סיפורי חסידים,
והיום סיפור מיוחד מהחוזה מלובלין. החוזה מלובלין נפטר בתשעה באב.
הוא גם קצת קשור לתקופה שאנחנו לקראתה.
אנחנו עדיין בסיוון,
אבל כבר רואים את ראש חודש תמוז באופק.
והנושא הזה הוא, הסיפור הזה הוא סיפור מאוד מעניין. הוא יכול לתת לנו איזשהו כיוון ואיזושהי נחמה קצת,
אולי.
הקדמה לסיפור.
קודם כל, השיעור הזה לא בא חלילה להחליש אף אחד,
ולא בא להוריד ציפיות ולא בא להוריד מתח ולא בא להפוך, כן, אבל הוא בא לתת לנו איזושהי זווית, איזשהו כיוון,
אולי קצת שונה מכרגיל,
לעבודת השם שלנו.
אם נבקש מכל אחד מאיתנו לכתוב יומן, יומן
עבודת השם,
יומן קיום מצוות, יומן ריכוז בתפילה,
מה יהיה כתוב ביומן הזה? מה יהיה הצבע שלו?
כחול או שחור? אני לא יודע מה, ורוד או שחור?
כן?
איך אנחנו דנים את עצמנו, איך אנחנו מאפיינים את העבודה שלנו.
אז אני יכול לדבר בשם עצמי,
כן, הרבה הרבה אולי כישלונות,
הרבה כישלונות, זה לא אומר שאתה עושה איזושהי אווירה. סתם, אתה סופר את התפילות שלך, ואתה בפעם האחרונה התפעלת ברצינות,
בפעם האחרונה התפעלת תפילה מתחילה ועד סוף,
מקצה לקצה כמו שצריך, עם כוונה, עם זה.
וואלה, מזמן.
זה לא היה פה ושם, במצווה כזו, מצווה... עושים את המצוות, ברוך השם, מקיימים וזה, אבל כל פעם יש איזו גלישה פה, חריגה פה, חריגה שם.
כך שיוצא,
עלול לצאת איזשהו יוצא, בפועל,
יוצא איזו תחושה כזאת שאתה אף פעם לא בסדר.
מה שלא תעשה,
זה לא נגמר.
זה לא מספיק אף פעם. לא מרוצים ממך אף פעם, נכון?
עוד קצת, עוד זה.
עוד מאמץ, עוד וידוי, עוד תשובה, עוד תפילה, זה אף פעם לא נגמר.
יכול לייאש קצת העניין הזה, נכון?
יכול לייאש.
יש לנו איזושהי ציפייה שנהיה במקום טוב, נהיה במקום מדויק,
ואנחנו יכולים לגלוש מדי פעם אחורה.
וכמו שאמרתי, היומן הזה, הספר הזה שאנחנו כותבים, יש בו הרבה מאוד חורים.
לטווח זמן ארוך זה באמת יכול,
עלול לתסכל קצת.
אנחנו כבר אומרים שתמוז זה ראשי תיבות, זמני תשובה ממשמשים ובאים.
הנה, תכף מגיע חודש אלול,
אנחנו עוד פעם נדבר על דברים שדיברנו עליהם כבר פעם, לא?
לפני שנה ולפני שנתיים ולפני שלוש ולפני ארבע, ואנחנו נגיד,
קצת אז מה, אז עוד פעם שיחות התחזקות ועוד פעם נלך זה, עוד פעם נגיד סליחות, עוד פעם נגיד חטאנו ועוד פעם זה ו...
ומה,
ובתש״פ מישהו יכול כאן להבטיח שבאמת זה ייראה אחרת, שבאמת הכל ייראה אחרת, שאנחנו באמת... אנחנו מבינים כנראה שגם בתש״פ אנחנו גם נתקדם וגם ניסוג, גם נצליח וגם ניכשל.
ואז בחוויה עלולה להתגנם איזושהי חוויה שאנחנו לא עומדים בציפיות.
לא עומדים בציפיות.
שאנחנו אולי קצת מאוכזבים מעצמנו.
ובהקשר הזה יכולות להיות שתי תגובות, שני עניינים.
אפשרות אחת זה באמת להתעלם.
להתעלם.
להגיד טוב, ככה זה וזהו.
לא להתייחס לכישלונות, להסתכל רק על הדברים הטובים,
ולהמשיך הלאה.
אפשרות שנייה בסיפור שלפנינו.
בסדר?
בואו נראה.
בעניין המלאכים,
שאין מקבל מהם הקדוש ברוך הוא המלוכה רק על ידי ישראל העם קדושו,
שהם ממליכים אותו.
כמו ששמעתי מהרב הקדוש אספקלריה המאירה הרבי מלובלין
שהיה דרכו בתוך התפילה לשאוף אבק הטאביק,
לקחת הסנפה,
ושאל אותו החריף רב מישה רב זלמנס
רב מישה רב ה' זה השם הזה, הלו אין ראוי להפסיק,
באמצע התפילה, באמצע התפילה כנראה אולי אפילו באמצע השמונה עשרה,
אפשר להפסיק לוקח טאבק,
אז הוא אמר לו זה לא עושים דברים כאלה,
לא מפסיקים.
והשיב לו במשל למלך גדול
שהלך בשוק וראה אחד מזקני העניים משורר ופורט בכינור.
והיה נראה לו עד שמגודל חשקו בשיריו
ציווה אשר הוא יהיה ממשוררי ביתו.
הוא לקח את
הכנר הזה אליו לארמון.
והנה בכל יום נכנס אל המלך להשמיע קול המלך.
