אנחנו נמצאים ערב תשעה באב,
מתאים לערב תשעה באב
בשינויי תוכניות,
כשהדגש שלנו, וככה אנחנו חשבנו ורצינו,
ששינויי התוכניות יהיו על הודעה
על ביטול עצום.
בינתיים ההודעה היחידה שאני יכול להודיע זה שבעזרת השם בתשעה באב אנחנו לא צמים.
בסדר? זה ברור?
אז זו ההודעה היחידה שאני יכול להודיע בינתיים. תשעה באב לא צמים.
לצערנו, נכון היום, אנחנו נצום בעשרה באב.
זה נכון.
מצד שני, אנחנו מחוברים כמובן לכל המערכת הכללית
של עם ישראל,
וחלק מהעניין של המערכת הזאת של עם ישראל
זה האירועים שקורים בתקופה הזאת.
כתוב כל רודפיה ימצאוה בין המצרים,
בחודשה ימצאונה.
אני רוצה לספר איזשהו דבר שהוא קשור באמת למאורע של היום, הווי אומר הרצח של דביר יהודה,
שגב, נכון?
סדר, שהיה סורק, סורק, שהיה היום.
אולי, אולי טיפה מתוך הדבר הזה להתעורר ולהבין שיש לנו ימים שדורשים מחשבה.
אחד הדברים שמביא הרמה במנהגי תשעה באב
זה שהולכים לבית הקברות.
למה ללכת לבית הקברות בתשעה באב?
מנהג אשכנזי,
מה שנקרא חיבור אשכנזי עם מרוקאי, זה בדרך כלל הולך ביחד.
במנהגים, כן, אני לא יודע.
אני לא שטחה.
הרבה הרבה מנהגים,
את ההסבר לכך נתנו כבר כמה פעמים.
אומר הרמה שנוהגים ללכת אל הקברים, אולי אפילו אני כתבתי את זה אצלי.
תראו, בעמוד הרביעי האחרון כתבתי.
בסדר?
גם מה שאני מסדר זה לא אומר שזה הסדר.
הסדר הוא מציאות החיים.
ואם אני כתבתי, אז כתבתי, אבל
שום דבר לא...
קדוש בתהליך,
בסדר שאני הצירפתי.
תראו, לפני תפילת מלאכה, אחרי תפילת שחרית,
במנהגים, בסדר התפילה ליום תשעה באב,
יש הנוהגים ללכת לבית-הקברות אחרי התפילה,
כמו שכותב הרמה שמריחים בקינות עד לפני חצות היום,
והיזהרו שלא יעשו הליכה זו כי אין טיול באספת חברים, אלא רק תפילה בשברון לבב, כך מביא המשנה ברורה,
ובשם השלה הקדוש
צריכים להיזהר מלומר תהילים ומשניות וכו'. למה הולכים לבית הקברות, מסביר השלה הקדוש?
אנחנו צריכים להבין שתענית,
תפקיד התענית, מטרת התענית זה לעורר את הלבבות.
אין רצונו של הקדוש ברוך הוא שנשכב במיטה, נרגיש סמרטוטים ולא נוכל לזוז,
ובזה נפסיק מכל פעילות, מחשבה,
פחד ואימה, פחד משתק, חס ושלום, חס וחלילה.
כל התפקיד של התענית,
כמו שאומר הנביא, פתח חרצובות רשע,
עטר מותה, נהי מרודים תביא בית, כי תראה ערום וכסיתו.
במילים אחרות, אנחנו צריכים להתעורר לטוב.
בתקופה הזאת שאנחנו מטענים י״ז בתמוז,
תשעה באב, השנה י״ח בתמוז,
י׳ באב, נכון להיום,
איזה זמן שהוא ידוע מקדמת דנא,
מיציאת מצרים,
י״ז באב זה היה בי״ז באב
בית אלפים ת״מ״ח,
2448 ותשעה באב זה היה בתשעה באב 2449. זאת אומרת, אנחנו מדברים על שנה ושלושה שבועות
בין חטא העגל לבין חטא המרגלים.
העניין הזה של לא להיכנס לארץ,
וזה אחד הדברים המיוחדים שצריך דווקא להתעורר בזמן הזה,
בחיבור הזה של לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי,
אנחנו רק בעבודת השם,
אנחנו רק במה שהורונו רבותינו במסורת שניתנה לנו מסיני,
מהי תורת השם, מהי
עבודת השם,
כמו שאומר דוד המלך, ואני קרבת אלוקים לי טוב.
כל המטרה שלנו בכל העניין זה קרבת אלוקים.
עזבו את הטופס טיולים,
את המטלות, את התיקים שהם מפילים עלינו,
כל הנושא הזה ההלכתי,
גרדה מה שנקרא, כאיזה שהם אקטים מעשיים שאדם צריך לעשות בחיים,
לא בבית ספרנו.
אנחנו לא מתנהלים כך.
זה לא יסוד הקיום שלנו. יסוד הקיום שלנו זה חיבור אל הבורא.
כמובן, כשרוצים להתחבר, צריך תקע שקע.
ויש היום, כן, בעידן הטכנולוגיה,
תקעים שקעים לא בני שני ראשים או שלושה ראשים,
כי פעם היו גם רק שניים, אפילו הרכה לא היה.
היום אתה לוקח ראשים של 70, 80, 100, 200, תרייג,
שפיצים,
כדי להתחבר.
וזה בעצם כל התפקיד שלנו. לאט לאט זה יותר מובן.
אם פעם זה היה יותר פרימיטיבי,
עבד על שניים או שלושה, היום זה עובד באמת על מערכת כוללת.
וחסר ששן אחת שבועה.
המחשב לא עובד.
פעם היו לוקחים כדי להפעיל מכונית, אופנוע.
מה היו צריכים כדי לנסוע באופנוע?
אה, משה?
פלייר וחוט ברזל.
ה-BSA, זוכר?
אתה לוקח פלייר, חוט ברזל, מה שמתקלקל, אתה מחבר, מסובב ונוסע.
היום אם נורה אחת נשרפה, משהו טיפה התחמם, זהו, המחשב מושבת. באמצע הדרך אתה עומד,
חפש אותי.
תחבר למחשב
של המוסכניק ותראה
איך אתה מתקדם,
מה הבעיה,
מה המחשב אומר. ולפעמים הוא מדבר שטויות גם, בסדר.
אבל דבר אחד ברור, שאנחנו עובדים במערכת כוללת.
אין פה משהו פרטי
של מקום, רגע, זמן, שנייה. לא, הכול מערכת כוללת.
וזה חלק מהדברים שרציתי לומר.
הרב כותב בתחילת אורות המלחמה,
ואני לא אכנס לכל זה, רק ככה כתזכורת,
אורות המלחמה, פסקה א', כשיש מלחמה גדולה בעולם מתערער כוח משיח,
הרשעים נכחדים מן העולם והעולם מתבשם.
בתוך כל העניין הזה של מלחמה שמקדמת,
היחידים הנספים בלא משפט.
אני לא בא להסביר את כל זה, יש לנו שיעור ארוך על כל העניין.
אני רוצה רק לדבר על האירוע שהיה היום,
היחידים הנספים בלום משפט שבתוך המהפכה של שטף המלחמה יש בה ממידת מיתת צדיקים מכפרת.
מה זה מיתת צדיקים מכפרת? מישהו מת בשביל מישהו אחר? לא.
עצם העובדה שיש מישהו שפה ברגע זה נהרג על קידוש השם,
כולנו מתעוררים.
מתעוררים לעבודת השם, מתעוררים לחזרה בתשובה,
מתעוררים לכל טוב שיש בעולם, כדי שבסופו של דבר,
מה שנקרא המחיר,
המס הזה של המלחמה, כמו שהרב כותב
באורות הקודש,
המס הזה יהיה מס אמיתי, כי יש מס,
כל דבר. בעבור חברה צודקת משלמים מס.
דמים,
ודמים דמים,
שטרות מטבעות,
וזה דמים דמים,
ודמים בדמים נגר.
אלה שני הדברים ביחד.
אני רוצה רק לספר, כדי להיכנס לעניין הזה של תשעה באב,
סיפור שהיה לנו.
