שלום, אנחנו שוב בהלכה היומית, כי מדי יום ביומו
מסיימים היום את סימן תנ״ג לגבי הדגן המותר
למצאת מצווה,
סעיפים ח' וט', ונתחיל
את סימן תנ״ד.
סימן תנ״ג, סעיפים ח' וט', נוהגים לנכר ערכיים.
משום דזימני נתנו בהם תבואה לתותה לסולת,
ונוהגים שהקמח הראשון שנטחון לאחר הניכור,
שומרים אותו עד לאחר הרגל.
גם אם היה משהו בחריצים של האבן,
וזה נכנס פנימה,
אז עכשיו הקמח החדש הזה נכנס שם. את הראשון אנחנו מעבירים לאחרי פסח,
לא חמץ, אבל לא משתמשים בו בחג.
אומר הרמא, ואנשי מעשה רגילים ללך בעצמם במקום הריחיים, לראות אם בעצמם נטחנת קמחיהם.
כן, זה בא כאלה חבורס, לא רק באפייה, אלא חבורס גם בטחינה.
שפתי צריך לטחון החיטים יום או יומיים לפני הלישה.
לא באותו יום,
למה? כי הטחינה מחממת,
ואז כל העיסה תהיה חמה ויכולה להחמיץ יותר מהר.
ואם טחנו בערב פסח, חשוב שעשו ללוש מצה בו ביום.
כפי שהקמח בשביל הטחינה רותח ומחמם המים והעיסה, נוכל להחמיץ.
אחרי כשקונים קמח לאפיית מצות,
לפחות יום קודם, אם לא יומיים קודם.
לא לקחת קמח שנטחן באותו יום ולהתחיל לאלפות. טוב.
סימן תנ״ד באיזה מצה אינו יוצא ידי חובתו,
כי סימן קודם היה יוצא ידי חובתו.
סעיף א' אמר לשולחן ערוך, אין יוצאים לא בפת סובין ולא בפת מורסן.
אבל לשוי תעיסה בסובין ובמורסן שבא ויוצא בהם.
זאת אומרת, אם זה קמח מלא עם הסובין שלו, אין בעיה.
אבל אל תעשה לי פת מהסובין לבד.
ויוצא במצע מסולת נקייה ביותר.
והם אומרים, אין זה לחברוני.
גם קמח נקי, כן.
וטוב לכתחילה שלא לעשות את המצע רחבה יותר מדי.
להאבק העשישה.
שלא יהיה כמו לחם, כן?
שזה לא יהיה לחם גדול, זה נראה משהו של עשירים.
לא.
בסדר.
אז הדברים שבהם
לא יוצאים מידי חובה בליל הסדר, לא מורסן, לא סוגין,
לא רחבה מדי, כמו שאומר הרמב״ם.
בעזרת השם, אנחנו יודעים שיש לנו מצות סטנדרטיות,
הכל בסדר, הכל טוב ושלום.
