פעם שעברה ראינו באריכות את סעיף כא, כי יש בו רמה ארוך
שמדבר על כל היחס שלנו ללימוד תורה וללומדי תורה,
ושהציבור צריך להחזיק לומדי תורה.
זה לא שאנשים פרטיים ייתנו גמח למי שיושב ולומד תורה, לא עוזר לנו, לא טוב.
תלמיד חכם לא צריך לקבל דוראונות באנשים,
הוא צריך שהציבור יחזיק אותו.
זה אחד היסודות שמחזיקים, כמו שאמרנו פה, מחזיקים את המדינה.
המדינה מחזיקה לומדי תורה.
נכון, לא מספיק,
צריך יותר,
זה עדיין בשוליים,
צריך להיות דבר מרכזי,
אבל זו זכות הקיום,
שמחזיקים תורה, ולא צריך שאנשים יקבלו מאנשים פרטיים, צריך שהציבור יחזיק.
הקופה הציבורית,
קוראים לזה בלשון שלנו היום משרד האוצר.
כן, יש לו שלוחות.
משרד החינוך, משרדים כאלה, אחרים, וכך זה צריך להגיע.
וזה היסוד של כל קיום תורה בעם ישראל,
זה התפקיד של השלטון המרכזי,
להחזיק תורה בעם ישראל.
טוב,
זה ראינו בפעם הקודמת.
סעיף כב,
סימן רמ״ו סעיף כב,
אומר על שולחן ערוך
ברית כרותה,
עמוד קנד.
בסוף, בסוף, בסוף.
אנחנו בסעיפים האחרונים של הסימן,
בעזרת השם, בזה אנחנו לא מסיימים את הלכות תלמוד תורה, אבל מסיימים את השולחן ערוך,
ובעזרת השם אנחנו נעשה איזשהו סיכום.
אומר לנו השולחן ערוך בסעיף כב,
ברית כרותה שכל הלומד בבית הכנסת לא במהרה הוא משכח.
זאת אומרת,
אין עוד דומה מי שיושב ולומד בחדר,
בבית,
לבין מי שיושב ולומד בבית המדרש ובבית הכנסת.
הרב שפירא, זכר צדיק לברכה תמידי, הוא אומר,
כוחו של בית המדרש,
באנו אליו פעם,
הוא יכול לברך, מישהו חולה.
הוא אומר, בסדר, אבל תשים את השם בבימה,
בתיבה אצל השלך ציבור.
כוחה של הישיבה.
זה משהו אחר בכלל.
זאת אומרת, יש לנו את המשמעות של הלימוד במקום שבו לומדים אנשים.
נקרא לזה כך, נשמת הישיבה.
זה לא רק קירות.
אדם לומד, טוב, אני יושב לומד בחדר,
אני יושב לומד בבית,
אני לא יודע איפה הולך כדי ללמוד. זה לא עובד להם, זה לא עובד כזה, יש, אבל
ברית כרותה שכל הלומד בבית הכנסת לא במהרה הוא משכח.
זאת אומרת, לימוד תורה שהוא נמצא במקום שבו נמצא הציבור,
גורם לאדם לזכור את הלימוד פי כמה יותר.
הרם שלי בשיעור א',
קראו לו הרב מיכאל הרשקוביץ,
שהחיה לאורך ימים טובים וארוכים.
הרב מיכאל אירשקו בצלאל אומר שיש הרבה פעמים אידיאולוגיה על פני כישלונות.
מה פירושיו? ואחזור על זה.
אני לומד לבד, לא לומד עם חברותא.
למה? אני ככה לומד הרבה יותר טוב.
תגיד, אתה לא מסתדר עם חברותא.
תגיד, אתה לא יודע ללמוד עם מישהו אחר.
תגיד שאתה לא יודע לענות על שאלות ולהקשות קושיות.
אני לומד לבד. אני לא נכנס לשיעור.
שיעור זה מעכב.
אני צריך ללמוד הרבה יותר טוב, אני לומד לבד.
קורא לזה אידיאולוגיה על פני כישלונו. הוא לא מבין מה אומרים בשיעור,
הוא לומד לבד.
זה היה ביטוי ששגור אצלו,
אני זוכר את זה. שיעור א' עד היום עברו כמה שנים,
ובכל זאת אתם רואים שאני זוכר את זה.