והנה בכל פעם ניתקו מוסרות,
המיתרים, מוסרות הכינור,
עד כי באמצע השיר הוכח המלך להמתין איזה שעות
עד שהוא היה מתקן את הכינור,
מכוון את המיתר.
ואוהב המלך, שאל את הזקן המשורר הנעל,
עלו אתה מורד במלכות
לצייר את המלך.
שלא ראוי לך להכין את הכל מקודם?
מה זה הדבר הזה? אתה מגיע עם כינור ישן,
כן?
כל רגע נמכירה לך איזה מיתר, ואז המלך צריך להמתין, עד שאתה תביא את המיתר, עד שתקשור אותו, עד שתכוון אותו, עד שפה, עד ששם, המלך ממתין, ממתין, ממתין. מה זה, הם עובדים על חוץ.
תגיע כמו שצריך, תגיע מוכן לפני כן.
והשיב לו הזקן הלו תודה לאל, יש להמלך כמה משוררים,
כתות יודעי נגן בתרועה.
ואם כן,
יש לו די לשמוח בהם,
אלא שמשתעשע רק בכינורי.
אם כן, ודאי רצונו לסבול דרכי,
כי אילולא זאת לא היה לוקח אותי
ולהניח הכלי זמר שלו.
וכמו כן, אלוהי יש לו כמה רבבות מלאכים ומניחם ולוקח אותנו.
אם כן, סובל גם כן ההפסק שלנו עד כאן דבריו הקדושים.
כמו שאמר, אשר ימתך על כל בריאתך והביא את התהילה מקרוצי עפר מגושי חומר.
זה הסיפור.
זה הסיפור.
אז מה יש גם בסיפור הזה? בואו ננסה טיפה להעמיק בו במשל.
משל קדוש מקודש קודשי וחוזה מלובלין.
צריך להבין את המשל.
מה מעניין?
בואו, אז אני רואה קצת... אנחנו רגילים להסתכל על העולם כמובן מהזווית שלנו.
ומהזווית שלנו,
אז באמת נראה שאנחנו לא מספיק מצליחים ולא מספיק מתקדמים,
ואז אנחנו קצת מתוסכלים.
בואו רגע נחליף רגע את הזווית של ההבטה.
נחליף את הזווית
וננסה להסתכל על העולם מנקודת הבט של המלך.
בסדר?
וכדי להבין את זה, גם אנחנו יכולים להיות בנקודת המבט הזאתי.
ננסה לשאול את עצמנו, מה מעניין אותנו?
איזה דברים גורמים לנו שמחה ושעשוע?
איזה דברים?
התשובה היא, הדברים שהם לא מובנים מאליהם.
כשאתה עושה משהו,
יש אפשרות שהוא לא יצליח,
ובסוף הוא כן מצליח,
אה,
זה שמחה.
זה שמחה.
עכשיו, מה היחס?
כמה אני מוכן להיכשל בשביל הצלחה?
יש לכם בבית משחקים?
או שאתם כל היום לומדים משניות רק?
יש, נכון.
תסתכלו איזה רוח ילדים נראים. נגיד ילד בונה מגדל בקפלה.
אתם יודעים מה זה קפלה, כן?
המגדל הזה. בונה.
בונה, בונה, בונה, בונה, בונה, בו.
הכל קורה. אוי, נופל. טוב. מההתחלה, עוד פעם, שעות, הם מעסיקים את עצמם.
עד שהם מצליחים לבנות את המגדל, מההתחלה ועד הסוף.
כלומר, הילדים באופן טבעי, בלי שאתה תעביר להם שיעורים באמונה,
מוכנים להיכשל המון המון פעמים, כי הם מבינים שמה?
שכל השעשוע נוצר מהעובדה שנכשלים המון המון פעמים, ובסוף מה? בסוף מצליחים.
בסוף.
הצלחה אחת
נושאת על גבה המון כישלונות.
זה סוג של מועט המחזיק את המרובה.
זה מה שגורם שעשוע.
זה מה שיוצר עניין.
זה מה שגורם נחת וסיפוק. האפשרות שזה לא יהיה,
והנה בכל אופן זה קורה.
בעבר אמרנו שזה גם ההבדל בין ציור לבין צילום.
למה ציור עולה הרבה יותר מצילום?
קח תמונה, תצלם מצלמה וזהו.
כי ציור, נכון, יש כאלה אנשים שמציירים פורטרטים של בני אדם.
קח מצלמה, תצלם אותו ויש לך. לא, אבל זה קטע, איך הוא עושה את זה?
איך הוא עושה את זה?
טק, טק, טק, ציור פה, ציור שם, קשקוש פה, קשקוש שם, בום, יוצא בדיוק.
הרי אם אני הייתי מצייר את זה, זה היה יוצא, היה נראה כמו עצית, לא כמו בן אדם.
והוא עושה את זה וזה נראה.
דווקא האפשרות שזה לא יצליח
נותנת ערך
כשזה כן מצליח.
דווקא האפשרות שזה לא ילך
נותנת שמחה כשזה כן הולך.
בסדר?
אז זה הסיפור.
זה כלל נכון בכל הרמות.
כל הרמות.
אנחנו מוכנים,
לשאת הרבה כישלונות
בעבור הצלחה אחת, אבל זה לא שאני אומר, אוקיי, אני אסבול בדרך ובסוף אני אגיע.
הכישלון זה חלק מהסיפור.
יש לנו בבית איזה משחק שאני נורא נורא אוהב.
בכלל, הייתה טובה, כשקונים משחקים לילדים,
נא לדאוג שגם המבוגרים ייהנו מזה.