ישבנו בחג סוכות,
אם אני לא טועה,
יש פה מבוגרים ממני,
חמישי בבוקר,
אחרי תפילת מוסף,
אצל הצדיק שהיינו מחוברים איתו, ותמיד אנחנו מדברים עליו, וביום שלישי היה היורצייט שלו,
הרב משה בן-טוב, זכר צדיק לברכה,
שהיה מכונה היום רועי המזוזות,
אחד הצדיקים הקדושים הגדולים ביותר בדורות, בדורות.
זה לא יאומן את הפעילות שהוא עשה, ועדיין אנשים לא מבינים אותה. אני רק אתן דוגמה קטנה.
180,000
ספרי קיצור דרכי טהרה, שהוא הוציא אותם,
זו הוצאה שלו.
עברית, אנגלית, צרפתית, כתב ברייל, אמהרית, גרוזינית, פרסית,
כל השפות,
כל השפות.
הוא חילק 180,000
ספרי קיצור דרכי טהרה למשפחות שיתחילו לשמור טהרת המשפחה.
אנחנו מבינים
מה זה עד שאנחנו מצליחים להחזיר מישהו ככה, שהמשפחה תרצה לעשות משהו
בנושא הטהרה, שזה בעצם כל יסוד קיומו של עם ישראל,
הטהרה בעם ישראל, קדושת עם ישראל. זה הבסיס לכול.
זה המאבק שיש לנו היום, אם מישהו שם לב או לא שם לב.
המאבקים על לקנות קילו סוכר בשתי אגורות פחות, כשהיינו ילדים עשו את זה. הלכו לשוק לקנות שק של עשרים קילו.
עברנו, עברנו את כל זה. אנחנו עכשיו נמצאים במאבק הרבה יותר גדול.
ילד קטן
נשכב על הרצפה, בוכה לאימא דוריטוס.
ילד גדול,
הוא עומד על שלום, לילה נשכב על הרצפה, ומנסה לצעוק לאבא מה לעשות.
זה היה בדיוק המאבק שלנו עכשיו, עכשיו מאבק רוחני.
ומאבק רוחני הוא על כל המערכת.
וחס ושלום, חס וחלילה,
לא לא נזוז כי הוא זה מכל דברי רבותינו,
שקיבלנו אותם,
תלמיד מרב, מרב, מרב, מרב, וכל תלמיד מרבו, עד,
כמו שאומר רבב הום שפירא, עזרת וברכה, עד משה רבנו מפי הגבורה.
וברגע שיש מישהו שבא ומתחיל לקרוא ספרים וממציא כל מיני מאמרים,
זה לא תורת משה, זה אוניברסיטה.
מישהו שלא למד אצל רב, מישהו שאין לו מסורת, שהוא שימש תלמידי חכמים,
שלא יגיד שהוא ממשיך תורה.
זה מאמר שלם שלא מבוא.
אין דבר כזה.
אדם חייב להיות מחובר לבסיס.
איך אומרים?
התקע זה חייב להיות מחובר לשקע.
והשקע מזרים את הכוח. אם אתה לא מחובר, אתה אומר, אני בעצמי,
תעמוד פלופלור, מאוורר בלי מחובר לשקע, שווה אתם יודעים מה.
את האלקטרומגלט שלו הוא לא שווה.
זה לא זז כלום.
בסדר, הנושא ברור.
ישבנו אצל הרב,
וזה אמרנו, 180,000, זה רק חלק קטן מהעבודה שלו.
ישבנו בסוכות,
יום שישי של סוכות.
אם אני לא טועה זה תשס, אם אני טועה תעירו אותי.
בסדר?
תשס.
יושבים שמחים אחרי מוסף,
הרב היה רגיל לארוחת בוקר בסוכה, שירים, פיוטים,
כל מיני.
בסופו של דבר פתאום באמצע,
אחרי שכולם שמחים, וחג סוכות, ושמחת בחגך הזה, חג סוכות,
פתאום הרב מתחיל לספר סיפור.
בשנת תשל״ב,
הבבא חכי,
הרב של רמלה,
אחיו של
בבא סאלי,
בא עם מונית לבבא סאלי לנתיבות.
בא עם מונית.
ובבא סאלי אומר לו,
אתה מגיע אליי ביום כזה?
מה לך להגיע אליי ביום כזה?
מה פתאום אתה בא אליי?
תחזור הביתה,
תחזור הביתה.
טוב, חוזר הביתה. לא, לא, אנשים שישארו איתך, אתה תחזור עם המונית הביתה.
אנשים שישארו עמו בבא סאלי, והוא יחזור לבד.
טוב,
אחרי שעה וחצי
בבא סאלי יתיישב על הרצפה.
מה התברר?
אחרי שעות, אבל זה בלי תשלב,
עוד לא היו פלאפונים,
כן, בקושי טלפון בבית.
התברר שהייתה תאונת דרכים,
ובבא חאקי נהרג.
למה את אומרת כך?
אני לא יודע נוצרי, אני יהודי,
זה לא קשור לעניין.
אני מדבר על תשלב,
בסדר? בבא חכי.
בפסח נפטר רבי מאיר,
הבן שלו,
בסדר? ככה טיפה לסדר את המערכת.
אנחנו מדברים על תשלב,
ואז שואלת הרבנית את הבבא סאלי,
אחרי שהתברר מה קרה,
ידעת למה שלחת אותו?
אז אומר לה הבבא סאלי,
שישים אלף יהודים זה שווה.
הרב בטוב מספר את הסיפור הזה,
מספר את הסיפור הזה בסוכות,
באמצע שמחה,
מה זה קשור לעניין?
מה זה קשור לעניין בכלל?
וכולנו נדהמנו, לא ידענו על מה מדובר.
בערב מה התברר?
הרב בנימין הרלינג נהרג.
הרב בנימין הרלינג,
הסבא של הבחור הזה, כן?
שאלנו אותו ביום שישי בבוקר.
הרב בנימין, הוא חובר עם הרב בן טוב הרבה.
שאלנו אותו הרב, בזה התכוונת?
הוא אמר, בדיוק, זהו זה.
עכשיו, אנחנו לא מבינים כלום.
תמיד אנחנו מהלכים במחשבה שהעיניים שלנו פתוחות.
אפילו חלק מאתנו מחזיקים סמארטפונים.
העיניים שלהם פתוחות על כל הודעה, על כל ידיעה, על כל דבר בעולם.
רבותינו, העיניים שלנו סגורות.
חשבונות שמים אנחנו לא מבינים.
דבר אחד כן ברור.
ומזה אנחנו נכנסים לנושא של תשעה באב.
הדבר הברור ביותר הוא שהחי ייתן ללבו.
כל אחד מאיתנו
צריך לא לעבור לסדר-היום,
אי-אפשר לעבור לסדר-היום.
יהודי שנהרג על קידוש השם
זה חילול השם,
וכשיש חילול השם צריכים להרמות קידוש השם.
כנגד חורבן אנחנו בונים,
כנגד אבלות אנחנו נתפלל לשמחה.
מי שזוכה ובוכה על חורבן ירושלים,
זוכה ורואה בבניינם,
מי שמצטער עם הציבור
זוכה ורואה בשמחתו.
ציטוטים מהרמב״ם, כן? אני לא במשפטים שלי.
דברי חכמים, הרמב״ם כותב אותם במפורש.
זאת אומרת, היסוד
של כל המציאות שלנו זה נתבונן במציאות,
מה אנחנו יכולים לקדם יותר,
מה כנגד מה.
איך אומרים?
בכלל אנחנו לא נמצאים בתמונה.
לא התחלנו להגיע לפינה של המסגרת של הפאזל בכלל.
אנחנו לא שם.
בסך הכול,
הדבר הקטן שאנחנו יכולים לעשות זה מה קורה אצלנו.
מה קורה אצלנו בצורה פרטית, מה קורה אצלנו בצורה משפחתית,
חברתית.
איפה אנחנו יכולים לבוא ולקדם דרך עבודת השם על מנת שנזכה לעלות להר בית השם בבניין בית המקדש.