זאת אומרת, אדם צריך א' להיות עם הציבור,
ללמוד במקום שהציבור לומד, אפילו לבד, במקום שהציבור לומד,
זה עוזר לו לזכור את תלמודו.
והדבר הנוסף הוא שכדאי שיחרבו אותה או חברו אותה או מתו אותה.
אם מישהו לא נותן לך פידבק
למה שאתה אומר,
אתה בטוח תמיד שמה שאתה אומר זה נכון ואתה צודק.
כשמישהו מולך אתה שומע מה אתה אומר, סליחה, סליחה, סליחה,
איך זה מסתדר,
אתמול ראינו ככה, עכשיו, פה בכלל במילים זה לא מסתדר.
כי תמיד כשאני לומד לבד אני צודק.
אבל למה מישהו אמר לי אחרת?
לא.
סימן שאני צודק. אז מה הכי טוב?
שתמיד אני צודק, אני ללמוד לבד.
ונראה בעיה?
אבל זה בעצם שורש הפתרון.
כשאדם לומד עם מישהו והלימוד הוא לימוד מפרה,
אחד,
כל אחד נותן את מה שיש לו ואחד עונה לשני, השני לראשון,
ובסופו של דבר אנחנו מעלים את הרמה של הלימוד.
זו השיטה הנהוגה מדורי-דורות.
תמיד היו רבנים, רבי שמואל,
רבי יוחנן וריש לקיש.
זאת הסיפור עם רבי יוחנן וריש לקיש.
רבי יוחנן,
הוא החזיר בתשובה את ריש לקיש.
בא אותו, אמר לו, תשמע,
אמר את רבי יוחנן, הוא אומר לו, יופייכה לנשים?
הוא אומר לו, אוכלך לאורייתא?
למה הוא חוצה במכה אחת את כל הירדן? לא השלולית שיש לנו היום.
ירדן, בסדר? זאת אומרת, אה...
ותראו מה זה, אני כמה פעמים אמרתי את זה בשם הרב יעקב שפירא,
ראש ישיבת מרכז האב,
שיחר לכים טובים.
מה זה שאדם מלמד מישהו?
האמון שנותן הרב בתלמיד,
הוא רק הולך לחזור בתשובה, מה הוא אומר לו?
שידוך אחותי.
אתם מכירים את זה היום, שהראש ישיבה, הוא מחזיר אנשים בתשובה,
אבל שידוך היא בעלת תשובה.
עם אחותו?
מה קרה לך?
האמון שנותן רבי יוחנן ברסלע קיש,
מה הוא אומר לו?
שידוך.
משפחה שלי,
אחותי.
בסדר, ובאמת רבי יוחנן.
ריש לקיש חזר בתשובה, למדו ביחד.
יום אחד ריש לקיש אמר משהו לרבי יוחנן.
רבי יוחנן הקפיד עליו.
פתאום נחלש, הולך למות.
באה אשתו של ריש לקיש, מי זו הייתה?
אחותו של רבי יוחנן.
אחי,
מה אתה עושה לי? אני אשאר אלמנה.
אמר לו, מה הבעיה שלך? לפרנס את הילדים?
מי יפרנס אותם? שימות.
אתם מבינים את האמיתיות והחוסן?
ארץ ישראל היא של רבי יוחנן.
ויש לקיש נפטר.
נפטר.
בא רבי יוחנן
ולקח חברותא אחר.
כי אי אפשר בלי חברותא.
רבי יוחנן.
לא, זה אחד לא עומד לב עליו. רבי יוחנן, בלי חברותא.
טוב, רבי יוחנן אומר איזה סוגיה,
נותן איזה לימוד, סוגיה.
באו ומביא לו 24 ראיות מהש״ס
שרבי יוחנן צודק.
כל מה שאומר רבי יוחנן,
החברות המביא לו 24 ראיות שהוא צודק.
לקח אותו רבי יוחנן, נעיף אותו.
אני חושב שאני צודק, אני לא צריך אותך.
רס לקיש, כשהייתי אומר משהו,
היה מקשה 48 קושיות.
אתה נותן 24 ראיות, אני לא צריך.
זה שאני צודק אני יודע.
מה החוכמה שלך, ברותא?
קושי.
לתת לך את האפשרות להסביר יותר טוב.
