אנחנו בהלכות תלמוד תורה,
בפעם הקודמת דיברנו על הרב.
איך הרב מתנהג עם התלמידים,
או מאיזה רב אנחנו לומדים.
כל דרכי ההתנהגות, זה למדנו בפעם שעברה. עכשיו אנחנו מתעסקים עם התלמידים.
אם פעם קודמת דיברנו על הרב, הפעם אנחנו מדברים על התלמידים.
אמרו לנו על שולחן ערוך בסימן ר' מו' סעיף יא'
לא יהא התלמיד בוש מחברו שלמד בפעם ראשונה או שנייה
והוא לא למד אפילו אחר כמה פעמים.
איך אמרנו במסכת אבות כתוב? לא הביישן למד ולא הקפדן מלמד.
זאת אומרת,
מצד הרב שלא יהיה קפדן
ולא יצעק על התלמידים מה זה אתם לא מבינים אם הם לא הבינו כנראה שהרב לא הסביר טוב.
יכול להיות לפעמים שזה גם בגלל התלמידים
אבל הרב צריך להסביר.
דבר שני, אנחנו מדברים מצד התלמיד, לא ביישן למד.
לא הבנת, תשאל.
הרב, יהיה לו גם חוכמה לראות אם זה מעסיק את כולם,
אם יש עוד כאלה שלא הבינו,
או שזה בסך הכל גורם לשעימום בין התלמידים.
זה חוכמת הרב, וזה צריכה להיות לו חוכמה בעניין הזה.
אבל באופן עקרוני, אדם שלא מבין, צריך להגיד, לא הבנתי.
היינו לפעמים באיזשהם שיעורים שאנשים עושים ככה.
כן, כן, כן, כן. מה כן, כן?
כן, כן.
לא הבינו כלום, כן, כן.
לא הבנת, תשאל.
בזמנו היה רגיל לומר לנו הרב צבי יהודה קוק, זכר צדיק לברכה,
שאין דבר כזה שאלה אפיקורסית.
יכולה להיות תשובה אפיקורסית.
כל שאלה שבאה לך בתוך כדי הלימוד, תשאל.
הבנה, ידיעה, הרחבה, מה שקשור לעניין, תשאל.
מתאים יענו, לא מתאים, לא יענו.
והרב צריך לדעת מה לעלות ומה לא לעלות.
כן.
אה, אז עוד שנייה.
בסדר? הנה. אתה רואה? טוב שאתה שואל.
אנחנו לומדים שולחן ערוך,
במרכז פה זה שולחן ערוך,
ויש אחרונים על גבי השולחן ערוך.
אז בדף הקודם היה לנו מצד אחד טורי זהב ומצד אחד צוותי כהן. אתה רואה?
לא יודע, צריך פשוט להפוך.
תז ושח.
אלה הם שני אחרונים שמבארים נושאי כלים, נקרא לזה כך, של השולחן ערוך.
ושניהם אשכנז. למה?
למה שני אשכנזים שמו פה?
על שולחן אורח ספרדי, למה שמים שני אשכנזים?
כי זה וילנה.
ובווילה זהו אשכנזי.
ולכן גם פתחי תשובה, ובקיצור, זהו.
ככה למדו.
הדפוסים היו באירופה.
אה, משתה בוראה כתב,
באור לדורו,
על גבי שולחן ערוך אור החיים בלבד.
אנחנו פה ביורי דעה.
וגם באור החיים יש מגן אברהם, ויש...
כן. אבל בכל זאת,
על כל חלק של שולחן, מארבעת חלקי השולחן ערוך,
יש מי שכתב עליו ביאורים.
טוב?
יש, אבל הם בצד.
כאילו,
עבר הדשא יש. יש קווים גבוהה? לא, לא, דפוסים היו באירופה.
מה אתה רוצה שיעשו?
טוב, אז אנחנו קוראים רשמ וסעיף יא.
אומר השולחן ערוך,
זה עמוד קנא, מי שיש לו תלפים.
ולא יהיה התלמיד בוש מחברו שלמד בפעם ראשונה או שנייה, והוא לא למד אפילו אחר כמה פעמים.
שאם נתבייש מדבר זה נמצא נכנס ויוצא לבית המדרש ולא למד כלום.
לא יכול להיות שמישהו נכנס לשיעור,
יושב בשיעור, יוצא ממנו תוהו בוהו.
לא מתאים לנו.
כמובן שמדברים על שיעור שהוא סביר,
כן, כמו בכל כיתה, יש את האחד-שניים המצטיינים,
את הארבעה-חמישה שהם בקושי זזים, ואת אלה שבמרכז. והרב צריך תמיד,
כן,
היום סתם מורה-מורה, אבל
הרב צריך לראות בדיוק איפה הוא נמצא, כדי שהוא יעניין את רוב האנשים.
אז קצת הוא מקדם,
מסביר פעמיים,
לחלשים פעם שלישית,
אבל הוא צריך לשמור על הכיתה מצד אחד, מצד שני לא להשאיר שום תלמיד למטה,
בלי להבין שום דבר.
נכנס, יוצא מבית מדרש, מה עשית היום?
בהפסקה שיחקתי בסטנגה.
אתה יודע מה זה סטנגה?
בסדר?
כשהיינו יולדים היה סטנגה.
ברור, כדורסל, כדורעף.
זה מה שהוא עושה.
מה עשית פה?
לא אביישן למד.
לא הבנת? תשאל.
זה ברור?
כולם, כן.
מי שלא מבין, שישן.
טוב.
ועל כן אמרו לא אביישן למד ולא הקפדן מלמד. איפה זה נאמר?
