רציתי שנדבר היום על איזושהי שיחה קצת כללית
שהנושא שלה הוא עניינה של תורת החסידות.
אנחנו עוסקים כאן הרבה בסיפורי מעשיות, גם של חז'ל וגם של...
גם ממקורות חסידיים. בפעם הקודמת
אני מרגיש שזו הייתה פתיחה טובה כי התחלנו איזה משהו דרך סיפורי הבעל שם טוב ודרכם ניסינו לעמוד על שיטת הבעל שם טוב בכלל. אתם זוכרות? זוכרים?
ראינו איזה ארבעה סיפורים על לב נשבר וראינו סיפורים על תיקון באור וכולי וכולי.
אז זה היה הפעם שעברה, חשבתי שנרכב על גבי הסיפורים האלה ועדיין באור המקיף של שבועות
של יום פטירת הבעל שם טוב, וננסה לדבר על ארבעה
דברים מרכזיים בתורת החסידות ועל עוד דבר אחד נוסף שהרב קוק מוסיף עליהם.
כי זה טיפה להכיר,
כי אנשים חושבים שחסידות זה להרים לחיים ולעשות כמה ריקודים וכל זה, וזה אדם,
תורת החסידות היא תורה מאוד מאוד עמוקה
ומאוד משמעותית שלדעתי מאוד רלוונטית ונפרחת לדור.
הרב קוק מוסיף על גביה עוד איזושהי קומה
שהיא צובעת את הכל אולי באיזשהו צבע נוסף.
מתאים לכם?
הנושא מתאים? מעניין? בשעה הזאת של הלילה, נכון? כי יש לי גם שיעור אחר, אני יכול לדבר איתכם על
פיוטי טרום ימי הביניים.
אתם רוצים?
מיכאל, מה העניינים?
תודה.
אז נתחיל.
אני רוצה קודם כל להתחיל מאיזושהי עובדה.
כל הצדיקים הכי גדולים רצו להגיע לארץ ישראל.
הבעל שם טוב ניסה ולא הצליח, רבי נחמן הגיע, היה וחזר.
אדמו״ר הריאצ, הרבי הקודם בכבוד, היה פה,
ביקר כאן בארץ ישראל. כל הצדיקים, רבי נחמן אמר לי, כל מקום שאני הולך, אני הולך לארץ ישראל.
וכן על זה הדרך.
זה אומר שיש קשר מהותי בין תורת החסידות לבין ארץ ישראל.
יש קשר מהותי.
כאילו תורת החסידות, כמו בהרבה מאוד דברים, שהקדוש ברוך הוא מקדים רפואה למכה,
או מביא משהו קצת לפני הזמן שהוא נצרך, אז תורת החסידות טיפה מקדימה את חזרת עם ישראל לארצו.
כי היא בעצם מאוד מאוד שייכת דווקא לארץ ישראל, תכף תבינו למה, תכף נבין למה.
קשור כמובן לפרשת שלח לך ולמרגלים,
מה קורה כשמנסים לנתק בין התורה לבין ארץ ישראל, אז במיוחד חלק תורת החסידות
קשור מאוד מאוד לארץ ישראל, וידוע לכולכם שהיה קשר חי והדוק בין הבעל שם טוב לאורכי עם הקדוש.
והדיבור היה אומר שאם היו מפגשים, אז הייתה מגיעה הגאולה,
וכשאורכי עם הקדוש נפטר, אז הבעל שם טוב, ואז סוד השלישית הבעל שם טוב ידע את זה.
הוא אמר, כבנר המערבי,
כי יש סוד שמגלים אותו לאחד בדור, ועכשיו, כשהוא נפטר, אז אני, גילו לי את הסוד הזה. אז יש גם קשר ביניהם.
תכף תבין מדוע זה קשור. ארבעה, אפשר לדבר יותר, אבל אנחנו נדבר על ארבעה
מרכזים בתורת החסידות.
שעוד פעם, תורת החסידות לא באה להוסיף דבר על תרייג מצוות, ובוודאי לא באה לגרוע דבר,
אבל הדגשים הם אחרים,
הזוויות הם אחרות,
המשלים שאומרים לתורת החסידות זה שלושה,
כמו שאתה נכנס לחדר חשוך ומדליק בו אור,
לא הוספת או גרעת כלום מהחדר, אבל הכל השתנה.
