שלום, אנחנו שוב בהלכה יומית, כי מדי יום ביומו הגענו באורך השם לסימן תקמ״ז 547. אבלות במועד, איך אומרים, אחרי כל מה שיש, יש שמחות, יש גם שמחות אחרות, לכאן ולכאן.
סעיף א׳ב׳ ג׳ אומר השולחן ערוך ת״קמ״ז כל המועד אסור בהספד ותענית.
לפיכך אין מניחים את המיטה ברחוב שלא להרגיל את ההספד.
מותם זין מוליכים את המת לבית הקברות עד שיהיה הקבר מתוקן,
כדי שלא יחכו שם הרבה זמן ויתחילו לבכות יותר מדי.
סעיף ב', נשים מענות.
דהיינו שכולן עונות כאחת,
אבל לא מקוננות.
דהיינו שאחת מדברת וכולן עונות אחריה.
ולא מתהפכות, דהיינו להכות כף אל כף.
נקבר המת, אף לא מענות.
זאת אומרת,
הייתי דבר כזה שנשים מעוננות, מקוננות,
הן היו בוכות לעצמן, או אחת אומרת וכולם אחריה, קינה כזאת.
אפשר עוד לראות את זה קצת-קצת אצל המבוגרים יותר, אצל יוצאי צפון אפריקה,
אצל אתיופים, כן, אפשר לראות את זה עד היום.
זה בעצם מה שחכמים מדברים, מה שהנביא אומר,
כן, לקרוא למקוננות.
טוב, סעיף ג', כל 30 יום לפני המועד
אסור להספיד על המת שמת לא לפני 30 יום קודם המועד.
אפילו אם יש לו הספד ולא, זה כגון שמת לא מת בתוך 30, שמותר לזובדו,
אפילו מת ערב הרגל, אסור להספיד עמו על המת שמת לפני שלושים יום קודם המועד.
זאת אומרת, רק מי שנפטר לפני המועד,
אין לנו עניין להספיד במועד. אבל אם יש עכשיו משהו שצריכים,
כן, אז אפשר לספדו.
מי שמת אפילו ערב הרגל, אסור להספיד עמו על המת
שמת לפני שלושים יום קודם המועד. זאת אומרת, אי אפשר לתלות דבר בדבר, לחבר נפטר לנפטר, כדי להספיד מישהו במועד.
לא מספידים,
לא מטענים,
לא מקוננים,
וחול המועד על מתים.
וזאת השם שנזכה לשמחות.
