שלום, אנחנו שוב בהלכה היומית,
כמדי יום ביומו.
נמשיך בדין תקיעת שופר, סימא ת׳ק צ׳.
נלמד היום סעיפים ד', ה' וו'.
בסעיף ד' אומר שולחן ערוך, שלושה שברים צריך לעשותם בנשימה אחת.
טוט, טוט, טוט, נשימה אחת.
אבל שלושה שברים ותרועד את השראת. יש אומרים שאין צריך לעשותם בנשימה אחת,
והוא שלא יישאר בהפסקה יותר מכדי נשימה,
ויש אומרים שצריך לעשותם בנשימה אחת.
יש ויש, ולחכה יש בתרא, אבל בכל זאת מה אומר השולחן ערוך?
ירא שמים ויצא ידי כולם.
כי אמנם ההלכה היא כמו יש בתרא,
כן?
שהיה צריך לעשות בנשימה אחת את השברים והתרועה,
אז יצא ידי חובת כולם, בתקיעות הם יהיו שם, שזה השלושים הראשונים, יעשה בנשימה אחת.
או בתקיעות מהומה, יעשה בשתי נשימות.
למשל, תקיעה,
שברים תרועה,
תקיעה.
ובעמידה, תקיעה,
שברים,
תרועה, תקיעה.
זה ההבדל, האם שברים תרועה בנשימה אחת או לא.
אומר הרמב״ם, והמנהג הפשוט
לעשות הכל בשתי נשימות ואין לשנות.
ואותה רמב״ם פוסק,
עסקנזים,
תמיד תפריד.
תקיעה, שברים,
תרועה, תקיעה.
תקיעה במיושב.
והשולחן הרוחמה אומר, נדגיש שוב,
תקיעה,
שברים תרועה, תקיעה.
במיושב.
בעמידה, תקיעה, שברים, תרועה, תקיעה.
טוב,
סעיף ה' בתף קצ״, אומר על שולחן ארוך, אם תקעתרת
תקיעת רואה תקיעה בנשימה אחת יצא.
יש מישהו אומר שלא יצא, סתם ויש לך כי סתם יצא ידע כולו.
ו' אם האריך בתקיעה האחרונה של תשרת כשהיא או שתי תקיעות, כשתעלה לשם תקיעה האחרונה של תשרת,
הוא בשביל ראשונה של תשרת, לא עלתה לו,
אלא בשביל תקיעה אחת.
יש אומרים שאפילו בשביל אחת לא עלתה לו,
כי אתה פה מחבר דברים שצריכים להתחבר יותר מדי ארוך,
לא טוב. אומר הרמב״ם, אם תקע תקיעה אחת בין שני סדרים
וייתנע שאיזה מין הסדרים הוא הנכון, תעלה לו תקיעה, יצא ידי חובה. בסדר.
הוא לא יודע למה זה היה, אבל הוא תוקע תקיעה. אמרנו כבר שאם מישהו עושה את זה לראשון ולאחרון,
אז יוצאים ידי חובה. זאת אומרת, הוא יכול לברור, יש ברירת מחדל.
אני תוקע, ואני לא יודע למה זה.
תוקע תקיעה, אם זה לפני או אם זה אחרי.
טוב.
בעזרת השם, מחר אנחנו נמשיך בדיני התקיעות.
כל טוב ושלום.
