שלום, אנחנו שוב בהלכה היומית.
היום יש לנו הישגים, תראו מה זה.
מסיימים את סימן תקנא, הווה אומר סעיף ב',
לומדים את סימן תקנז שיש בו סעיף 1,
ולומדים גם את כל סימן תקנז שיש בו סעיף 1. שלושה סימנים, שלושה סעיפים. טוב,
סימן תקנא, סעיף ב', אומר השולחן ערוך, יש מי שנוהג לשכב בלש תשעה באב, מוטה על הארץ ומסים אבן תחת ראשו.
אם ראינו בסימנים הקודמים שאדם לא ישן עם אשתו בלילה בתשעה באב, זה נהג ואי ראוי לעשות כך.
יש כאלה ששוכבים על הרצפה ושמים אבן מתחת הראש.
עינוי.
אולי הוא אמר, ויש לאדם להצטער בעניין משכבו בליל תשעה באב, שמרגיל בשני קרים,
לא ישכב כי אם באחד. ויש בני אדם שים אבן תחת מרעשותיהם, זכר מה שנאמר, וייקח מאבני המקום
שראה החורבן
מעוברות שאינן יכולות להצטער, לא חייבת בכל אלה. ואם ההתאדם מכבודו, מהנאתו בתשעה באב, כל מה שאפשר.
במילים אחרות, לך ברצפה,
קנטים, כמו שאומרים.
תשעה באב זה יום שהיום מרימים בו את הראש,
מורידים אותו למטה ולא מתענגים ולא מתפנקים בתשעה באב.
תקנ״ו, ליל תשעה באב שחל באחד בשבת,
זה תשע״ו, וענח״, ענט,
כמו שאנחנו אומרים.
כשרואה הנר אומר, בורא מעורי האש.
אז אחרי תפילת עמידה חצי קדש,
בורא מעורי האש. ואין לברך על הבשמים.
ובלמוצאי תשעה באב,
סיום הצור, מבדיל על הכוסנו מברך, לא על הנר ולא על בשמים.
הפסדנו את הבשמים, ואיזה נפש ישבנו.
תקנוז, אומר השולחן ערוך, בתשעה באב אומר בבוני ירושלים, נחם השם אלוקינו תבלי ציום ותבלי ירושלים.
וענינו בשומע התפילה.
ואם לא אמר לא זה ולא זה,
לא מחזירים אותו. זה מנהג פשוט שהם אומרים נחם רק בתפילת מנחה של תשעה באב, ולפי שאז הציתו אש במקדש,
נחם מתפעלים אז על הנחמה.
מי שאכל בתשעה באב יאמר נחם בברכת המאזון.
ולשים לב למנהג הירושלמי
של הירושלמים, הספרדים.
בערבית אומרים
עננו בלבד,
בשחרית אומרים בלחש עננו, בחזרת השעת השליח ציבור אומר
עננו ונחם,
ובמנחה, גם בלחש וגם בחזרת השעץ, אומרים,
גם נחם השם את אבי לציון.
זה המנהג בירושלים. בעזרת השם שנזכה לגאולה שלמה, ינחמנו השם מחורבננו על ידי בניין בית המקדש.
נזכה לגאולה שלמה וימה בימינו העמנו. כל טוב, שלום.