אז המשחק הזה של...
ברח לי השם של החברה, גאיה, גאיה, קוראים להם גאיה.
משחקים בעץ.
גאיה, נכון?
יש להם משחקים מגניבים כאלה, אז המשחק שיש לנו, קנו לנו מתנה, זה מין קופסה כזאת, יש בה שתי קוביות.
שתי קוביות מעץ, אבל זה קוביות שהן מתפרקות לחלקים.
ויש שם איזה 50 קלפים שאתה יכול לבנות עם זה 50 צורות מהקוביות האלו.
וזה כאילו שתי קוביות, אז אפשר גם לעשות תחרות מי בונה, מי מצליח לבנות ראשון.
וזה משעגע לך את המוח, אתה כאילו רואה, בקרב זה נראה מאוד זה פשוט. זה נראה ברור, ומפה, ולא הולך, ומפה,
ותמיד יש לך איזה אחד שנתקע ואתה צריך... לא, לא, עד שאתה
מנסה מפה, מנסה משם, מלמעלה, מלמטה, אפשר להפוך את הקלף ויש שם כאילו הדרכה,
איך בונים את זה, גם עם ההדרכה לא תמיד אני מצליח,
כן, אין לי ראש של מהנדס.
אבל זה מגניב.
עכשיו מה תגיד,
אם זה חלק מהמשחק הזה, מה שהורס אותו, זה אם אתה זוכר כבר בעל פה, איך בונים את הדבר,
אם אתה כבר התרגלת לכל מיני דברים, אתה זוכר בעל פה, אז הרסת את זה.
צריך לשחק את המשחק הזה,
טיפה לתת לו זמן בצד לשכוח, ואז לחזור אליו. אף פעם לא שולחים לגמרי, אבל, כן, אז ההתנסות, התאייה בט' וע', התאייה בט' וע', זה כל העניין.
וכמובן, בסוף שמצליחים, בסדר?
זה מה שגורם לנו שמחה וסיפוק והנאה.
יכול להיות שאותו דבר גם כלפי הקדוש ברוך הוא,
אם נחשוב על זה ככה.
ברא הקדוש ברוך הוא יצור שקוראים לו בן אדם,
שזה אנחנו,
שהוא מועד לכישלונות.
הוא מועד לכישלונות.
בילד אין.
אין מצב,
כי זה קצת אמירה מסוכנת מה שאני אומר, כן?
אבל אין מצב שזה ילך חלק על ההתחלה.
וגם אם זה ילך חלק על ההתחלה,
ברור שיבואו גרסאות אחרי זה יותר מתקדמות ויותר מפותחות.
ואף פעם לא יהיה מושלם מיד על הפעם ראשונה. ככה הקב' ברא אותנו.
חסרים.
למה הוא עשה את זה?
כי הנחת שיש לא יתברך
מאיתנו היא לא מההצלחות, אלא היא מה...
ניסיונות, הרבה ניסיונות, הצלחה אחת.
זה מה שגורם, הנה תראו, תראו איך הוא ניסה,
ניסה, בסוף הצליח, בסוף.
לפעמים יש לנו איזה הנאה לראות,
סתם לראות איזה בעל חיים שנסה לקפוץ, זה לא מצליח, קופץ, קופץ, עד שבסוף הוא מצליח. אה, הנה בסוף הוא הצליח.
בואו ניכנס רגע למשל הזה.
מה חסר למלך?
המלך הזה,
הוא כולם מנגנים לו בצורה המושלמת ביותר.
לא חסר לו מוזיקה.
מה הוא רואה, המלך, כשהוא רואה את הזקן הזה שמנגן?
מה הוא רואה, שאין לו בתזמורות,
באורקסטרות שמקיפות אותו?
מה הוא רואה?
הוא רואה מישהו שנורא נורא מתאמץ
בשביל המלך.
יכול להיות שהוא מזייף,
יכול להיות שהכינור ישן, אבל הוא מאוד מאוד אכפת לו.
זה מה שמוצא חן בעיני המלך.
אם המלך היה מחפש מושלמים,
הוא לא היה פונה לזקן הזה.
הוא היה הולך לכל ה...
גם אנחנו, כן.
מי כאן מנגן?
אתה מנגן?
16, מה אתה מגן?
חליל?
קלרינט?
יפה. למה לך לגן בקלרינט?
אה?
בחולים.
אבל למה לך?
תבוא עם ג'בל, אתה יודע מה זה ג'בל?
JBL כזה.
תחבר שם, יש ביוטיוב נעימות קלרינט בשעות,
של חיליק פרנק, של גיורא פיידרמן, של ברסלה, אומנים.
מוסו ברלין, כן, סליחה, אחי זה.
תחבר ותשים,
יצא הכי טוב.
נכון?
למה לך להתעמת, לשים עלה, מתנפר, מתעמת, ולעלות, וזה, הוא צורח? למה?
מיותר.
גם אני מנגן חליל צעד. למה לשים חליל צעד? נשים את הקים ובן חורין,
זה הכי טוב.
גיטרה, נשים את חוזה פיליסיאנו, לא יודע מי.
למה באמת?
בסדר, נכון, יש מושלמים.
בדיסק זה הכי מושלם.
אבל כשאני מנגן, עם המאמץ, ועם הכישלון,
אבל כשאני מצליח להבין את הניגון ואת הזה, איך מנגנים אותו,
איך עושים את המעברים וכו', זה אחרת.
