שלום, אנחנו שוב בהלכה יומית, כמדי יום ביומו.
התחלנו בפעם שעברה את סימן תנד סעיף ראשון. דיברנו על איזו עיסה, מאיזו מצה, מאיזה חומר של מצה,
יוצאים מידי חובת מצה בליל הסדר.
ממשיכים היום, סעיפים ב', ג', ד'.
אומר השולחן ערוך בתנד סעיף ב',
היסת הכלבים.
כנראה מכינים איזה מין בצק מיוחד לכלבים,
בוא אני אגיד, לא מבין בזה.
בזמן שהרועים אוכלים ממנה, אם באמת זו עיסה כזאת שגם הרועים יכולים לאכול ממנה, יוצאים בה ידי חובה.
ואתם מבינים, זה כשר לפסח,
כי הרי אסור ליהנות, אז גם לכלבים אסור לתת חמץ בפסח.
ואם לאו, אין יוצאים בהר. שאין זו מה שאומרת לשם מצע.
אם בני אדם גם אוכלים, אז מן הסתם הם שמרו אותה, ואם לא, אז לא.
אומר הרמה, כך הם דברי הרמב״ם, אבל אלה שומרים הטעם שאינו קראוי לחם, כל הזמן שאינו רועים אוכלים ממנו.
וכן נראה העיקר, אני צריך שייקרל לחם,
סעיף ג',
לקה בזמן הזה דידה למכלה, תלקח כל מין חליטה אסור.
אין היום, אומר השולחן ערוך, מי שיודע לחלות. מה זה אומר?
לשים במים רותחים, שבאותו רגע זה ייאפה, יתבשל.
בישול מלא בלי אפשרות להחמיץ.
זה לא קנדלח,
וזה לא
כרטופה לך,
ולא שום דבר אחר.
אין דבר כזה.
אין מי שיודע לחלות, ולכן
כל פעם ששמים במים,
רותחים אפילו,
זה חמץ.
סעיף ד' אומר על שולחן ערוך,
אין אדם יוצא לדרך חובתו במצה גזולה.
באמת, דברים אמורים כשגזל מצה,
אבל אם גזל חיטים או קמח ועשור, מצה יוצא בה, שכנעה,
כן, בשינוי
בדמים לבד, הוא חייב לו, הוא חייב כסף,
אבל הוא שינה את הדבר, וזה כל דין
שינוי ראוי, ייאוש בעלים, אם הוא קונה בשינוי ה...
חומר, חייב לו כסף, חייב לו את המוצר עצמו.
ברגע שהוא טחן את החיטים, עשה מזה קמח,
יש ייאוש בעלים, חייב כסף, אבל הוא יוצא ידי חובה.
אף פעם זה לא אומר
שמישהו ילך ויעשה את זה, כמובן אחרי שנעשו הדברים.
ולעניין ברכה, אם אפשר לברך עליה, אין לכמה נראה סימן תמת, לגבי
אם אפשר לברך, הרי בוצע ברך,
נעץ השם.
מי שגנב ורוצה לברך על מה שהוא גנב,
זה מנאץ, אתה אומר, הכל של הקדוש ברוך הוא, ואתה לוקח לעצמך
בלי רשות?
לא הולך הדבר הזה.
טוב, בעזרת השם, הקדוש ברוך הוא יזכה אותנו
להיות ישרים, נאמנים,
כל מה ששלנו, שלנו, ומה ששלנו,
חלק מזה גם לא שלנו, צריך לתת מעשרות, צדקה. בעזרת השם, שנזכה לגאולה שלמה.
