שלום, אנחנו שוב בהלכה יומית, כמדי יום ביומו,
מתקדמים בהלכות יום טוב, התחלנו את סימן תקכז,
שהוא עוסק בענייני עירוב תבשילים.
אמרנו שיש לנו פה התחלת בישול לפני יום טוב, כדי שנוכל ביום טוב לבשל לצורך שבת.
היום נלמד בתקכז סעיפים ג', ד' ו-ה'.
אמר לנו השולחן ערוך בסעיף ג',
שיעור תבשיל זה, מה פירוש תבשיל זה? אמרנו,
שעושים את העירוב מפת ותבשיל.
אז מה שיעור התבשיל?
כזית.
בין לאחד, בין לאלפים.
בין בתחילתו, בין בסופו של הבישול.
הרמה, ויש מצליחים לכתחילה בפת קבצה, וכן נוהגים לכתחילה.
בסדר, אז יש פה מחלוקת, שולחן ערוך רמה,
האם מספיק
שזה יהיה כזית או שקבצה?
כמובן לכתחילה, טוב שיהיה קבצה.
איך אומרים, שמים פיתה, אז ברור שזה קבצה.
בסדר?
ואם שמים ביצה, אז אכבצה.
ברור.
היום הביצה שלנו יותר גדולה מכבצה.
טוב, סעיף ד' צריך שיהיה תבשיל זה דבר שהוא ראוי ללפת בו את הפעט לאפו כדי שאה.
צריך משהו שאוכלים אותו עם הלחם.
עכשיו, למה שמים בדרך כלל
לחם וביצה?
זה היה המנהג הקדום,
כיוון שזה דבר שנשמר.
הלחם זה דבר שנשמר ליומיים, לשלושה,
ובצער זה אפילו בלי קירור,
אבל באופן עקרוני כל תבשיל,
שים בשר, שים עוף, שים דג, לא משנה.
כל תבשיל שאוכלים אותו עם לחם,
הוא טוב ומתאים לעירוב תבשילים.
המנהג הוא כמו שהיה מדורות,
מה שנקרא דבר שיש לו הישרדות גבוהה.
טוב,
סעיף, יאמר השולחן ערוך,
תבשיל זה שאמרו, אפילו צלי, אפילו שלוק, אפילו כבוש או מעושן,
אפילו מין דגים קטנים שהייתי כאן במים חמים, ועד אחת היינו בשולם לאכילה,
כולי עשה שפנין, נלחוד שבל.
הרי זה סומך עליהם, וכן סומך על תפוחים מבושלים.
אוהדים שאר פירות מבושלים, אומר הרמב״ם,
ועל דגים קטנים שבשלם.
לא אכפת לנו כל דבר שרגילים לאכול אותו. עם לחם אפשר לסדר.
בסדר, בעזרת השם, מחר נמשיך, זה סימן ארוך.
התחלנו אותו רק.
כל טוב שלום.