או כמו שלקחת מילים וחיברת להם מנגינה, שוב פעם, המילים אותו דבר, אבל
זה לא אותו דבר כשיש למילים הללו מנגינות. או כמו שלקחת אוכל והוספת לו תבלינים.
כן, האוכל נשאר אותו דבר, אבל כמובן כל טעמו,
כל השייכות, כל ההזדהות היא אחרת לגמרי. אלה שלושה משאלים למה, מה היחס בין החסידות לבין היהדות, כאילו.
אבל בתוך החסידות מדברים על ארבעה המרכזים, כמובן כל חסידות עם העניינים שלה וכו'. המרכז הראשון,
שאנחנו עד היום מתמודדים איתו, צריך להגיד את זה ביושר,
זה החזרת
עמוד העבודה, התפילה, למרכז.
ביחס בין תורה לתפילה,
החסידות מדגישה דווקא את התפילה. לא שלא לומדים תורה, לומדים תורה.
לומדים.
חכמים גדולים מאוד, היו גם חיים עצומים.
אבל איחסו משמעות גדולה מאוד לעבודת התפילה.
תפילה בשמחה, תפילה בריקוד, תפילה בהתלהבות, תפילה בהכנה,
הכנה לתפילה, איחסו לזה, שמו את זה חזרה במרכז, בסדר?
עכשיו,
יש כל מיני סגנונות תפילה, מי שמכיר,
חסידי קרלין מתפללים בצעקה, יש חסידים שמתפללים, אבל
זה כבר מונח על הגמרא במסכת ברכות שאומרת שחסידים הראשונים היו שוהים שעה לפני התפילה ושעה אחריה ומתפללים שעה. כלומר, היו מתייחסים לתפילה בתור אירוע מרכזי.
זה שינוי מהכיוון הכללי של הספינה שהלך הרבה יותר חזק לכיוון של התורה. עכשיו בואו רגע,
אני כל פעם אומר את המרכז וננסה להבין למה הוא, איך הוא רלוונטי אלינו.
זה ברור, זה פשוט,
שלימוד תורה הוא יותר מעניין מתפילה.
זה ברור.
נכון?
תורה, זה יותר מעניין, זה מגוון, זה מעניין, זה אינטלקטואלי,
זה מסקרן יכול גם להיות. תורה היא גם מעניינת.
וזה ברור שאם אני מדבר על מפגש,
היכן אני נפגש בצורה יותר קרובה עם הקדוש ברוך הוא, בתורה ובתפילה?
בתפילה.
בתפילה אני מדבר בגוף ראשון נוכח, ברוך אתה השם,
ממש בגוף ראשון.
בתורה אני לומד את רצונו המופיע דרך חוכמתו וכולי.
זה כמו לקבל ספר כלשהו שכתב אדם חכם וללמוד את הספר,
או להיפגש איתו בעצמו ולדבר איתו וגם יכול להיות גם לבקש ממנו בקשות וגם לקבל איזשהו מענה.
בכל אופן,
למרות שהתפילה היא חוויה הרבה יותר קרובה והרבה יותר עמוקה,
כל אחד מאיתנו יודע היטל את היחס בין תורה לבין תפילה.
בסדר?
יש תופעה של קריאת עלונים בתפילה.
לא ראיתי תופעה הפוכה של תפילה בזמן קריאת עלונים.
שפתאום אדם באמצע שהוא לומד תורה הוא לא יכול, הוא חייב להתפלל.
זה לא.
קריאת עלונים או ספרים או גמרות וזה בזמן תפילה זה מצוי מאוד.
קשה לנו עם התפילה.
התפילה היא, אנחנו, לפעמים אתה יכול לראות שהתפילה כאילו כמו מפריעה.
יהודי רוצה להיות פרווה ואחרי מנחה.
זה כאילו שתי השאיפות שלו כל הזמן. נגמור עם זה כבר, יאללה בוא, יאללה חבר'ה ערבית בוא נגמור עם זה, יאללה בוא תקתק את זה, כל מיני.