מסכת אבות.
באמת דברים אמורים שלא הבינו התלמידים הדבר מפני עומקו
או מפני דעתם שהיא קצרה.
אבל אם ניכר לרב שהם מתרשלים בדברי תורה ומתרפים עליהם,
לפיכך לא הבינו,
אם זה דברים עמוקים, פלפולים, חידושים, חידודים,
צריך להחזיק ראש, קשה, יאללה, תמריץ אותם, תן להם, תשאלו שאלות קדימה, תני המערכת.
אבל אם הוא רואה שהחבר'ה האלה יום אחד הוא בכדורגל,
יום שני הוא בממתקים,
יום שלישי הוא בסרטים,
כל פעם הוא נמצא במקום אחר,
ויש פה רשלנות, התרשלות בלימוד תורה.
אין פה מי שממית עצמו באוהלה של תורה, כמובן כל אחד, לא כל גיל לפי מה שהוא,
מה הכוונה, ולא כל ילד יכול להמית עצמו באוהלה של תורה.
בסדר?
ברגע שהרב רואה שמתרשלים בדברי תורה ומתרפים עליהם,
לפיכך הם לא מבינים, יש פה רשלנות.
אין פה חוסר הבנה כי הדברים עמוקים.
חייב לכעוס עליהם ולהחלימם בדברים כדי לחדדן.
זרוק מרא בתלמידים.
על מה נאמר? זרוק מרא בתלמידים?
על זה.
כשהוא רואה שהם מתרשלים,
אז הוא צריך להמריץ אותם.
טוב,
היום נאמר לזרוק מרא בתלמידים,
צריך במינון מועט, איך אומרים? מרא שכבד. טיפה היה להרבה.
כי אם אתה תזרוק מרא בתלמידים כל הזמן, מה יישאר לך?
המראה בלי תלמידים.
בסדר?
הכל היום באהבה, בחיבור.
אמרנו שזה הבדל יסודי.
כותב אותו הרב חרל״פ, זכר צדיק לברכה,
בנושא של החינוך בארץ ישראל.
הרב כתב שמקובלנו באורות, מקובלנו שמרידה רוחנית תהיה בארץ ישראל בשעת הגאולה.
הרב חרל״פ תרגם את זה ואמר,
בחוץ לארץ הרי היו מלמדים ביראה.
כל החינוך היה ביראה בחוץ לארץ.
שוט.
בארץ ישראל החינוך הוא באהבה.
לא הסכינו המחנכים להבין שהם עברו מחוץ לארץ לארץ ישראל.
ובארץ ישראל הם ממשיכים לחנך ביראה במקום להתחיל לחנך באהבה.
כי המחנכים קשה להם להתרגל,
זה לא התלמידים, תלמידים ילדים צעילים,
תמיד הם מתרגלים לכל דבר מהר מהר מהר.
מבוגרים עד שאני צריך את המיטה שלי, אתם מכירים את זה? את המזרון שלי, לא זז מהבית.
בסדר, הבנו.
אבל באופן עקרוני אני אומר לשים לב לנקודה הזאת
שאנחנו צריכים לחנך פה באהבה.
אז זה נכון שאהבה זה לא אומר שאין גבולות.
אם אתה יוצר אנשים בלי גבולות, יצרת מפלצות.
אין דבר כזה מישהו בלי גבולות.
אבל לא לזרוק יותר מדי עם הרב התלמידים.
איך ראינו את זה?
המשנה אומרת בערב שבת,
אדם אומר לבני ביתו, ישרטן, ערבתן,
הדליקו את הנר.
מה זה ישרטן, ערבתן, הדליקו את הנר?
הכנתם את הצרכים, סידרתם את המקרר, שמתם את הפלטה, לא משנה מה, תדליקו את הנר.
מה הוא מוסיף לשולחן ערוך כשהוא אומר שאדם צריך להגיד בערב
שבת בביתו?
מה?
בנחת.
למה בנחת?
שלא יטיל להם מה יתרה בביתו. לא כתוב שלא יטיל להם מה, לא יטיל להם מה יתרה בביתו.
שאם יש להם מה יתרה,
שקרו עליו.
כן, כן, כן, סידרנו. ואחר כך שהוא הולך כבר שבת,
והם מסדרים. חייבים שבת.
צריך גבולות,
צריך ראש בכל מקום,
צריך מישהו שמנהיג,
ואחר כך לראות מה ההמשך.
בסדר?
מצד אחד מטילים מראה, אבל לא יותר מדי מראה.
שלא יהיה יותר לנו מר.
טוב,
על זה אמרו, זרוק מרא בתלמידים. לפיכך אין ראוי לרב לנהוג קלות ראש בפני התלמידים
ולא לזחוק בפניהם ולא לאכול לשתות עמהם.
כדי שתהיה אם אתה מוטלת עליהם ילמדו ממנו מהרה.
זה אחד הדברים שצריכים לדעת, לפעמים זה יותר מדי.
רוצים לרדת לתלמידים, הירידה הזאת לפעמים מורידה אותם ולא מעלה אותם.
בוודאי שאתה צריך לדבר אל התלמידים בצורה כזאת
מושכני אחריך נרוצה.
אבל לא אנחנו הולכים ביחד באותו שביל,
כי הרב הולך תמיד במקום טיפה יותר גבוה.
אם הוא לא במקום יותר גבוה, הוא יחד איתם.
מכירים,
להבדיל,
מדריכי חבורות נוער,
הם רוצים לרדת לחבר'ה ברחוב כדי לרומם אותם.