זה כל התפקיד שלנו.
ועכשיו, בדיוק בזמן הזה,
זה הזמן,
כנגד כל דבר, להפוך אותו, להפוך את המציאות.
צום הרביעי וצום החמישי וצום העשירים יהיו לבית ישראל, יששוננו לשמחה.
והאמת והשלום יעברו. קודם כל אמת.
אחר כך, כתוצאה מהאמת יבוא שלום. זה לא הפוך.
לעמוד על האמת שלנו.
פחות מזה לא עובר.
ולכן
אני רוצה ש...
מה שבעצם יש לנו פה ביסוד זה העניין הזה של הדחייה.
אני אמנם הבאתי פה ארבעה דפים אבל בואו אנחנו כבר
נמצאים במקום אחר.
כבר התחלנו להיכנס לעניין.
אחד הדברים המיוחדים, אם אני אמשיך ככה טיפה
על הרב משה בן-טור, זכר צדיק לברכה, שאצלו עניין של חורבן ירושלים,
גאולתם של עם ישראל זה היה הדבר הראשון, זה תפקיד של כל צדיק.
תפקיד של כל צדיק זה לקחת את המציאות ולהפוך אותה לטוב.
אני אתן איזה משהו קטן ככה, חידוד, אבל זה חידוד פנימי,
עמוק.
יש פסוק בתורה שאומר, ואכלתם בשר בניכם ובשר בנותיכם.
מכירים את הפסוק הזה?
איזה ברכה, איזה יופי,
איזה טוב.
מה אתה אומר, ראשונות?
הרבה טובים אמר ככה, איזה יופי, ואכלתם זר בחרם וזר בנותיכם.
הוא אומר, אתם יודעים מה קרה כשעלינו ממרוקו?
מי יכל לאכול אצל הילדים שלו?
הורידו את הכיפה.
מישהו יכל לאכול?
הצדיקים שהגיעו יכלו לאכול אצל הילדים שלהם?
מה קורה היום?
הילדים פי עשר יותר מקפידים מההורים,
וההורים יכולים לבוא ולאכול בשר,
בניהם ובנותיהם בבית,
כולם עושים מהדרין, גלעד, חלק בית יוסף, ללא רירים, איזה חומרות כולם.
התבינים החופרים, מרירו למתיקו,
כמו שאומר הזוהר הקדוש בתפקיד הצדיק,
להפוך את המר למתוק.
זה התפקיד הצדיק.
אני אתן דוגמה.
נסענו פעם עם הרב, הגענו ב-12 בלילה, אחרי לא יודע כמה שעות של טיסה,
טוב, כל אחד יישן פה, יישן פה, יישן פה, יישן פה,
בבית של אחיו,
והוא על קורסה של שתיים, הוא לא ישן אף פעם על שלוש.
מאז שהוא הגיע לירושלים הוא לא ישן בחדר שינה, רק בקורסה בשלון.
שנים על גבי שנים.
כשהוא לא הרגיש טוב, אז הוא היה נכנס למיטה.
זהו, רבע לאחת, אנחנו עוד מתארגנים ללכת לישון.
קבוצה.
מתארגנים ללכת לישון, הרב קופץ מהמיטה.
מה קרה?
מה זה? תיקון חצות.
אבל הוא אומר לו, רב, אתה בגיל שלך,
רק הגענו ב-12 בלילה אחרי טיסה שכולנו ניפחנו את המוח,
כמו שאומרים,
כמה טיסות אחת אחרי השנייה,
ובקושי עוד נספקים לישון, אז אתה מארגן את הראש מהדפיקות שלו,
ואתה כבר קם.
הוא אומר, מה אתה רוצה?
אתה יודע, בניק, כן. מה אתה רוצה?
אני מגיל שמונה אולי הפסדתי,
רואים? רואים?
רואים?
פעמים שלא אמרתי תיקון חצות.
אנחנו מבינים מה זה.
להבין מה זה חוסר של מקום המקדש, בית המקדש,
מה זה לבכות על צער השכינה.
אני אתן דוגמה שהייתה לנו והיא ממש מאלפת,
כדי, טיפה.
הפרי צדיקו אומר שלא כל אחד זוכה לבכות על חורבן בית המקדש.
צריך באמת להיות בעל מדרגה כדי לבכות על חורבן בית המקדש. לדעתי היום זה יותר קל.
אנחנו רואים את זה בעין.
ככה, מול העיניים אנחנו רואים.
רק בעיניך תביט ושמה לא תיגש.
אנחנו בדור הזה דווקא, אנחנו מעכבים ריגושים.
יש כאלה שפורקים ריגושים
בכל מיני תחומים.
אני מדבר על כל התחומים.
כל דבר יש לו מקום וזמן. גם אנחנו עוד מתאפקים מלעלות אל הר בית השם שיבנה בית המקדש.
דחי ריגושים.
לא בגיל 11 אתה מפורק את כל הריגושים שלך.
עם כל מיני...
בסדר?
אני מדבר על כל המערכת.
תבין מה אני אומר, לא רק בתחום הזה, בהרבה תחומים.
אנשים לא מבינים שלכל דבר יש מקום וזמן,
יש גבולות.
למה לא רגילים שיש גבולות?
כי אין גבולות.
כי אני מחזיק בכיס, מה אני מחזיק בכיס?
טוב, נו, אני מחזיק כיס שניים, אבל
מה הכי מחזיקים בכיס?
פרצו את כל הגבולות של כל העולם,
כל התחומים, כל הנושאים, כל המקומות, מה שאתה רוצה אתה יכול לראות תמונות.
כל הרעים האלה, מה לנסוע עכשיו לשם?
יש לי כבר בפלאפון את הכול.
אפילו יכול לטוס במטוס,
לעשות סימולטור, כאילו הייתי שם.
ואביא לכם תמונות משם גם. הכול אפשר.
יש תוכנות מיוחדות
ליצור תמונות ממקומות מסוימים.
פשוט, גרפיקה פשוטה.
אז כן, אז גם אם אין גבולות, אז הכול, לא, מה פתאום.
כל המוסד הזה של תיקון העולם
הוא העניין של הגבולות, שלכל דבר יש מקום ויש זמן,
ואת כל מה שאני צריך לעשות אני עושה במקום ובזמן המתאים.
זה בדיוק העניין, זה יסוד כל בניין העולם.
ישבנו בהילולה של רב לוי יצחק מברדיצ'ב.
הרב משה בן-טוב מאוד מאוד מאוד היה אוהב אותו.
כן, זה ללמד זכות על עם ישראל, זה לחבר באהבה תמיד להיות אוהב כל אחד ואחד בישראל שלא לבל יידח ממנו נידח.
אף אחד אני לא משחרר,
לא משאיר אף אחד בדרך, כולם
יבואו יחד איתנו, כולם יהיו בגאולה.
זו התפילה שלנו.
אנחנו יודעים שלפעמים יש נפילות.
איך אמרנו פעם? שאלו התלמידים איפה מתחילים להתפלל בבוקר. מה אמרנו?
מהודו.
אבל נזכיר לפני כן, נופלים קורבנות.
אז תלוי מאיפה מתחילים להתפלל,
כל אחד במקום שלו.
בכל מקרה ישבנו בהילולה, הרב לוי יצחק,
לא משנה, כל הסיפורים מסביב, פתאום בצד ההוא
אבא וטו מחלק מתנות לאנשים.
מישהו שמה,
אבא ל-16 ילדים,
כל שנה זורקים אותם מהדירה שהם שוכרים, למה?
מה, הכנסת לי 16 ילדים לדירה?
הרסת לי את הבית? זהו, לא ממשיך את החוזה.
מכירים את זה?
בעזרת השם שתכירו, יהיו לכם 16 ילדים.
לפחות.
התחלה טובה.
זה ברור, אבל
בכל זאת אין.
והוא בא, ואחרי שכולם שמחים, ורב לוי יצחק,
והבחור, הרב,
תברך אותי שתהיה לי דירה בירושלים.
איזה בקשה.
יש פה מישהו שרוצה דירה בירושלים?