החסידות מנסה,
מנסה לשים את עולם התפילה, כלומר את עולם המפגש הישיר עם ריבונו של עולם.
ולכן הרבה מאוד סיפורי חסידים, הרבה מאוד תורות, גם של רבי נחמן וגם בחב״ד,
עוסקים בתפילה, גם במבנה שלה, גם באופן שלה, גם באיך זה. כמובן רבי נחמן לקח את זה לקצה האחרון,
בגלל שהוא ראה לאן הולכת התפילה, אז הוא הפעיל כפתור חירום ואמר, חבר'ה, תתפללו.
איך?
איך שבא לכם, בשפה שבא לכם, בלשון שבא לכם.
בזמן שבא לכם, הוא החזיר בעצם את הרמב״ם,
הרמב״ם הידוע בפרק א' הלכות תפילה, נכון דיברנו על זה בשבוע שעבר, הלכה א', ב' וג', שהרמב״ם אומר אין קבע על התפילה ואין נוסח לתפילה ואין זמן לתפילה, אל תתפלל בשפה שלך, ולכן רבי נחמן אומר תתבודד,
זה בעצם תפילה ותעשה את זה כל יום.
למה? אם התפילות היו כל כך מספיקות בבית הכנסת, אז מה הצורך בהתבודדות? כי הוא רואה מה קורה בבית הכנסת. אנשים מגיעים למסגרת החברתית שנקראת תפילה, יושבים בכיסא, יש להם איזה סידור,
איזה ספר שעושים לו ככה, היום זה כבר עם פלאפונים, לא יודע מה,
והם היו, היו.
הבעל שם טוב אומר שיש בתי כנסת שמלאים בתפילה כי התפילות לא עלו.
הם היו בארגון הזה, במסגרת שנקראת תפילה, הם התפללו באמת.
הם פעלו איזושהי פעולה, היה איזה מפגש,
דיברו עם השם, הרגישו שהם מקבלים איזשהו מענה, לא.
אומר רבי נחמן, עזוב אותך,
צא להתבודדות,
דבר עם השם.
איך? בדיבור שלך, בספר, כל מי שהתנסה אי פעם בהתבודדות יודע כמה אנחנו,
זה כמו כשאתה הולך לאיזה רופא,
מכירים, יש כאלה רופאים טבעוניים, כשאתה הולך אליהם,
והוא מזדעזע מהמצב הגופני שלך.
עושה לך איזה דיכוי, אתה חסום,
מה זה, תפוס פה, תפוס שם, המצב שלך, נותן לך כל מיני זה.
אז כשיוצאים להתבודדות,
אתה פתאום מגלה כמה השריר שנקרא תפילה חסום.
כי אחרי, קודם כל, אתה יושבים ושותקים איזה עשר דקות אחרי, אתה רוצה להוציא איזה משפט.
אחרי דקה וחצי נגמר לך מה להגיד.
זהו?
זה מה שצריך להגיד לקדוש ברוך הוא.
זה שריר, אפשר להתאמן איתו.
לדבר, לשוחח, לבקש, לרצות, לפייס, ללכת קדימה, ללכת אחורה, זה שריר, אבל אחרי דקה וחצי,
עכשיו ככה, כמו איזה...
היה פעם איזה סרט שראו שם
ברסלבים רוצים להתבודד.
הגיעו קבוצה באיזה רכב,
יצאו כל אחד, תפס פינה ביער. אחד הברסלבים שם הלך,
והוא לא שם לב והחליק,
הוא נפעל, שבר את הרגל.
אז הוא התחיל לצעוק שיבואו לעזור לו, אהה, תעזור לי, והחבר'ה שם, בואנה, יש לו פתיחת הלב, מה קורה לו, מה הוא זכר.
והוא צועק, אני, תעזרו לי, וואי, כאילו, אף אחד לא בא לעזור לו, לא רוצה להפריע לו בהתבודדות, לא, זה באמת, וואי.
מה שהוא אומר, לא עוזר לו, כן.
אז צריך גם לדעת איפה לצבור את הרגל.
