אנחנו בעמוד 223, ספר קרס סב,
סעיף יד במקור חיים.
פעם שעברה דיברנו על ההפרדה בין בשר לבין חלב
ובין חלב לבין בשר.
אומר לנו המקור חיים, שאר דיני בשר וחלב ותערובתם.
מה קורה אם יש תערובת כלשהי
בבשר וחלב?
סעיף יד,
אומר המקור חיים,
בשר וגבינה שנגעו זה בזה,
כשהם קרים,
מותרים, אלא שצריך להדיח במקום לגיעתם.
בסדר, גוש גבינה,
גבינה צהובה, נגע בחתיכת בשר.
קר.
מה צריך לעשות?
שטוף את המקום.
שטפת את המקום, הכול בסדר.
למה?
כי זה קר וזה לא מבעבע.
אין פה חום שפולט אנרגיות, גלים החוצה,
מבליע שומן.
אחד בשני זה סיפור אחר.
תת-ואל צריך להיזהר שלא ייגע בשר בלחם, שאם ייגע בו,
אסור לאכול עם גבינה,
וכן יזהר שלא ייגע בו גבינה,
שאם ייגע בו אסור לאכול עם בשר.
ונחלקו הפוסקים, מועיל הדחה ללחם. ועכשיו תגידו לי, מי הולך להדיח לחם?
כשמרטיבים לחם, למי נותנים אותו אחר כך?
מתרנגולים.
בסדר, אני רואיתי אנשים אוכלים לחם רטוב.
לפעמים בפסח מעצה רטובה, אבל בסדר.
אז הוא אומר, ולאו הכי משונה הדבר להדיח לחם.
ולכן אם נגע בשר בלחם ורוצה לאכול עם גבינה,
או להפך יקלוף מקום הנגיעה,
או יגררנו יפה.
צריך להרטיב, זה לא...
ואם הניח,
זאת אומרת יגרד אותו,
או יחתוך את המקום
או יגרד את זה.
ואם הניח, בשר צלוי על הלחם, אפילו קילוף לא מועיל. למה?
שהמוהל של הצלי נבלע בלחם, ואסור לאכול עם גבינה.
פה זה חם, בשר צלוי, יש לו
את השומן שלו, את המוהל שלו,
הוא דוחף את זה בפנים.
עכשיו ללכת לחפש עד לאן זה הגיע.
אז בשום אופן אסור.
בשר וחלב רותחים שיתערבו יחד, יפנה בשאלה לחכם.
מדוע?
כי צריך ביטול, וצריך לראות כמה בשר היה, כמה חלב היה,
איזה אחוזים,
מה מתוך מה,
כדי בסוף לבוא ולהתיר את הדבר.
בדרך כלל נאמר שזה בטל בשישים.
סעיף יז, בשר שנפל לתוך יורה של חלב רותח,
יש לנו סיר חלב רותח, נפל פנימה חתיכת בשר.
וכן חלב שנפל לתוך גדרה של בשר,
וכן טיפה של חלב שנפלה גדרה של בשר שהיה על האש מבחוץ,
יפנה בשאלה לחכם.
בסדר? כל אלה דברים שאדם צריך לשים לב
שברגע שהם קוראים יש פה מורכבות
להתיר או לאסור.
אי אפשר תמיד להגיד הכל אסור
ואי אפשר תמיד להגיד הכל מותר.
פעמים שזה מותר, פעמים שזה אסור.
הייתה דוגמה של משהו שהוא,
בואו ניקח את הכוס הזאת, יש פה כוס.
טיגלנו שניצלים,
חתיכת בשר עפה ונדבקה כאן,
מחוץ לכוס,
ובפנים זה חלב.
בסדר? בפנים חלב וחתיכת בשר עפה פה ונדבקה.
מה אני עושה?
אני בודק האם יש בתוך
הסיר עצמו, כל החלב שבפנים,
יש בו 60 כנגד הבשר פה, שהחתכת בשר הזאת שעפה ונדבקה,
ואז אני מבטל.
למה?
כי חם מקצתו חם כולו.
אם פה זה נגע, גם זה נגע בפנים.
נגע בפנים, יש לי את כל הנוזל מבפנים.
אבל אם חתכת הבשר עפה לכאן,
כאן הכוס ריקה,
כנגד מה יש מבפנים?
כלום.
זאת אומרת, ברגע שנגע פה בשר זה אסר את כל
האיסור הוא מסביב.
ואז מה אני צריך?
60 כנגד, לא החתיכה הקטנה של הבשר פה,
ל-60 כנגד כל החלק העליון.
ואז הרבה פעמים זה אסור.
ההבדל ברור?
אם זה נוגע במקום ריק,
זה הופך את כל המקום הריק הזה לבשרי.
כי אין מה שיבטל אותו.
בדיוק. אבל אם זה נגע כאן,
וכאן יש ממול, מהצד השני, לא רואים את זה ב...
כן?
פה יש נוזל.
ברגע שזה נגע, הנוזל שמבפנים יבטל אותו.
זה דברים שהרבה פעמים אנשים לא יודעים.
נגע, אסור. זה לא אסור.
אסור זה יהיה כשזה לא יכול להתבטל. אין שישים כנגדו.
קחה דוגמה אחת קטנה, יש המון דוגמאות, הרי הוא כתב כאן,
שאלת חכם.
מדובר בחם.
הרי מה אמרנו? טיגנו שניצלים ואף חתיכת בשר.
אם אף אחד חתיכת בשר מהמחבת, כנראה
ועוד איכן, כי אחרת זה לא היה אף.
כן.
נגה נתפס, נדבק בפינה, נדבק בפינה, גמרנו.
עכשיו תתחיל לחפש.
ואני מציע לא לטשטש ראיות.
זאת אומרת, להוציא תחתך ולהגיד, אה, יש פה רק נדבק,
הייתי איפה אחתך.
אבדאלי, לא מעט כמה היא הייתה, גרם, שני גרם,
חצי גרם.
צריך לראות מה מתבטל במה.
לכן הוא אומר, צריך שאלת חכם.
אבל תראו, מה אנחנו לומדים? אנחנו לומדים מקור חיים. מקור חיים זה ספר שנותן לך הסברה והלכה
שכל אחד יכול ללמוד.
אחד הדברים המיוחדים ביותר שיש.
כן.
בסדר?
ולכן,
אם אנחנו בעזרת השם נלמד טור, בית יוסף,
להלכה, מסכת חולין, הכל בסדר, נלמד את הכל לפרטי פרטים. בינתיים אנחנו לומדים מקור חיים.
הפתיחה, מה שנקרא.
ראינו, הסברה לכל דבר, וכשצריך, זו שאלת חכם.
כי הרב צריך לדעת את כל פרטי המקרה ולדעת לאסור ולהתיר.
לא אוסרים תמיד
ולא מתירים תמיד.
אסור לאסור זה הכי קל, הכי פשוט. אסור תזרוק, אסור תזרוק, אסור תזרוק. סליחה,
מה אומרים בבידוד ביום כיפור?