ההוא עם 16 ילדים
עף מדירה לדירה,
תלמיד חכם גדול, אני חושב שהוא הוציא לפחות איזה 30 ספרים,
שום דבר, גרוש אין עליו.
בסדר, הרב תברך אותי בדירה בירושלים.
מה צריכה להיות תגובה של הרב?
מה צריך לא משנה, מה היה?
הרב התחיל לבכות.
הם רוצים דירה בירושלים?
הקדוש ברוך הוא, אין לו יריעת פלסטיק על הראש,
שנאמר,
מה חשבתם?
מיום שנחרב בית המקדש עליתי, אני מתרגם,
עליתי לביתי וישבתי ביישובי להב.
כל זמן שאתם בגלות,
גם אני בגלות, שנאמר שראשי נמלט על.
מתי הראש נמלט על?
שאפילו עיריית פלסטיק אין על הראש.
הקדוש ברוך הוא יושב בלי עיריית פלסטיק והם רוצים דירה בירושלים.
כשאני רואה את זה עכשיו,
משחזר, כן, זה מול העיניים,
בכי של עשר דקות,
איך בן אדם מעז לבקש דירה בירושלים כשהקדוש ברוך הוא אין לו אפילו עיריית פלסטיק.
אני לא מדבר על פרויקטים של בני ביתך,
כן, בני ביתך כבתחילה כמובן,
אבל יש פרויקטים של בני ביתך.
והרב בוכה,
ויושב ובוכה על צער גלות השכינה.
אחרי עשר דקות
התאושש הרב ואמר, נו,
אבל הקדוש ברוך הוא, זה הבן שלך, תיתן לו דירה.
זה ברור איך הופכים?
מרירו למתיקו, חשוכה לי נורא.
אני יכול להגיד לכם שהבחור הזה, בחור, כן?
יושב היום בדירה גדולה ויפה,
מחזיק קרן
של איזה יהודי אמריקאי מאמריקה,
קרן גמח, שהוא מחלק לאנשים מיליונים של שקלים בשנה.
מהבכי הגדול הזה של חורבן, של חיבור עם עם ישראל,
עם צער גלות השכינה,
אפשר לעשות הכול.
אם אשכחך ירושלים,
תשכח ימוני, אם לא העליתי ירושלים על ראש שמחתי.
ברגע שבן אדם מבין מה הוא הולך לעשות, מבין מה זה חורבן ירושלים,
הוא יכול לעשות הכול.
השאלה אם זה נמצא אצלנו בפנים,
וזה בדיוק מה שאנחנו אומרים,
שצריך בסופו של דבר לחוות
להיות קרוב לקדוש ברוך הוא.
איך אפשר להיות קרוב לקדוש ברוך הוא? כמובן שיש לנו פעילויות.
הפעילויות נקראים תרי״ג מצוות, כולל כל הכללים והפרטים
וכל התוספות של חכמים וכל מה שיש בזה. זה דרך עבודת השם כדי להיות קרוב
אל הכלל,
אל כללות עם ישראל ואל השכינה.
ומזה אנחנו נכנסים לתשעה באב.
אני בכוונה אומר את זה כי ברגע שמתחילים, אסור, מותר, מותר, אסור.
עזוב אותי, יש לי מספיק מטלות על הראש.
איך אומרים? יש לי יציקה על הראש.
עוד משהו, הרב, אתה רוצה שנ...
אני לא מבין.
בן אדם שיודע שכל הבסיס של הקיום שלנו הוא זה שאנחנו מבינים
שהקדוש ברוך הוא רוצה שנהיה קרובים אליו.
אבא רוצה שהילדים שלו יהיו קרובים אליו.
ויש דרך.
אז מה זה הדרך?
קטן עלינו.
כל מה שיגידו לנו עכשיו, קטן.
יש אנשים בשביל הדרך הזאת מוסרים את נפשם.
הרב כותב, זה חלק מהמס
של כינון ממלכה צודקת.
המס האנושי
לקיים חברה מתוקנת
זה מס,
אבל כולנו יודעים שזה מס והוא מוצדק.
כי כל המטרה שלנו לקיים חברה צודקת, הווה אומר,
חברה שבסופו של דבר מחוברת אל הבורא,
בניין בית המקדש,
ביאת משיח,
וכמובן שכולם בסופו של דבר
יהיו פה,
פה בבית המדרש,
זה ברור, רק כמה לא יהיה מקום,
אז בעזרת השם ירחיבו,
טדי יהיה קטן, ארנה מצומצם,
איך נקרא היום שם,
פעם קראו לזה בלומפילד, איך קוראים לזה היום?
שמות מתחלפים, תראו בתורמים, בסדר?
זה ברור.
אנחנו צריכים להבין שבסופו של דבר כולם יהיו פה.
אני אומר את זה כי לפעמים אנחנו בעצמנו לא מאמינים בעצמנו.
בא תלמיד ואומר, הרב, אבל ההורים שלי לא שומרים ולא עושים די די.
ההורים שלך לא שמרו שבת,
וההורים שלך אולי לא עשו איזה שהם דברים.
ועבר,
מה אתה יודע מה יהיה בשבת הבאה?
כבר אתה קובע מעכשיו שהם כאלה?
אז תבין למה הם לא חוזרים בתשובה.
כי אתה כבר החלטת.
למה אתה מחליט?
מה ההחלטה היחידה שיש לנו?
שבסופו של דבר כולם יהיו עובדי השם בנאמנות,
עבודה שלמה.
גם אנחנו, כן, בעזרת השם, פועל על עצמנו גם,
וגם על האחרים, על כולם, כי כולנו חלק מעם ישראל.
זה היסוד לכול, מזה אנחנו מתחילים.
אני מדלג, אני מדלג, בסדר?
כל מה שרציתי לומר, יש פה אור שמח יפה,
אולי טיפה אני אזכיר אותו, וזה פלפול, אבל בסדר, לא שייך עכשיו.
תקראו לבד,
כולנו אינטלקטואלים, כולנו יודעים לקרוא,
אפילו שזה רק ב-12 בוורד,
לא ה-14,
זה בלי ניקוד, בסדר, אפשר.
בכל מקרה, בכל מקרה לענייננו,
האם הדחייה הזאת
של תענית תשעה באב,
היא דוחה את המציאות, או שזה רק, איך היא תמצאים, מה שנקרא?
לא צמים בשבת, תצום ביום ראשון.
זה דיון שלם, שערור שמח. אומר אותו, למה?
בעקבות הרמב״ם.
הרמב״ם אומר, תראו בעמוד השני בחלק העליון,
פסקה שנייה,
יש שם אות ה'
בצד ימין. רואים ונהגו כל ישראל בזמנים אלו להתענות.
יש.
העמוד השני, יש.
יש לכולם.
מ-13 באדר זכר לתענית שיטענו בימי המן,
דברי עצומות וזעקתיו, יבחר 13 באדר להיות בשבת מקדימים ומטענים בחמישי שהוא 11. בסדר? תענית אסתר שמגיעה ביום שישי,
או בשבת, מה עושים?
שבת.
למה?
למה?
איך?
באמת?
ומה זה פורים משולש?
שטווה וצא בשבת.
הבנתי, הבנתי. בסדר. טוב.
בכל מקרה שעשה באדר שחל בשבת מקדימו מטענים בחמישי שהוא אחת עשר.
זה כמו שהיה השנה, נכון?
מה היה השנה? מתי הפורים?
אה, חמישי. חמישי. אז לא.
שנה שעברה. טוב.
ואם חל, 13 בהדר להיות בשבת, מקדימים ומתענים בחמישי שהוא 11. זאת אומרת, מקדימים את התענית.
אבל אחד מארבעה ימי עצומות שחל להיות בשבת, דוחים אותו לאחר השבת.
פורים, תענית אסתר, מקדימים.
ארבע התעניות,
שהן על חורבן בית המקדש,
מאחרים.
למה? מה ההבדל?
מה ההבדל בין זה לזה?
חל להיות בערב שבת,
נו עכשיו, איזה תענית יכולה להיות בערב שבת?
בסדר? הוא מדבר על הארבעה שחייב להיות בערב שבת,
מתענים בערב שבת, מי יכול להיות?