אבל זה העניין הראשון.
שימת עולם התפילה במרכז.
לעבוד עליו,
להתאמץ עליו,
להשתדל בו, לראות בו מכל הכיוונים,
לכוון בו,
להתפלל על אחרים, להתפלל ביחד.
לא סתם המהפכה הכי גדולה שקרתה בעולם התפילה,
אולי בדורות האחרונים,
מהפכת רבי שלמה יקרליבך,
שקשה לנו היום לדמיין את תפילות ימים נוראים בלעדיו,
נכון?
אני מדבר על האשכנזים.
וקשה לדבר את תפילת ליל שבת בלעדיו,
וחתונה בלעדיו.
לא סתם זה מגיע חזק מאוד מהכיוון החסידי.
כלומר, זה מין
צינור של, מזכיר בו את הבעל שם טוב, זה מין צינור של הבעל שם טוב,
של דוד המלך,
שבעצם הכניס חזרה לתוך עולם התפילה את הניגון והפך את תפילות ליל שבת לפחות, הימים נוראים,
לצבע אותם באיזשהו צבע של
משמעות וחיבור. אז הדבר הראשון בחסידות זה שהיא
שמה את עולם התפילה במרכז. אמרנו, חסידות שייכת לארץ ישראל. ארץ ישראל, ארץ,
כן, עושה רצון קונה. ארץ ישראל זה ארץ התפילה.
ארץ אשר עיני ה' אלוהיך בא תמיד מראשית שנה ועד אחרית שנה. ארץ שבה אתה כל הזמן מרים עיניים בשמיים כדי להתפלל.
זאת ארץ שהדינמיקה שלה היא דינמיקה של תפילה, בין אם זה על גשם,
בין אם זה על שלום,
בין אם זה על תבואה.
כל הדברים כולם קשורים כאן לתפילה.
התפילה היא מובנית בתוך ארץ ישראל.
אז לכן היסוד של התפילה
הוא הדבר הראשון.
הדבר השני שמאפיין מאוד את החסידות, וגם הוא קשור מאוד לארץ ישראל,
זה משפט שאחרי זה הרב קוק פיתח אותו מאוד בכמה מקומות.
המשפט של בכל דרכיך דעהו.
או בלשונו של רבי נחמן, אפשר לעבוד השם יתברך בכל דבר.
או בלשון לבעל שם טוב, לעשות ייחודים מכל דבר.
כן?
כלומר, אם התפיסה עד לשם, עד לחסידות הייתה,
שעבודת השם זה רק במצוות ורק בתורה ובלימוד תורה, וככל שהלימוד הוא יותר גבוה והלימוד הוא יותר איכותי,
יותר איכותי, אז אתה יותר עובד את השם יתברך. באה החסילות ואומרת,
אפשר לעבוד השם יתברך
בכל דבר. רבי נחמן אומר,
מה שאנשים עובדים קשה זה כי אין להם יישוב הדעת,
כי אפשר לעבוד השם יתברך בכל דבר. תשימו לב, זה החלפת המושגים.
החלפת המושגים מלימוד תורה לעבודת השם. אתם מבינים את הדרמה הזאת?
לימוד תורה, זה כבר דבר חשוב מאוד, אבל הוא מגדיר ומצמצם.
עבודת השם, מושג הרבה יותר רחב.
אני יכול לעבוד את השם יתברך בתור עגלון,
בתור חקלאי, בתור רופא,
בתור חייל, בתור זה. אני עובד את השם יתברך.
מחפש את רצון השם יתברך.
וזה, הגישה הזאת, היא קודם כל נתנה אז, בתקופת החסידות,
תקווה ושמחה להמון המון אנשים.
שעד באותו רגע חשבו שהם לא שווים כלום, כי הם לא לומדים תורה.
בא בעל שם טוב, ובאים תלמידיו,
ואומרים לו, אתה מתפלל בכוונה,
גומל חסדים,
תורם בקהילה, אומר ברוך השם.
אתה עובד את השם יתברך.
אפשר לעבוד את השם יתברך בכל דבר. הרב קוק קורא לזה בכל דרכיך דעהו.