בואו, הנה, כתוב פה, כתוב שם, כתוב אחרת, זהו, זהו, זהו, זהו. זה לימוד. עכשיו, פה השולחן הארוך מדבר על
משהו אחר, שהוא הרבה יותר, אפילו אם אתה לומד לבד,
תעשה את זה בבית המדרש, בית הכנסת.
למה? זה מקום של השראת שכינה.
מקום שיש השראת שכינה, אתה תזכור גם יותר טוב.
אמצעים שונים כדי לזכור את הלימוד כמו שצריך.
לומר את זה בקול, לא בלחש, לא בערעור.
לימוד תורה,
לומדים בקול.
ולומדו עם חברותיו, ולומדו עם בית הכנסת.
כן,
ברית כרותה שכל הלומד בבית הכנסת לא במהרה הוא משכח.
וכל היגע בלימודו בצנעה מחכים,
שנאמר ועת צנועים חכמה,
וכל המשמיע קולו בשעת תלמודו מתקיים בידו.
אבל הקורא בלחש במהרה הוא שוכח.
קרא בקול רם.
שאלה גדולה גם, האם יוצאים לידי חובת תלמוד תורה בלחש?
זה תלמוד תורה או שזה הרהור?
אה, זו השאלה, יש שאלה, יש דיון.
מצד שני, גם אתה רואה פה בפרקטיקה, כן?
אתה באמת שוכח, בסדר? זה מה שאומר פה. אומר לנו שפתי כהן,
כדי שכל הלומד בבית הכנסת רואים את השח?
לאו דווקא, שהרי קדושת בית המדרש חמורה בבית הכנסת,
בסדר?
בית מדרש, הוא מתקבל לאו דווקא בבית הכנסת, בית מדרש, מקום שנמצאים בו רבים.
מקום שנמצאים בו רבים,
יש שם השראת שכינה.
יש השראת שכינה,
הלימוד תורה הרבה יותר טוב.
מישהו פעם אמר לי שאתה לומד, איפה אתה לומד? אה, בכולל, איזה כולל?
סלוניקי.
מה, איפה סלוניקי? הוא אומר, בסלון, בבית.
כולל סלוניקי.
זה לא עובד ככה.
טוב, בסלוניקי היו הרבה ישיבות.
מהיר סרווייקא.
אגב, עצינו בברכות דף ח עמוד א' ברבי עמי ורבי אסי.
אב אגב דאב אלוהות לסר בי קנישתא לא אבו מצלה אלא איכא דאבו גרסה.
ולא כי אמרת היו לומדים ממקום שהיו מתפללים.
היו מתפללים ממקום שלומדים. למה?
שמתוך הלימוד תבוא להם התפילה ברמה יותר גבוהה.
טוב,
אבל היו גם בתי כנסת והיו בתי מדרש, דיברנו על זה כבר בשיעורים קודמים,
שהיה הבדל בין בית הכנסת לבין בית המדרש.
זה מה שאומר השולחן ערוך, בסוף הלכות תפילה,
כשאדם גומר את התפילה בבוקר, התרגל ללכת מבית הכנסת
לבית המדרש.
שני מקומות.
אבל הם היו מתפללים במקום שהם לומדים, כדי שהכל יעלה לרצון ביחד.
טלס שכל לומד בבית הכנסת, נראה שזה אמר בשעה שאין בית מדרש קבוע בעיר.
ובני העיר לומדים כל אחד בביתו,
רק טוב שילך לבית הכנסת ללמוד שם.
שזה ודאי שבכל קהילה יש בית כנסת,
אבל לא התכוון שאף על פי שיש בית מדרש יניחהו ובלך לימוד בית הכנסת, שאין טעם וריח לומר כן.
וחלק כתוב בפרישה שכל שכן בית המדרש כאמר.
בסדר, זאת אומרת, אדם צריך ללכת
למקום שבו לומדים להיות עם הציבור.
והלימוד הזה עם הציבור הוא לימוד שגורם להפריה בלימוד,
ללימוד יותר טוב.
טוב, סעיף כג.
מי שרוצה לזכות בכתרה של תורה ייזהר בכל לילותיו
ולא יאבד אפילו אחת מהן בשינה,
באכילה, שתייה ושיחה וכיוצא בהן,
אלא בדברי חוכמה ותלמוד תורה.
אומר הרמב״ם, כי אין אדם לומד רוב חכמתו כי אם בלילה,
ויש לאדם להתחיל ללמוד בלילה מי תתווה באב ואילך, ומכאן דלא מוסיף יסיף.