את אשר התרת אסרנו ואשר אסרת יתרנו.
שניהם לא טובים.
מה שמותר מותר, מה שאסור אסור.
טוב.
איך?
ועוד פעם, צריכים לבדוק.
אנשים, אתה יודע, זורקים סיסמאות של כוחא דהיתרא עדיף
ובסוף מתירים הכל.
אתה מבין?
בכוח דהיתרא.
גם זה לא טוב.
הכל לעשות בשיקול דעת של פסיקת הלכה לפי הוראות רבותינו.
זהו, כשזה יש רב, שלמד אצל רב, שלמד אצל רב, שלמד
אצל משה רבנו מפי הגבורה.
זה היה מסוף הדרך,
מתחילת הדרך.
טוב, סעיף יח
קדירה שבישל בה בשר
וטרף ובישל בה חלב, יפנה בשאלה לחכם.
כמובן שברור לנו שהקדירה הזאת היא אסורה.
הקדירה היא טרפה.
השאלה אם החלב
גם נאסר,
המאכל החלבי.
זו השאלה לחכם.
אסיר ברור שאסור יותר לבשל בו עד שנכשיר אותו כהלכתו.
אז זהו, אתה רואה, בכוונה עשיתי ככה.
שנכשיר אותו על פי מה שצריך להכשיר בהלכה, וראינו את
העגלה וכל מה שקשור אליה.
טוב.
יט.
תאכף בטעות כף חלבית בגדירה של בשר או להפך,
או בשר רותח שחתרו בטעות בסכין חלבית,
יפנה בשאלה לחכם.
למה?
זה תלוי.
אם פעם אחת תאכפנו את הכף החלבית לתוך הבשר,
מה עכשיו בלוע בבשר?
מה שבלוע בתוך הכף,
שזה חלב.
יש אפשרות להתיר.
אם דאכפנו עוד פעם,
מה עכשיו נכנס לתוך הבשר?
טרף.
כי כבר הקו בלועה גם מבשר והיא הייתה הופכת לחלב.
עכשיו זה טרף.
אז צריך להישאר בכל הקו,
או מספיק להישאר במה שבלוע בא.
פעם ראשונה, פעם שנייה, פעמיים או פעם אחת.
בקיצור, זה ברור.
יפה.
עכשיו אני צריך לדעת האם הכפית החלבית הזאת
קמה בלוע בחלב, או שהיא כולה נחשבת חלב,
והאם יש שישים כנגדה בבשר בתוך הסיר.
אם יש שישים כנגדה, גמרנו.
הכפית עצמה היא טרף,
האוכל מותר.
אבל אם דחפתי פעם שנייה,
כן,
ערבבתי, הוצאתי,
אחרי חמש דקות שאני מערבב את האוכל,
פתאום מישהו אומר לי, הופה, במה אתה ממערבב?
זה הקו של הדייסה.
לא דייסה בצבא, דייסה חלבית.
נו, כמה פעמים זה נלחץ ויצא,
אבל בפעם השנייה כשזה נכנס זה כבר לא חלבי בשרי, זה טרף.
תגיד אתה למה זה טרף?
מה?
מה זה בשר וחלב?
יפה. פעם שנייה, הכף הזאת, מה היא נחשבת עכשיו?
טרפה.
היא מעורבבת בשר וחלב.
זה טרף.
בסדר?
זה דיון שונה, צריך לדון.
שזה כתוב שאלה לחכם.
בערך.
בן אדם שדחף פעם אחת כף,
כן? חלבים.
האם אני בודק רק מה בלוע בתוך הכף? האם אני בודק רק מה שנכנס פנימה ולא כל אורך הכף?
זה דיון.
האם זה טעם לפגם, זה לא בן יומו,
ובפעם השנייה ברור שזה לא טעם לפגם כי זה בן יומו.
זה הבדל גדול.
בסדר?
כל זה שאלת חכם. אתם רואים,
לא לומדים לעומק, אנחנו לומדים רק שיש פה בעיה,
נותנים את הצדדים שלה,
שנבין
שצריך לשאול.
טוב?
בוודאי, זה מה שאמרנו.
כן.
זה תמיד היה מספר לי.
עשה איתי כמה פעמים,
כשלמדתי שחיטה עם הרב אליהו כהן, שיחררו רופאים טובים,
הוא מנקר ראשי של רבנות רמת-גן, של הרב לנדאו.
היום נראה לי שהוא כבר יצא לפנסיה, העמיד הרבה תלמידים.
למדתי אצלו, אני מדבר אתכם על שלושים וכמה שנה.
אז באתליזים,
בבני-ברק יש משגיח.
המשגיח היה צריך לבדוק את העופות,
הם קיבלו את העופות שלמים.
לא כמו היום שהכול מצונן כבר,
צריך לבדוק,
לבדוק את הריאות, לבדוק את הכורכיבן,
נבדוק, כמו שאם הייתה עושה בבית.
והוא רואה פתאום שאצל אחד המשגיחים ואחד האטליזים
כמה וכמה עופות טרפים.
מה זה, מה זה? אה, בדקתי.
על מה?
כל כך הרבה?
מה קרה?
מה הבעיה?
בוא נבדוק.
האגרו אומר לי, אתה יודע, פעם מספרים
שמישהו
באמת היה באיזה כפר באירופה,
כפר נידח, רוצה לאכול משהו, הוא הולך שוחט
אצל השוחט של הכפר,
שוחט תרנגולת,
ובשל אותה יש לו מרק עוף, נכון?
הדבר הכי טוב בחורף, סבתא אומרת.
בקיצור, ואם יש איזושהי שאלה,
הוא רותם את העגלה,
נוסע על העיר, שואל שאלת הרב.
השוחט הרי שוחט,
ואמר בוא ננהל שאלות אם יש בעיה בעוף,
נבלה, טרפה, לא יודע.
כמה פעם היה עושה ככה?
פעם אחת באיזה יום חורפי מגיע אליו איזה חבר,
צנח עליו, אומר לו, טוב, אתה יודע מה, בובו,
תשב פה, הרי אם אתה נתקעת בחורף הזה, אתה תשאר פה גם לילה וזה.
אנחנו נביא לך ככה אוכל כמו שצריך, הולך מייד לשוחט, שוחט תרנגולת,
ויש אלה,
מה עושים?
רותמים את הסוס והעגלה,
הולכים לעיר.
הוא חזר אחרי חמש-שש שעות,
שואל אותו חמש דקה, איפה היית? הלכת לשחוט, כמה לוקח לשחוט?
עשרים שניות,
חצי דקה, כמה לוקח?
עשר דקות, אתה צריך לחזור חזרה.
הוא אמר לו, הייתה שאלה, והלכתי לרב, ואני יודע, אמרו לו, חבר'ה שלמה, כל פעם אתה הולך לרב?
הוא אמר, כן, כשאני הולך לרב אני מביא לרב קצת פירות, קצת ירקות מהמושב.