רק עשרה בטבת.
הטנית היחידה שיכולה להיות ביום שישי זה עשרה בטבת.
בעשרה בטבת צמים, ביום שישי גם.
בסדר? ובכל הצומות האלה אין מתריעים ולא מתפעלים בהם, תפילת נעילה, אבל קוראים בתורה שחרית.
משיכנס אב ממעטים בשמחה, ושבת שחל תשעה בערבויות בתוכה,
הכוונה היא השבוע,
אסור לספר ולכבס ולבוש כלים מגואץ, אפילו כלי פשתן,
עד שיעבור התענית,
ואפילו לכבס ולהניח לאחר התענית אסור,
וכבר נהגו ישראל שלא לאכול בשר בשבת זו,
ולא ייכנס למרחץ עד שיעבור התענית.
ויש מקומות שנהגו לבטל השחיטה מראש חודש עד התענית.
שואל פה אור שמח,
אני אומר את זה ככה בקיצור קיצור קיצור,
שואל פה אור שמח,
מה הכוונה מששבת זו אסור?
האם כשחל תשעה באב בשבת
ונדחה ליום ראשון,
האם השבוע שחל בו תשעה באב זה יום ראשון,
או השבוע שחל בו תשעה באב זה שבת?
מה דחינו?
שואל האור שמח.
אומר מה נפקא מינא?
האם אנחנו באותה שנה פוסקים כמו רבי יוחנן?
או שבכל זאת פוסקים כמו חכמים,
אבל במקרה אנחנו עושים את מה שאומר רבי יוחנן. מה המחלוקת בגמרא?
המחלוקת בגמרא במסכת תענית,
מתי צריכים להתענות?
זאת אומרת, זה לא מחלוקת.
יש קביעה,
ורבי יוחנן אומר, אילו אני הייתי באותו הדור,
הייתי פוסק אחרת.
חכמים באו ואמרו, מטענים בתשעה באב.
אומר רבי יוחנן,
אם על אותו כט עמוד א',
אלמלא אני הייתי באותו הדור, הייתי קובע את התענית
לעשירי,
מפני שעיקר שריפת בית המקדש
היה בעשירי.
מדוע?
על פי התיאור של הגמרא,
ששביעי נכנסו למקדש,
שמיני ותשיעי קלקלו,
ובתשיעי לעת ערב,
ככה לפני השקיעה
של התשיעי באב,
הציתו את האש בבית המקדש.
וכיוון שכך,
אז עיקר השרפה,
רוב השרפה היה כבר אחרי שקיעה,
אחרי שקיעה זה עשירי.
אז אני מתענה על מה?
על שרפת בית המקדש,
ואם אתה תעשה בית המקדש תתענה בעשירי.
ובאו חכמים ואמרו לא, בתשיעי אנחנו מתענים. מדוע?
כי אתחלתא דפורענותא העיקר.
אותי מעניין מתי התחילו, מתי הצליחו לנגוע בבית המקדש.
אחר כך השאר זה כמויות.
האיכות, המציאות הזאת של שרפת המקדש
זה הגפרור הראשון.
כל השאר אחר כך זה תוספת.
ולכן אני בתשיעי מתענה, כי בתשיעי הצליחו לשרוף את בית המקדש.
על אף שזה היה לקראת סופו, אבל זה בתשיעי.
והשאלה הגדולה היא האם באמת כשחל
תשיעי בשבת, ולא מטענים בתשיעי, האם באותה שנה אנחנו אומרים, אתם יודעים מה,
עיקר
השרפה היה בעשירי, תטענה בעשירי, ואז אם אני מטענה בעשירי,
אז שבוע שחל בתשעה באב מתי הוא?
בשבוע הבא.
ככה אומר אור שמח.
ואז בכל שבוע הבא אסור לנו לעשות את כל מה שהיה,
לפי המנהג, לא עושים בשבוע שעבר.
או,
שאני אגיד אחרת, לא,
אנחנו באמת צריכים לטענות בתשיעי, והשבוע שחל בתשעה באב זה השבוע הקודם.
אבל אין לנו אפשרות להתענות ולא מקדימים פורענות, אלא תמיד מאחרים פורענות.
כשמישהו צריך ללכת לאיזשהו דבר לא טוב,
דחה את זה כמה שיותר,
יותר טוב,
אז באמת במקרה דחינו, אבל זה לא אותו שבוע.
אור שמח מתאים לו להתפלפל ברמב״ם, כן? זאת אומרת זה בעצם תפקידו של אור שמח.
בסופו של דבר מה שפוסק מרן,
רבי יוסף קארו בשולחן ערוך מה הוא?
ששתי השבתות אנחנו לא נוהגים שבוע שחל בו. אבל דברים שנוהגים
בתשעת הימים, ברור שאנחנו נוהגים.
ולכן,
כאן לפי ספרדים
שלא מתגלחים, לא מסתפרים בשבוע שחלנו בו תשעה באב.
לא מדבר על מי שלומד בישיבה, שיש גם אשכנזים וגם ספרדים, אז כולנו לא מתגלחים כדי,
איך אומרים, להשתתף עם הציבור. איך אמרנו מקודם?
אנחנו שותפים עם הציבור.
בסדר? אני לא התגלחתי בשלושת השבועות. גם קודם, אבל... לא משנה.
אנחנו שותפים עם הציבור.
בכל מקרה,
לקראת שבת הזאת, שבת חזון,
ככה מופיע בבן איש חי, לא להתגלח.
גם אם מישהו כן יתגלח.
אתה לא יכול להיכנס
כחתן ליום חופתו לשבת חזון לתשעה באב.
יש נפקא מינה גדולה בזה, למשל.
האם כיוון שדחינו אז באמת זה שבוע הבא,
מה אומר בעצם הרמ״ה?
האם יש דברים שנוהגים אבלות
בשבת
שהיא תשעה באב או שלא?
לפי השולחן ערוך שום דבר.
לפי הרמ״ה
יש דברים שכן.
עוד היו נוהגים באשכנז לא ללבוש בגדי שבת.
לא, לא, היום נוהגים שקט.
כולם נוהגים שקט.
אבל יש דברים שקשורים לאבלות שבצנעה,
שהרמ״ה אומר שבתשעה באב לא,
אפילו שזה שבת ולא מתעניין. והרמב״ם אומר, אין בעיה, הכול בסדר. השולחן ערוך אומר, אין בעיה.
הרמב״ם אומר שלא.
זאת אומרת, באיזשהו מקום הוא נותן לנו את היום הזה כ...
כן, התחלנו כבר בתשעת הימים.
בכל זאת יש לנו את היום הזה.
הרובד המעניין אותנו, נקרא לזה בכל העניין,
שאנחנו חיים מציאות.
וזה לא רק איזה אירוע של יום.
כן, יש לנו ימי אזכור.
מכירים את המושג?
כל מילואים, היו אומרים, יש ימי אזכור, תפתחו עין.
לא יודע, כל השנה איזה הם יזכו.
אבל הבסיס הוא שאנחנו חווים את המציאות הזאת, והמציאות הזאת נמצאת אצלנו.
ולכן יש שאלה, למשל,
האם בתשעה באב,
כשחל בשבת, יוי עומר צמים
במוצאי תשעה באב, ביום ראשון,
האם מותר ללמוד בשבת אחר הצהריים?
למה?
כי הרי בערב תשעה באב אחר הצהריים
לא לומדים תורה,
כי זה כבר אחרי חצות, כבר לקראת היום.
ובתשעה באב בעצמו,
נגיד ביום התענית,
ברור שלא לומדים בכלל תורה.
שום דרך, שום צורה, חוץ מדברים שקשורים לאבלות.
ואפילו אומר השולחן ערוך שפסוקים בתוך ירמיהו, שיש שם נחמה, בתוך הפסוקים האלה דלג את הפסוק.
אתם מבינים כמה זה חמור?
פיקודי השם ישרים,
משמחי לב.
תורה היא משמחת.
והתפקיד שלנו בתשעה באב זה להיות מחוברים אל החסר.
נכון? תמיד אנחנו אומרים שצריכים להתחבר אל החיים, לכן אנחנו לא הולכים לטייל טיול יומי בבתי קברות.
