ההבדל בין האהבות השונות. והנה באהבה יש גם כן שתי מדרגות.
אהבה רבה ואהבת עולם.
אהבה רבה ואהבה בתענוגים וישלם את העולם מאליה ובאה מלמעלה בבחינת מתנה למי שהוא שלם בהיראה.
שמעתם?
מי אוהב מתנות?
כתוב שונא מתנות יחיה.
כל מי שירים את היד, נגשת אליה אחר כך.
שונא שונא אבל אוהבים, נכון?
שונא מתנות יחיה אבל אוהבים.
אז יש מתנות גם ברוחניות.
הרגעי ההתבהרות האלו,
הוא קורא להם אהבה רבה.
זה גדול ממני, זה רב ממני כביכול, אהבה רבה,
ואלה מתנות שאדם מקבל אותה מלמעלה.
כמו שהזכרנו, זה רגעים כאלו של שייכות, של הזדהות,
של עצימת עיניים, של משהו שם נוגע, יש את זה.
זה מגיע אחרי הרבה מאוד עבודה של יראה. אם אדם עמל על עצמו להיות ירא, גם יראה טטאה וגם יראה הילה,
חדוש ברוך הוא מדי פעם מצ'פר אותו.
הרמב״ם קורא לזה במורה נבוכים,
יש פסוק בישעיהו, העם ההולכים בחושך ראו אור גדול.
יושבי בארץ צל מוות, אור נגע עליהם.
איך יכול להיות שהאנשים הולכים בחושך יראו בבת אחת אור גדול?
אתם יודעים שכשאתה רואה אור,
גם אם זה לשנייה אחת,
זה עושה לך סדר בכל העניינים. נגיד, אם נכנסים לחדר הזה והוא חשוך,
מישהו מדליק את האור לשלוש שניות ומכבה אותו,
אני ידע מה יש בחדר.
אני לא יודע, אבל אני אדע באופן כללי, יש פה שולחנות, כיסאות,
גם אם אחרי זה נהיית כיבוד האור.
אז שנייה אחת של אור היא הרבה מאוד.
אז הרמב״ם אומר זה ברק.
ברגע שמבריק לך ברק, בשנייה אחת אתה מבין את הסיפור.
אז גם הבינוני,
בגדול הבינוני, החוויה שלו שהוא די הולך,
הוא די בחושך, הוא נאבק כל היום,
ואחת לכמה זמן מעיר לו איזה ברק.
מתי מגיע הברק הזה?
אי אפשר לצפות, אבל כמו שאמרנו, יכול להגיע, צריך גם לנסות לאפשר לו.
התוועדות,
ניגון,
שיר פתאום שתפס אותך בדרך,
תפילת נעילה, תפילת תרביצתם של יום חול, פתיחת הלב,
איזה ספר שקרה, כל מיני דברים כאלה, פתאום יש לך,
הלב נפטר ומתנה
שקורית כתוצאה מהרבה עבודה על יראה.
כלומר, מי שאין לו ברקים כאלו, אז כנראה הוא צריך לחזור חזרה אחורה לעבוד על היראה.
אז זה אהבה רבה, אהבה בתענוגים וישלב את העולם מאליה, הוא בא מלמעלה בבחינת מתנה למי שהוא שלם ביראה.
כאן יודע מה אמר חז״ל, דרכו של איש לחזר אחר אישה,
שאהבה היא נקראת איש.
זכר,
כמו שכתוב, זכר חסדו. ואישה זה יראת השם, כנודע.
ולכן האיש, האהבה, מחזר איפה שיש יראה.
במקומות שיש בהם יראת שמיים, תהיה גם חוויה עמוקה ואמיתית
של אהבת השם. ופה צריך להגיד עוד איזה משהו.
תראו, אהבת השם זה לא לקחת גיטרה ולנגן כאילו עד... זה לא.
שלא יובן לא נכון, אני בעד לנגן כמה שיותר.
אבל אנחנו לא מחפשים פה רק איזה חוויה,
כאילו חצי מיסטית, רגשנית כזאתי, מחפשים להתקדם. אז אני אגיד, רבי שלמה יקרליבך,
זכר צודיק לברוכה,
שכולנו מכירים אותו מהניגונים וכל זה,
יש עליו מלא סיפורים של יראת שמיים מפחידה.
הוא היה ביראת שמיים שלו מבהיל, הוא החמיר על עצמו חומרי חומרות והוא היה דבוק בתורה, בכל מקום שהוא היה הולך, היה הולך עם מזוודה מלאה ספרים.
