אנחנו שוב בהלכה יומית, כמדי יום ביומו,
ממשיכים, מתקדמים בענייני הפסח.
מה קורה אם מישהו מוצא חמץ
בביתו, בחצרו, בתוך ימי הפסח,
חג, שבת, חול המועד?
סעיף ד' בסימן תמ״ו,
ונלמד שני סעיפים מסימן תמ״ז,
סעיפים מא' וב'.
סעיף ד' בסימן תמ״ו אומר, מצא פת בפסח בביתו,
ולא יודע אם הוא חמץ
או שהוא מצא.
חבילת מצות
ארוזה בצלופן, לא כתוב עליהם אם זה חמץ או כשר, כי יש מצות כחמץ.
מותר אפילו באכילה.
וואו.
דאזלינן בתר בתרה.
זאת אומרת,
אדם שכבר ביאר את החמץ מהבית, לקח הכל, ניקח הכל, סגר הכל, כל מה שצריך עשה, כל מה שצריך בערב פסח.
פסח הוא מוצא חבילת צלופן שיש בתוכה מצות.
מצות חמץ או מצות כשר הולכים לפי הסוף.
ואם הוא מרופש הרבה, שאי אפשר לו להתאפש כל כך משנכנס לפסח.
זה נראה משהו ששוכל פה חצי שנה, שנה.
ודאי הוא גם מת.
ואם עברו מימי הפסח שמיוחד יתלות שהתעפש משנכנס הפסח עד עתה,
אם אנו נוהגים לפעול בפסח פת חם בכל יום,
תולין להקל, אפילו מעופש הרבה, שאנו תולים לומר, בכל יום הופעה פת חם, הוא נתנוע עליו, ולפיכך הוא בא להתעפש.
זאת אומרת, צריך ללכת לפי ההיגיון.
אם זה דבר שסביר,
שיכול להיות שהוא מפסח והוא כשר לפסח
וקרה לו משהו בדרך, בסדר.
אבל אם לא, לא מקילים, היה חמץ בפסח.
סימן תמ״ז,
דיברנו על חמץ ממש, על לחם, עכשיו תערובת חמץ בתוך הפסח.
נלמד את הצעיפים א', ב'.
חמץ בפסח אוסר תערובתו בין במינו, בין שלא במינו, במשהו.
אפילו בהנאה.
גרגר אחד של חמץ שנפל לתוך סיר
של כשר,
אוסר את כל הסיר.
אפילו באלף, אפילו בהנאה.
אפשר לתת את זה לגויים.
וצריך לשרוף הכול, ולא סגי בפדיון דמי חמץ ולמכור השאר.
מיהו?
הכלים שהתבשל בהם מותרים לאחר הפסח, ואינם צריכים שבירה רגלה.
בסדר?
זה לא יחשב כאיסור ברגע הזה.
ודין תערובתו כדין שאר תערובות,
אלא שמה שאוסר בשאר תערובות פחות משישים, אוסר בחמץ במשהו.
אבל אם בשאר תערובות לא היה צריך שישים, אלא קליפה או נטילת מקום,
מפה חמץ, כן.
שחם וחם ולא רוטב, די בקליפה,
איסורים.
כן, הוא לקח סכין וחתך בו.
כשהוא נגע איזה משהו חם, שאמור להיות חמץ, ומשהו כשר, כדי קליפה.
לכן אם נגע כיכר חמץ וכיכר מצאבו, שניהם חמים,
ואין שם דבר מפעפען.
כן, הוא לקח מצה אחת שהחמיץ עלו בתוך כדי האפייה,
כשהוא רופא באמצע פסח. לא מקובל עלינוי, אבל אין דבר כזה.
לא אסור אלא מקום מגעו בלבד,
לפי שאינו מבליע יותר, אלא רק מקום המגע.
עובדין רחע מילתא על עניין תבשיל שיש בו חמץ עם שאר תבשילים,
יש מקלים במקום שהיה מותר בשאר איסורים.
ויש מחמירים דמשהו מיועיקה.
ודווקא במקום ששייך בורחה,
אלא שבשאר איסורים לאו מילתא יהיה. כמו שהתברר ביורי דאה, סימן קח בסייעתא דשמיא. זאת אומרת, אנחנו מדברים פה
על מקרה, מה שנקרא רחע, רחע מילתא, רחע לאו מילתא.
חלוקת גדולה, האם עדים זה נחשב כדבר שאוסר או לא נחשב כדבר כאוסר?
יכול להיות לנו פה הרמה במקום,
בפסח, בפרט בפסח, יש מקום להחמיר, גם אם מישהו אומר שלך עליו נדל.
טוב, סעיף ב׳ אומר על שולחן ערוך, חמץ שהתערב משש שעות ולמעלה
עד הלילה אינו עושה במשהו אלא דינו כשאר איסורים.
זה לא, בטל בשישים, בטל במאה, אתה לא יודע,
ונותן טעם לפגם נמי שערי, כן?
אומר דעת עצמו על ליבא דכולי עלמא,
ותהיית מפגם גם מותר.
בסדר.
בעזרת השם,
אני יודע דבר אחד.
נכון שכתוב פה שלפני פסח בתל מי שישים,
ובפסח צריך לראות אם רחם מלתה אחריו מלתה, אם אוסר או לא אוסר.
כל זה נכון לנו כשלומדים את ההלכה מצד עיקר הדין.
אבל אנחנו יודעים שבפסח
החומרות הן גדולות.
מי שזוכה לא ליגור במשהו של חמש בפסח,
מה זה שנה של חירות,
של ברכה? אז הרבה פעמים מחברים הרבה יותר ממה שצריך גם, בפסח.
אבל כמובן,
שורת הדין, מי שנתקל באיזושהי בעיה, במקום שאי אפשר,
אז כמובן ששורת הדין היא הקובעת.
כל טוב ושלום.
