שלום, אנחנו שוב בהלכה היומית. כמדיון ביומו, סימן תמ״ד בשולחן ערוך,
זכות פסח.
נלמד היום סעיפים ו', ז' וח'. נסיים את הסימן.
סימן תמ״ד, סעיף ו', אומר השולחן ערוך,
אף על פי שלא יישאר החמץ בבית אחר סעודת שחרית,
צריך לבטל לחמץ כדרך שהוא מבטל בשאר שנים.
ברגע שמגיע זמן האיסור,
דקה לפני זמן האיסור,
שחזיתי זיתיב או שלא חזיתי שראיתי ושלא ראיתי,
ביטיב יבטל ויהיה כעפר הארץ.
סעיף ז', ההולך ביום י״ד לדבר מצווה,
כגון למול את בנו, לאכול סעודת אירוסין בירת חמים,
ונזכר שיש לו חמץ בביתו,
אם יכול לחזור לביתו או לבאר ולחזור למצוותו, יחזור וייבאר.
ואם לאו יבטלנו בליבו, זה לאו דווקא בשבת.
ואם היה הולך להציל מן הנהר ומן הדלקה ומן המפולת מיד האנס,
כן, הצולת,
יבטלנו בליבו,
ולא יחזור אפילו יש שירות. למה? כי הוא הולך לדבר מצווה, ואם יצא לצורך עצמו,
יחזור מיד.
עד כמה הוא חוזר? עד קבצה.
פחות מכאן, מבטלו בליבו ודיו.
אם יש שיעור פחות מקבצה,
פחות מפיתה,
אז יכול לבטל בליבו וזהו. סעיף ח' אומר השולחן ערוך,
הייתה לו עיסה בביתו.
הבצק, מי עושה בצק בערב פסח? בסדר.
מנטליות של פעם, אנחנו לא עושים את זה כאלה, אלא אם כן זה בצק של מצה.
אה, אבל זה נשאר עכשיו זמן.
והוא טעות במקום אחר ויראה שמה תחמיץ. הנה, בצק שמצה
מפחד שמה יחמיץ.
מבטלה בליבו קודם שתחמיץ.
אבל אם החמיצה, אין הביטול מועיל הוא, אם הוא אחר זמן איסורו.
מדוע? צריך לבאר אותו.
לא רק לבטל ברגע זה לפני שזה נהיה חמץ, אלא
לחזור חזרה ולשרוף, לבאר, כמו שאמרנו,
במי שנשאר לו קבצה חמץ בביתו, שחייב לבוא, לחזור ולבערו.
כל טוב, שלום.