והוא היה מהדר במצוות,
זה היה דווקא שהקונה אתרוג במאות דולרים.
תפילין, הוא היה מהדר במצוות מאוד מאוד,
והיה שליח ללכת ולגעת באנשים מאוד מאוד רחוקים, אבל בינו לבין עצמו היה מלא בירת שמיים. ועל גבי הדבר הזה הגיעו כל הניגונים וכל האהבות וכל וכל.
אז גם כאן,
אך אהבת עולה ובלי קטימת העירה אי אפשר להגיע לאהבה רבה זו, כי אהבה זו מבחינת אצילות,
כן?
דלית תמן, קיצוץ ופירוד חלילה, כן? זה אהבה עליונה.
אז זה אהבה רבה. אך אהבת עולם היא מאוד קשורה אלינו.
היא הבאה מהתבונה ודעת בגדולת השם אינסוף ברוך הוא, הממלא כל עלמין וסובב כל עלמין,
וכולי כמא כלך אשיב ממש,
וכביטול דיבור אחד בנפש המשכלת, בעודו במחשבתיו ובחבילת הלב כנעל,
אשר על ידי התבוננות זו ממילא תתפשט מידת האהבה שבנפש מלבושיה,
דהיינו,
שלא תתלבש בשום דבר הנאה ותענוג השמי או רוחני לאהבה אותו,
ולא לחפוץ כלל בשום דבר בעולם בלתי אשם לבדו מקור החיים של כל התענוגים
שכולם בטלים במציאות וכלה ממש קמי חשיבי ואין ערוך ודמיון כלל ביניהם חס וחלילה
כמו שאין ערוך לעין ואפס המוחלט לגבי חיים נצחים
וכמו שכתוב מי לי בשמיים ואימך לא חפצתי בארץ קלה שארי ולבבי
צור לבבי וחלקי
כמו שנכתוב לקמאל בואו רגע נבין את זה עמוק מכל עמוק
בסדר?
מה זה אהבת עולם?
מה זה אהבת עולם?
אמרנו אהבה רבה זה מתנה, אבל אהבת עולם זה עבודה, אפשר להגיע לזה.
אהבה שווה חוכמה, שווה הזדהות, שווה...
קודם כל, אם אהבה היא חוכמה, זה אומר שאהבה מגיעה דרך לימוד.
אם אדם לומד
על משהו, אז הוא לאט-לאט יותר מתחבר אליו, מזדהה איתו.
אז הוא עובר דרך זה.
לימוד מייצר את הרצון להיות שייך.
להיות שם.
ומכלול הדברים האלו,
ההתבוננות, גם התבוננות,
התבוננות
והלימוד והרצון להיות שייך מביאים לתוצאה מאוד מעניינת,
שהיא תוצאה, היא חוגית אולי לבינוני.
מה התוצאה?
אתם זוכרים שהבינוני יש לו נפש בהמית?
זוכרים את זה?
שהנפש הבהמית מה היא אוהבת לעשות כל היום?
ליהנות.
הבינוני לא מוותר על נפש הבהמית שלו ולא מגרש אותה לשום מקום.
אם הוא עובד עליה כמו שצריך,
היא ממשיכה ליהנות,
אבל מהדברים הנכונים.
בסדר?
היא ממשיכה ליהנות.
יש לה הנאה פיזית, ממש, נהיה זורח, אבל ממה?
מעשיית רצון השם יתברך.
ניקח דוגמה, מצוות סוכה.
אז אם אדם, הוא לומד על מצוות סוכה, לומד.
הוא גם התבונן.
אני זוכה לשבת בסוכה אחרי כל כך הרבה שנים, כשעם ישראל יצא ממצרים, אני עדיין מקיים את המצווה,
וזו מצווה חביבה, והקדוש ברוך הוא עוטף אותי וכו'.
בסוף כשהוא נכנס לסוכה, נהיה לו ממש אנאה אפיסט, הוא נהנה מזה.
בסוכות קראנו לזה, אצלנו בבית,
שמנו מספר,
כי צריך להשתמש בכל דבר, צריך להשתמש לעבודת השם, נכון?
אז אמרנו המספר הוא 168. 168 זה מקסימום שעות
שאתה יכול להיות בסוכה.
שבע ימים כפול 24 זה 168. נכון? 168. כן.
ואז אמרנו כמו פלאפון.