זאת אומרת,
אדם לומד,
כן, כמובן שמי שיכול ללמוד ביום לומד ביום, הוא מדבר על אדם שעובד במשך היום,
לפחות שילמד בערב.
כתוב, הנה, בסדר, זה בדיוק סעיף הבא.
הקדמתי כבר לסעיף הבא. כתוב שבית שלומדים בו תורה בלילה,
חוט של חסד משוך עליו.
ואם לומדים אחרי חצות, אז בכלל חסד גדול יש בבית הזה. אלא מה?
שהיום אנחנו נמצאים בשעון קיץ.
שעון קיץ, חצות הלילה, זה 21-רבע ל-01.
אחת, בסדר?
אולי גם יותר.
נו, אדם שהולך לישון יתחיל ללמוד ברבע לאחת בלילה,
מה יישאר ממנו?
בעיה. אז אפשר גם בתחילת הלילה.
אפשר גם אחרי הצהריים.
והגית בו יומה ולילה, ראינו את זה בתחילת הסימן.
תחילת ההלכות שלמדנו, ראינו שאדם צריך ללמוד גם ביום וגם בלילה.
לקבוע עתים לתורה ביום ובלילה.
אבל מי שלומד תורה בלילה, החוט של חסד משוך עליו.
זאת אומרת,
הלימוד של הלילה הוא לימוד שהוא מפרה,
הוא לימוד שהוא גורם לברכה.
כמובן שגם ביום שלומד. עוד פעם, אדם שעובד,
שימד, תהיה לו קביעות, לימוד בלילה.
זה שאומר פה.
מי שרוצה לזכות בכתרה של תורה ייזהר בכל אלותיו
ולא יאבד אפילו אחד מהם בשינה, באכילה ובשתייה ובשיחה וכיוצא בהם,
אלא בדברי חוכמה ותלמוד תורה.
אומר לנו שפתי כהן,
אשח, היזהר בכל לילותיו.
רואים?
צד ימין.
כתב הפרישה, נראה לי, כל לילותיו כמשמעו,
דאפילו בלילה תקופת תמוז הקצרים,
גם כן נלמד, אחד המרבה ואחד מהדממית. מכל מקום נלמד מעט.
כי אי אפשר, צריך כבר לקום, רק כאן ותק כנראה.
כן, ממש כתב באירוביל, לא עברה לילה אלא לשינתה,
כן? לא נברא הלילה אלה לשינה,
ועמד את זה התוספות בלילה תקופת תמוז.
נראה לי שרוצה לומר שאז יהיה לו עיקר הלילה לשינה.
ועל ידי איך שאמרו, לא עברה סיהרה לילה גירסה.
הוא אמר כאילו לתקופת ארת, הארוכים.
הוא בוודאי אז גם כן צריך לישון ולא ללמד כל הלילה.
אלא רוצה לומר, העיקר יהיה לו אז ללמוד מחמת אריכות הלילות.
והנה באורח חיים סימן רל.ח. זאת אומרת,
לילות קצרים אין לך ברירה אלא רוב הלילה לישון.
לילות ארוכים
אתה יכול רוב הלילה ללמוד.
מתי השקיעה בטבת?
ארבע ארבעים, מתי אזריחה?
שש שלושים ושש, נכון? אני לוקח את הקצב,
ארבע שלושים ותשע נגיד בירושלים,
שש שלושים ושש הכי מאוחר.
כמה שעות הלילה?
ארבע ארבעים עד שש שלושים ושש, כמה זה?
ארבע עשרה. ארבע עשרה. ארבע עשרה שעות.
נו, ארבע עשרה שעות, רוב הלילה תעביר בלימוד.
שש שעות.
שש שעות, יישאר לך כמה ללמוד?
שמונה. שמונה, הגשמיות הזאת.
בסדר? זה ברור?
ויתרתי לך על שבע דקות תקניות למקלחת.
ברור. אבל בקיץ, תקופת תמוז,
שקיעה עשרה לשמונה,
הזריחה חמש וחצי.
נו, זה כבר הרבה פחות, נכון? כמה זה יוצא?
אתה יכול לרוב הלילה ללמוד?
חמש שעות? מעליין לך השינה? אי אפשר.
אז פה באמת פחות, במילים אחרות.
אנחנו צריכים ללמוד.
הכמות פה היא משתנה בין קיץ לחורף. ולמה זה משתנה?