בסוף מה יוצא?
שהחבר'ה יתרוממו והמדריך נשאר עם הסמים.
אתה יודע,
הוא ירד אליהם, הוא רצה
להיות יחד איתם.
רבותינו צריך לשמור בכל זאת על דיסטנס.
הרב לא הולך כמו שהתלמידים שלו הולכים,
לא מבחינת הלבוש.
הרב לא מדבר כמו שהתלמידים שלו מדברים.
הרב לא מתנהג עם התלמידים בשחוק ובקלות ראש כמו שהם מדברים.
תלמיד הרב טיפה יותר.
נכון, לא יתרחק יותר מדי כדי שלא יהיה לו עם מי לדבר בסוף.
בעברית קלה הרב צריך לחוש את התלמידים, איך הוא מרומם אותם,
לא איך הוא יורד אליהם,
איך הוא מושך את החבל והחבל לא יקרע.
תראו כמה דברים יש פה בתוך סעיף אחד בשולחן ארוך.
סעיף אחד בתוך, עוד לא גמרנו את הסעיף.
בסדר? כמה לימוד יש פה, ויש לנו עוד הרבה מה להעריך,
אבל אנחנו במסגרת של לימוד, מה שנקרא נקודות.
זה לא הוראה פרטנית איך היא להתנהג, זה דרך
איך צריך להסתכל על המציאות.
והמציאות היא שהרב צריך להרים את התלמידים ולא לרדת אליהם.
כמובן שצריך להרים אותם, צריך להיות בגובה מסוים, שיכול להרים.
אם הוא בגובה רב מדי, הכבל שלו קצר,
או שהוא לא יכול להרים שקלים כאלה, אז זו בעיה אחרת.
לכן הוא אומר,
אין ראוי לרב לנהוג קלות ראש בפני התלמידים, לא לשחוק בפניהם, לא לאכול לשתות עימהם,
כדי שתהא מה תור מוטלת עליהם ולמדו ממנו מהרה.
בסדר, זה נושא אחד של התלמידים והיחס של הרב כלפי התלמידים.
סעיף יב אומר, השולחן ערוך,
אין שואלים את הרב כשייכנס לבית המדרש מיד.
אתה רואה מה קורה לפעמים במכון מאיר?
עוד לא הולך לעזוב בדלת, הרב הרב יש לי שאלה.
טוב תבוא, תבוא בדרך, נשב רגע בכיסא,
טיפה תן לנו מנוחה,
ניקח נשימה מהחוץ,
ניכנס אל בית המדרש
ועכשיו נענה על שאלות.
בדרך.
מה אומר השולחן ערוך?
אין שואלים את הרב כשייכנס לבית המדרש מיד
עד שתתיישב דעתו עליו.
תנו לו לשבת רגע מנוחה.
יושב הכיסא, תרגיע,
עומד במקום,
דקה, שתיים,
מתארגן, מסתדר, בסדר.
לא בדלת מיד ראו את הרב קופצים, הרב יש לי שאלה.
טוב.
ואין שואלים שניים כאחד.
שניים קופצים,
הרב יש לי שאלה.
לאט לאט.
אחד, שניים.
כל אחד יישאל בתורו.
קיצור, דרך ארץ,
ישוב הדעת,
ככה לומדים תורה.
אז אם לפני כן ראינו שלא אבא יישן למד,
אמרים לו שהרב צריך שיהיה טיפה יותר מהתלמידים,
יכול למשוך אותם.
שישאר לך דרך ארץ כלפי הרב? תן לו לנוח רגע, תשאל אותו. לא שניים קופצים ביחד, כל אחד בפני עצמו
מכסים אחד בתוך השני.
ואין שואלים את הרב מעניין אחר,
אלא מאותו עניין שהם עסוקים בו,
כדי שלא יתבייש.
שמים לב.
אז מה יהיה במכון מאיר?
לא ניכנס ולא נצא.
בתוך שיעור שאתה לומד, מישהו פתאום נזכר בשאלה במקום אחר.
טוב, לא תענה לו, נשאר עם שאלות.
אסור לנו לשאתה מידים עם שאלות.
תבוא אחרי השיעור, אין בעיה.
אבל מה שכותב פה בעצם, השולחן ערוך,
שאתה שואל את הרב בעניין שלומדים בו.
איזה עניין למדנו מקודם?
ציצית.
שאל רק מיליוני ציצית.
אבל מה, יש שיעורי שעה שלמה, שאלות ותשובות?
באיזה נושא?
מה שבא לך, אז באיזה נושא הרב נמצא?
אה, שלא יתבייש.
טוב,
אתם מבינים?
אפשר, אפשר.
משתדלים, איך תמיד החורים? שאלות,
שומעים, תשובות, אם ניתן, בסדר.
הקדוש ברוך הוא ייתן לנו את הכוח לתת תשובות.
ויש לרב להטעות את תלמידים בשאלותיו
ובמעשים שעושה לפניהם
כדי לחדדם
וכדי שידע אם הם זוכרים מה שלומדים
ואני צריך לומר שיש לו רשות לשאול אותם בעניין אחר שאין עסוקים בו כדי לזרזר.
את הרב לא שואלים כדי לא לבייש אבל הרב
לזרז את התלמידים שואל שאלות מכשילות.
מכירים פעם מישהו אמר שהלכו לבדוק תפילין של מישהו כמה היו לו בעיות
חלה מחלה השם ישמור והוא נפטר אז הלכו לבדוק את התפילין שלו
מה היה כתוב בתפילין?
בסוף התפילין היה כתוב
השם אלוקיכם מת.