אין לנו דבר כזה.
ביורצייל,
ערב חודש אלול, ערב חודש ניסן,
ערב ראשונה יש מנהגים, תשעה באב, כמו שהבאנו קודם.
מקרים מיוחדים שבהם אנחנו הולכים לשם כדי
פעולה מסוימת. אבל אין לנו עניין, אנחנו לא מתחברים למוות, מתחברים לחיים.
לכן כל מיני כאלה, לא יודע, ראיתי לאחרונה, עושים כל מיני מעצבת חלקת הקבר.
ראיתם את זה?
בבית הקברות ברמת השרון.
יש בודקה,
קרבת.
מעצבת?
באמת, זה עצוב.
צריך לעצב.
יש בחסידות כתוב,
משנכנס אב ממעטין, בשמחה.
הבנו?
וכשנכנס אב, תמעט,
ממילא תהיה בשמחה.
תמעט.
תמעט בדברים החיצוניים, תמעט בדברים
כזה ככה שלא קשורים אלינו כל כך. כן, צריך תמיד לחיות טוב, בוודאי.
תמעט.
ממילא אתה תהיה מחובר אליו, רועה, תהיה יותר שמח.
ממעטים, בשמחה.
כשבאדר מרבין, בטח, זה היה תיקון באכילה דווקא, בשטייה.
הפוך.
יש בחינות שונות,
ואנחנו צריכים להיות מסונכרנים אל הזמנים שיש בהם בחינות שונות.
כמו שיום שישי זה לא שבת,
ראשון זה לא שני, כל אחד יש לו את הבחינה שלו.
והתפקיד שלנו להיות מחוברים למציאות.
לא רק אל עצמנו אנחנו.
אל עצמנו אנחנו במציאות של הבורא.
זה בעצם היסוד.
לכן יש שאלה, האם בשבת אחר הצהריים זה שבת בסופו של דבר?
לא, אז כתוב שיש כאלה שנוהגים שלא, ויש כאלה שכן.
בסדר.
מתי?
שבת, זה בדיוק לימוד תורה.
מי שאומר שלא, אז לא, ומי שאומר שאפשר, אפשר להקל,
כן, אפשר להקל בזה.
אני מוכן שיקלו בשבת אחר הצהריים ללמוד תורה.
אין בעיה.
היותר בגינה, ללכת לכל מיני פעילויות משחקיות ולא יודע מה, לא הייתי ממליץ.
בסדר?
בחום לא ממליץ, כי יהיה גם חם.
בואו, אמרו שיהיה יותר חם.
בתשעה באב עצמו?
מדרש איכה,
איוב,
פרקי חורבן הבית, פרק הנזקין בגיטין,
כל מה שקשור לאבילות.
לא חוק לישראל, לא להשלים תהילים, לא משניות,
כל זה דלג לחילופין.
יום שני.
אה, זה אימת. אתה יודע, בספר שם יש. לא יוצא כולם יש.
יום מיוחד, תשעה באב, כן?
שום דבר.
זה תורה?
מחשבת ישראל זה תורה?
אמונה זה תורה?
יש לך ספק?
יש לך ספק
שאמונה זה תורה? הרי בלי אמונה אין תורה.
קודם כל אנחנו עם מאמין.
זה שצריכים לכתוב היום הרבה ספרים בכל מיני וריאציות לכל מיני אנשים, שזו הדרך היחידה שהם יבינו,
בסדר, אבל זה תורה?
זה לא פחות מכל דבר אחר?
בוודאי. בשבת כן, אמרנו מקילים, בשבת כן.
יום ראשון התענית, לא לומדים שום דבר שקשור לתורה,
חוץ מאבלות.
אמרתי, שאלה ספרי אמונה, ספרי אשקרופה, מחשובה, לא יודע, לא יודע את המושגים שמדברים,
אני לא מבין אותם,
אבל בכל מקרה, לא יודע אם שמתם לב מה אנחנו עשינו עד הרגע.
מה עשינו עד הרגע?
מה?
זה תורה?
או שאני ביטאתי תורה עד עכשיו? מה, תחליטו.
אני חושב שקיימתי אותה.
זה, לדעתי, הדרך הטובה ביותר היום,
הבנה והסברה.
רבי רוב שפירא היה אומר שבעצם באופן עקרוני,
מהשס היינו לומדים הכול.
זאת אומרת, אנחנו לא מדברים על פוליטיקה, כן? מהגמרא.
הגמרא, זה התכוונתי, לא, אני רואה פה אנשים מרימים לגביו.
זה, ברור.
אנחנו מתוך הגמרא יכולים ללמוד הכול,
גם את הדרך אשר ילכו בה וגם את המעשה אשר יעשו.
הבעיה הייתה בישיבות שלפני שנים, שהיו מדלגים על האגדתא.
כי מה זה האגדתא?
זה גול האמונה.
אה, נתן לנו פלפולים, האגדתא. היום לא, זה לא עובד.
זה דור של ביאת משיח, דור של הבנה.
אני תמיד אומר את זה, לא יודע אם אפשר להגיד את זה עכשיו
כשאנחנו היינו ילדים קטנים ואני לא כל כך זקן
לא כל כך, לא, יש לי עוד יותר מחצי לחיות
בסדר? בלי המעם, עם העם יש לי עוד הרבה יותר
כשאבא היה אומר משהו התגובה הראשונה הייתה
מה?
אתה מכיר תגובת מחאה?
מה?
היום כשאבא אומר לילד אם הוא מעז להגיד לילד משהו
מה הילד אומר?
למה?
מכירים את זה?
הנה, בקבוק נפל עכשיו.
כשהנחנו לנו תינוקות, באיזה בקבוק נתנו לנו לשתות?
במיטה? בקבוק זכוכית.
מה עושה תינוק
כשהוא גומר לשתות בבקבוק בלילה?
מניח אותו לידו.
מה עושה היום תינוק כשהוא גומר לשתות בקבוק?
שמעתם עכשיו? ששט. לרצפה.
לא מבינים שיש פה שינויים?
העולם משתנה.
אנחנו צריכים לקחת את כל העבודה, את השם השלמה.
היום לא שואלים מה, היום שואלים למה.
לכן כל הלכה שאנחנו לומדים צריכה עם הסברה,
להבין מה היסוד הרוחני.
ההלכה זה הגוף,
וההסברה הפנים זה הנפש.
אי-אפשר לנתק בין פנימיות לחיצוניות,
בין תורת הפנים לתורת החוץ.
זה בעצם מה שעשה הרב, כהמשך,
מי התחיל 450 שנה לפניו, 400 שנה לפניו,
אמר אבל,
זה בדיוק אותה עבודה,
לקלף את הרימון,
להוציא את כל הדברים הפנימיים החוצה כדי שנבין,
שנכיר מה אנחנו עושים.
בואו, מה אנחנו עושים פה.
בואו, את ההלכות שכתבתי, העמוד השלישי.
התחלת הצום בשקיעה, אין דקה, לא צריך להוסיף.
אפשר שתי דקות קודם כדי, יכול לצחצח שיניים,
אבל כמובן
מפרשת שיניים ונוזל,
כי בלי משחה זה שבת, כן? בסדר? בואו. יפה.
שלא תהיה תום. התחלת הצום בשקיעה, ירושלים,
732. תענית זו מחויבים בחמישה עינויים, נעילת נעליים בהגדרתם ההלכתית,
שיש בהם מרכיב של אור,
בין בסויה בין בגפה, בכל צורה שהיא.
בסדר? אם משהו מחזיק את הנעל,
זה נחשב נעל מאור.
גם אם כולו מבד.
יש פס אור שמחזיק,
אתה מבין למה אני מתכוון?
מה?
יש סנדל כזה שלפעמים יש פס אור שמחזיק את כל הבד?
תרצות,
שים עין, זה בעיה.
בסדר?
אנחנו לא עושים פרסומות לסנדלים, כן, ברור.
איסור אכילה ושתייה מכניסת התענית ועד צאתה. איסור רחיצה הכולל ושטת הידיים מתחת למים.