אז מתברר שהקדוש ברוך הוא, או מתברר שהמלך,
נשאר רגע במשל,
מתברר שהמלך,
דווקא יש לו הכי הרבה לחץ מהזקן הזה.
וזה, אבל זה רק חצי מהתמונה.
בסדר? אבל הבנו את זה?
זה מה שמעניין את המלך, לא מעניין אותו מושלם.
מעניין אותו המאמץ,
מעניין אותו העניין,
מעניין אותו הסקרנות,
מעניין אותה אפשרות שזה לא יצליח ובכל אופן זה מצליח. מה לגבי אתה הזקן הזה?
תראו, מה שאנחנו זוכרים
מכל מיני אירועים,
כן?
נדמה לי שיש סיפור שרב שלמה קרליבך מביא את זה
על הכנר הידוע היהודי,
יצחק פרלמן, כן?
יש כזה כנר.
יש לו שיתוק.
הוא חלה בשיתוק ילדים, פוליו.
הוא כנר על. אז ככה, נדמה לי רב שלמה, לא יודע אם זה עליו, אבל כנר יהודי אחר, יכול להיות שזה על יהודי מנוחי, לא זוכר.
אני מספר שהוא עלה לנגן בכינור ולפתע
איזו יצירה ולפתע נקרא לו מיתר אחד.
יש כתבה כזאת, אני ממש ראיתי אותה פעם.
אז כולם כזה היו בשקט,
לא יודעים מה לעשות.
כמובן,
הוא כאילו, הוא הסולן, כן, אז כל התזמורת עצרה,
צריך להחליף,
אבל הוא כאלה, יצחק פרמנמן,
והוא הרי נכה.
אז הוא עצר, לקח את הרנקול ואמר,
הרים את הקביים שלו ואמר,
אני למדתי בחיים שלי שאדם צריך לעשות את המקסימום עם מה שיש.
הוא המשיך לנגן עם ארבעה מיתרים.
הגאון המוזיקלי הזה הצליח בארבעה מיתרים לעקוף את כל המעקשי.
וכולם זוכרים את זה, הקהל מחא כפיים,
עובדתית זה בטוח היה פחות טוב מאשר אם הוא היה מנגן עם חמישה מיתרים.
חד משמעית, חסר לך מיתר.
רוחנית, נפשית,
תודעתית, זו הייתה חוויה הרבה יותר חזקה,
שאתה מנסה ומצליח דווקא מתוך הקושי.
אז עד עכשיו דיברנו על המלך.
המלך, וזה מובן לנו, יש לו הרבה יותר שעשוע מהמתקשה מאשר מהאוטומט.
בסדר?
וזה החצי הפחות מחודש של הסיפור הזה.
מה החצי היותר מחודש?
החצי היותר מחודש
זה החוזה מלובלין בעצמו,
או מה שאומר הזקן.
הרי הזקן הזה,
מור, תודה רבה.
ארוך תהיה, אני מצטער שאני מטריח אותך.
ארוך תהיה, סליחה.
אז הזקן הזה,
בא אליו מישהו ואומר לו, אה, אתה לא יודע,
תכין את עצמך לפני המלך.
ואומר הזקן, סליחה,
המלך בחר בי בגלל החסרונות,
ולכן אני לא מתכוון להסתיר אותם,
ואני לא מתכוון להתבייש בהם.
וזה החידוש הקדוש.
כי בדרך כלל אנחנו יודעים שיש לנו חסרונות, אוקיי, אבל בואו נסתיר אותם,
בואו לא נגלה אותם, נעשה איזשהו ככה,
יש חדשקונים, שמים איפור כזה שלא יראו, כאילו בואו נסתיר את האירוע הזה.
וכאן הזקן הזה אומר, אם המלך, איך הלשון?
השיב לו הזקן, אלו תודה, לאלה של המלך כמה משוררים תודה.
כתות יודעי נגן בתרועה,
ואם כן,
יש לו די לשמוח בהם,
אלא מתעשע רק בכינורים, כן, ודאי רצונו לסבול דרכי.
אם המלך הזמין אותי,
זה אומר שהוא הזמין אותי עם החסרונות,
והוא לא רוצה שאני אסתיר אותם.
עכשיו, זה קצת סיפור מסוכן, אז מה, אנחנו עכשיו מתאדרים בחסרונות?
יפה מצד הגאווה על החסרונות שלנו, חלילה.
אנחנו רוצים לתקן אותם.
אז זה מין דבר רדין, אנחנו מצד אחד רוצים לתקן, מצד שני, אנחנו מבינים שזה לא בטעות,
זה לא במקרה,
וזה כנראה גם מה שעושה את הנחת המיוחדת למלך שלמרות החסרונות, וזה כמובן ההבדל בצד הגאווה, חלילה, כי מצד הגאווה יש חיסרון ולא רוצים גם לשנות אותו.
מתגאים ומנציחים אותו. אנחנו, יש חיסרון, לכולנו יש חסרונות,
אנחנו משתדלים, אנחנו מתאמצים,
אנחנו לא מסתירים את זה.
זה אנחנו, על זה בראת אותנו, לכך בראת,
הקדוש ברוך הוא בר... תראו, אני אתן לכם משל לדבר הזה, או לא משל, זה הולך להיות מציאות.
יש פה חברה לא רחוק מאיתנו,
יושבת בהר חוצבים,
שנקראת מובילאי.
החברה הזאת היא תכל'ס די אויבת פה של כל מי שיושב.
כי החזון שלהם זה שבעוד 10 שנים, 15 שנים,
לא יהיו נהגים.
להפקיע את העולם של הנהגות מידיים של בני אדם.