צריך להיות טעון במלוא, בסוף החג צריך להיות טעון במלוא במצוות החג והסוכה, וזה סוכה שלנו למטה, אנחנו גרים למטה, סוכה למטה, זה לא שאתה כאילו, צריך להיות טעון במלוא.
אז כל רגע אני שומע את הילדים, אתה בא להטען, קדימה בואו נלך, בזמן לא היינו, כבר סוללה, אבא, סוללה יורדת, צריך להטען, אבא, אני כבר מלא במלואו, אני אקח הסוללה,
זה היה כאילו טעון במלואו, אי אפשר להיות 168 שעות,
יוצאים לתפילה ויוצאים לזה, אבל כאילו כמה שיותר,
וזה נהיה קטע כזה, ואני ניתן, נכנסים לסוכה, אני מרגיש את זה, כן, כן, תגביר לי את המתח.
בחנוכה זה היה לתדלק,
תדלק את החנוכיה,
בחנוכיה נגמרת, אבא, אבא, תדלק, תדלק את החנוכיה, שלא ייגמר התדלקים, תדלקים.
נהיה עניין, נהיה משחק, נהיה קרבה, נהיה חביבות, אתה נהנה למצוות.
נהנה, יש לך נאפיז ממש, ממשית.
אומרים על נח רבנו חומית צ'רנוביל שהוא נהיה שמן מעניית אמן יש מרבה.
ורבי לביצחק עם ברדיצ'וב, פעם באו אליו החסידים וסיפרו לו על איזה גוי אחד שהם היו באחוזה שלו והוא מליאה ויש לו טירה.
אז רבי לביצחק אמר להם, תגידו, יש לו, הוא מדליק נרות בחנוכה?
אמרו לו, לא, הוא גוי.
אז הוא לא יודע מה זה ליהנות בחיים.
הוא לא יודע מה זה באמת הנאה.
אז אהבת העולם היא מגיעה מתוך זה שאדם מתבונן בדברים,
לומד אותם, הבינוני, מחכים אותם, ואז אותה נפש בימית שכל כך הסתמכנו איתה, כי היא נהנית מהדברים הלא נכונים,
היא ממשיכה ליהנות,
אבל כל חפציך לא ישבו בה, מה תיתן לי איזה הנאה כזו או אחרת מול הנאה רוחנית?
מה תעירו ומה תעוררו את האהבה שתחפש? כל הנאה רוחנית היא הרי הנאה נצחית.
הנאה נצחית. כל אחד מאיתנו עכשיו יכול לעשות את התרגיל הזה בצורה פשוטה ביותר.
נגיד אכלנו במסעדה הכי יוקרתית שבוע שעבר, אז מה זה אומר? עכשיו אני נזכר בזה השבוע, זה לא עושה לי כלום.
בסדר, זה היה השבוע שעבר, כבר מזמן האוכל הזה עבר.
אבל אם אנחנו נזכר עכשיו באיזה מעשה טוב שעשינו,
מעשה טוב, איזה חסד, גם אם זה קרה לפני שנים הרבה,
תחושת הנעימות הגופנית תציף אותנו כעת.
עכשיו, זאת הנאה נצחית
וזו הנאה חיובית. אז זה מה שהוא אומר, אני אקרא את זה עוד פעם.
אחאהבת עולם.
היא באה מתבונה, כלומר מלימוד. אומר הרמב״ם, לפי הידיעה תהיה אהבה. תלמד, אז תאכל לאום. אם אדם לומד את המצוות, מעריך אותן, לומד מצוות תפילין, לומד על מצוות סוכה, לומד על המצוות, אז הוא מתחבר אליהן.
גם בהלכה וגם בפנימיות.
היא באה מתבונה ודעת, בגדולת השם אין סוף ברוך הוא,
ממלא כל עלמין, סובב כל עלמין,
וכולו קמי כל העולם לפניו,
כלא ממש חשיב.
וכי ביטול דיבור אחד בנפש המשכלת בעודו במחשבתה,
אנחנו כמו איזה חבר דיבור מול הנפש המשכלת ובחמדת הלב,
אשר על ידי התבוננות זו
ממילא תתפשט מידת האהבה שבנפש מלבושיה,
סליחה, קראתי לא נכון,
תתפשט מידת האהבה שבנפש מלבושיה,
בסדר?
לא תיקנתם אותי, חמור מאוד.