כי אדם קם בנץ.
אז אם זה בחורף זה מאוחר, ואם זה בקיץ זה מוקדם.
ולכן זה משתנה.
אבל צריך ללמוד בלילה.
אדם לא יבזבז לילותיו בכל מיני סיפורים עם החבר'ה, קפה, גלידה, לא יודע מה.
קפה בחורף, גלידה בקיץ.
בסדר?
טוב.
אומר הרמה,
כי אין אדם לומד רוב חכמתו כי אם בלילה, ויש לאדם להתחיל ללמוד בלילה מטובי אב האל, אחמן דלא יארג מסר, מוסיף, יסיף.
מי שלא מוסיף לימוד מטובי אב, שאז הלילות מתארחים,
איך אומרים?
לא נעים,
כדי להוסיף. לימוד, לומדים קצת בקיץ, ומאריכים עד אמצע החורף.
לפי אורך הלילה,
שעות השינה צריכות להיות ברורות וקבועות,
ופרט לזה לשבת ללימוד.
טוב, מי שלומד כל היום, יכול חלק,
אבל בכל זאת צריך
ללמוד בלילה.
סעיף כד,
אני אמרתי את הצד החיובי, פה יש את הצד השלילי גם,
כל בית שאין דברי תורה נשבעים בו בלילה,
יש אוכל טוב.
מה אני אמרתי?
בית, או אדם שלומד לתורה בלילה, חוט של חסד,
משוך עליו.
אז אני אמרתי את זה בצורה החיובית, פה זה כתוב בצורה הקשה יותר.
סעיף כה
אומר על שולחן ערוך כל שאפשר לא לעסוק בתורה ואינו עוסק
או שקרא ושנה ופירש לאבלי העולם והניח תלמודו וזנחו,
הרי זה בכלל כי דבר ה' בזה.
שים לב לדבר הזה.
כל מי שיכול ללמוד, צריך ללמוד.
הרבא צריך לפרנס את המשפחה, לא אמרנו,
לפרנס את המשפחה וכבוד.
אבל אם אתה אומר, עזוב עכשיו, למדתי שלוש שנים, יאללה, מספיק,
עכשיו נלך,
איך אמר לי פעם ראשונה? נעשה לביתי.
אבל לימוד תורה זה לא לביתך, אלא למי זה?
למי זה?
לעצמך ולביתך.
אין דבר כזה עכשיו הפסקתי ללמוד תורה.
אני צריך לפרנס את המשפחה? בסדר, אז אני אפרנס את המשפחה
בשעות שצריך לפרנס, ובשאר, כמו שראינו מקודם.
תלמד בלילה, קצת יותר, קצת פחות, לילה קצר, לילה ארוך, בסדר?
זה מה שצריך.
אבל הוא לא זונח את לימוד התורה.
כי מי שזונח את לימוד התורה,
דבר השם ביזה.
בזל, טוב.
זה ברור, לעולם לא מפסיקים לימוד תורה.
כל החיים אנחנו בלימוד תורה.
ואם אני צריך לעבוד, אני עובד.
מה התפילה שלי תהיה?
מה התפילה?
הקדוש ברוך הוא,
אם תיתן לי את הפרנסה למשפחה בחמש שעות,
כמה אדם עובד היום רגיל?
תשע שעות?
חמישה ימים בשבוע, תשע שעות, יפה.
תן לי בחמש שעות את הפרנסה,
ארבע שעות נוספות אני יושב לומד.
מבטיח לכם שזה עובד.
למה חסר פעם אחת,
פעם אחת,
שהוא יגיד, טוב, אני אעשה סידורים במקום הלימוד.
בסטטה הכול.
כשעושים עסקים עם הקדוש ברוך הוא זה מאה אחוז עבודה.
זה ברור,
יש פה אמיתיות.
אתה רוצה לסדר סידורים, תעשה על חשבון
החמש שעות של העבודה בבוקר.
על חשבון הלימוד לא עושים.
זוכרים, דיברנו גם על גבי
חובת לימוד תורה,
אדם צריך לשים לב שהוא לומד תורה ולא עושה שום דבר אחר.
יש שנים שלומדים תורה, כל עוד אפשר.
אבל צריכים להשלים מניין בהר המנוחות,
טוב אתה כהן, אתה לא צריך, צריכים להשלים מניין בהר המנוחות, מה נגיד להם?