אתם רואים?
כתוב מת, לא כתוב. איך זה עוד כתוב?
אמת.
כתוב בתפילין, השם אלוקיכם מת.
וואי וואי וואי, בגלל זה הוא מת.
איפה השאלה מכשילה?
פרשת ציצית בכלל לא נמצאת בתפילין.
וואי.
זה שאלות מכשילות.
בסדר?
לא קיים.
טוב, עכשיו כדי שאני מתבלבל בכלל.
נעשה את זה ישר. אז איזה פרשיות כן יש בתפילין?
לפי הסדר.
קדש לי כל בכור,
והיה כאבי אחר,
שמע והיה עם שמוע ארבע פרשיות.
מה עם ציצית?
בציצית, לא בטפילין.
בסדר?
ברור.
יפה.
טוב,
נשאול אותם בעניין אחר שעסוקים בו, כדאי לזרזם.
סעיף יג',
אין שואלים מעומד
ואין משיבים מעומד.
אנחנו צריכים רצינות בשאלות.
תן לרב לשבת ותשב לידו.
אבל אצל מי לא עושים כך?
אצל הרביס.
בשנים האחרונות של הרב אליהו גם אצלו היה ככה.
כשהיו באים אליו לשאול שאלות,
הוא יושב על הכיסא, על השולחן שלו, ויושבים על הכיסא ושואלים.
בשנים האחרונות
המשמשים
אמרו שזה יותר מדי לחץ ועומס.
אם יותר מדי לחץ ועומס
אז אי אפשר בישיבה, כמו אצל הרביס, בעמידה.
תעמוד, תשאל את השאלה שלך ותלכי צד שני.
זה בעייתי.
אבל מה יעשו? לא מספיקים, אנשים לא מצליחים להיכנס.
אז אמרו, טוב, שואלים בעמידה.
אבל צריכים לשבת ביישוב הדעת.
לשבת,
לשאול שאלה, לקבל תשובה,
לברר אותה ולצאת החוצה.
זה בעצם הדרך הטובה ביותר.
כך מכתיב לנו השולחן עמוק.
סעיף יג, אין שואלים מעומד ואין משיבים מעומד. אומר הרמה,
ויש אומרים, כששואלים דבר הלכה צריך לעמוד.
רואים מה אומר הרמב״ם?
דבר הלכה, תעמוד, תשאל את השאלה.
כן, ממשיך השולחן ערוך ואומר,
ולא מגבוה ולא מרחוק
ולא מאחורי זקנים.
זאת אומרת, כשאדם רוצה לשאול את הרב שאלה, תשב לידו ותשאל.
לא מלמעלה למטה, לא מלמטה למעלה, לא מאחורי הראשים של האנשים,
ככה לא שואלים.
שואלים פנים אל פנים,
כשיושבים ביישוב הדת.
ואין שואלים אלא בעניין,
זאת אומרת בנושא שעסוקים בו, כמו שראינו בסעיף קודם,
ואין שואלים אלא מיראה.
אתה שואל את הרב כדי לדעת מתוך הבנה שמה שהוא יגיד לך זה דבר השם.
יראה זה לא פחד,
יראה זה הבנה שאתה הולך לשאול מישהו שיכול לתת לך תשובה ואתה הולך לקבל אותה.
אם יש לך שאלות בוודאי תשאל,
אבל תקבל את התשובות.
מכירים את אלה שבואים,
רוב, ראיתי מה זה, אתה מגיע, אתה בא לשאול, תשאל תשאל, יש לך בירור, תברר,
אל תישאר עם שאלות לא פתורות,
אבל אתה בא בראש,
שאתה בא לקבל,
בסדר? זה מה שנקרא בחסדים, לא בגבורות.
טוב, ולא ישאל בעניין יותר מג' הלכות.
אז אצל הרב אליהו במשרד היה כתוב, לא לשאול יותר משלוש שאלות,
גם כדי לזרז את העניינים, שלוש שאלות.
תחליט מה אתה רוצה לשאול, אתה שואל, תשאל, זה גם,
תמיד אומרים הרבנים הגדולים ששאלת את הרב בבית כנסת, הרב שפירא תמיד אומר, את הרב בבית הכנסת שאלת?
את הרב בשכונה שאלת? מה אתה בא אליי?
הבנו מה רצה בזה הרב?
יש סדר בחיים.
אשתך שאלה אותך, אתה לא יודע, תשאל את הרב שלך. שאלת את הרב שלך, אתה לא יודע, יש רב שכונה. אין רב שכונה, יש רב עיר. אין רב עיר, אפשר לבוא לרב הראשי.
זה סדר,
לא לקפוץ על מדרגות.
אז אם באת ואתה שואל רב, אני שואל לך שאלה.
בסדר, זה ברור.
צריך שיהיה סדר גם, על האדם.
אי אפשר שבן אדם כל יום יבוא
לרב הראשי,
עם השאלות שצריך לשאול את הרב של בית כנסת.
טוב,
סעיף י״ד אומר השולחן ערוך,
שניים ששאלו.
אחד שאל כעניין,
ואחד שאל שלא כעניין.
אחד שאל בנושא שמתעסקים בו, ואחד
בערב פסח שואל אותך על חנוכה.
אתם יודעים מה? בוא נלך פחות קיצוני.
ערב פסח הוא שואל על שבועות.
מאוד פסח שני.
ערב פסח שואלים על פסח שני, איפה זה כתוב?
זה פסוק בתורה.
בסדר? אנחנו טמאים, לא יכולים, אז תעשו פסח שני.
