שלום, אנחנו שוב בהלכה היומית, כמדי יום ביומו. התחלנו אתמול את הלכות יום טוב,
דיברנו על מלאכות שמותר או אסור לעשות אותן ביום טוב.
הסעיף האחרון בסימן תפציה, סעיף ד',
ונלמד היום את תפציהו,
סעיפים א' וב'.
סימן תפציה, סעיף ד',
מדבר על דין מוקצה ביום טוב.
מוקצה אף על פי שמותר בשבת,
לצורך מקומו, לצורך גופו וכו', החמירו בו ביום טוב ואסרו.
שים לב, יש פה דבר שיום טוב יותר חמור משבת.
למה?
הרי כל דין מוקצה הוא דין דה רבנן.
והתורה התירה מלאכת אוכל נפש.
מה עכשיו חכמים באתם ואסרתם לנו מוקצה יותר מאשר בשבת?
שלא יבואו לזלזל.
הרבה פעמים אנשים, ואנחנו רואים את זה, אה, אם זה מותר,
אז יאללה,
הכל מותר,
בסדר? אם מותר לנסוע לצורך יולדת בשבת, אז טוב, אז תעשן גם סיגריה בדרך, כי מותר, לא,
זה לא עובד ככה.
מה שמותר, מותר, מה שאסור, אסור.
חכמים לא רצו שיזלזלו ביום טוב,
אסור, החמירו יותר בדין מוקצה ביום טוב מאשר בשבת.
אומר הרמב״ם, ויש מתירים מוקצה אפילו ביום טוב,
אבל נולד,
אסור לדבריהם אפילו בשבת.
בכל מוקצה שאינו בעל חיים, מה זה נולד? ביצה שהוטלה.
בכל מוקצה שאינו בעל חיים, כגון אוצר של פירות ועצים,
סגל כשיאמר, מכאן אני נותן.
ואני צריך שירשום
בערב אחד.
ומותר להכין מיום טוב ראשון לשני בשני ימים טובים של גלויות?
למה? כי אחד מהם ברור שיהיה לו יום טוב.
ואין לאל סימן ש״י, כל דנא מוקצה.
בסדר? זאת אומרת, אנחנו מדברים פה על העניין הזה של הכנה,
שאסור להכין
מיום טוב לחברו,
בכל זאת, הוא אומר,
יום טוב שני של גלויות, יש איזשהו מי שמקל.
סימן תצ״ו,
וגלויות שעושים שני ימים טובים מספק,
כל מה שאסור בראשון, אסור בשני.
ומנדים למי שמזלזל בו.
ואם הוא צובה דרבנן, אינם מחמירים לנדדותו, אלא מלקים אותו.
כן, אם הוא תמיד חכם שמזלזל ביום תו שני של גלויות,
רק מלקים אותו.
לא, מנדים אותו.
למה? הרמב״ם כותב בעצמו בהלכות קידוש החודש,
שכל מה שמקיימים היום,
כשיש לנו את החשבון של הלוח,
את יום תו שני של גלויות, זה רק מצד מנהג אבותיהם בידיהם.
יש מנהג,
אל תשנה אותו,
תראו כמה זה חמור.
יש מנהג, לא לשנות,
לא לבטל מנהג.
מנהג אבותיהם בידיהם, לכן יום טוב של איש הגלויות. הרי בעצם זה מיותר, אני יכול לדעת מהיום עוד 50 שנה, 60 שנה, 70 שנה.
בסדר? נגיד,
כמה זמן נשאר לי? עוד 80 שנה?
זהו.
אז אני יכול עוד 80 שנה לדעת מתי יהיה יום טוב.
ומי שמזעזע ביום טוב של איש הגלויות, ברור השם, בארץ ישראל, אין לנו את זה,
מנדים אותו, ואם הוצרו ברבנן רק מרביצים לו, מלכים אותו.
לא למי שמבטל מנהג,
מלכים אותו.
ברור העניין. טוב, סעיף ב',
אין חילוק בין ראשון לשני אלא לעניין מת.
כן, בין יום טוב ראשון לום טוב שני, לעניין מת, וכן לעניין לכחול את העין.
כן?
או שער חולי שאין בו סכנה. ואף על פי שאסור בראשון אלא על ידי עינו יהודים, אין בו סכנה,
בשני מותר אפילו על ידי ישראל.
למה? כי היום זה הכל מצד מנהג אבותיהם.
חוץ מיום טוב שני של ראש השנה,
כי יום טוב שני של ראש השנה,
שניהם של קדושה אחת,
קדושה אריכתא אם,
וזה מצד הגאולה שמהרה ייבנה המקדש.
אומר הרמב״ם,
ודווקא שיבו דה רבנן דומיה דמיקחל עינא,
אבל אב מלאכה אסור לישראל לעשות אותו אפילו ביום טוב שני.
כן,
בכל זאת הרמב״ם אומר,
דובר פה דווקא על דברים שהם דה רבנן, אבל לא יותר מזה.
טוב,
בעזרת השם, מחר אנחנו נמשיך
בעניין, אף שאנחנו בארץ ישראל, אבל שולחן ערוך כותב, הם טוב שיש לי גלויות, והוא היה בארץ ישראל וכתב.
אז גם אנחנו נלמד. כל טוב ושלום.