לקום להביא את המונית ליד מכון מאיר, תלכו ליד NDS,
לאינטל, קחו משם כמה עובדים, תשלימו מניין.
אנחנו לומדים תורה עכשיו,
עבודה יכולה לחכות,
לימוד תורה, אוי ואבוי.
זה ברור.
החשיבות של לימוד תורה להחזקת עם ישראל ומדינת ישראל.
שים לב לדבר הזה. אנחנו מחוברים אל הכלל. מתוך זה שלומדים בבית המדרש,
אנחנו מפרים את הכול.
בסדר, יש מצווה שאי אפשר לעשות אותה על ידי אחרים,
אז עכשיו לימוד תורה.
יש דברים שלא יכול לעשות על ידי אחרים.
מת מצווה,
אם יש מלחמת מצווה,
דברים גדולים שלא יכול לעשות על ידי אחרים, בסדר.
אבל דבר שיכול לעשות ילדי אחרים, למה אני
אגייס קודם
את החבר'ה בהר החוצבים,
אחר כך
את החבר'ה בתלפיות, היהודים שביניהם,
ואחר כך תבואו לבית המדרש.
זה ברור? צריך להיות סדר בחיים.
וסליחה, לפני כן גם גבעת רם היה הר הצופים, ואחר כך
בית המדרש.
בסדר? יופי.
כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק,
או שקרא ושנה ופירש לאבלי העולם,
והניח תלמודו וזדחו, הרי זה בכלל כדבר השם בזל.
אומר הרמב״ם, ואסור לדבר בשיחת חולין.
איפה?
הוא לא אומר.
שיחת חולין.
אלא מה?
שאפילו שיחת חולין של תלמידי חכמים צריכה לימוד.
למה הם אמרו את זה? למה הרב סיפר את הסיפור?
הרב סיפר לנו סיפורים. מה, אנחנו בגן?
אה, למה הוא סיפר סיפור?
כנראה שיש סיבה.
שיחת חולין צריכה לימוד, ולא סתם.
לא הבנת? תבוא לשאול.
מה זה היה? למה?
טוב,
סעיף כו
כל המבטל את התורה מאושר, חס ושלום,
צריך את העסקים בכסף,
שרפו לבטלה מעוני,
וכל המקיים את התורה מעוני,
שרפו לקיימה מאושר.
ראינו את הדברים גם בנושא של צדקה.
צדקה.
אמרנו שמי שבא ואומר לאנשים,
אני צריך צדקה, אני צריך צדקה, סופו שצטרך צדקה.
ואם בא בן אדם, אין לו,
אבל הוא עושה צדקה.
גם בכסף שאין לו,
זאת אומרת, במעט שיש לו הוא עושה צדקה.
סופו שיפרנס אנשים אחרים מהכסף שלו.
יפרנס משפחות מהכסף שלו. שמים לב,
כשאדם הולך לכיוון מסוים לוקחים אותו.
אני נותן מהקצת שיש לו נותן צדקה.
גדוש ברוך הוא ייתן לו מלא, תחלוף ליד,
שיחלק צדקה, זה הראש שלו, זאת רושת צדקה.
אבל הלכה שאומר, מגיע לי, מגיע לי, מגיע לי,
הוא הולך לביטוח לאומי, מסדר את העניינים לקבל קצבה,
הוא יצטרך את הקצבה.
אדם שלא יבקש מה שהוא לא צריך,
מה שהוא צריך, שיעשה.
אז זה מה שבכל, מבטלת תורה מהעושר,
סופו לבטלה מעוני,
בכל המקיים את התורה מעוני,
סופו לקיימאה מהעושר.
כך בעצם מסיים השולחן ערוך
את הלכות תלמוד תורה.
בואו נראה את הרמה.
אומר הרמה, כשמסיים מסכתא,
מצווה לשמוח ולעשות סעודה,
ונקראת סעודת מצווה. לשים לב,
זה לא סתם סעודת מרעים,
זה לא תפתח שולחן, רוצים פרס.
סעודת מצווה.
מה זה סעודת מצווה? אתם יודעים מה יש עוד סעודת מצווה?
ברית מילה,
פדיון הבן.
זה סעודות מצווה.
חנוכת בית בארץ ישראל, זה לא, למה לא? אמרתי, אני הדגשתי בדיוק מה, זה סעודת מצווה,
בסדר?