בבוקר נודלים ידיים לקשרי סוף האצבעות בלבד.
איסור שיחה מריחת שמנים או כל חומרים אחרים להזנת העור.
אבל אם יש מישהו שיש לו,
חס וחלילה, חס ושלום, פצעים או משהו מדומה,
שהוא חייב
לטפל במשחה או בשמנים כלשהם, מותר.
לשון ההלכה, מי שיש לו חטאתים,
מותר לו לסוך בשמן.
בסדר? אנחנו מדברים על דברים שהם באים להרווחה,
מה שנקרא קרם ידיים,
קרם גוף, לא יודע מה, כל מה שיש, כל מיני דברים כאלה,
שהם באים להזנת העור והם לא באים לטיפול.
טיפול מותר.
עזוב, עזוב, יום כיפור, אנחנו פה,
אתה יודע מה? אני לא אעזוב, אתה צודק, אתה צודק.
שימו לב להבדל יסודי, אתה צודק, אני צריך להגיד את זה מההתחלה,
הבדל יסודי,
מדברים בתענית,
במוצאי שבת,
לא על שבת,
הבדל יסודי בין תשעה באב לבין יום הכיפורים,
שתשעה באב זה דרבנן ויום הכיפורים זה דאורייתא.
והבסיס שאומר אותו השולחן הערוך זה שבמקום חולי לא גזרו חכמים.
ולכן אין דבר כזה שיעורים
ואין דבר כזה אנשים ש...
אני אמרתי אתמול למישהו ששאל אותי, הוא אמר לו, ידידי, בוא, בוא תשמור את הכוחות שלך ליום כיפור.
זה עוד חודשיים.
בדיוק.
השנה זה בדיוק, נכון? מיוד ליוד.
באמת?
בדיוק חודשיים.
הוא עושה לי את החשבונות. נכון?
זאת הייתי.
בסדר?
ברור? זהו.
זה הנושא.
אני צריך את האנשים ביום כיפור.
תשעה באב מישהו שהוא, כמו שאומרים,
שלפ,
יש לו בעיה.
ידידי, שמור את הכוחות שלך לפעם הבאה.
בסדר?
מי עשה את זה פעם? אמרו שהיה איזה רעב, או דברים כאלה, אמרת שמרו לתשעה באב,
חי בוולוז'י.
שם הספה. טוב,
איסור שיחה קרבה לאשתו אסורו בתענית מכניסתה ועד צאתה. סיום הצום, יום ראשון בצאת הכוכבים,
עשרים דקות אחרי השקיעה, הווי אומר,
שבע חמישים ואחד.
אין סיבה להעריך
את האבלות, אנחנו כמה שיותר מקצרים.
אין סיבה לצום יותר.
בסדר, יום כיפור, סיפור אחר. גם יום כיפור לא צריך להעריך יותר מדי.
אבל תשעה באב זה אבלות. באבלות אנחנו לא מעריכים.
לכן אצל ספרדים אפילו מתפללים לפני צאת הכוכבים, בשקיעה. ובצאת הכוכבים
כבר
צריך לעשות ההבדלה ותורמים משהו ברכת הלבנה. כי צריך להיות בשמחה, רעבים, עייפים, לא הולך.
טוב, בכל יום שאין אומרים בו תחנון, אין אומרים בו גם במנחה שלפניו.
בתשעה באבלו מתחנון לכן אמרו צדקתך צדק במלאכה של שבת.
בדרך כלל בסעודה מפסקת ממעטים בתבשילים ובמאכלים.
שבת זו, סעודה שלישית, תהיה סעודה מפסקת.
על כן אוכל ושותה כל מה שירצה בסעודה הזו אפילו כסעודת שלמה המלך.
שלמה המלך, בזמן שהוא היה, כן, בגדלותו.
אפשר לאכול מה שרוצים.
מתי מסיימים את הארוחה?
סעודת שבת, סעודה שלישית?
לפני שבע שלושים ושתיים.
אין די תוספת, זה לא יום הכיפורים.
יש להקפיד לסיים סעודת זו לפני השקיעה ה-7.32 עד שיהיה זמן לפני השקיעה לסדר שולחן לצחצח שיניים.
בתפילה תרבית,
אני יודע, אני, תראו,
אומר את האמת, כל הדברים האלה,
הרי זה אולי ביום כיפור,
שביום כיפור זה שמחה,
אבל בתשעה באב, בתשעה באב המטרה היא לענות את הנפש.
אז מה אתה מתחמן מישהו פה שאתה לוקח את כל האמצעי עזר?
אם בן אדם לא יכול, לא יכול, מה אני אעשה?
זה בעיה.
אני מדבר כללית, בלי קשר לשבת.
תשעה באב, אני צריך הרי להתענות.
אתם יודעים שהיה איזה צדיק אחד שאמר שהוא לעולם לא צם.
אתה יודע את זה?
לעולם לא מתענה.
הוא אומר ביום כיפור, אתה נמצא מהבוקר עד הלילה בבית הכנסת, מישהו חושב על אוכל?
איזה שמחה, כמו מלאכי השרת.
מי בכלל בראש לאוכל?
תשעה באב, איך שמגיע היום, נכנס לדיכאון.
אבל מה זה דיכאון היום?
אתם ראיתם פעם מישהו בדיכאון אוכל?
או שהוא בולע בולע, או שהוא לא אוכל כלום,
הוא נשפך, הוא לא אכפת לו כלום.
הוא אומר, אז בתשעה באב אני בדיכאון, אני לא אוכל,
ביום כיפור אני בשמחה אין לי מחשבה אפילו לאכול, וממילא אני לא צם.
אז הוא לא צריך לא קלצום וקלציום וכל הדברים האלה. זה עניין של חיבור.
את צודקת שיש לנו בעיה, נכון, את צודקת.
אבל נראה לי זה נחשב תוסף תזונה, מה הדבר הזה?
מה?
אם זה תוסף תזונה, אז אפשר בשבת וצריך כשרות.
ואם זה גלולות, אי אפשר בשבת וכשרות לא חייבים.
בסדר? תני לי לשים לב, זה כללית אני דיברתי, אני לא מכיר את הדבר הזה.
רק אני יודע שיש אנשים שטוחנים עד שהם יגידו,
יש לי עצה אחת טובה,
עצה אחת טובה לכולם.
ממחר בבוקר, גם היום אפשר, אבל ממחר בבוקר,
או מהיום אפילו,
לשתות כמויות.
לא להגיד לי בשבת אחר הצהריים אני מרביץ שני ליטר,
תוך שעתיים זה יצא החוצה.
אני צריך גוף רווי.
מעכשיו להתחיל לשתות כמויות.
ואז אין בעיה עם זה, נו.
בוא נאמר, מי שבן אדם בריא, מי שבן אדם בריא,
גם יום עבודה לא יזיז לו
כשהוא בצום.
בסדר? הבעיה היא שאנחנו לפלפים.
כל דבר לוקחים אותו קשה, כאילו זה...
בסדר?
סליחה שאני ככה מדבר, דיירקט.
עזוב אתה, אמרת לי, תראה את החמור שלי, מה זה קשור למה שאתה מדבר?
מה זה משנה? אתה לא יכול להשוות.
מה ההשוואה פה?
איך אתה בכלל מסוגל להשוות?
זה לא קשור אחד לשני.
הגמל הולך שבועיים בלי לשתות,
אז אני גם יכול ללכת שבועיים? אין לי דבשת.
נכון?
אני לא רואה אחורה.
אומנם מורה, אבל
לא רואה אחורה.
זה עניין פנימי נשמתי, צדיק,
זה לא סתם, צדיק,
הבנת אותי?
זה עניין נשמתי פנימי.
הרמב״ם אומר, לא, בשבילך בשביל שלא תהיה ככה,
הרמב״ם אומר שתרופה שנוסתה על גויים
היא לא מותרת בשבת ליהודים,
עד שזה לא יהיה נוסג גם על יהודים.
כי הכל מתחיל מהנפש.
אז אתה מבין?
אין מה להשוות פה.
זה שני דברים נפרדים.
תרופה,
צריך קודם כל שהיא תהיה מוכרת ומוכחת ליהודים,
כי כל הדבר מתחיל מהנפש.