נכון? צריך ככה לפרגן לרב.
אמר לו, באמת ככה אתה עושה?
אה, יש לי פטנט בשבילך.
מה הפטנט?
הוא פסוק מפורש.
פסוק מפורש.
ובשר בשדה טרפה,
והכלב תשלכון אותו.
אתה תעשה ככה, כשיש לך שאלה
תשים את התרנגולת ליד הכלב.
אם הוא אוכל,
זה טרפה. פסוק מפורש.
בשר בשדה טרפה,
לכלב תשליכון אותו. ואם זה כשר,
הכלב לא יאכל.
תשמע, הייתי צריך לנסוע על העיר כל הזמן.
אבל אני לא יודע מה הוא אמר, יפה,
יותר קל, נכון?
במושב יש כלבים,
יש לי תרנגולת עם שאלה, נשים ליד הכלב, אכל אותה,
זה שלא, תערף. לא אכל אותה, זה בסדר.
בסדר, ברור, הפטנט.
חלק ממך. יפה.
בקיצור, הבן אדם,
אחרי שנה, שנה ומשהו,
הוא חוזר לרב.
הרב, יש לי שאלה, איפה היית? איך אתה מרגיש? איפה זה?
הוא אומר, מה לא היית? לא ראינו אותך. מה קרה? הכל היה בסדר?
הוא אומר, לא, החבר שלי לימד אותי פטנט.
הוא אומר, מה הפטנט?
בשר בשדה טרפה,
לכלב תשליכון אותו.
הוא אומר, אז למה אתה לא ממשיך?
הוא אומר, כי הכלב מטריף הכול.
זה ברור, כן?
אוכל הכל.
מה הוא התכוון לרמוז למשגיח הזה?
הכלב מטריף הכל,
אבל בן אדם, רב,
בודק מה כן ומה לא.
אי אפשר להגיד הכל אסור,
הכל טרף.
בסדר?
זה מתאים לך, נכון?
בדיוק זה מה שדיברנו.
ככה דיברנו מתחילת השיעור.
צריך לדעת מתי מותר ומתי אסור.
טוב,
סעיף כ',
דגים או אורז וכדומה שנתבשלו או שניצלו
בקדירה של בשר רחוצה יפה,
במידה שלא נותר שום שומן בשר דבוק בה,
מותר לאוכלם עם גבינה או חלב,
וזה נקרא נותן טעם בין נותן טעם של היתר. פירוש
שהבשר נתן טעם בקדירה,
והטעם הבלוע בקדירה חזר ונתן טעם בדגים או באורז,
ועדיין הכל היתר.
וכן מנהג קהילות הספרדים,
על פי מראה שקיבלנו הוראותיו,
ואין אנו רשאים להחמיר ולאבד ממון ישראל.
אבל האשכנזים מחמירים כהוראת הרמה,
לאסור נותן טעם בר נותן טעם,
והמנהג בסופו של דבר,
בסופו של דבר, לאסור לכתחילה ולהתיר בדיעבד.
שמים לב
מה אנחנו אומרים?
ולכן, מהי הלשון בשולחן ערוך?
דגים שעלו בקערה, מותר לאוכלם בכותך.
פירוש.
דגים, פרווה,
שהתבשלו בסיר בשרי,
אפשר לאכול אותם עם גבינה. אני לא נכנס לסוגיה של לאכול דגים וגבינה, בסדר?
תעלמו מזה.
אורז, פסטה שבישלנו בסיר בשרי,
אפשר לאכול אותה עם גבינה.
אבל מה הלשון? מה הלשון?
לא, מה הלשון שזה?
דגים שעלו בקערה,
פרווה, שזה נהיה.
לא כתוב,
מותר לבשל פרווה בסיר בשרי ולאכול אותו עם גבינה.
זה לא כתוב בשום מקום.
למה? יפה.
זאת אומרת, בדיעבד, אם בושה לדבר כזה,
אני יכול להתחילה לאכול את זה עם גבינה.
אה, זה אסור.
זה אסור.
שימו לב את זה. אם אני רוצה לאכול פסטה עם גבינה,
נכון, נוסיף פסטה בגרדים וזה גבינה מלוכה?
גבינה צהובה, נכון? מה אתה עושה?
מה אתה אוכל? גבינה צהובה או מלוכה?
קוטג'.
בסדר.
הוא לא יכול לבשל בסיר בשרי, פסטה,
אפילו כשהוא נקי ורכוץ, כל זה כשהוא נקי ורכוץ.
אם הוא לא נקי ורכוץ טוב טוב טוב ויש עליו שומן,
סיפור אחר בכלל.
כל מה שאנחנו מדברים,
שפרווה שבושל בסיר בשרי או חלבי,
אפשר לאכול אותו בנגדי,
זה דווקא במקום נקי מצוחצח.
אם ניקו אותו חפיף, בואו נאמר ככה, במוסדות,
הבנת אותי?
זה לא בין יומם,
סתיו כלים אינם בין יומם.
בסדר?
סיל נקי נקי, מה אתה לא רואה איך מנקים סילים?
בוודאי, בוודאי.
דיברתי על זה לפני שבועיים-שלושה.
זה דבר שצריך לשים לב אליו.
קרש חיתוך.
מכירים את הקרש חיתוך מפלסטיק?
חותך עליו עוף.
אני אומר לך את זה.
חותך עליו עוף,
מנקה אותו עם סקוטג' ברייט.
רוחץ טוב טוב טוב טוב משפשף עם סקוטג' ברייט.
אחר כך אתה לוקח סכין ואתה מעביר
סכין חדה.
יוצא לך שומן.
בקיץ נמלים ישר באים.
הם אוהבים את זה.
מה הדבר היחיד שמוציא כמו שצריך?
שפוך על זה מים רותחים.
שופך מים רותחים על הקרש חיתוך, פתאום אתה רואה הכל נהיה לבן ומתפורר.
כל השומן,
העוף שנשאר שם,
זז הצידה.
ואתה רואה שגם כשמנקים לא תמיד אתה מוריד את כל השומן.
בסירי מתכת זה פחות בעייתי.
אבל גם אם אתה רואה אנשים לא מנקים טוב, נשאר שמן צהוב,
בפנים, בחוץ, לא משנה.
אני צריך, כדי שיהיה אפשר לאכול
אחרי שבושל, שהאסיר היה נקי.
אם הוא לא נקי, לא דיברנו.
בוודאי, אמרנו, חב מקצת אוכן כולו,
גם אם נתקע משהו מבחוץ.
בוודאי, ההבדל.
אין הבדל כזה.
מצד אחר אני אומר ככה,
אם אני בא הביתה ואני רואה בתוך צלחת חד-פעמית אורז,
ואת האורז הזה אני רוצה לאכול, לשים עליו חלב חם,
בחורף ולאכול.
מותר או אסור?
צריך שואל שאלות?
לא צריך שואל שאלות.
אבל אולי זה בושל בשיר בשרי, אז מה?
כל עוד לא הסיר היה נקי, אין בעיה.