מה?
אוטומטיות, אוטונומיות.
למה? כי אדם הוא רעב, אדם הוא עייף, אדם הוא משחק בפלאפון,
הוא מסתכל ימין ומאל, הוא עושה תאונות כל היום.
נגמר הסיפור,
בלי אדם לא ינהגו, המכונות ידברו אחת עם השנייה ונפתור את כל הבעיה.
בסדר?
על אוטומטי.
כלומר, באמת האדם הוא יצור חסר, יצור פגומה. יש רק קושייה אחת. למה הקדוש ברוך הוא בא כזה יצור?
קושייה על השם יתברך.
באמת, כזה יצור?
זה כזה כל הזמן עייף ונרדם וצריך לאכול כל היום. למה?
למה אנחנו לא עובדים ככה כמו שצריך?
תשובה, זה בדיוק העניין. אומר הקדוש ברוך הוא בוא נברא יצור כזה, שיש לו נטייה להיכשל, אפשרות להיכשל,
ונראה איך הוא מצליח.
ואז אם הוא יצליח,
אה,
זה עונג.
אז זה מצד השם יתברך.
אז מצידנו, אנחנו לא צריכים להכחיש את החסרונות,
ולא צריכים גם לא להדחיק אותם,
וגם לא צריכים אולי לא להסתיר אותם.
ולכן החוזה מלובין, אני רוצה רגע להיכנס רגע לראש של החוזה מלובין.
יש תפילה.
אתם יודעים, זה הופך את הראש לגמרי.
עמדת המוצא שלנו ביחס לתפילה היא שאנחנו אמורים להצליח להיות בריכוז
45 דקות, 50 דקות, אם זו תפילת חג או שבת, שעתיים.
בא אחוזי ואומר, מה פתאום, אין מצב.
מי יכול?
קשה, קשה, צריך הפסקות באמצע.
להתפלל ברציפות, זה המלאכים,
זה הם יודעים.
אני בן אדם,
חייב הפסקה.
בסדר, עכשיו
בואו נעשה כאן איזה, כמה מאיתנו הם כמו אחוזי מלובלין,
כנראה כולנו.
כולנו לוקחים הפסקות באמצע התפילה.
איך נראות ההפסקות שלנו?
הן נראות
הפסקות מוסתרות.
הפסקה אחת יכולה להיות ריחוף.
פתאום איזו תפילה מתנתק מרחץ.
הוא מתנדנד, כן? הוא בתפילה, הוא מתנדנד, הוא עושה את התנועות הנכונות רובים על זה, אבל הוא לא איתנו.
הפסקה שנייה זה כמובן עלונים.
הפסקה שלישית, סוג הפסקה שלישית זה ספרים, יש כאלה לא באים עם עלונים, כי זה לא חובר, הם באים עם ספרים, אני רואה אנשים מגיעים עם ספרות ענפה, הם ממש צריכים בוקסה,
שיש לו זמן בתפילה, תפילה ארוכה, יש הרבה ספרים, כל אחד עם ההפסקות שלו.
אבל אתה מסתיר את זה, כי אתה עדיין מחזיק איזה ספר מולך.
אז כאילו הרועה יכול לראות שזה ספר סידור, אתה לא בדיוק...
מה החוזה מלבלין עושה?
מה?
מה הוא עושה?
הוא עושה את ההפסקה שלו בלי להסתיר.
לקחת טבק, זה לא ספר, זה לא חומש,
זה לא שום דבר, רואים את זה. באמצע התפילה, עוצר, לוקח, רוצו.
אתה לא מתבייש?
הוא אומר לא.
אם הקב' ציווה עליי להתפלל,
ואני בן אדם,
ולהיות בריכוז שעתיים, ברציפות, זה קשה.
אז זה מה שהוא רוצה ממני.
הוא רוצה שאני אתפלל עם החסרונות שלי. אני צריך, כדי להתפלל, אני צריך את ההפסקה הזאת.
אם כן, סובל גם כן את ההפסק שלנו.
רבי נתן מברסלב, ראיתי פעם באיזה מקום הוא אומר את הדבר הבא.
לי זה היה חידוש.
רבי נתן אומר ככה.
הוא אומר, התפילה זה כמו, אני בכל זאת לא משתמש בתפילה, אבל זה יכול להיות בעוד דברים.
התפילה זה כמו שאדם
מחפש יהלום בחול.
חוף הים, נפל יהלום, הוא מחפש יהלום. אז הוא מביא קברה כזאת, נפה.
שם חול, זה ככה,
מנפל, מנפל, מנפל,
הכל נופל, אין כלום. עוד פעם, מעמיס,
אחרי הרבה מאוד זמן,
באחד הניפויים, בום, בינגו.
נפל על האבן היקרה.
בסדר?
זה המשל. מהו הנמשל?
הנמשל, הוא אומר, זה מילות התפילה.
שוב פעם, נקודת המוצא של השיעור הייתה, יש לנו תפילה, כמה מילים יש בתפילה? ספרתם פעם?
ממודה אני עד
שם אחד או שמונה אחד.
לא יודע, לא ספרתי.
אבל כמה מילים יש, לא יודע.
עשרים אלף מילים אולי.
נגיד, לא, 20,000 מילים זה כלום, מה זה 20,000 מילים?
אני אגיד לכם כמה מילים יש.
מה?
איך?
אין 20 מילים, 20,000 זה יותר.
אה... כן, יש.
40,000 מילים זה, בדיוק עכשיו זה 117 עמודי וורד.