שלושים יום קודם שואלים.
אבל הוא שואל עכשיו על עניין אחר בכלל.
שניים ששאלו, אחד שאל כעניין ואחד שאל שלא כעניין, נזקקים לכעניין.
מעשה ושאינו מעשה.
זאת אומרת, הלכה למעשה או הלכה כדי ללמוד?
נזקקים למעשה.
הלכה ומדרש?
נזקקים להלכה.
מדרש ואגדה נזקקים למדרש, אגדה וקל וחומר נזקקים לקל וחומר,
קל וחומר וגזירה שווה נזקקים לקל וחומר.
תשים לב, כל דבר
שהוא יותר נגיש, יותר נזקק, יותר נדרש
לקיום מעשי של עבודת השם,
הוא קודם.
בסדר? אני אוסיף פה דבר אחד
שלא כתוב.
מה קורה אם מישהו בא לשאול שאלה באמונה ואחד בא לשאול שאלה בהלכה?
לאן זה נכנס?
מדרש ואגדה.
אלא שהבחור הזה אם לא יהיה לו את התשובה באמונה הוא גם לא יבוא לקיים הלכה
כי זו המציאות היום
שאם אתה לא עונה לו על שאלות באמונה
אולי הכיף שיהיה לנו בהלכה
אבל אם הוא מקיים הלכה ורק רוצה איזושהי הבנה בסדר הלכה קודם
אז כנראה ש...
כנראה במצב הזה אנחנו מדברים על מציאות
הפוכה בדיוק
שאם באמת יש אנשים שיש להם בעיה באמונה ובלי זה גם הלכה הם לא יקשיבו לך
אז מבחינתם שאלות באמונה זה הרבה יותר חשוב מאשר שאלות בהלכה.
במילים אחרות הרב צריך לראות
מי עומד לפניו.
שאת זה צריכים לשאול שאלות את הרב
שהוא פוסק הלכה,
ומן הסתם אם הוא פוסק הלכה הוא גם יודע אמונה כי אחרת איך הוא פוסק הלכה צריך לפסוק
מתוך הבנה והכרה ואז הוא ידע מה לענות לך,
כך או כך.
בסדר? כי המציאות היום היא כזאת שאנשים יש להם הרבה יותר
על מנת אפילו להתחיל לקיים את המצוות שאלות באמינה.
יש כאלה ויש כאלה.
צריך לבדוק
כל מקום ועניינו, כל אדם וסידורו.
טוב,
היו שואלים,
אחד חכם ואחד תלמיד חכם,
נזקקים לחכם.
תלמיד חכם ועם הארץ, נזקקים לתלמיד חכם.
שניהם חכמים, שניהם תלמידים, שניהם עמי הארץ,
שאלו שניים בשתי הלכות או בשתי שאלות,
שתי תשובות, שני מעשים,
והרשות ביד הם אישים למי שירצה להקדים.
במילים אחרות אנחנו מתייחסים לשאלות של הגדולים לפני שמתייחסים לשאלות של היותר קטנים.
כי אותו חכם שיש לו שאלה היא נוגעת לעוד כמה אנשים.
והאדם
שהוא בפני עצמו אז שואלת לעצמו.
אז הציבור הוא קודם
לאדם פרטי.
אז לכן אם מגיעים רבנים נושאי תפקידים לאיזה רב גדול
לשאול שאלות,
באופן עקרוני הם קודמים לסתם אנשים מהשורה.
ואיך אמרנו מקודם, מה עשית הוא?
אתה מהשורה, תשאל את הרב השכונה שלך, אתה היית בבית כנסת.
אחר כך תגיע לרב הראשי. מי מגיע לרב הראשי?
הרבנים שיש להם שאלות, ואנשים שאלו אותם והם לא יודעים.
אז את מי הולך לזכות עם הרב הראשי?
את הרבנים.
אחר כך את האנשים הבשילו.
אבל אם יש להם...
ואם...
כן, כן, כן, יש סדר, יש היררכיה.
ולפעמים אנחנו לא שמים לב לזה.
כי אני רואה הרבה פעמים שאנשים הולכים ישר לשאל את הרב הגדול.
מה, אני אוהב לשאול את הרב עובדיה,
זכר צדיק גדול, אני רוצה לשאול את הרב אליהו,
את הרב שפירא, מה קרה לך?
ולדעתי מי שעושה סדר בדברים האלה זה הרב שפירא,
זכר צדיק לברכה.
שאלת את הרב שכונה, שאלת את הרב בית כנסת,
הוא היה אומר לאנשים,
מה אתה בא אליי?
לכאורה הוא זורק אנשים, לא,
אני אשרת ממש בנעימות, בטובה, בברכה,
אבל תלמד שצריך שיהיה סדר.
הרב אין לרבים את הכנסת,
בשכונה גם אל רב, באמת, אין רוב בשכונה, צריכים למנות. טוב, בסדר, לא ממנים.
הנושא ברור?
זאת אומרת, בסופו של דבר
אני צריך שיהיה סדר,
נגישות. אני לא יודע אם פעם אמרתי את זה,
הרי בעצם, מה זה שבט הכוהנים?
כי שפתי כהן ישמרו דעת,
תורה יבקשו מפיור, כי מלאך השם צבאות.
כוהנים, תפקיד הכוהנים היה, ראינו איזה שיעור שעבר,
מה?
שח,
לגבי איזה רב לומדים ממנו.
תלמד את תפקיד הכהנים היה ללמד.
כמה כהנים בכלל עם ישראל?
עשרה אחוז?