שמונה פרקים לרמב״ם,
חמור אוכל, בן אדם אוכל, שניהם אוכלים אותו דבר?
מה עונה הרמב״ם?
מה עונה הרמב״ם?
לא.
נו.
אדם אוכל כתוצאה מהנפש האנושית,
והחמור אוכל כתוצאה מהנפש החמורית.
זה רק מילה מושאלת.
אז לכן, בסדר?
אני לא התכוונתי להרחיב על הדבר הזה, רק ככה שתהיה רגוע יותר.
בסדר, ברור העניין, אין פה השוואה בכלל.
בסדר,
בכל מקרה,
איפה היינו?
בתפילה התרבית אומרים, התכוננתנו כבכל מוצאי שבת.
הבדלה, אין מבדילים במוצאי שבת, מכיוון שהבדלה טעונה כוס.
וכל הבדלה היא באה להתיר אכילה,
אנחנו לא אוכלים.
אז אמרנו, התכוננתנו מותרים במלאכה,
אכילה לא צריכים.
ממילא מה יוצא? שאם בן אדם צריך לאכול,
הרב התיר לו לאכול,
מה הוא עושה לפני שהוא אוכל?
הבדלה. ואם הוא עושה הבדלה אני יכול לצאת ידי חובה?
כן.
גם אני שאני לא אוכל,
אם מישהו עושה הבדלה כי מותר לו לעשות הבדלה, אני יכול לצאת ידי חובה.
אנחנו נעשה את ההבדלה רק על כוס יין, גפן ועובדים בקודש לחול, במוצאי התענית.
איך?
מי שיצא לא צריך, נכון.
אין מבדילים מוצאי שבת שהבדלה תולה הכוס, אין מברכים על הבשמים כיוון שזה תענוג
והנאה הוא בפרט שמטרתה מחזרת הנפש היתרה,
ולכן אין את זה עכשיו לקראת הצום,
רק כשרואה נר מברך עליו בורא מאורעי האש.
ולכן המילהק של הספרדנים אחרי ערבית,
לפני איכה,
מדליקים נר, מברכים בורא מאורעי האש.
ביום ראשון בערב?
לא מברכים בסמים.
לקראת סוף התענית,
זה הנאת הנפש, אז ביום כיפור מתירים לארח בסמים למי שצריך כדי להשיב את נפשו.
ביום כיפור. בתשעה באב זה הנאה.
לא, בסדר? יש שאלה אם מותר לעשן ביום כיפור, ביום כיפור, סליחה, בתשעה באב.
מותר לעשן בתענית בתשעה באב?
לא,
כי כל השנה אסור.
אז למה שבתשעה באב יהיה מותר?
אתמול שמעתי הרב דבורקס,
שחרר אוכלים טובים, מבוגר כבר,
הוא אומר שבאשכם מאז היו נוהגים דווקא בתשעה באב לעשן, גם מי שלא מעשן,
כי אצל הגויים לא מעשנים בתענית כדי להראות שלהם שאנחנו לא כמותם.
אתמול בלילה הוא דיבר על זה, 12 וחצי בלילה, אני, זה חידוש היה בשבילי,
פעם ראשונה שומע את זה.
כי מה פתאום לעשן?
מי מעשן?
יש פה משהו, אף אחד לא מעשן, ברור.
בעיה?
זאת אומרת, אתם לבשותיכם.
מי שלא אוכל סוכרזית, בטוח, מי שלא,
כן, גם לא אוכל.
מי שלא אוכל צבעי מאכל, בטוח שלא צריך לאכול,
בסדר? מי שאוכל אורגני,
אז שלא יעשן את האורגני.
בסדר, שיוכל.
ברור העניין? אסור. טוב, כן.
כן, כן, דיברנו רגע.
כן, זה הנאה.
איפה אנחנו?
כשרון ער, ביום ראשון בערב מוצאי הצום, מבדיל ומבאר בורא פרי הגפן,
ומבדיל מקודש לחול. נשים שלא התפעלו ערבית,
אסור להן להעביר אש עד שיאמרו, ברוך ומבדיל, מקודש לחול.
מכיוון שאסור להכין מקודש לחול, מאחרים בתפילת ערבית מוצאי שבת, ליל תשע באב.
מכון מאיר, מתי ערבית?
תשע בערב, נכון? כתוב בלוח מודעות? יפה. כדי שיתאפשר להחליף נעליים לנעלי בד
ולקחת את ספר הקינות
לאחר השקיעה בצאת שבת,
כן?
בשמונה ושמונה דקות, יאמר ברוך המבדיל מקודש לחול,
יחליף נעליו לנעלי בד, ילך עם ספר הקינות, תפילת ערבית ואת הכנסת.
שער לחודשי אביב כבכל שנים, סיום הצום בתשע, בשבע חמישים ואחת.
ברכת הלבנה כמו שצריך.
מה שכן חשוב זה, וזה קשור יותר למנהגים, בעמוד הבא,
ובזה אנחנו נסיים.
נושא של הנחת תפילין,
אני עכשיו בצד הזה.
נושא של הנחת תפילין.
עוד דבר ששמעתי מדהים, לא יאומן. טוב, אחר כך אני אספר את זה.
הנחת תפילין, יש דעות שונות,
מנהגים שונים.
האשכנזים, יש כאלה גם בכל תענית,
מניחים תפילין רק במנחה.
ויש כאלה שמניחים חסידים,
חלק
מניחים בבית, מורידים ובאים לבית הכנסת
בלי תפילין ומניחים רק
במנחה.
זה הבן איש חי ככה מביא למשל.
אבל
מנהג ירושלים
וספרדים בירושלים כולם נוהגים כך,
כולל הרב אליהו שהיה פוסק בן איש חי,
שמניחים תפילין כרגיל בשחרית.
ועוד
יושבים בבית הכנסת על כיסא.
הזמן היחיד שיושבים על הרצפה בבית-הכנסת זה בקינות ובאיכה.
כל השאר יושבים. למה? כי אנחנו כבר בירושלים.
עלינו למדרגה.
היה יהודי צדיק אחד, קראו לו הרב שמעון דיין.
היה רב
באזור הדרום, גר בפעמי תשס.
הגיע לגור בירושלים,
היה חולה דיאליזה,
אז הוא בא להתפלל אצלנו, גר ברמת בית-הכרם,
והוא אומר לי, מה נראה רב? אתה כתבת בדף שבירושלים נוהגים לינח תפילין בבוקר?
הוא יהודי מרוקאי שמניח במנחה.
אמרתי לו, כן, ככה מנהג בירושלים.
הוא אמר לי, כיוון שעליתי לירושלים,
הקדוש ברוך הוא מזכה אותי גם להתעלות בירושלים, מאה שנה אני מניח בבוקר.
ובאמת,
ארבע, חמש שנים, כשהוא היה גר באזור, התחיל להניח תפילין בבוקר.
כי אם עליתי לירושלים, אני גם אתעלה לירושלים. איך הרב היה אומר?
שיותר משקשה להוציא את עם ישראל מהגלות,
קשה להוציא את הגלות מעם ישראל.
הוא היה יהודי צדיק, אז הוא הבין את זה טוב מאוד, הוא היה מחובר לפנימיות הרבה.
כן, הבין את זה טוב מאוד. ברגע שהגיע לירושלים,
אני מניח תפילין בבוקר,
וככה הוא עשה.
בכל מקרה, זה לגבי הנחת תפילין. לכן, אם מישהו רואה באיזשהו מקום שיש כאלה עם תפילין,
יש כאלה בלי תפילין, שיודע,
יש מנהגים שונים.
ואנחנו, בתור אנשים ששואפים להיות מחוברים לכלל ישראל,
אז אנחנו סבלנים,
ואם יש מישהו שמניח או לא מניח, אף אחד לא יעיר לו שום הערה, אלא יגיד,
אני יודע שיש מנהגים שונים. ומי שלא יודע עד עכשיו, ברגע זה,
הוא יודע, הכל בסדר.
שנזכה לאחד בעם ישראל גאולה שלמה במהרה בימינו אמן.