אבל אם אני אומר, יאללה, יש לי עכשיו לשים הרבה אורז, באים החבר'ה,
אין לי סיר גדול, אני אשים אותו בסיר בשרי,
אחר כך אני אעשה להם את כל הפסטה הזאת,
אעשה להם עם גבינה, סלט גבינה עם לא יודע מה ועוד כמה חמוצים,
אסור.
כי אני מלכתחילה חושב
לבשל בסיר בשרי בשביל חלם.
לכן מה הלשון?
עלו בקערה או בלשון הרב חיים דוד הלוי. איך הוא כתב את זה?
איפה היינו?
שנייה, שנייה, אני התבלבלתי בדף.
עשרים וארבע.
הנה, אני קורא.
דגים או אורז וכדומה שנתבשלו או שניצלו
בגדרה של בשר.
רחוצה יפה.
מותר לאוכל להם גבינה או חלב, בסדר?
מותר לאכול אותם עם גבינה, עם חלב.
זה שלא נהפכתי לבשרי, זה ברור שלא נהפכתי לבשרי,
אלא אם כן זה מוסדי.
אגיד לך למה.
א', אני לא יודע כמה רוחצים, סליחה שאני פוגע במישהו,
אני לא יודע כמה רוחצים טוב את הסירים.
ב',
הרי במוסדות יש תנורים,
מחבמים לך את האורז
בתנור יחד עם בשר.
מגש נפרד, כמובן,
אבל העדים מתערבבים.
זו שאלה אחרת בכלל.
והרבה פעמים לוקחים את הכף הגדולה מהעוף
ומוציאים את האורז.
גם בעיה.
אבל בבית,
שאני מניח, אני מקווה,
שהבתים יותר נקיים,
נכון?
לא דירת רווקים.
אז אין, אין, צה״ל לא אחראי.
גם רווקות.
שלא ייפגעו אנשים.
זה ברור יהיה? זהו, כן.
לסיפור האחר בכלל.
סיפור אחר בכלל. פלאפל בחזקת בישראל, לדעתי, תחכה שש שעות.
אתה לא יודע כלום.
למה? כי באותו מקום יש גם סתקייה.
הבאו לך גם שניצלים.
פתאום היה חסר לו שמן. מה הוא עושה?
הולך לציפסר של השניצלים,
מוציא שניים-שלושה ליטר, ושם לך בפלאפל.
שמן שתיגנו בו,
שני ניצלים.
כן, אין.
הרבנות לא אחראית על זה, בגלל זה, בגלל שאי אפשר.
אין שני מטבחים נפרדים.
כדי להבין מצב של
בשרי חלבי או בשרי פרווה,
צריך שני מטבחים נפרדים.
במקומות האלה בדרך כלל בקושי יש מטבח,
ארבעה מטר מרובע.
נכון?
אין, שם אין אחריות. אותו דבר, למשל, בורקס בחזקת חלבי.
אתה יודע מה זה בורקס בחזקת חלבי?
הגבינה דבוקה לו מלמטה.
פעם בכמה זמן מנקים מגשים של
שיבור הכסי, ערב פסח,
אתה מבין?
ושמו נייר, נייר השתמשו פעמיים,
שלוש פעמים.
לא, זה משהו אחר. רוח אדמה, לא עם בשר, שנאפר את הלום. כן, כיוון שזה מתערבב יחד הכל, כן, כן.
בסדר, לשים לב, מוסדות ובית אחר בכלל.
טוב,
כ׳א, סליחה,
לא סיימנו את כ׳ב,
ורמה הרשאל אוסר אפילו בדיעבד בצלי מן הדין,
וריבית בשלום מותר בדיעבד.
שטעם מתפשט מהגדרה באמצעות המים,
ויש שלושה נוטי טעם.
זה בצלי, זה ישר בין הבשר לבין הסיר.
אבל במקום שזה מים, מרק,
אז המים בעצמם מפרווה, והם בולים את העוף, ומהעוף בולע הסיירה, זה כבר
הרבה יותר קל.
אבל לא נהגו ככה.
מרשן מקל בזה.
למה הוא מביא את זה?
אם נתקלנו באיזה קיר, אז אפשר
לבקוע אותו.
טוב?
כ״א אין מלכים כלי שיש בו מאכל חלבי,
אצל כלי שיש בו מלח.
שישלחו שמא ימלך בו בשר,
ודפו ים מקלים עיגולים, ואם עבר וניחם יחד מותר, ואין חוששים שהם נפל למלח.
אבל לכתחילה לא שמים.
בסדר?
לשים לב לדבר אחד,
שדיברנו על זה גם, שבמלכייה,
דיברנו גם שצריך שיש שתי מלכיות בבית,
כל מה שחכמים דיברו זה מלכייה פתוחה.
מכירים את זה? מלכייה הזאת שלוקחים ביד,
טוב לי עם פנימה צנועות, לא יודע מה.
מלחיות האלה, אחד שרי, אחד חלבי.
אלא שאמרנו שבמקום שיש ילדים קטנטנים,
אני ממליץ גם מלחיות סגורות שיהיה שתיים.
היית פעם ילד בוזק מלח על גבינה?
דחף פנימה. למה רק?
שם פנימה. אמר, זה לא יוצא.
למה זה לא יוצא?
כי נכנס פנימה, גבינה, מרק עוף, אני יודע מה.
בסדר, לא מהגובה, אלא מבפנים.
אז מומלץ, מומלץ בבתים,
שיהיה תמיד מלחיות, אחת בשרית,
אחת חלבית. גם אם זה סגור.
אבל ההלכה, כשזה פתוח, צריך.
זה כולם.
אז זה כבר שאלה נוספת, רחמיתא, רחמיתא, אם העדים האלה שהם נכנסים הם בולים ואיזה בשרי, חלבי, יש כאלה שמחבירים בזה, כן.
לא לבזוק תבלינים מעל,
אה, זהו.
אמא תמיד אומרת.
כדי שתדע, כשאתה שם כמה קמות שאתה צריך,
אז היא לוקחת מהקופסה, שמה לתוך המכסה,
כן, או ביד,
וזורקים פנימה.
אבל לא ישירות.
כאילו, תמיד יוצא לך כמה שאתה רוצה.
או פחות מדי, ואז אם אתה רוצה עוד קצת, נשפך כל הקופסה.
בסדר? זהו. טוב,
מותר לתת,
בתוך תיבה, מה כיוון הקופסה, מקרר, כדומה,
כד של בשר אצל כד של חלב,
שנזהרים שלא יפול מזה לזה, מה שאין כאן בסעיף הקודם, שלא מלא על דעתו, שיפול מהכותח במלח.