נגיד שתפילה היא 50 עמודי וורד, זה בערך, כן, משהו, סביב 10,000 מילים, משהו כזה, נגיד 8,000 מילים, 10,000 מילים. זה ה... מי מודה אני עד איזה.
נקודת המוצא שלנו,
חייברעי זה שאנחנו אמורים לכוון בכל העשרת אלפים מילים, או לפחות לקבל ציון עובר, בסדר? נגיד
חמשת אלפים ואחד
ציון עובר.
רבי נתן אומר, לא,
כל העשרת אלפים מילים זה כמו החול הזה שאתה מנפה,
הכול כדי שמה?
שתתעורר במילה אחת.
מילה אחת.
כשמילה אחת בתפילה כל יום זה מילה אחרת,
תאיר לך.
היום העירה לי המילה מודה,
מחר תעיר לי המילה על כן,
מחרתיים תעיר לי המילה שמע.
זה, תעיר לי המילה בתפילת 18. אני זוכר שזה ממש קרה לי לפני שבועיים-שלושה.
הרגשתי תחושה שלא הרגשתי בחיים, הרגשתי כאילו אני קורא ברכה בתפילת 18 פעם ראשונה בחיים, כאילו עד היום לא ראיתי את הברכה הזאת.
מה קרה?
היינו בשבת ברובע, ליווינו קבוצה של סטודנטים,
ואחר הצהריים התפללנו בבית כנסת, יש בית כנסת חדש שבנו במנהרות, מי שהיה שם?
בית כנסת של יצחק תשובה, מכירים?
לא אוהל יצחק, אוהל יצחק זה כבר הרבה שנים.
יש בית כנסת בתוך המנהרות, ממש
צמוד לכותל, בתוך המנהרות, חצי גובה,
שתרם אותו יצחק תשובה.
יהודי רב זכויות, יהודי גם בעל ממון.
בית כנסת מדהים ביופיו, אין מילים. מדהים, מדהים ביופיו. עכשיו, נחנך לפני שנה.
מדהים, הרצפה שם,
רצפה מוארת מלמטה, והארון קודש הוא בצורה של גלובוס
של כל כדור הארץ,
ופסוקים של שיר השירים, ושמע ישראל,
משהו לא רגיל. אז שמה התפללנו מנחה של שבת.
זהו.
והייתי חזן גם.
שליח ציבור,
ואז אני כזה מתפלל שמונה עשרה ושליח ציבור, ופתאום אני מגיע ל...
ואתה ברחמך הרדנו, תחפוץ זבנו ותרצנו ותחזנו בשמך לציון ברחמים, ברוך אתה השם, המחזיר שכינתו לציון.
הרגשתי שזו פעם ראשונה שאני אומר את הברכה הזאת.
פתאום האירה לי המילה, מחזיר שכנתו לציון, כנראה בגלל המקום והזמן וזה,
האירה לי פתאום באיזה אור יקרות.
אז אומר רבי נתן, זו הציפייה בכל תפילה.
עשרת אלפים מילים, אני אומר עוד פעם, בדרך קירוב, עשרת אלפים מילים,
כן?
תנפה מילה אחת.
מילה אחת זה אפשרי, נכון?
כל יום מילה אחרת.
אף אחד לא מצפה ממך שבאמת תכוון עשרת אלפים מילים.
הוא אומר הפוך, לכן מראש ניתנו לאדם.
הקב' נתן לנו עשרת אלפים מילים כדי שבאחת מתוכן נצליח לכוון.
יש גם כאלה שאומרים את זה על רצה הקב' לזכות ישראל ולפיכך הרבה להם תורה ומצוות. הרבה מצוות,
לפחות אחת מהן תוכל לעשות כמו שצריך.
מתחשב כאילו בחולשות שלנו, בקשיים שלנו,
הקב' ברוך הוא.
עכשיו, כמובן זה לא בא למנוע אותנו מלהתקדם,
מלהתפתח,
מלרצות אולי לכוון שתי מילים בתפילה, או שלוש מילים בתפילה.
אבל זה שם על השולחן את העובדה, אנחנו לא מלאכים.
אנחנו בני אדם.
יש צדיקים, צדיקים, מלאכים כבני אדם, נאמר לרב קוק. אבל רוב האנשים, אנחנו בני אדם.
ועל דעת זה שאנחנו בני אדם, נשלחנו כאן לעולם הזה. על דעת זה, לא אף אחד לא ציפה שנהיה מלאכים ושגם לא נהיה מלאכים.
על דעת שאנחנו בני אדם, יש לנו קשיים, יש לנו יצרים,
אבל בסוף אנחנו מצליחים. על דעת זה נשלחנו.
אין לך מה להסתיר את הכינור הישן.
נגן הזקן אומר,
בדיוק בגלל זה המלך רצה דווקא אותי. אם הוא היה מחפש מושלמים,
יש לו מספיק,
הוא לא צריך אותי.
בשביל מושלמים הוא לא צריך אותי. הוא הביא אותי כי הוא רוצה לראות איך זה נראה שמישהו מנסה ולא מצליח, מנסה ולא מצליח,
מתקן, נקרא לו, הוא קושר וזה, עד שהוא מצליח.
זה מה שגורם לו את הנחת.
מה?
כן.
תראו איך דוד המלך אומר את זה.
למנצח לדוד מזמור,
אדוני חקרתני ותדע.
אתה קדוש ברוך הוא, אתה מכיר אותי. זה דוד אומר.
אתה ידעת שבטי וקומי,
בנת לרעי, יש כאלה גורסים לדעי מרחוק.