אז מה שהיה צריך להיות זה ככה, תראו את התוכנית שלי
לבניין האומה בארצה, כאילו בארץ הקודש.
מדינת תורה.
כל קבלן
שבונה דירות,
כל עשר דירות הוא משאיר דירה אחת ריקה.
הלוויים לא נחלו בתוך ארץ ישראל, נכון?
למי הדירה הזאת מיועדת?
לכהן.
ללוי.
למה?
הוא אחראי על כל הכניסה, על העשרה.
כל העשרה האנשים האלה, כל עשר המשפחות האלה,
יש להם כהן.
יש להם שיעור למטה יש לובי בבניין,
לכל עשרה, או בבית שלו,
כל עשרה הוא יושב יום ולילה לשירות הציבור.
אתם מבינים איזה עם ישראל יהיה לנו?
זה ברור?
מדהים, נכון?
טוב, נקים מפלגה ונעשה...
מס על הקבלנים,
עשרה אחוז
דירות
לטובת
שגשוגו, שכלולו, קיומו, לימודו ותפקודו של עם ישראל.
וכמובן שהוא אחראים לכהנים האלה, שהוא יתרשם לכהן
שבבית הוא מלמד, הוא לא רוצה ללמוד, אין דבר כזה.
יש לך תשע משפחות, אתה אחראי עליהן.
מה הילדים שלהם לומדים? איפה הם נמצאים?
מה הרוחנית שלהם?
אתה אחראי.
לא בחינם, אין פה...
ארוחות חינם.
צריך ללמוד.
ואז הם מביאים לו מעשרות, 24 מתנות כהונה, הכל מה שצריך.
הכל מסתדר בסוף.
כמה זמן בשנה הוא לא מלמד אותם?
בין שבועיים לארבע.
יש חופש.
למה?
משמרות כהונה.
24 משמרות כהונה,
פעמיים בשנה הכוהנים הולכים לעבוד.
השבועיים הוא לא נמצא. ועוד מתי?
חול המועד. פסח, חול המועד, סוכות.
כל הכוהנים באים לעזור לאחיהם, לכל הקורבנות.
אז ארבעה שבועות בשנה אפשר שלא לומדים,
חופש.
כל השאר,
כהן נמצא,
מלמד.
צריך לבנות טוב את התוכנית הזאת, אבל באופן כללי, איך אמרנו, עובדים קווים כלליים,
זו התוכנית לסידורו וארגונו
של עם ישראל בארצו.
מבחינה רוחנית, איך מתגדלים בתורה כולה.
אבל אני חושב שאחרי תוכנית כזאת
לא יהיה לנו אף אחד שלא ידע תורה.
כולם ידעו, מקטנם ועד גדולם.
אבל כבר לא אמרו את זה בירושלים?
איך?
הוא בא לירושלים? לא, מה פתאום, מה פתאום.
כל הארץ,
כל שבט ושבט, כל הערים, היה מגרשים ללוויים,
כהנים,
נכון?
נכון לערים ומגרשיהם.
הלווים בגלל שהם משמשים כזאת הכהנים.
הם משמשים את הכהנים, היה להם תפקיד מקביל.
כן.
הרי כשאין כהנים שמלמדים אז תביא לך, צריך, צריך, הנה אתה רואה מה אני אעשה, אני תפסתי מקום של כהנים,
תביא כהנים, מי היה ראש ישיבה שלך?
מה הוא? כהן. אה הוא כהן, הבנתי, מי היה ראש ישיבה במרכז הרב?
הרב שפירא, כהן,
כהן מיוחס
עד לדברי הימים,
מי שלא יש לו ספק אם הוא נפדש ילך לכהן מיוחס בכל,
כהנים מיוחסים
בסדר?
קשה לדבר על זה.
בסדר.
יש ויש. יש עוד ישיבות אחרות, אתה יודע.
הרב אבינר הוא גם ראש ישיבה, נכון?
כהן?
כן, יש ראש ישיבות שהם לא כהנים, לא התבלבל.
אבל פתאום מצאנו שיש שם כהנים.
בסדר.
מה נראה לך שיש יותר כהנים? הרב שלום כהן, חכם שלום כהן.
ראש ישיבת
רועת יוסף.
כהן.
בסדר?
והרשימה של לא כהנים היא יותר ארוכה.
אין בעיה.
טוב,
איפה היינו?
אומר הרמב״ם, ממזר תלמיד חכם קודם לכהן עם הארץ.
ברור?
זה שהוא פגום מבחינה רוחנית ולא יכול להתחתן,
זה לא אומר שהוא לא צריך לכבד אותו כתלמיד חכם.
ולכן כשצריכים לכבד, אז מכבדים כהן, סליחה, ממזר,
עם הארץ קודם לכהן,
סליחה, ממזר תלמיד חכם קודם לכהן עם הארץ.
סעיף טז. ודאי.
סעיף טז.
אין ישנים בבית המדרש
וכל המתנמנם בבית המדרש
חוכמתו נעשית קרעים קרעים, שנאמר הוא קרעים תלביש נומה.
ואם מותר לי להוסיף אני אומר עוד דבר.
ואין מוואטספים בבית המדרש.
שכל מי שמוואטסאפ
שולח וואטסאפ.
עכשיו עכשיו זה מוצא, ברגע זה
לא נאמר, זו מילה שלא נאמרה מעולם.
וכל המייפצים,
מאוופצים, כן,
כמו העיראקים,
בבית המדרש תורתם נעשית קרעים-קרעים.
למה?
נכון שהוא לא רואה, נכון שהוא מקשיב לערב, פתאום, טיק, נתפס לו.