יש מחמירים לכתחילה וטוב להיזהר לכתחילה כשהם מגולים
וכל זה להניחם דרך קביעות אבל באקראי בעלמא
הדעת לקחתום משם מייד
יש עשרים ויש מתירים והמקל לא הפסיד והמחמיר תבוא עליו ברכה ובמילים אחרות האם אפשר לשים במקרר
קופסאות חלבים בשרי אם הקופסאות היום סגורות כי תראו הרבה פעמים קורה שמשהו נוזל מקומה לקומה במקרב
לא תמיד המדפים הם שלמים הרבה פעמים זה רשת
אז הרבה פעמים קורה תראו במדפים שיש רשת במקרב
שיש רשת אז יש מין משטח פלסטיק לשים עליו את המוצרי חלב
בסדר? כדי שאם משהו נוזל, משהו נשפך
לא נפל למקום אחר.
אבל ברגע שיש לך קופסאות סגורות אין שום שאלה, הכול מותר.
מותר לכתחילה.
מלח שנתנו,
זאת אומרת אפסנו אותו,
בקערה של בשר מותר לתנו בחלב.
שאין כוח במלח להפליא טעם מהכלי
והמחביר גם בזה תבוא על הברכה כי יש מחבירים לכתחילה.
לכתחילה ראוי להחמיר שלא לעשות כן אבל
ובדיעבד, פשוט שאין לאסור.
במילים אחרות, יש לך כלי למלח,
כלי גדול, לא המלחייה.
שופך את השקית לתוך כלי, זהו, כלי של מלח.
אל תיקח לי פעם כלי חלבי, פעם כלי בשרי,
זה לא אוסר.
יש מי שמחמיר.
לכן אני אומר תמיד,
דיברנו על זה כמה פעמים,
שברגע שאני מקצועי,
שלא יעברו לי טעמים,
ושאני לא אקלקל דברים,
כי אני מקצועי במטבח, אין לי שאלות הלכתיות.
יש לך סיר מיוחד לבישול שטוח,
יש סיר גבוה, סיר גדול, סיר קטן,
זה מיועד לבשר, זה מיועד לדגים, זה מיועד לסכינים,
בשרים,
ירקות, כל אחד סכין אחר, לחם,
שינון אחר,
סכין משונן,
בשר במה חותכים,
בשר במה חותכים,
חלק,
אחרת זה פורם את הסיבים.
מקצועי,
עזוב הלכה.
סכין שהוא חלק, בלי שיניים, לא משונן.
תבוא לחתוך בסכין כזה עגבנייה,
אם אתה לא יודע להשחיל סכין כמו שצריך,
מאכת אותה.
מה חותך את הרקמה החיצונית, הקליפה של העגבנייה?
השינון של הסכין ירקות,
גם מלפפון.
אז לירקות יש סכין משונן, זהו, סכין לירקות.
חוזרים על זה הרבה פעמים, אבל
חשוב לדעת.
כשאני בא מקצועית לאנשים, אני יכול יותר לדבר איתם מאשר אני נוחת עליהם בהלכה.
בפרט במקומות שבחור בא ואומר, תשמע, אני במכון מאיר, הרב, איך אני אסתדר בבית?
הנה, תסתדר בבית. תגיד להם, אני קונה לכם סטים מקצועיים.
בסדר, נפרק עוף לאיזה סכין, סכין כזה.
אתה רוצה לחתוך סטייקים גדולים, אבל זה סכין כזה.
נגיד ככה,
נפרק שניצלים, סכין כזה.
חלק הכול.
אין דבר כזה סכין משונן לבשר.
בשום מקום.
אפילו בגוגל אין דבר כזה.
וירקות,
סכין משונה,
תמיד.
חלבי, גבינות, סכין רחב.
דגים,
יש לך סכין עם מזלג, שפיץ קדימה.
מכירים את זה?
זה טיפה, כן.
להוציא את העצמה.
אם אני מקצועי, אין לי שאלות הלכתיות.
מתי מתחילות השאלות?
כשיש בלאגן.
כי אם מישהו לא מסודר, יש לו שאלות.
צנון כד
מכל דבר חריף כשום, בצל, פירות חמוצים וכדומה,
שחתכם בסכין של בשר בת יומאה, מה הכוונה?
שישתמשו בה לבשר באותו יום,
או שלא הייתה הסכין נקייה,
ראינו שהיו על פניה צכצוכי בשר,
אסור לאוכלם בחלב עד שייטול ממקום החיתוך כדי נטילת מקום שהוא עובי האצבע.
ראינו היום בתחילת השיעור שיש דבר כזה שנקרא הדחה,
שטיפה,
יש דבר כזה שנקרא קליפה,
לקלוף או לגרר.
פה רואים את הדבר שנקרא כדי נטילה. נטילה זה אצבע, אצבע זה רוחב אגודל, שני סנטימטר.
אז אם חתכו דבר חריף בסכין, בשריד,
בת יומה,
או שיש עליה צכצוכי שומן,
כדי לאכול את זה עם גבינה צריך כדי נטילה. היו אומרים, מכל צד של החיתוך לקחת שני סנטימטר. מה נשאר לך מהבצל?
האם זה היה כולורא בגדול?
בסדר, נשאר לך משהו.
צנון גדול, בסדר.
אבל אם זה צנונית שחתכת,
אתה לא יכול לאכול את זה עם גבינה.
תוציא מקודשט שני סנטימטר,
הגעת לשולחן.
גמרנו.
חתכת בבצל לקוביות, אתה לא יכול לאכול אותו עם גבינה,
בסכין בשרי.
לכן מה אנחנו אומרים תמיד?
קרש חיתוך לירקות,
סכין לירקות,
קרש חיתוך לבשר, סכין לבשר.
ואז אין בעיה.
תמיד אני חותך את הירקות,
שום, בצל,
צנון, כל הירקות שיש,
כולל הכול במשטח חיתוך
של הירקות.
מה גם, עוד פעם, מקצועית, זה לא מעביר טעמים,
כי ברגע שאתה חותך
על משטח של בשר ועוד צוח יש לך טעמים,
בסדר?
מקצועי.
טוב.
ויש אומרים שכך הוא הדין עם הסכין אינה בת יומה ונקייה.
בסדר? מה אנחנו אמרנו?
בת יומה או שהיא לא נקייה כשאיננה בת יומה אבל יש מי שמחמיר גם אם הסכין לא בת יומה וגם אם היא נקייה הרמב״ם מחמיר בזה למה?
הוא אומר זה נקרא מושג נוסף חוסר ונעור
ברגע שיש פה חריף זה מעורר מחדש את הטעם שהיה טעם לפגם
איך?
חוזר ונעור
חוזר ומתעורר
אז גם אם היה טעם לפגם אז הוא משנה טעמו לטעם טוב ברגע שהוא הגיע למגע עם
בסדר, ויש אומרים שככה רודינגר וסכין אינה בת יומה ונקייה.
ראוי לחוש לסברה השנייה להחמיר.
ואם בשלם כמו תשואהם בחלב, יפנה בשאלה לכך העם.
בסדר, ואז נבדוק מה לעשות.
אבל, לכתחילה כדאי להחמיר.
בקיצור, כשאנחנו ענינו על השאלות שלנו, אז התברר שהכל נכון.