אתה יודע כמה אני, מתי אני קם, מתי אני אשם, מתי.
הרי אנחנו מתחילים את הבוקר עם נקיפות מצפון.
כי תכננו לקום בדרך כלל יותר מוקדם מהזמן שקמנו.
מי אמר?
מי אמר שזה? אולי המטרה היא שנקום, שנתגבר בסוף.
בסדר, בסוף נתגבר. זה ברור שיהיה לנו קשה לקום, אנחנו בני אדם.
יש כאלה ברזל, ארבע בבוקר, בום.
אבל המיטה חמה.
אורחי ורבי זרית וכל דרכה הסכמת,
כי אין מילה בלשוני, אין אדוני ידעת כולה.
החור וקדם צרתני וטשת עלי כפיך.
החור וקדם צרתני. יש בנו צדדים קדמיים מוצלחים.
יש בנו צדדים אחוריים לא מוצלחים
ואין מה להסתיר אותם. ככה הקב' הוא ברא אותנו. הוא לא ברא אותנו רק עם צדדים קדמיים, הוא ברא אותנו עם צדדים אחוריים גם.
באישיות, בנפש.
פליאה הדעת ממני נשגבה לא אוכל לה.
כן,
החיבור הזה, אנה אלך מרוחך ואנה מפניך אברח
אם אשק שמיים שמעת
להציע שאול הנקע.
כן, דוד המלך ממשיך כאן ואומר אשק כנפי שחר אשכנע באחרית ים.
גם שם אחד הרגע, הקדוש ברוך הוא משגיח על האדם בכל מקום. אני מדלג קצת
לפסוק י״ד. עודך
על כי נוראות נפלאתי, נפלאי מעשיך, ונפשי יודעת מאודה.
אני יודע כמה אני חסר, אומר דוד המלך.
לא נכחד עצמי ממך אשר עושיתי בסתר, רוקמתי בתחתיות הארץ.
חלק מהרקמות שלנו,
הנפשיות והגופניות, הן רקמות תחתונות,
רקמות נמוכות.
זה בסדר גמור, עם זה אנחנו באים לעבוד אותו.
מותר לנו להיכשל.
רק שלא נסיק לנסות.
היינו רוצים להיות צדיקים,
היינו רוצים לא לדבר על ראשון הרע אף פעם, היינו רוצים... אמרו, כנראה לא נצליח, בסדר, לא נוותר, נמשיך לתקן.
הצלחת, אני זוכר ששמעתי את זה פעם מהרב גודלבסקי,
הוא אחד המשפיעים עם הברסלבים,
דיבר על שמירת העיניים.
הוא אומר, הלכת ברחוב, יש לו כזה קול, הלכת ברחוב,
אלף פעמים נכשלת, ופעם אחת הצלחת,
השמיים,
מה זה, רעש גדול, זה שנכשלת זה ברור,
הצלחת פעם אחת מאלה, וואו.
אנחנו הולכים בחוויה הפוכה, אלף פעמים נחשבתי, בסדר, פעם אחת הצלחתי, מי מחשב על זה?
אבל מי אמר, אולי זה הפוך.
אדם נברא, אדם, העין היא סקרנית, העין היא מחפשת כל דבר.
פעם אחת הצלחת לסתום את העל, לסגור את העיניים? וואי, יפה גדול מאוד.
לא נכחד עצמי ממכה אשר הוסעתי בסתר,
רוקמתי בתחתיות ארץ.
גולמי ראו עיניך ועל ספרך כולם יכתבו ימים יוצרו ולא אחד בהם.
כן, גולמי ראו עיניך.
מה זה גולמי ראו עיניך? קבוצה ברוך הוא, אתה רואה גם את צדדי הגולם שבאנו.
אתה רואה אותנו,
אין פה מה לנסות להסתיר את הצדדים הנמוכים הללו.
אחד המקומות שבתורה שיש בהם ציניות,
יש מעט מאוד ציניות בתורה, יש אבל קצת.
בדרך כלל זה כלפי עבודה זרה.
אז איפה יש ציניות בתורה?
אתם יודעים?
כשמשה,
הקדוש ברוך הוא שלח אותו לדבר אל פרעה.
אז הקדוש ברוך הוא אומר למשה ככה, לך אל פרעה, הנה יוצא המימה וניצבת לקראתו.
ואמרת אליו, כמו אמר השם לעברים, שלח את עמי וכו' וכו'. עכשיו אני אתרגם לכם את זה. מה זה וניצבת לקראתו? מה זה?
תחסום לו את הדרך.
למה? כי פרעה, הוא היה משחק אותה שאין לו חסרונות.
שם חלק מהחסרונות, מחילה, חוץ מכבודכם, זה העובדה שכל בשר ובדם שהוא בריא בגופו צריך מדי פעם ללכת לשירותים.
זה מה לעשות, זה חלק מהאילוצים שלנו.
ופרעה אומר, לא, אני לא,
אין לי צורך בדברים האלה, כמובן שיש לו צורך, אז מה הוא היה עושה?
לפנות בוקר הוא היה מפלח מהארמון,
ככה מתגנב ליאור,
מסתדר על עצמו וחוזר, והוא כל היום לא צריך שירותים, והוא כאילו מעל כולם.
אומר הקב' ברוך הוא למשה, תפוס אותו שם.
כשהוא יורד בדרך
והוא צריך שירותים, כן? אתם מכירים את הסיטואציה.
תעמוד לו עליהם בדרך, תגיד לו, אתה הרי לא צריך, אתה מעל הדברים האלה.