לא, לא, הוא לא מסתכל,
הוא לא כלום, זה מבצע שיעור. אבל מה קרה בינתיים?
רבותינו קשב וריכוז.
זה הסוד.
מזה הכל מתחיל.
דיברנו על זה עשרות פעמים בנושאים אחרים, גם פה זה נכנס.
כל מקום זה ייכנס.
כל הסיפור של קשב וריכוז,
רטאלין, קונצרטו, לא יודע מה, כל מיני זה, זה התחיל מאז שיש אינטרנט.
היה תמיד מינון.
לא יודע, 2%, 3%, היום 50% מהילדים לוקחים כדורים.
קשב וריכוז. למה?
הוא לא יכול להתרכז בדבר אחד, כי ברגע אחד שהוא מדבר על משהו, פאק, קופץ לו.
עדיין, נתתי את הדוגמה פעם.
מישהו רואה סרט משונה גיאוגרפי.
מותר לראות אותו אסור.
יש אפילו גרסה לדתיית.
יפה.
ופתאום קופץ לו שש וחצי שיעור בדף יומי.
מה אתה אומר על זה?
אסון.
למה זה אסון?
כי ברגע זה הוא הוסיח דעתו מהנושא שהוא נמצא בו, ולאן הוא עבר?
לבלוק הזה של שיעור דף יומי.
אני לא מדבר על התכנים,
אפילו שדף יומי יותר חשוב, כן? נקרא לזה ככה. בואו נהיה דתיים, דוסים.
דף יומי יותר חשוב ממה שונה גיאוגרפי.
אבל ברגע זה השיח דעתו,
קרא לך סיפור שלוש-ארבע פעמים,
קבלנו, בן אדם בראש לא במקום אחר.
זה מה שכתוב פה.
מתנמנם, כן, מקשיב, אבל טיפה ככה, ופתאום, קרעים-קרעים.
רצף של לימוד.
לגמור משפט, לגמור נושא, להמשיך את העניין.
לעשות לנו רצף. ברגע שאני ברצף של לימוד,
המחשבות מסודרות.
הבעיה היא שאני לא יכול לסדר את המחשבות, כי כל רגע מישהו מפריע לי.
דרך אגב יש היום איזה ניסיון,
אומרים שזה עובד. ילדים עם בעיות קשב וריכוז, ובעיות קצת יותר מזה,
מכניסים אותם למקלט,
כל הקירות אותו דבר,
הדלת אותו צבע של הקירות,
הכל הכול אחיד,
אין חפצים,
הוא,
השולחן והמורה.
והמורה כל יום בא עם אותם בגדים.
בסדר? אותו דבר בדיוק.
תשב תלמד.
זה לא יאומן. איך האנשים,
אין מה שיציק להם,
אין מה שיפריע.
אין עצמים, דברים.
אתה מתבונן בשולחן, בכיסא, מאחור בספר, כלום.
הוא, עם המורה, יושב ולומד ברצף.
דיברנו פעם שעברה על רפרידה, נכון?
רפרידה.
היה לו תלמיד
שכדי שילמד משהו היה צריך לחזור 400 פעם.
מא' ועד ת'.
ת' זה 400.
400 פעם.
חוזר איתו עוד פעם, ארבע מאות פעם כולל, פחות מזה לא כולל.
יום אחד מישהו בא, נכנס בדלת,
הרב, אשתך מרגישה לא טוב.
באו, שנייה אחת תסתכל מה מודיעים לו,
אמר, רגע, רגע, עברתי מאתיים פעם,
אז מיד אני חוזר אליו, זה עוד מאתיים פעם, ואחר כך אני אלך.
חבל על המאתיים פעם.
חזר עוד מאתיים פעם, והתלמיד לא מבין כלום.
מה קרה?
מאתיים ועוד מאתיים זה לא ארבע מאות.
היה שנייה אחת של הפסקה ברצף של הלימוד.
הפסקה ברצף של הלימוד, זהו, זה. מה עשה?
לימד אותו עוד 400 פעם.
זה לא עוד 400 פעם,
זה 200 ועוד 200 ו-400.
וזה לא אותו דבר 200 ועוד 200 ו-400.
והגמרא מדברת על זה. זאת אומרת, כבר בזמן הגמרא החכמים ידעו
שיש דרכים איך להיכנס לכל אחד.
טוב, אז מה הבעיה שלנו שאנחנו צריכים להגיע לכל התלמידים?
ארבעים, ארבעים ומשהו ילדים בכיתה,
שלושים וחמש, הורידו את זה היום, נכון?
מה אומר הרמב״ם?
יותר מ-25 תלמידים בכיתה צריך
סייע לרבה,
בסדר?
עד 25. ארבעים, פותחים שתי כיתות, כבר אי אפשר.
גם אם יסייע זה לא יעזור.
אי אפשר שיגיעו לתלמידים,
בסדר? זה היסוד
שרואים פה. רוצה לשאול משהו?
עזוב.
לא עזוב.
אז מה יהיה? המציא החוצה יהיה ראשון ויהיה ראשון. תעמוד,
דפוק את הראש בסטנדר.
אתה אומר, אם אני נרדם, זה לבד נדפק בסטנדר.
מה היה עושה המערשעה?
היה לומד בלילה.
היה יושב על הקורה בבית, זה אוקראינה,
קורות של 40. היה יושב על הקורה,
היו לו שערות ארוכות, תולה אותן בקורה שמעל.
אם הוא נרדם, מה קורה?
אז הם מתחת,
הבעל שם תורוי שם גיגית של מים,
והמים במז'י בוז',
הייתי אומר שהם קצת קרירים,
קצת.
