שלום, אנחנו שוב בהלכה היומית, כמדיום ביומו.
התחלנו אתמול את סימן תרכט,
מהם המוצרים הכשרים לסיכוך.
נלמד היום הצעיפים ג', ד' ו-ה'.
אתמול אמרנו שהבסיס הוא שלושה תנאים.
דבר שגידולו צומח מן הארץ והוא תלוש והוא לא מקבל טומאה. אלה שלושת התנאים.
עובר השולחן לאור בסעיף ג',
סיככה בחיצים שאין להם בית קיבול כשרה.
לקחו עץ,
שאיפו אותו ככה, איך אומרים,
מרדד,
איך ידעו לו, עשו אותו שפיץ?
לא עשו לו בית קיבול, כי הרבה פעמים חיצים הם מורכבים על גבי.
בסדר, קשה. וכשיש בהם בית קיבול, פסול,
פסולה. למה עסוקה פסולה?
כי יש לו בית קיבול, אז הוא מקבל טומאה.
ד. עץ יקרה בפישתן,
הרי פישתן זה צמח.
כשלא נידק ולא ניפץ, כשרה.
למה? עץ באלמה הוא.
זה צומח כמו כל צומח אחר.
אבל אם נידק וניפץ,
פסולה.
ברגע שעשה אותו,
מעך אותו, וניפץ אותו, עשה אותו סיבים,
בזה הוא מקבל טומאה. מדוע? כי זה כבר הכשרה על איכותים, זה תחילת הדרך,
מקבל טומאה. סעיף A. חבלים של פשתן, אם הוא סיכך בחבלים של פשתן, פסולה.
של גמי ושל סיב, כשרה.
מדוע? כי אלה מוצרים, גם הם צומחים,
אבל לא עובדו,
לא עשו בהם פעולה שגורמת להם להיווצר אחר כך בתור אריק או
ליסוד חבל, לקשור משהו, כל דבר שהוא יכול לקבל טומאה.
הדברים האלה שעשויים להיות בסופו של דבר כלי,
מחבלים אפשר לעשות מחצלות,
אפשר לעשות סלים,
אז זה דבר שכבר עובד, הוא מקבל טומאה,
ולכן לא מסקחים בו.
טוב, אחריו נמשיך.