תתפשט מידת האהבה שבנפש מתוך לבושיה, דהיינו,
שלא תתלבש בשום דבר הנאה ותענוג גשמי או רוחני לאהבה אותו
ולא לחפוץ כלל שום דבר בעולם, בלתי השם לבדו מקור החיים של כל התענוגים
שכולם בטלים במציאות
וכלל ממש קמך שיבי
ואין ערוך ודמיון כלל ביניהם. אין דומה,
אין ערוך לך השם אלוקינו, אין דומה באמת לחוויית
הדבקות הילוקית וקרבת השם לי טוב.
ואז ההנאות של הנפש הבהימית מתעדנות,
מתעדנות.
יש כאלה אנשים שהם ממש נהנים מלעשות חסד. אתה רואה שזה גורם להם,
זה פשוט דבר אדיר נראה לי.
כמובן צריך רגישות שמי שאתה עושה איתו חסד הוא גם מעוניין בזה ולא לאכל,
כן, אבל זה כל כך,
הדבר שגורם לו הכי הרבה שמחה.
זה,
ואין כמו שאין ארוך לעין באפס המוחלט לגבי חיים נצחיים,
וכמו שכתוב מי לי בשמיים ואם אחד לא חפץ לי בארץ, כלי שארי לבבי, צורי לבבי וכו', כמו שכתוב לי חמאן.
וגם מי שאין מידת אהבה שבנפשו מלבשת כלל בשום טענו גשמי או רוחני,
כלומר עוד פעם הוא חוזר לטיפוסים הבעייתיים. אם אחד אומר, תקשיב, לא יודע,
אני גם לא אוהב דברים גשמיים.
לא, אני כזה, איך אומרים בערבית? אני ברד.
אז קודם כל זה אדם בעייתי.
מי שאוהב
דברים חומריים,
יש לו איזה ציור בנפש, אז איך זה נראה?
בסדר?
מי שהיה פעם במשחק כדורגל,
באיזה אצטדיון,
ושמע איך צועקים כשיש גול,
אז הוא מבין איך נראה כשמתלהבים.
עכשיו, שם זה שטויות, אבל יש לו ציור כזה.
אני נראה לי אף פעם לא הייתי,
אבל הייתי ליד.
מבהיל אותי,
באמת.
עשיתי רכיבת אופניים מהבית לנמל תל אביב, וחזור.
על הירקון, יש כזה שביל מאוד יפה.
אז זה הלוך היה על הירקון, החזור כבר הייתי על הכביש.
ואז הגעתי בלילה,
ליד אצטדיון עם המושבות, פתח תקווה.
ואיך שאני מגיע, הוא רואה כזה,
וואווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווו כזה ענק, מפחיד, עד כזה. אני אומר לעצמי, מה,
מכבי פתח תקווה, הפועל פתח תקווה, לכל אחד יש שני אוהדים.
לא יכול להיות שזה.
כן. מה זה הצעקות האלה?
אז התברר.
אז שאלתי שם מישהו שעבר,
נו, נגמר קרא לך, זה הדרבי פה.
היה בלומפילד לשיפוצים, אז מכבי תל אביב והפועל תל אביב, משהו היה להם עם דרבי, שזה הצדיק את ה...
ואז אתה שומע כזה?
אמרתי לעצמי, אז ככה זה נשמע כשאנשים,
זה היה מפחיד, אתה פתאום שומע איזה הד כל כזה עולה, הד יעלה מן הארץ.
אז אתה יכול להבין, אוקיי, ככה זה נראה כשמתלהבים.
ככה זה נראה כשזה משמעותי.
כלומר, הדבר,
כשבתורה זה לא צריך להיות פחות מזה, צריך יותר מזה, אבל מישהו אין לו את זה, הוא לא יודע, כל היום בספרים.
אז מה יהיה איתו?
אומר אדמור הזקן, וגם מי שאין מידת אהבה שבנפשו
מלובשת כלל בשום תענוג אשמי, כמו שאמרנו, הוא כזה ברד
או רוחני, גם הוא יכול להעליב נפשו
כרשפה אש משלם את הזב ולהב עולי השמיים על ידי התבוננות הנעל, כמו שיכתוב לקמה, אנחנו נלמד את זה בהמשך, את סוד ההתבוננות,
נקודה.
אולי, בואו נקרא רגע עד הסוף ואז נגיד עוד כמה מילים ובזה נסיים היום.
והנה בחינת אהבה זו פעמים שקודמת ליראה,
מבחינת הדעת המונדה כנודע,
ולכן אפשר לרשע הובאה על עבירות שיעשה תשובה מאהבה הנולדת בליבו וזוכרו את השם אלוהיו.