וגם הדבר הזה מאוד מתאים לארץ ישראל.
מדוע? כי באמת בארץ ישראל,
החיים, בחוץ לארץ, החיים הם יותר...
קשה להתפשט לעוד תחומים, קשה להיות חקלאי בחוץ לארץ. זה מגשם אותך.
אבל בארץ ישראל,
באמת אנחנו מאמינים שמכל דבר עולה כבודו יתברך,
בתנאי שאדם יכוון כוונה.
יאמר האדם לעצמו, אני רוצה לגלות הופעת הבורא יתברך.
דרך החקלאות, דרך הכלכלה,
דרך ההוראה, דרך כל דבר שאדם עושה, הוא יכול בדבר הזה להיות עבד השם.
להיות עבד השם. זה פותח מאוד ומחבר המון המון אנשים אל המעגל.
המון אנשים אל המעגל.
מאוד מאוד מתאים לארץ ישראל.
מאוד שייך לארץ ישראל הדבר הזה
ותנועת החסידות.
אפשר לעבוד השם יתברך בכל דבר.
עכשיו,
זה קשור לעוד תת סעיף של העניין הזה,
והוא שהחסידות באופן כללי גם מבקשת מהאדם שיעבוד את הקדוש ברוך הוא עם כל כוחותיו.
לא רק עם הכוח השכלי של הלמידה,
אלא גם עם הלב של התפילה,
אבל גם עם האכילה, איך אתה אוכל?
לא דיברתי על כשר או לא כשר.
האם אתה אוכל בכוונה ראויה?
כן? האם אתה אוכל לכבודו יתברך?
ואיך אתה, ואיך הדיבור שלך.
ועוד מגוון דברים, ובעיקר החסידות, רואים את זה בהרבה מאוד, זה אחד הדברים שאותי הכי
הפליאו.
העובדה, נגיד, שהאדמו״ר הזקן,
מעבר לעובדה שהוא היה גאון עצום,
בנגלה ובנסתר,
היה בעל מנגן.
מאז דוד המלך לא היו לנו אנשים כמו גדולי החסידות שהכניסו את עולם הנגינה לתוך עבודת השם.
מה זה קשור?
מה זה קשור?
טוב, אדם לומד תורה, מה צריך לנגן, מה זה פה בקהלות?
תלמד תורה, תרביץ וזה, תכתוב ספרים.
בא אדמו״ר הזקן, הוא מתחיל לחבר ניגונים.
ומכניס את עולם הניגון לתוך עבודת השם.
זה כלי עצום, זה חלק עצום באישיות, זה חלק, זה משהו אדיר
בכוחות הנפש,
שמוכנס חזק מאוד לתוך עבודת השם. ויסוד הנגינה והניגון,
הניגונים החסידיים, זה משהו שהוא ממש עבודת השם, ציר מרכזי.
יש ממש סדר ניגונים,
מה מנגנים בכל דבר, מה מנגנים בכל מקום, איך מנגנים, מה מנגנים, מי מנגן?
בחסידות מוז'יץ ידועה בזה ששם הרבים הם בעלי מנגנים בעצמם והם מחברים ניגונים לכבוד כל חג וכל מועד, יש לנו ניגונים שהתפשטו בכל עם ישראל שהגיעו ממוז'יץ,
ניגונים ידועים.
האחרון שבם שאני זוכר זה איך אומר רעבת קדומים ואחי זה הרבי האחרון חיבר.
אבל עכשיו זה הרבה עכשיו לא עולה לי.
אבל נכנס לך לניגנות, שם אני מגיע מחופה, אין חופה בלי ארבע באבות, נכון?
אז מה זה אומר הדבר הזה?
זה אומר שלוקחים איזשהו כוח מרכזי בנפש, של נגינה, שעד הזה היה מחוץ
לעבודת השם.
מחזירים אותו פנימה.
זה בעצם, זה לא דבר חדש,
זה שחזור מדוד המלך, גם דוד המלך ניגן,
לא הגיעו אליו המנגינות שלו,
אבל החסידות לוקחת את עולם הנגינה ושמה אותו בפנים.