כבר שם, בסדר, יש דברים שעושים אותם,
בית הכנסת, יש כל מיני אנשים,
אזכרה, כנסו כנסו סעודת מצווה, איפה כתוב שזה מצווה,
סעודת מצווה? מה זה סעודת מצווה?
סיום מסכת, אם יש שם סיום מסכת זה סעודת מצווה.
אם לא, זה סעודת מצווה, ממש לא סעודת מצווה.
יש פה עניין לברך ברכות, כן, אבל זה לא נחשב סעודת מצווה.
סעודת מצווה זה המהות של המקום, הוא מצווה.
בסדר? ברית מילה,
פדיון הבן,
סיום מסכת,
חנוכת בית בארץ ישראל.
סעודות מצווה.
כל השאר,
בסדר, מקום טוב, אבל לא נחשב סעודת מצווה.
מה נפקא מינה למשל?
מה נפקא מינה למשל?
האם בן אדם שהוא אבל יכול להשתתף בסעודה?
אם זה מסיבת מרעים,
סעודה שיושבים החבר'ה,
לא מברכים ברכות, בוודאי. אם הם לא מברכים ברכות בסעודה, בוודאי שכן.
אז אסור לו להשתתף.
אבל אם זה סעודת מצווה,
הוא יכול להשתתף.
לכן אבל יכול להשתתף בברית מעילה, בפדיון הבן,
חנוכת בית
בארץ ישראל ובסיום מסכת.
בסדר?
זה חשוב לדעת את ההבדלים בין סוגי הסעודות.
טוב.
איך?
מה זה לא?
זה שמחה.
מצווה לשבח חתם וכלה, הכל נכון.
הכל נכון.
טוב.
אומר הרמב״ם, כשמסיים מסכת המצווה, נשמח ולעשות סעודה, ונקרא את סעודת מצווה.
והיה אסור לעסוק בדברי תורה במקומות המטונפים.
ולכן אמרו שאסור לתלמיד חכם
לעמוד במקומות המטונפים,
מפני שלא יערער בדברי תורה.
ומכל מקום מותר להיכנס למרחץ, אף מתוך הלכה שאינה פסוקה.
ולא חיישין אלה שיערער,
דה מרחץ שומר עצמו מערעור תורה.
דה במרחץ
שומר עצמו מערעור תורה.
זאת אומרת, אדם לא יכול לדון דינים.
איך אמר לי פעם מישהו? אני לא יודע הרב מה קורה לי, אבל תמיד כשאני נכנס לשירותים התוספות מתבהר לי.
אה איזה צער רע תופס אותו.
איפה הוא תפוס? במה הוא תפוס?
יהיה צער רע כזה שבשירותים פותר לו בעיות של תוספות.
זה נכון, זה נכון.
הרב מביא את זה בערפלי תואר. אם בן אדם יושב, רוצה ללמוד סוגיה,
לא מסתדר לו, לא מבין.
לך תעשה טיול.
או בעברית שלנו, לך תשענה זה.
מה זה לך תשענה זה?
תארגן את המחשבה. הרי בשינה המחשבה מתארגנת.
כשהוא מרפא לרגע,
מהסוגיה, הוא מרפא, הוא הולך לטייל ביער.
ניסייר מהדובים, כן?
הוא הולך לטייל,
פתאום הכל מסתדר.
אז לצערנו יש אנשים שבמקום שהולכים לטייל נכנסים לשירותים.
טוב, נו, מה עכשיו אתה?
הוא יודע שאסור לערער בדברי תורה,
בדיוק אז בא לו התוספות.
בואי ואם הוא נשכח אותו, הוא רושם בסמארטפון.
מה אתה נכנס לסמארטפון? איפה יש לך סמארטפון?
מי יקנה לך? אתה בחור ישיבה ואיפה יש לך כסף.
אין לו כסף.
היו לו מתנה, עייני מתנה.
בסדר, הנושא הזה ברור.
אפשר לשים לב, התחלנו,
גמרנו את הסימן
לכל תלמוד תורה.
כל איש ישראל חייב בתלמוד תורה, בין אני ובין עשיר.
ומה סיים השולחן ערוך?
כל המבטל את התורה מהאושר, סופו לבטלה מהעוני.
פתחנו בחובה וסיימנו בביטול.
ותחזור חזרה.