מכל מקום, היראה גם כן כלולה על פעמים אלה, רק שהיא בחינת קטנות והיעלם,
דהיינו יראת חטא, למרוד בו חלילה,
ואהבה היא בהתגלות ליבו ומוחו.
אך זהו דרך מקרה והוראת שעה בהשגחה פרטית מאת השם לצורך שעה כמעשה זה רב לזר בן דורדיה אבל סדר העבודה הקבועה הוא תלויה בבחירת האדם צריך להקדים תחילה קיום תורה ומצוות על ידי יראת התאה בבחירת קטנות זה הסדר קודם כל מחויבות קודם כל יראת התאה קודם כל להבין שאני מחויב שאני בסור מרע ובעשה טוב לאיר נפשו האלוהית באור תורה מצוותיה ואחר כך
יאיר עליה אור האהבה או כמתנה או כאהבת עולם.
כי ואהבת בגימטרי אבד פעמים אור כידוע ליודעכן.
אני רק רוצה להגיד עוד שני משפטים על מה שהוא חוזר כאן,
על המילה התבוננות.
צריך טיפה להסביר את זה.
בברסטלב מדברים על התבודדות.
התבודדות.
פעם היה איזה קטע באיזה סרט שכמה ברסטלבים יצאו להתבודדות ביער, כל אחד על פוסט פינה ואחד נפל שעבר את הרגל.
ואז הוא צועק, אה, חצילו, כואב לי, מי יכול לבוא עזרה? והחבר'ה, בואנה, יש לו פתיחת הלב, מה קרה שם? לא, תצילו, מה?
אז צריך לדעת שאתה מתבודד, להשאיר איזה פתק או משהו.
בחב״ד מדברים על התבוננות, לא על התבודדות דווקא.
זאת אומרת, טענה שאתה גם יכול להתבודד בתוך המון בני אדם.
התבוננות זה לקחת איזשהו נושא
ולהתעמק בו, לחשוב עליו, כמה דקות, להתבונן.
ואז הוא מפסיק להיות איזה ברק והוא נהיה משהו בנוי. התבוננות זה מלאשון בניין, אתה מתחיל להבין את הסדר שלו, את המבנה שלו ואת החלק שלך בתוכו.
אז כולנו יודעים שהקבוצה ברוך הוא ברא את העולם וכולי, אבל אנחנו טיפה מתבוננים.
מתבוננים, עוצרים רגע.
מיליארד 200 מיליון הודים.
בזמן שדיברנו זה נהיה מיליארד 200 ועוד כמעט שני מיליארד סינים בעולם.
עוד כל כך הרבה בני אדם, כל כך הרבה זה.
ואנחנו עם ישראל.
כל כך קטנים, ובכל העולם מתעניינים בנו. עכשיו בברזיל, 200 מיליון בני אדם, צועקים לראש הממשלה, ישראל, כולם, כאילו זה.
אתה רגע עוצר, מתבונן בדבר עשר דקות, קורא,
בונה אותו, זה יוצר אצלך,
פתאום אתה אומר, אה, אז אני הרבה יותר מחויב עכשיו
לתהליך גאולת ישראל, כי אני התבוננתי בדבר.
אז ההתבוננות
בגדולת השם, או גם ההתבוננות
בחולשות שלי.
בסדר, כל אחד יודע שיש לו חולשות, אבל אם אדם רגע עוצר וטיפה מעמיק בהם מתבונן, אז הוא יותר מבין את זה, יותר חווה את זה שאני לגמרי לא שלם.
התבוננות זה איזושהי עצירה,
חשיבה
מכל מיני זוויות,
לברר את הדבר הזה, לעיין בו, זה יכול להיות עם חבר, זה יכול להיות גם לבד,
הדבר הזה בונה בנפש משהו, וזה כלי מאוד מאוד מרכזי.
כאן הוא השתמש בו כמה פעמים, גם כדי להשיג את היראה הטאטאה,
זה מתבונן היטב כמה הוא קטן וכמה המציאות היא גדולה, האלוקות היא גדולה.
וגם כדי להשיג את העירה הרבה מה וגם כדי להשיג את סוגי האבות. זו עבודה מאוד מאוד מרכזית בחז״ל, בחב״ד,
עבודת ההתבוננות.
שנזכה גם לעירה הטאטאה וגם לעירה ההילאה, גם לאהבת עולם וגם לאהבה רבה.
חזק וברוך הוא.