וזה חלק מהכותרת שאמרנו,
אפשר לעבוד ה' יתברך בכל דבר,
ולא רק אפשר אלא גם צריך לעבוד ה' יתברך בכל דבר.
אתם מכירים את הסיפור של הניגון אני מאמין?
לא מכירים?
הניגון אני מאמין ששרים אני מאמין אני.
הניגון הזה היו שני חסידי מוז'יץ
ברכבת בדרך לטרבלינקה.
אחד מהם היה מחבר ניגון.
והוא ברכבת חיבר את הניגון הזה.
והוא אמר,
מי שיצליח להימלט מהרכבת
ולהביא את הניגון הזה לרבי מימוז'יץ,
אז אני הבטיח לו איזה הבטחה, כמו את החלק שלו ברמה, משהו כזה.
אחד החסידים שהיה,
אחד האנשים, חסידים,
ביקשנו שילמד אותו את הניגון הזה,
הוא למד,
פרץ את החלון, קפץ מהרכבת,
הצליח לברוח והגיע עד הרבי מימוז'יץ בארצות הברית ולימד אותו.
וזה הגיע עד אלינו.
כלומר, הניגון היה איזה, נשא את ה...
נשא אותם.
אפשר לעבוד,
השם ידבח בכל דבר,
זה עוד עיקרון חסידי.
ולא רק בתורה, ולא רק בתפילה.
ובכלל, החלפת המושגים שאצלנו בקהילה אנחנו משתדלים לדבר בשפה הזאתי,
החלפת המושגים לעבודת השם.
עבודת השם זה מושג הרבה הרבה יותר רחב משקט בתפילה, בסדר?
מכל מיני מושגים הלכתיים שהם מצומצמים. עבודת השם זה אומר שאנחנו מנסים להתקדם.
שהחגים ייראו אחרת, שתהיה הכנה לחגים, שהתפילות ייראו אחרת, שנרצה אחרת, שתהיה התפתחות.
שמחפשים כמובן להתקדם, איך אפשר לשמח יותר את הקדוש ברוך הוא, לעשות רצונו, ואז גם דברים קורים במזדמנים.
אז זה יסוד שני.
אמרנו, היסוד הראשון, תפילה במרכז, עבודת התפילה כדבר מרכזי,
ולא דבר צדדתי חלילה ולא דבר שמפריע.
הדבר השני,
אפשר לעבוד על שם מטבח בכל דבר. הדבר השלישי,
בחסידות,
גם כן מאוד מאוד קשור לארץ ישראל, זה כל יסוד החבורה.
למה אנחנו דומים?
עולם ה... העולם שלנו.
עולם לימוד התורה, או קיום המצוות, או בכלל העניינים של עבודת השם ויראת השם.
האם אנחנו דומים לשחיינים?
אתם יודעים, שחיין שהוא שוחק, כל אחד במסלול שלו.
הוא לא שומע מה קורה בצד השני, הוא גם לא רואה מה קורה בצד השני, הוא תקוע במסלול שלו ושוחק.
שוחק, שוחק.
לפעמים זה נדמה שכל אחד מאיתנו,
בציר ההתקדמות שלו בעבודת השם, הוא דומה לשחיין.
יש לו את המסלול,
הוא שוחר, הוא לא יודע מה קורה מימין, מה קורה משמאל, הוא... כל אחד.
אבל המדרש אומר על הפרשה הקודמת,
בפרשת בעלותך,
אומר המדרש,
מדרש מדהים בעיניי,
אחד הכי יפים שנתקלתי בהם.
יש פסוק במשלי, דברי חכמים כדורבנות
וכמסמרות נטועים מפי רואה אחד ניתנו.
זה הפסוק.
אז אומר המדרש, מה זה דברי חכמים כדורבנות?
