שלום, אנחנו שוב בהלכה היומית, כמדי יום ביומו,
מתקדמים בלימוד ההלכה.
שלושה סעיפים ביום, כבר אנחנו נמצאים
בתקס״ח, 568,
נלמד היום סעיפים ה״ו״ז.
בסעיף ה״א אומר השולחן ערוך,
המתענה תענית חלום ביום טוב או בחולו של מועד, קם בבוקר, מה הוא יעשה?
נפשו עגומה.
או בראש חודש, או בחנוכה,
או פורים, או בערב יום הכיפורים,
צריך למיטב תעניתא לתעניתא, כדין המתענה תענית חלום בשבת.
לשים לבי שמים שלא מתענים בהם.
אבל הוא קם בבוקר, נפשו עגומה, אוי ואבוי, מה יכול להיות? מה החלום הזה במקום לחייך? הוא בוכה, תתענה.
אבל אתה צריך לשבת בתענית
על זה שהתענית ביום המיוחד הזה,
כמו מי שהתענה בשבת, שאסור להתענות בשבת,
צריך לשבת תענית לתעניתו.
אז מה אמרנו? מהם הימים?
יום טוב, חול המועד, ראש חודש, חנוכה,
הפורים, ערב יום כיפור.
כל זה אדם צריך להשב את תענית לתעניתו.
סעיף עבור אומר השולחן ערוך
אין תענית ציבור בבבל לאסר במלאכה או להפסיד מבעוד יום אלא תשעה באב בלבד.
ילקח יחיד שקיבל עליו תענית, לא אחרי שמשם התענית ציבור קיבל עליו, הוא מותר בכולם.
ובכל מקום לכתחילה הטוב לומר בשעת קבלת תענית, הריני בתענית יחיד לפניך מחר.
כדי שלא יבצר מצב שאומר תענית ציבור, אה, מה זה הגדרה תענית ציבור? יש מי שאומר גם שביתה ממלאכה.
אין שביתה ממלאכה. המקום היחיד ששובתים מלאכה,
קדושים מי שעושה מלאכה ותשעה באב לא רואה סימן ברכה. מה זה לא רואה סימן ברכה? ראינו את זה בלכות שבת,
ראינו את זה בעוד כמה מקומות, לא רואה סימן ברכה. הכוונה היא שמשהו מרוויח פה מפסיד במקום אחר. ככה מביא המשנה ברורה.
טוב,
סעיף ז,
כשאירע היום שמת אביו או אמו באדר והשנה מעוברת, יתענה באדר השני.
זה לשים לב,
שאצל שולחן ערוך,
כשיש שני הדרים, מישהו נפטר באדר רגיל,
שני הדרים תמיד הוכים לאדר העיקרי, אדר שני.
אומר הרמב״ם, ואישום מי שיתענה בראשון.
אם לא שמת בשנת העיבור, באדר השני, עכשיו נוגעים יתענות בשני וכן הוא מנהג להתענות בשני.
אם יש מחמורים להתענות בשניהם,
אומר הרמב״ם, וככה נוגעים האשכנזים,
שהדברים הלא טובים,
כן?
אזכרה, תענית, ביום שמת אבי ואמו, תמיד זה באדר ראשון.
לוקחים את הדברים הפחות נעימים באדר ראשון,
ובאדר שני פורים,
וכל השמחה, ושולחן ערוך אומר,
אם היה סתם אדר, זה אדר שני, כי אדר הסמוך לניסן הוא אדר העיקרי,
ואם לא יהיו שני אדרים, תלוי באיזה אדר זה היה, ככה הוא יעשה בשנה מעוברת.
כל טוב שלו.
