שלום, אנחנו שוב בהלכה היומית, כמדי יום ביומו.
סימן תקלד, סעיפים ב' וג',
ובתקלד, סעיף א'.
תקלד מדבר השולחן ערוך לגבי כיבוס בחול המועד.
בסעיף ב' אומר השולחן ערוך, כל כלי פשטן מותר לחפשן,
ולא נהגו כן.
ואבל לדברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור יותר אשר להתירם בפניהם.
ברגע שיש מי שנהג כך,
אנחנו לא מחפשים במועד, ולכן היום
אסור לכבש שום סוג בגד,
אלא אם כן מה שראינו בסעיף א' לגבי האנשים המיוחדים שמותר להם
לכבש לצורכם
ביום טוב,
סליחה, בחול המועד, לא ביום טוב וביום אבוי, בחול המועד.
סעיף ג' לבר שופן ערוך מביאים מבית האומן כלים שהם לצורך המועד, כגון כרים, כסתות, שלוחיות,
אבל כלים שאינם לצורך המועד, כגון מחרשה, צמר,
מבית הצבא, אין מביאים.
ואם אין לאמן מה יאכל, נותן לו שכרו ומוניחם אצלו.
ואם אינו מאמינום, מוניחם בבית הסמוך לו. ואין חושש שהם יגנבו.
ואם חושש שהם יגנבו,
מפנן לחצר אחרת. אבל לא יביאו לביתו אלא בצנעה.
במילים אחרות, לא הולכים לקנות שום דבר שהוא לא לצורך המועד במועד.
לא הולכים לכנויות קני עבודה ולא יודע מה זה הולכים לקנות.
היי, אם בן אדם אין לו מה לאכול וכבר סיכמת איתו, שתיקח ממנו,
תשלם לו ותשאיר את זה אצלו עד אחרי המועד, או תשים את זה במקום ובצנע.
הביתה לא מביאים.
טוב, תקל״ה, סעיף א',
אין מפנים מחצר לחצר, זאת אומרת לא עוברים דירה בחול המועד,
אפילו מכירורה לנאה,
ולא לפנות דירתו ולא לפנות כליו שאינם לצורך המועד,
וכל שכן שאסור להסיע ממונו מעיר לעיר,
אבל מפניהו מבית לבית באותו חצר.
ואם אין הבתים פתוחים לחצר אלא למבוי,
שומרים שמבית לבית הסמוך לא מותר.
במילים אחרות,
יש היתר במעבר בתוך אותה חצר,
בתוך אותו בניין,
כן, בחול המועד.
לא עוברים דירה בחול המועד לכתחילה.
ואם יתייראה מחמת גנבה בחצר שדר שם, מותר אפילו מחצר לחצר המשתמר,
ואפילו מעיר לעיר בדבר האבד שערים.
בעזרת השם,
מחר אנחנו נמשיך.
כל טוב שלום.