בהתחלה המדרש אומר דורבנות, דורבן,
שמלמד הבקר שמזיז את הפרה או את השור אז הוא מקדם את האדם אז גם דברי תורה מקדמים את האדם מניעים את האדם
אבל אלה מדרש אומר דברי חיים כדרבונות תקשיבו טוב אל תקרי כדרבונות אלא כדור בנות
חי עשרה מחניים מה שהם משחקות בנות לא כדורגל
מסרירות
כדור בנות ואז הוא אומר אומר המדרש מה כדור בנות מוסרים זה לזה כך דברי תורה מתמסרים זה לזה
כלומר, העניין של דברי תורה והעניין של עבודת השם ולימוד תורה זה שיש מסירות,
שמוסרים אחד לשני לא רק את המסורת ואת החוכמה, אלא מוסרים אחד לשני גם את הדיבור. כלומר, משתמשים בכוח החברתי.
חסידות זה לא רק רבה,
חסידות זה אומר שהחסידים הם קשורים בינם לבין עצמם, בלב ונפש,
ויושבים למוסד החסידי המשמעותי ביותר שנקרא פבריגן.
שמעתם על המושג הזה פעם?
התוועדות.
מה עושים בהתוועדות?
התוועדות אחרת עם הרבי.
בהתוועדות יושבים עשרה חסידים ביחד,
אומרים שלפני ההתוועדות גוזלות ציפורניים
כדי לא לשרוט,
ושם טיפה שותים אשקה ושופכים את הלב.
על מה?
הרי זה קורה מאליו. בני אדם דרך כלל נפגשים,
אבל כשבני אדם נפגשים ספור עד עשר,
אחרי שהם יגידו שלום שלום, על מה הם דברו?
איך?
כדורגל!
דקרת את הנקודה!
מסי למעלה, מסי למטה, ארונלדו למעלה, ארונלדו למטה,
חסוף, מועד סלאח, מועד סלאח, מוחמד, מוחמד, זהו,
ספור עד עשר, תעצום עיניים, פסח את העיניים, כדורגל.
יש פה עשרה יהודים, מתכנסים,
יש כוח עצום, עד הטוב, וואי, זו הפתעה,
תהיי לפלאות, הגיע כאן אבי הבת.
נקרא לשמה בישראל?
עוד לא?
עכשיו נקרא לשם, יאללה, נו,
שידור חי.
אז, אה, אתם פה בזה, בשערי צדק?
ברוך השם.
אז איפה היינו?
נמצאים עשרה יהודים, כוח חברתי עצום, כל אחד מאיתנו יכול לקבל מה שני, כל אחד מאחדנו יכול ללמוד. מה מדברים? מדברים על שטויות בדרך כלל.
או על מזג אוויר, או על המבצע של הפלאפון, או כמו שאמרת,
מהר מאוד מגיעים ל...
וכשמדברים על זה זה בלהט,
בעצבים, מה אתה מדבר, אתה לא יודע,
עם סברות, עם פלפול, בעיון, בבקיאות, עם הבאת ראיות ממקורות אחרים,
עם תמצי לומר, יש לומר, מה?
ברור, אני לא מבקר את הסוגיות מלמדות שם.
לא חבל? לא חראם?
אומרת החסידות, בואו ננצל את הכוח החברתי לדבר,
כמו שאומר רבי נחמן, לדבר בעבודת השם.
בא אחד ואומר, תקשיבו, מה אני אגיד לכם?
חשבתי שכבר גמרתי לעבוד בעמדת הכעס, השבוע תפסתי את עצמי כועס ארבע פעמים.
לא, אף אחד לא ראה, הצלחתי להתגבר, אבל בלב כעסתי.
מה עושים כדי למתק את תורנת הלב של הכעס?
אז הוא אומר לו ככה, והוא אומר לו ככה,
אם אחד לשני יצור.
וכדי שעליה טיפה יפתח, אז קצת טיפה שוטים, קצת, משקה, בקטנה.
אז
השתמשות
בכוח החברתי,
לכבודו יתברך, דבר מרכזי.
כמובן, התוועדות מתחילים בניגון.
מתחילים לתעלל ביחד.
מכירים זה את זה.
עוזרים אחד לשני, אני לא יודע אם יצא לכם להשתתף בהתוועדויות שזה לא ב.י.נ.או. מ.או. 5,000 איש. התוועדות חסידית אמיתית, אותנטית. יצא לכם פעם להשתתף.
זה קטע מדהים.
