שלום, אנחנו בהלכה יומית, כמדי יום ביומו,
מתקדמים בעבודת השם.
סיימנו את הלכות תשעה באב, אבל בכל זאת, אחרי תשעה באב,
יש לנו כל השנה מעשים,
הנהגות,
שתקנו לנו חכמים על מנת שנזכור את חורבן בית המקדש ונבין
שלא צריכים להתרגל למצבים שליליים.
הרבה פעמים אומרים לנו,
טוב, אין מה לעשות, זה מה שיש.
היה קורא לזה ראש הישיבה הרב שפירא,
זכר צדיק לברכה,
מנטליות של נכים.
הנכה בסוף מתרגל לנכות שלו.
לא.
אנחנו אנשים שרוצים תמיד
לזוז קדימה.
אז נלמד היום,
במסגרת הסימן הזה שהתחלנו תקס
לעשות זכר לחורבן,
נלמד את הסעיף האחרון, סעיף ה',
ואחר כך
שני סעיפים ראשונים מסימן תקסא שמדברים
בעניין מי שרואה את ערי יהודה וחורבנן.
טוב, בתקסה סעיף ה', אומר השולחן ערוך,
אסור לאדם שימלא פיו צחוק בעולם הזה.
שים לב לדבר הזה. לא כתוב שאסור לאדם לחייך.
לא כתוב שאדם צריך להיות כל ימיו רציני ולא להזיד את שפתותיו ימינה ושמאלה.
כתוב שאדם לא ימלא פיו צחוק בעולם הזה. זאת אומרת, לפעמים אנחנו רואים אנשים,
הוא מתגלגל, מי יצחוק,
מה שהוא אדיר, הוא שכח בכלל איפה הוא נמצא.
רבותינו, אנחנו לא שוכחים איפה אנחנו נמצאים.
בית המקדש איננו.
אז לפעמים הוא קורא לבן אדם, לא יודע, פעם בשלוש-ארבע שנים, שהוא איבד את הצפון.
טוב, מה נעשה?
בסדר.
אבל באופן עקרוני, אתה עוד צריך לדעת שכל עוד בית המקדש חרב,
אנחנו לא יכולים למלא פינוי צחוק.
השמחה שלנו לא שלמה. כמו שמזמן שנרחב בית המקדש, לא נראו שמים בטהרם.
ראיתם איזה כחול יש היום בשמיים?
איזה, איזה כחול זה?
זה כחול של אנשים שלא מבינים מה זה כחול.
כשנראה מה זה כחול בשמיים,
אז נבין מה היה חסר לנו. בינתיים אנחנו צריכים רק להבין שאנחנו נמצאים במצב חסר.
בתקסא, סעיף א', אומר שולחן ערוך,
הרואה ערי יהודה בחורבנן, אומר הרקות שחיו מדבר וקורע,
ואינו חייב לקרוע אלא כשמגיע סמוך להם, כמו מן הצופים לירושלים.
זה דווקא ערי יהודה ולא ערי ישראל,
יש לנו מדרגות
בקדושת ארץ ישראל.
ערי יהודה, אחר כך ערי הגלל,
אחר כך עבר הירדן,
מדרגות שונות בקדושת ארץ ישראל.
יש לנו חלקים של ארץ ישראל,
חלקם נמצאים בידינו, חלקם עדיין לא,
אסור לשכוח. איך אמרנו? לא ניכנע למצבים זמניים.
יהודה,
עבר הירדן והגליל, ככה מביא המשנה.
מה זה ערי יהודה בחורבנן?
מביאים לנו כאן, המשנה ברורה מביאה את זה בשם קדמונים,
שאפילו שיושבים שם יהודים,
נקראים בחורבנן, וצריך לקרוע,
כיוון ששולטים בהם הישמעאלים.
זאת אומרת, כשאני מדבר על חורבן או בניין,
ההבדל היסודי בין חורבן לבניין זה שלטון.
כל עוד יש לנו שלטון זה בניין, אין לנו שלטון זה חורבן.
ולכן הלכה למעשה, הם השאירו הערי יהודה בחורבנן, שבט יהודה,
שהוא מתפרס מים המלח,
אזור, כן, ים המלח עד לים התיכון,
כולל אזור גוש קטיף. כשרואה שיש מקום בלי שלטון ישראל,
צריך לקרוע.
סעיף ב' אומר לשולחן ערוך,
הרואה ירושלים בחורבנה, לשים לב, באנו מירי יהודה, עכשיו ירושלים.
אומר, ציונה איתה מדבר שממה וקרועה.
כשרואה בית המקדש אומר, בית קודשנו ותפארתנו,
אשר אלוהלו חוב אבותינו היה לשרפת אש,
וכל מחמדנו היה לחורמה וקרועה.
ומהיכן חייב לקרוע?
מן הצופים.
מה זה מן הצופים? בכל מקום שצופה על ירושלים.
ואחר כך, כשיראה המקדש, קורא הקירה אחרת.
וכל קירה היא טפח,
שמונה סנטימטר.
ואם באה דרך המדבר של זרוע המקדש תחילה,
קורא על המקדש טפח,
ואחר כך, כשיראה את ירושלים,
מוסיף על קירה ראשון כלשהו.
זאת אומרת, יש פה את הדין הזה שאדם צריך לקרוע.
למה היום אנחנו לא קוראים?
כיוון שאנחנו מחזיקים את עצמנו ככאלה שגדלו בירושלים,
או היינו פעם, יותר מאשר פעם בשלושים יום בירושלים.
אבל באמת מי שמגיע מחוץ לארץ,
פעם ראשונה באמת היה צריך לקרוע.
או נאמר הרב ציודה, זכר צדיק לברכה,
היה מגיע כל ראש חודש, כי ראש חודש זה זמן שלא קוראים בו.
וגם זה פחות משלושים יום מפעם קודמת
היה הולך לכותל.
כדי לא להתחייב בקריאה,
שים לב שאנחנו נמצאים עדיין
בממד של חורבן.
נכון, יש שלטון, זה לגבי ערי יהודה.
לגבי ירושלים ולגבי בית המקדש, זה בעזרת השם.
כשיבנה בית המקדש,
נזכה
שהקדוש ברוך הוא ייתן לנו ונבוא בבגדים לבנים
שלמים ולא שנצטרך לקרוע על פי ההלכה.
כותוב שלום.