החזרה מביאה לנו את הברכה, והברכה אומרת כל איש ישראל חייב בתלמוד תורה, בין אני, בין עשיר, בין שלם בגופו,
בין בעל איסורים, בין בחור, בין זקן,
גדול אפילו אני המחזר על הפתחים.
כל יהודי באשר הוא יהודי חייב ללמוד תורה. אין פטורים.
אבל אני לא קולט מה שאתה קולט.
פסוק אתה קולט?
פסוק.
משנה אתה קולט?
משנה. גמרה?
גמרה. מדרש? זה היה מדרש.
זוהר? יהיה זוהר.
צריך פתחי חוכמה, כתבי הערים?
מה שאתה, לפי הסדר.
אורות? יהיה אורות.
מהרל?
לא משנה.
כל איש ישראל חייב ללמוד תורה.
מתי?
והגית בו יומם ולילה.
ביום ובלילה.
כמה זמן?
כמה שיותר.
עשה את תורתך הקיבה, מלאכתך.
אה, אבל מה אני אעשה? וכדי להתפרנס אני צריך לעבוד 12 שעות ביממה, השם ישמור.
לעבוד 12 שעות? כמה זמן אני נלמד? רבע שעה.
כי צריך להתקלח,
צריך לאכול, צריך לקלח את הילדים.
זה הכי חשוב.
בעזרת השם. בעזרת השם. אנחנו מדברים הכול על העתיד.
על שם העתיד אנחנו מדברים, בסדר? הנושא הזה ברור.
חובה על כל איש ישראל ללמוד תורה.
והדבר המרכזי הנוסף שאמרנו,
שחובה על הציבור להחזיק לומדי תורה.
לא בגדר הזה, בגדר ציבור. זאת אומרת, זבולון זה פרטי.
זה אדם מול אדם.
הציבור זה סיפור אחר.
הציבור מחזיק
את לומדי התורה על מנת שהם יהיו בטלים ויהיו מוכנים
ללמד תורה לישראל.
צריך לגדל גדולי תורה.
תלמידי חכמים גדולים, קראו, שישנו, וישימשו תלמידי חכמים.
ככה מגדלים גדולי תורה.
ככה ממשיכים את קיומו של עם ישראל.
זה היסוד לכל.
בזה אנחנו רואים את החשיבות.
זה כל הקיום שלנו.
הקיום שלנו זה לימוד תורה.
בוודאי שכל השאר צריך להיות בד בבד,
כדי שיהיה אפשר קיום.
אי אפשר שיש כל מיני לימוד תורה זה או זה.
אי אפשר שכולם ילמדו תורה.
יש מערכת בנויה,
אבל כולם כולם בעם ישראל צריכים להיות כאלה שישבו ולמדו תורה,
שיושבים ולומדים תורה.
עד מתי?
אפילו זקן גדול,
אומר השולחן ערוך,
זקן במאה,
תשב תלמד,
זוכר? תשב תלמד,
ניכנס לשיעור,
שים אוזניות,
תוריד שיעורים מערוץ צבאי.
למה אוזניות?
שלא יפריע לאחרים,
כי ככה שומעים יותר טוב.
בסדר, זה ברור.
אין אחד שיכול להגיד, יש לי פטור. אין פטורים.
כמובן, מתוך
ראיית המציאות הכוללת.
המציאות הכוללת כוללת כל החזקת המדינה כולה.
כל מה שצריך במדינה, צריך שיהיה בעם ישראל.
אבל מתוך מה הכול בא?
מתוך רצון השם, מתוך עבודת השם.
וזה היסוד של כל תלמוד תורה.
זהו, בעזרת השם, הקדוש ברוך הוא יזכה אותנו,
שנזכה ללמוד וללמד, לשמור ולעשות,
ולקיים את כל דברי תלמות תורתך באהבה.
בעזרת השם, שאיר עינינו בתורתו.
אז עם ישראל יתגדל, נזכה לגאולה שלמה,
נזכה באמת שהכל יהיה מסודר על פי רצון השם.
דוד המלך, בן דוד מנהיגנו,
הכל יהיה כמו שצריך, בעזרת השם.
ובינתיים, במצב שלנו אנחנו נתקדם.
אין ייאוש.
כל מה שאתה רואה מסביב, אין ייאוש.
אנחנו נמשיך בשלנו.
נמשיך בעבודת השם השלמה.
כל טוב להתראות שלום.