ותעביר לו שיעור כללי, הרי רבנים עדים לדבר,
ומשה רבנו, תעביר לו איזה שיעור ככה ארוך, עם הקדמה,
וכידוע, וכה אמר השם, והוא בינתיים מתחיל ככה לזוז, ומתחיל לתת לו עשן מהאוזניים.
וכל המטרה זה,
תרד מהבטחה, תרד מהגאווה שלך, תרד מהגסות שלך,
אתה חושב שאתה זה, אתה בן אדם, אתה בשר בדם, אתה קרוץ חומר.
כשאדם חווה את החסרונות שלו, את השפלות שלו,
הוא גם פתוח יותר לעבוד את השם יתברך, כן?
ולא להתעקש מי השם אשר ישמע בקולו. אז כאילו זה מין טיפול לפרעה בלעג קצת.
אז גולמי ראו עיניך, הקב' הוא רואה את הגולמיות שלנו.
ועל ספרך כולם יכתבו, ימים יוצרו ולא יאכת בהם. בלימה יקרו ראיך אל מעצמו ראשיהם.
אספרה מכל ערבון עקיצותי ועודי עמך. נראה לי שעל זה אומר רבי נתן את התורה שלו, אספרה מכל ערבון.
אם תקטול אלוהר אשר אנשי דמים סורו ממני,
אשר יאמרוך למזימה נשאו לשווא עריך.
מסיים רבי נחמן ואומר,
מי שיודע קצת בידיעתו ידברך, זה ממש האלף בית הראשון בכניסה לעבודת השם.
הוא יודע שעיקר התענוגים והשעשועים של השם ידברך
הוא רק שאנחנו מהעולם הזה השפל נגדל ונקדש שמו יתברך.
וזהו עיקר התענוגים והשעשועים של השם יתברך.
כמו שכתוב, ואבית תהילה מגושי עפר מקורצי חומר.
אנחנו גושי עפר.
אנחנו צמים יום אחד, כבר אנחנו חצי מאולפים.
על הצד.
לקחו לנו את הכוס קפה בבוקר, אנחנו כבר לא רואים בעיניים.
רב הווירוס נכנס אלינו דרך האף, אנחנו שוכבים למיטה.
מהייצור החלש הזה רצה הקדוש ברוך הוא
התאווה התהילה.
יכול היה לבחור הקדוש ברוך הוא לא יותר מוצלחים,
יותר רוחניים, יותר זה. לא, דווקא רצה אותנו.
כי השם יתברך יש לו שרפים וחיות ואופנים ועולמות עליונים שהם עובדים אותו יתברך.
ואף על פי כן, עיקר התענוג
והשעשוע שלו
כשעולה למעלה העבודה של עולם השפל הזה.
על כן צריכים להשאיר אחריו בן או תלמיד כדי שישאר דעתו למטה.
שיעיר בבני העולם הזה השפל,
כי כשנשאר דעתו למטה על ידי בן התלמיד,
נחשב כאילו הוא בעצמו ממש נשאר בעולם.
זה הסיפור.
לא סגרנו רק את הפינה של הטבק.
למה דווקא טבק?
בסדר?
מנהג אצל חסידים, גם אצל מרוקאים וגם זה, זה לעשות,
לשאוף טבק בתפילה.
מה המשמעות של הדבר הזה?
זה סוג של איזה...
טוב,
פעם ארחנו טבק.
בתור ילד, בבית כנסת שאני גדלתי בו,
אז היו שם ככה זקנים מרוקאים כאלה כבדים,
עם קופסאות, ככה ממרוקו, כל קופסה כזאתי.
וכשהייתי מגיע, היו אומרים לי, אתה לא ג'י טאבק.
אז אמרתי להם, לא, לא.
היה זקן אחד מיוחד, עליו השלום קראו לו לנקרי.
היה כזה צוחק,
נותן לי לעבור.
במשך התפילה, הם מסתובבים, מחלקים, היה מגיע, לא רק אלא לכל הילדים מאחורה,
עם כזה קמצוץ עבה.
דוחף לך לתוך האף לסינוסים.
ואתה כל התפילה רק משתעל אל המטעטש וכן.
כאילו הטבק הוא בעצם,
כאילו נרדמנו בתפילה והוא בא להעיר אותנו.
זה בעצם האמירה.
הלכנו,
נכנסנו לתפילה ונרדמנו בה.
אנחנו עוצרים, לוקחים זה, מתעוררים, חוזרים חזרה.
אנחנו מודים שהתפילה מרדימה אותנו.
היינו רוצים שלא, אבל זה מה ש... זה ה... זה כאילו החשיפה.
נרדמנו, השם, סליחה, רגע. נרדמנו, אנחנו צריכים להתעורר.
זה לא יפה להגיד דבר כזה, אבל זה ה...
עכשיו, במקום, זה במקום לעשות כאילו ככה.
יש לפעמים שהיה, יש כאלה שעושים ככה.
הוא כאילו, אבל הוא מסתיר.
אני מודה, נרדמתי, העלתי, ישנתי, אני עכשיו מעיר את עצמי.
רוצה להתעורר מחדש, רוצה ככה לתת לי איזה סטארטר מחודש, שם טבק.
זה החוזה מלובלין.
החוזה מלובלין?
על אחת כמה וכמה אנחנו.
עין טובה על החסרונות שלנו,
ודווקא
העובדה שאנחנו מצליחים אחת לכמה זמן מתוך החסרונות
כן להבקיע,
זה כנראה הסיפור שלשמו נשלחנו לכאן.
בסדר?
היה לכם מעניין?
פשוט תובנה לחיים, אה?
