שלום, אנחנו שוב בהלכה יומית, כמדיון ביומו, מתקדמים בהלכות הפסח. התחלנו אתמול את סימן תנ״א,
הגאלת כלים.
דיברנו שכל כלי שגם משאירים אותו לאחר הפסח,
חייב לשפשף אותו, לנקות אותו יותר טוב מהרגיל,
כדי שלא יישאר בו שום שם נ״ית.
והיום נלמד את סעיפים ג', ד' ו-ה'.
עובר לנו השולחן העורך בתנ״א סעיף ג', סכינים.
מגיע אילן בכלי ראשון ומותרים.
או כלי ראשון נקרא, מה נחשב כלי ראשון?
הגדרות שכל שבת אנחנו מתעסקים איתן.
כלי ראשון נקרא שהרתיחו במים על האש.
אפילו המרת על האש, רק שעודן הוא רותח.
וקודם העגלה צריך לשופם יפה במשחזת או ברכיים, להעביר כל חלודה שבהם קודם הכשרנו. ברוך השם, אם יש לנו סכינים,
נרוס את הטובים. חלודה אין בהם, אבל שומן יש בהם,
דכלוך יש בהם, צריך לנקות טוב,
בפרט במקום של החיבור בין הכת לבין המתכת,
כמובן.
צריך להעביר כל לכלוך לפני הכשר.
זה כלל ברזל בכל נושא ההכשר.
צריך לומר שלפני שיש לנו תיקון רוחני, יש לנו תיקון גשמי.
לפני שרוצים להכשיר, אנחנו קודם כל מנקים.
כל דבר.
לפני שטובלים גם, קודם כל מתנקים.
אי כך, אם יש בו גומות ואינו יכול לנק אותו יפה,
אינו מועיל לו הגעלה.
מה פירוש הגעלה? פירוש המילה אומר הרמה, הפלטה.
שהכלים פולטים מהאיסור שבהם,
והוא מלשון שור עבר ולא יגעיל.
כן?
לבד, לא צריך, לא מספיק עגלה, אינו מועיל עגלה לבד,
וצריך ליבון במקום עגומות. חוץ מאשר הניקיון, גם צריך לשרוף. אז אם הידית היא מעץ ויש שם כל מיני ניטים,
או כמו שהיה פעם, ממש כזה, ככה רואים שזה חתיכת קרש,
לא כמו היום שזה אחיד, בלי שום חריץ, בלי שום דבר,
היום גם התקן אומר שכתות של סכינים חייב להיות מפלסטיק,
זה לא יכול להיות מעץ כמו שהיה
בזמנו עדיין אנחנו מחזיקים בבית כאלה.
בסדר, אז צריך ליבון במקום עגומות, והוא אומר שיישרף אחרי שניקינו הכל, שלא יישאר שום משהו אפילו של חמץ.
אומר הרמה, והנדן של סכינים, אין להם תקנה בעגלה, ואסור להכניסם בהם בסכין בפסח.
כמובן, סכין חד,
מכניסים אותו לתוך נדן,
לתוך מין כיס כזה, קופסה כזאת, עץ, היו פעם
חורי עץ שמכניסים פנימה סכינים, גם היום יש את זה.
זה דבר שאפשר להכשיר אותו למסך. טוב,
זה לגבי סכינים.
סעיף ד' אומר על שולחן ערוך, כלים שמשתמשים בהם על ידי האור, הווה אומר, כלי ראשון על האש,
כגון, סליחה,
על ידי אש ממש נטו, לא כלי שיש בתוכו נוזל,
כגון שיפודים ואסקלאות וכיוצא בהם, רשתות,
שיפודים,
צריכים ליבון,
והליבון הוא עד שיהיו ניצוצות נתעזים מהם. הווה אומר, צריך ללבן, ללבן בצורה איומה,
כמו שזה נמצא על האש ככה
איזה זמן.
אומר הרמב״ם, ויש מקלים נתלבן כל כך שקש נשרף. זאת אומרת, איזה חב חב חב, לא ממש,
אנחנו אומרים, לא נהיה אש.
קש נשרף עליו מבחוץ.
אני אומר, כסברה ראשונה בכל דבר שדינו בליבון,
אבל דבר שדינו בעגלה, הרי כשיש בו סדקים או שמחמירים ללבנו,
מספיק סגי בליבון קל כזה.
חצובה צריך ליבון.
בסדר?
ופה אנחנו רואים את זה הרמה אומרת, חצובה צריך ללבון אצל ספרדים בדרך כלל מקלים בחצובה של קיריים,
כיוון שזה כל הזמן נמצא בחימום שמספיק ללבן,
אבל אשכנזים מחמירים וצריכים ליבון גם לחצובה.
סעיף ה אומר שולחן ערוך,
כלים שישתמש בהם בחמין,
זאת אומרת, לא אמרנו לא על האש, על האש, מה שנקרא, מנגל יבש, אלא כלי שישתמש בהם בחמין, סירים,
כפי תשמישה נחשרה.
אם תשלישן בכלי ראשון,
כגון כ' שמגיסים בו בגדרה,
צריך להכשירם בכלי ראשון.
אם תשמישם בכלי שני, הכשירם בכלי שני.
וכלי שמשתמשים בו בעירוי שמערה מי כלי ראשון, לא סגליה בהכשיר די כלי שני,
אלא צריך להראות עליו מי כלי ראשון.
אומר הרמה, כל הכלים שיש בהם סדקים או גומות או חלודה,
והוא בתוך הכלי, ולא יוכל לנקרם או לנקותם,
אין להגילם.
צריכים ליבון במקום הסדק והחלודה,
כמו שראינו בסעיף הקודם,
לגבי סכינים שיש בהם חריצים,
אנחנו צריכים דווקא ללבן אותם, ולא עוזר לנו
הגעלה בלבד.