בסדר?
יפה.
מקצועי אין שאלות.
קפי.
זה נושא אחר,
קשור לבשר וחלב, אבל
נושא של אפייה.
אין לשים עישה בחלב שמא יבוא לאוכלה עם בשר
ואם לעש כל הפת אסורה אפילו לאוכלה לבדה גזירה שמא יבוא לאוכלה עם בשר
אם הייתה כמות מועטת כדי אכילה בפת אחת
ארוחה אחת
או ששינה צורת הפת שתהיה ניכרת שלא יבוא לאוכלה עם בשר מותר
ולכן נוהגים ללוש פת עם חלב בחג השבועות
ולעשות את זה בצורה שונה לחלוטין
ולכן תשימו לב
בורקס גבינה
תפוחי אדמה
בורקס גבינה משולש או חצי אריח
ובורקס תפוח אדמה תמיד מרובע, מלבן, בסדר.
ברור, עושים שינוי
שלא יבואו להתבלבל.
ולכן אסור לאפות לחם חלבי.
לא אופים לחם חלב.
ואם מישהו עפה אסור לו לאכול את הלחם.
בכללי.
לא אופים לחם עם חלב.
אין לחם עם חמאה.
לחם עם חלב, איך?
מה זה?
הוא עשוי בצורה אחרת לחלוטין מלחם?
יפה. אם הוא עשוי בצורה אחרת,
מותר. אם הוא לא עשוי בצורה אחרת, אסור.
גם בבית.
לא משנה.
בעזרת השמש, אתה טוען.
תגיד אמת,
בירכו אותך.
יפה.
בסדר.
אימא שלו, אני יודע מה,
חבר שלו נכנס,
הביאו לו לחם, הוא אוכל לחם,
זאת אומרת, זה חלבי, אני בשרי, אני בשרי.
אכלתי לחם חלבי?
אין לחם חלבי. בקיצור, פיצה.
להשאיר אותה בחלב כדי שיהיו מזונות.
בטח שזה צורה,
לא אופים אותה בגבינה כשרואים כולם שזה גבינה.
שמים עליו.
נו, לא אפיתי לחם עם גבינה.
לקחתי לחם,
שמתי מעליו משהו, כמו פיצה. כן?
אין שאלה.
אתה אופה לחם, בתנור.
בדיוק.
אתה מוציא לי לחם
שהוא באמת חלבי.
לא.
היום אתה מורח על הלחם גבינה,
רסק עגבניות ולא יודע מה,
אז בטח שזה חלבי טור, או שזה גבינה.
יש עליו גבינה.
בדיוק.
טוב,
כ״ו,
סיום הכול.
בכל מקום שנתערב איסור והיתר,
בין מין במינו,
כגון בשר או נבלה בבשר כשרה,
בין מין בשאינו מינו,
בין בתבשיל ובין חתיכות יבשות שהתאהבה בהן חתיכת איסור,
וכן כלי שנבלע בו דבר איסור,
וכן איסור שנפל לתוך היתר אפילו קר
ונשאר בו 24 שעות שזה כמו כבוש,
וכן שתי חתיכות רותחות,
אחת איסור ואחת היתר שנגעו זו בזו,
וכן חתיכות מלוכות כנזכר לעיל,
וכן כל ספק שנתעורר לגבי כשרות בשר מסיבת עצמו או מסיבת תערובת,
וכן כל ספק שהתעורר באדם בענייני איסור והיתר,
יפנה מיד לחכם ויוראו כדעת מה לעשות.
זה הדבר המרכזי, הבסיסי, היסודי. כל מה שלמדנו
זה כדי שנבין שיש לנו מה לשאול.
תמיד כשאני לומד משהו, מה המסקנה שלי בסוף?
שיש לי עוד ללמוד.
כי לפני שהתחלתי ללמוד הייתי בטוח שאני יודע הכול.
אבל אחרי שהתחלתי ללמוד מתברר שיש לי יותר מה ללמוד.
וכל מתח החיים שלנו.
כל מה שאני נוגע, יש לי עוד מה ללמוד.
איך אמרתי למישהו מקודם, שאל אותי,
לא, אם אתה חושב שאתה יודע הכל וגמרת הכל,
הר המנוחות, בסדר?
מי שיודע הכל, סידר הכל, ארגן הכל,
הכל אצלו בסדר, הכל טוב,
עולם שכולו טוב,
איפה זה?
יש לי עוד מה לעשות, אני אף פעם לא גומר.
מה שאני לומד פה, יש לי עוד מה ללמוד.
טוב,
זה פרק ר' סב' לגבי דיני בשר וחלב.
ועכשיו נתחיל את פרק ר' סג',
שאר הלכות מאכלות אסורים.
פה אנחנו מדברים על תקנות חכמים.
מה שדיברנו לפני כן,
איסור בשר וחלב, הבסיס שלו, המקור שלו,
הוא איסור תורה.
לא תבשל גדי בחלב עמו.
אחרי כל מה שדיברנו
בפרק הקודם, בפרק הזה אנחנו מדברים על תקנות חכמים.
ויש לנו איזה סיפור שהוא סיפור מורכב, נקרא לזה כך,
של מחלוקות מה מותר, מה אסור, מה לגזור, מה לא לגזור,
עד שיום אחד החליטו
לקבוע הלכה,
לקבוע מסמרות,
וזהו.
הבעיה הייתה שזה המחטף.
אתה ראית איך האופוזיציה אורבת לקואליציה בכנסת
כדי לראות שאין מספיק חברי כנסת בבניין והיא מרימה הצבעה?
ראית את זה?
זה מה שעשו פה.
הקבע שכבר הצביעו,
נפסקה ההלכה, גמרנו.
נקרא בפנים מה היה,
קדימה.
ואלו הן מן ההלכות שאמרו בעליית חנניה בן חזקיה בן גרון,
כשעלו לבקרו.
נמנו ורבו בית שמאי אל בית הלל,
ושמונה עשר דברים גזרו בו ביום.
שימו לב לגמרה הזאת,
משנה במסכת שבת.
המשנה אומרת
נמנו ורבו בית שמאי על בית הלל ושמונה עשר דברים גזרו בו ביום.
מה היה שם?
מישהו יכול לתאר לי בצורה ככה
של ימינו מה היה שם?
ציבור החכמים הגיע לעלייה של חניה בן גרון.
חניה בן חזקיה בן גרון.
לא, לעלייה הכוונה היא לבית שלו בקומה השנייה והיה צריך לבדוק מה הם עושים שם, למה לא בבית מדרש?
בסדר,
נכנסו לבקרו.
טוב, אחד ההסברים, נראה את זה,
תקופת הגזירות
של הרומאים.
כאילו באו לבקר מישהו,
ואם מגיעים רומאים לראות מה קורה פה, מה עושים?
באנו לבקר איזה יהודי זקן,
ביקור, זה לא בית מדרש.
עלו לשם,
ופתאום רואים מי משתתף בפגישה הזאת?