בסדר, זה ברור?
תרגילים,
איך נשארים ערים.
אתה עייף, לך לישון.
לך לישון.
מי שלא ישן טוב, גם לא לומד טוב.
צריך לדעת כל דבר בזמנו.
אדם זה אדם, צריך לדעת.
בסדר?
כן.
בוא אני אגיד לך.
לא, לא, לא, לא, לא, לא. יש דבר שאמרנו, תעזבני יום, יומיים יעזבקה.
תמיד היה אמר לנו חכם נעים,
הרב נעים בן אליהו היה אומר,
גמרת יום עבודה?
אנשים בבית הכנסת,
תבוא לשיעור, הרב אני נרדם, תבוא לשיעור.
אם אתה בא לשיעור,
יכול להיות שיום אחד נרדמת,
יומיים נרדמת.
ביום השלישי אתה ער,
חצי שיעור אתה ער.
אבל אם אתה אומר, אני עייף, אני הולך הביתה, מתי תבוא לשיעור?
אף פעם.
אף פעם. זה כבר עניין של הסתכלות חינוכית, איך אני מושך אנשים,
בסדר?
זה הדבר שחשוב.
טוב,
סעיף יז, אומר השולחן ערוך,
אין מסיחין בבית המדרש אלא בדברי תורה.
אפילו מי שנתעטש, אין אומרים לו רפואה
בבית המדרש.
וקדושת בית המדרש חמורה מקדושת בית הכנסת.
זאת אומרת,
שאולי משמע מפה שבית הכנסת אפשר להגיד,
עשו אותה, רפואה שלמה,
לבריאות,
כן?
חיים ארוכים,
כל מיני ברכות של מי שמתעטש.
אבל בבית המדרש אפילו את זה לא אומרים.
עכשיו לומדים,
לא מפסיקים בלימוד, קשב וריכוז.
ברגע שאתה מפסיק באמצע הלימוד,
אתה חוזר חזרה להתחלה.
מה זה חוזר חזר להתחלה?
אתה לא ברצף של ההקשבה לסדר הלימוד.
סעיף יח אומר השולחן ערוך.
כן.
תלמוד תורה שקול כנגד כל המצוות.
היה לפניו עשיית מצווה ותלמוד תורה,
אם אפשר למצווה להיעשות על ידי אחרים,
אם לא יפסיק תלמודו ואם לאו יעשה המצווה ויחזור לתורתו.
פה אני אומר דבר שחשוב לדעת אותו תלמידים במכון מאיר וכל מי שיושב ולומד תורה.
אני ברגע זה לומד תורה.
לא אכפת לי מה יקרה.
התורה חשובה יותר מהכל.
כן, אבל צריכים להשלים מניין בבית קברות, יש אזכרה של מישהו.
לך להר החוצבים,
תוציא עשרה אנשים מאינטל, מ-NDS,
מה עוד יש שם?
וכולי,
ותגיד להם שיבואו להשלים לך מניין בבית הקברות.
אני לומד תורה.
מה יותר חשוב?
לימוד תורה.
אז שאל, לא יהיו באינטל. מה יכול להיות? מה קרה?
לא, הרב, אל תדבר, אני צריך מצווה. אתה צריך מצווה? אין בעיה, ככה יהודים טובים, שיעשו לך מצוות.
אני עכשיו לומד תורה.
אין אף אחד בעולם.
מי אמר אין אף אחד בעולם?
בנות לוט.
אתם יודעים מה יצא מזה?
טוב.
אין אף אחד בעולם?
תשאלו אם לא יבוא.
כמה בטלנים יש?
בכניסה להר המנוחות מחכים,
שאם מישהו יבוא ישלימו למניין ויקבלו איזה כמה שקלים.
העבודה שלהם.
יוצאים כל בוקר לעבודה, חוזרים בערב.
זה ברור?
אני בבית המדרש,
תפקידי ללמוד.
לא צריך לצאת למקומות אחרים.
ובהפסקה,
טוב, בהפסקה,
נו, מה אתם אומרים?
אחרי ההפסקה, אם אתה תלך לבית העלמין,
תחזור הענן לסדר השני,
או שבדרך כלל בהפסקה אתה נח.
אם בהפסקה אתה עושה ספורט,
אז תלך לבית הקברות, תשלים עניין.
אבל אם אתה נח,
אם אתה לא תנוח,
תעבור לשיעור בשלוש וחצי, תרדם לי על השולחן.
בסדר? זה ברור?
כל הדבר הזה צריך שיקול דעת, ומה הבסיס הכול?
אין יותר מתלמוד תורה.
דבר אחד כן,
אפילו מי שתורתו אומנותו,
יוצא לשמח חתן וכלה.
זה כן.
מי שצריך להתחתן יכול לבטל סדר כדי לפגוש את המיועדת,
כדי לדעת אם הוא מתחתן או לא, זה כן.
אבל יש תלמוד תורה כנגד הכל, אבל זה המשכיות התורה.
נושא ברור.
אני חוזר שוב, תלמוד תורה שקול כנגד כל המצוות.
היה לפניו עשיית מצווה ותלמוד תורה, אם אפשר למצווה להעשות על ידי אחרים,
לא יפסיק תלמודו, ואם לאו,
יעשה מצווה ויחזור לתורתו.
בסדר? זה
מה שיש היום, בעזרת השם אנחנו בשבוע הבא נמשיך בסעיף יט.
השבוע הבא אנחנו בסימן ר' מו', סעיף יט.
כל טוב להתראות שלום.
