שלום, אנחנו שוב בהלכה היומית, כמדי יום ביומו,
סימן תסו בנושא החומרים הגורמים להחמצה.
נלמד היום סעיפים ה' ונתחיל את סימן תסז',
סעיף א'. אומר לנו השולחן ערוך בתסו סעיפי טל.
הטל מחמיץ
וכן מרגליים ומהפה,
רוק בעברית שלנו, והחותם
והעין והאוזן,
אבל
דם וחלב וזיעת הדם, אינו מחמיץ.
ככה מוסיף הרמה.
אבל דברים אחרים שהם נוזלים, הם מחמיצים.
סעיף ו',
קמח שנפל עליו דלף, אפילו כל היום, אינו בא לידי חימוץ.
והוא, שיהיה הדלף טורד בלי הפסק.
ויופנו מייד כשייפסק.
ואם הוא מסופק
אם הדלף טורד עם לאו, אסור.
זה מקביל לכך
שמי שמעשה עיסה כל היום כולו לא תחמיץ. מתי העיסה מחמיצה?
כשמפסיקים מהעבודה, כשהיא נחה.
אז אם יש טפטוף על מקום כל הזמן,
הוא לא נותן לו להחמיץ,
אבל בתנאי שידי לב הוא כל הזמן.
ברגע שהפסיק, אנחנו מדברים על החמצה.
ספק, הפסיק, ספק לא, ספק
חמץ בפסח, לחומרה, כמובן, צריך להשמין.
טוב, סימן תס״ז, סעיף א',
דגן שנטבע בנהר
או שנפל עליו מים, כשם שאסור לאכלו,
כך אסור לקיימו.
אלא מוכרו לישראל ומודיעו כדי שיאכלנו קודם הפסח.
הבן אדם העביר סחורה ונרטבה בגשם, לא יודע מה, חייב להודיע
לכל יהודי שהוא מוכר לו,
דע לך, תגמור את הכל לפני פסח, כי
היה פה איזה חור בתקרה והסחורה נרטבה.
ואם יכרול אינו יהודי קודם הפסח, מוכר מעט לכל אחד ואחד כדי שיכלה קודם הפסח.
למה? כי אם תמכו קור, כמויות לגוי,
שם יחזור האינו-יהודי וימכרנו לישראל,
ונמצא ישראל נכשל בחמץ בפסח.
בעזרת השם, מחר נמשיך.
כל טוב.