תלמידי בית שמאי,
תלמידי בית הלל.
עושה יושב-ראש האופוזיציה סקירה,
סופר את הנמצאים,
מה הוא רואה?
היום זה הקלף.
קדימה, יש לנו להחליט על איזושהי הלכה.
מי בעד? מי נגד?
כמה בעד? מי נגד? רבו בית שמאי. אחד.
שתיים. יש לנו הלכות, כמה הלכות כאלה הוא קבע?
שמונה עשרה הלכות.
הגמרא מספרת עליהן.
שמונה עשרה הלכות נמנו וגרמו. עכשיו תשימו לב,
לא כתוב שם דנו,
שיתפו פעולה בדיון,
אחד ניסה לשכנע את השני,
היה פה איזשהו חיבור בין חלקי העם,
בין בית שמאי לבית הלל, מה כתוב פה?
נמנו ורבו בית שמאי לבית הלל ושמעת איזה דברים גזרו ברוריהם.
ראו שיש יותר בית שמאי לבית הלל, קדימה, סגור עניין.
רגע רגע, לא דנו, לא דיברנו, מה זה משנה, אנחנו הרוב.
בסדר?
אנחנו הרוב.
ברגע שאנחנו הרוב סגרנו עניין.
עכשיו חפשו עוד פעם שיהיה רוב או לא יהיה רוב, זהו.
עבר קריאה שלישית,
חוק.
הבעיה הייתה ביישום של החוק.
יש כמה דברים משם שלא התיישמו הלכה למעשה.
נראה את הדברים.
פת נוכרים, לא כולם קיבלו.
שמנם,
שמן של נוכרים.
ושום נוכרים קיבלו.
היו כמה דברים שבאמת גזרו, אבל
אנחנו אומרים, לא התקבל.
בואו נתקדם.
אני קורא שוב,
ואלו הם מן ההלכות שאמרו בעליית חנניה ולחזקיה בן גרון,
כשעלו לבקרו,
נמנו ורבו בית שמאי על בית הלל ושמונה עשרה דברים גזרו בו ביום,
כתב הרמב״ם בפירושו למשנה וזה לשונו
חנניה בן חזקיה בן גרון זיכרונו לברכה,
מבעלי החוכמה וגדול בדורו היה,
והיו חכמים ומבקרים אותו תמיד,
פעם אחת ביקרו אותו ונתקבץ שם קיבוץ גדול מתלמידי שמאי והלל,
ולא נשאר באותו הדור מי שהיה ראוי להוראה
שלא היה באותו מעמד,
ונמנו והיו בית שמאי יותר,
ובית שמאי הסכימו על אלה הגזירות השמונה עשרה באותו יום,
ויהי כן, וגזרו על שמונה עשרה דברים.
המתבונן בין השיטין,
בין השורות,
ברמזיו של רבנו הרמב״ם,
יכיר כמה קשה היה אותו מעמד בעיניו.
תלמידי בית שמאי לא שכנעו את תלמידי בית הלל בצדקת דעתם,
אלא נמנו, היינו הצביעו וגזרו.
הדבר מזכיר את דברי הברייתא,
מתחילה לא היו מרבין מחלוקות בישראל.
משרבו תלמידי שמאי שלא שימשו כל צרכן,
הרבו מחלוקות בישראל, ונעשית התורה כשתי תורות,
ואף על-פי כן, אלוותנותם הרבה של תלמידי בית הלל מנעה
קריאת האומה
בעקבות אותה מחלוקת,
ועזרה לכך מצוות התורה,
אחרי רבים להטות,
ונתקבלו בשעתו אותן גזירות,
אף שכנראה לא החזיקו מעמד זמן רב.
דוגמה לכך,
היא אחת מאותן גזירות,
פת נוכרי.
בסדר?
מבואר בשס,
הטעם על פת עקום משום חתנות.
רוצה לומר שחששו
שמא יבוא לאכול עמו,
ואם אתה בא ואוכל בבית של הגוי,
בסוף מה אתה רואה שם?
שלו בת יפה,
יפה מאוד,
והתחתן עמו, מפני שהוא,
הסעודה, דבר שיש בו קירוב הדעת,
אוכלים יחד, שותים יחד,
ויסקי, אין בעיה,
זה לא יין.
בסדר?
יאללה, למה לא?
נראה לי שהייתה זאת תקופה קשה לישראל מבחינה מדינית.
אולי אחת מתקופת הגזירת שמע עד שלא יעסקו בתורה שגזרו הרומאים על ישראל.
ובזה יובן גם כן במה התכנסו כל גדולי ההוראה
בעלייתו של חנניה וחזקיה בן גרון?
באמתלה של ביקור המוני.
כדי לדון שם בענייני ההלכה ולא לעשות זאת בבית-מדרש ששם יכירים מקום. איפה דנים בהלכה?
בית-מדרש.
ולכן במידה שהכבידו הרומאים את עולם על ישראל,
מצאו לנכון תלמידי בית שמאי להחמיר בקנאותם בהלכה,
ובייחוד באותן הלכות שנועדו לקדש את שולחנו של האדם ישראל ולהבדילו מן העמים,
כמבואר במקרא והייתם לקדושים
כקדוש אני השם ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי.
במקרא זה נאמר בהקשר לשולחן הכשר,
ואכן הוסיפו על איסור התורה את הלחם כדי למנוע קירוב דעת וסכנת חיתון עם הגויים.
כנראה ששיגול דעת זה לא התקבלה על דעת בית הלל,
ולכן נפסקה הלכה זו הרי בכוח מניין,
נמנו וגזרו.
חכמי ישראל לא כולם השלימו עם אותה גזירה,
והיו שקראו לה הלכה של עמעום, מה זה עמעום?
גמגום,
לא ברור.
ועיני ההמון פקוחות לבחון היטב כל גזירה שבית דין גוזרים עליהם,
וערערו ההמון באיסור שפעת גויים ותירו במקצת.
ואף שהוא משמונה עשרה דבר שאמרו עליהם שאין בהשום בית דין
יכול לבטלם, כי היו שם כל גדולי אותו דור,
אפילו גדול שבגדולים, וכל שכן על ידי קטן מהם,
מכל מקום, כן, גזירת טעות הייתה,
שאין רוב הציבור יכולים לעמוד בה,
וכן מה שכך, אז היא לא התפשטה.
תראו בהארה 10 במאירי, בית המכירה,
מה שכתב הרן
בשם תשובת גאונים,
וכתב הוא עצמו, וכתב הטור,
שגזירת הפת לא התפשטה בכלל לישראל, לא שמישהו ביטל אותה,
היא לא התפשטה,
היא פשוט לא נכנסה לתודעה.
כיוון שלא נכנסה לתודעה, אף אחד לא ביטל,
אז זה פשוט התבטל מעצמו.
כל מה שכתבנו אינו אלא מקצת ואין מקצת ממה שנאמר בהלכה הזאת.
אך נסכם ונאמר
שגדולה המצווה תורת הקודש שאמרה אחרי רבים להטות,
ומכוח זה התקבלה הגזירה הזו בבית מדרשם של בית הלל ובית שמאי,
וידעה התורה שבדרך כלל הרוב צודק,
ואם אולי יקרה מקרה והרוב יטעה, ראוי משום אחדות האומה,
לפסוק תמיד כדעת הרוב,
כן? אבל בתנאי שיושבים ומתכנסים במקום אחד.
אם לא יושבים אף פעם ומתכנסים במקום אחד,
אין פה אחרי רבים. מי הרבה? מי ימנה אותם?
מי יספור אותם?
והדברים ידועים ומבוערים. ואתה נוסיף טעם הנראה חדש בעניין.
שהלו בקרב אלוהים ישפוט,
שכנת ה' שורה תמיד על בית דין במוחשבה,
בין כשהם דנים בן אדם לחברו,
בין כשהם יושבים ודנים בצורכי ציבור ותקנתם,
גוזרים גזירות ומתקינים תקנות.
כשהקדוש ברוך הוא נותן בלב רובם להצביע כאשר הצביעו,
הרי שהוא צופה ומביע את הצוף כל הדורות.
יודע למה עשה זאת,
אף אם עיני יתר חכמי הדור או ההמון אינם מקבלים זאת.
והנה,
על אף שגזירה זו בשעתה לא נראתה בעיני אותו דור,
אין ספק שישראל בגלותו,
כאשר התערב בין הגויים,
אלמלא חומות הברזל של תקנות וגזירות שנועדו לשומרו מכל משמר לבל התבולל בין העמים,
ודאי שהיה עובד שמו ונשכח זכרו חס ושלום.
וגזירו עוד פת עקום אך שלא השתמרה כולה בעינה כפי שנגזרה בשעתו.
הנה במידה ונשתמרה כפי שנבהר להלן הייתה לחומה ולמגן
להפריש את האדם מישראל משולחן שכנו וידידו הגוי מקירוב דעות
שעלול היה להביא בקשרי חיתום והתבוללות מוחלטת.
וברוך שבחר בהם ובמשנתם".
זאת אומרת כל מה שעשו חכמים,
ליצור חומות
ליצור חיץ
ביני לבין אומות העולם.
ואנחנו רואים את זה גם היום.
דברים ברורים.
לומדים באותו בית ספר,
אוכלים באותו מסטינג,
בסוף שואלים שאלות, מה, הוא כבר בן אדם כל כך טוב.
בטח שהוא כל כך טוב, אבל הוא לא יהודי.
אין קשר בינך לבינו.
אתה לא יכול להתחתן איתו.
יש לנו סדר בעולם.
דתך מישראל.
פירוש.
דומם, צומח, חיים, מדבר, ישראל,
הבדל גדול,
הבדל יסודי, תהומי, לא מתערבבים אחד עם השני.
עוד פעם, עוד רגע.
קודם כל, עכשיו דיברנו על איסור פת נוכרי.
דרך אגב,
בפת של בעל בית,
ברור שכולם עושים.
מה שכתוב פה, שזה לא השתמרה כולה בעינה שהקלו בפת פלטר.
מה זה פת פלטר?
אכפת של מאפייה.
במאפייה היו כאלה שהקלו,
זה לא בבית,
מוכרים בחנות,
לקנות לחם שאפו אותו גויים.
עוד פעם,
כשברור שאין בו שום מרכיב של איסור,
בסדר?
כשברור שאין מרכיב של איסור והסיבה היחידה לאסור זה כיוון שגוי אפה את זה,
אם זה במאפייה יש כאלה שהקלו, יש כאלה שלא.
כתוב גם שמי שרגיל להקל בפת של אופה,
בעשרת ימי תשובה מחמיר.
גם מי שרגיל בזה, חוץ לארץ.
אבל עוד פעם, כל זה מדובר בתנאי
שהוא מסור. אם אתה נוסע לאירופה,
בספק גדול,
50%
שומן מן החי.
קוראים לזה צרכות המפעלית.
טריין וקס, הייתי פעם במפעל.
טריין וקס, שמן הפעלה.
מורחים את המגשים.
המכונה
שמן נפלה. מה זה השמן הזה?
ראינו, שמן, שומן מן החי.
אבל במרכיבים של המוצר,
לא, הכל טבעי,
שומן צמחי.
אבל במגשים,
שומן מן החי.
הכל אסור שם.
צרפת, איטליה,
גרמניה,
אני לא מדבר איתך על הונגריה-פולין.
50% זה יכול להיות...
בסדר, במדינות ערב זה פחות.
לא לא לא לא. מדברים שגוי אופה בביתו
זה הגזירה פה.
צריך לבדוק.
עכשיו דיברנו על הלחם בלבד.
גוי שקנה מאנג'ל, מברמן,
מלא יודע ממי,
קנה לחם ומביא לך או שאתה בא אליו לאכול, בא הבעיה.
לא אז אמרנו ברגע שהוא אופה לך זה קירוב.
אתה אוכל משלו.
אתה אוכל משלו. עכשיו השאלה היא מה אתה אוכל עוד.
הוא קנה מנף פלאפל מהחנות כשר הביא את זה כשר ובאו לנו שזה כשר כן בסדר אז לכן אנחנו אומרים הגזירה הייתה
דווקא אם הוא עושה את זה אצלו בבית זה קירוב הרבה יותר גדול
בטח תטעם מה אשתי הכינה
הבת שלי מה הכינה
תראה מה זה ידע שאתה תבוא הכינה בשבילך
ספיישי בסדר?
טוב בואו נראה קצת הלכה או שאת ההלכות נשאיר לפעם הבאה
איפה אנחנו?
מיסיונרים.
אני אומר,
למה אתה צריך לנסוע לאוסטרליה? יש לך פה בירושלים.
יש לך פה בירושלים.
חסר?
זה התפקיד שלהם.
זה התפקיד שלהם.
שום בעיה.
טוב, בסדר.
אז בינתיים ראינו רק את ההקדמה, איך נגזרה הגזירה.
בעזרת השם, בשבוע הבא אנחנו נלמד את ההלכה.
בסדר? כל דין,
פת נוכרי,
ואחר כך נמשיך לדברים אחרים של נוכרים.
וזה שער האיסורים.
ודאי, ודאי. יש את הדיבור להכשיל אותנו, להחליש אותנו.
כן, כן.
עד עכשיו זה היה כאילו הקדמה. אמרנו תמיד, הרב חמיד הלוי,
נותן לך הקדמה, מאיפה זה נולד?
מה הרעיון שמוסתר מאחורי זה?
זה נולד
בשעות גזירה, חכמים באו ואמרו,
צריכים לדעת לא להתקרב לגויים כדי שעם ישראל יחזיק מעמד, בפרט לקראת הגלות.
ב.
זה נעשה כדי להרחיק אותך מהגלות.
זה תקנות חכמים.
בעזרת השם, שבוע הבא נראה את הלכה א',
עמוד 227. להתראות כל טוב.