אתה מגיע,
יושבים,
כל אחד אומר לחברו, ככה דברים יוצאים מהלב, וככה לפעמים קצת טיפה נכנסים גם אחד בשני, אבל בעדינות, בכיף.
אתה יוצא משם עם רצון להיות יותר טוב.
כוח החבורה.
כדאי להכיר.
זה היסוד השלישי.
גרמו מאוד מתאים לארץ ישראל.
ירושלים, בסך הכל ישראל חברים,
כן, כוח החבורה בארץ ישראל, כוח הדיבוק, לא בגלות כל אחד זרוק, כאן אנחנו ביחד.
היסוד הרביעי בחסידות
שמאפיין
זה המילה דבקות.
דבקות.
כלומר,
בכל דבר שאני עושה,
אני אחפש את רצון השם, אני אחפש את הקדוש ברוך הוא בעצמו,
בסדר?
אני אחפש אותו.
מי שמכיר טיפה את ההגדרות של נפש החיים, מה זה לימוד תורה לשמה, יבין את ההבדל.
נפש החיים מגדיר לימוד תורה לשמה, תורה לשם התורה. אדם לומד תורה לשם התורה,
לדעת תורה, זה תורה לשמה.
בחסידות ההגדרה הזאת לא מקבלים אותה.
אני לומד תורה כדי לבוש את רצון השם יתברך.
אני מחפש אותו, מחפש אותו. לא מעניין אותי,
עכשיו אני אגיד, בוא נסביר גם מה נפקא מינא בדבר, כן?
מה נפקא מינא?
אם אדם לא מחפש כל הזמן את הקדוש ברוך הוא,
אז מה הוא כן מחפש?
את מי הוא כן מחפש?
חפש את עצמו.
יעניין אותו שכר ועונש, לדוגמה.
יעניין אותו איזה מצווה, יש לה יותר רייטינג,
איזה מצווה, יש לה פחות ראבינג.
יעניין אותו כל הדברים האלה.
אבל אם אדם מחפש רק את הקדוש ברוך הוא,
לא יעניין אותו כלום,
חוץ מלעשות את רצונו יתברך.
יש שכר, אין שכר, נחשב, לא נחשב,
עם כפיים, בלי כפיים, זה לא מעניין.
זה נקרא מידת ההשתוות.
וזה יסביר לנו את כל הסיפורים.
יש כל מיני סיפורים על הבעל שם טוב, רבי יצחקים ורדיצ'ב,
שבשביל לקיים איזושהי מצווה הם מכרו את כל העולם הבא שלהם לאיזה מישהו.
כן?
מה, אתה מוכר את כל העולם הבא שלך?
תשובה, כן.
מה מעניין אותי?
אני רוצה לשם להתברך.
לא מעניין אותי השכר.
אם עכשיו הדרך להיפגש עם הקדוש ברוך הוא עוברת דרך למצאת אתרוג, קח את כל העולם הבא שלי ותן לי אתרוג.
אני לא אעסוק בכלל בחשבונות.
כלומר, כשאדם חפץ כל הזמן לפגוש את רצון השם בעצמו,
זה מנקה לו את העבודה. החסידות שמה את הדבר הזה במרכז.
לא שכר, לא עונש,
לא רייטינג,
אלא טרי גדפין זה נקרא,
דחילו ורחימו יראה ואהבה,
שמביאים את האדם למצב אחד שהוא רוצה להיות דבוק בהשם יתברך.
דבוק בהשם יתברך.
אז זה הסיפור.
בסדר?
יפה.
יש עוד נושא אחד שהודגש מאוד מאוד בחסידות,
הוא קשור כמובן לדברים שאמרנו מקודם, וזה אהבת ישראל.
החסידות שמה את אהבת ישראל במרכז.
במרכז. זה עניין מרכזי לאהוב כל יהודי הרחוק ביותר, המשונה ביותר.
ראינו את זה בסיפור על אבא של הבעל שם טוב, איך הוא אירח את אותו עני שהיה מחלל שבת.
לאהוב כל יהודי בלי תנאי, בלי מגבלות, בלי זה, לאהוב כל יהודי.
הצבא של הבעל שם טוב לכולנו, תאהב כל יהודי ואל פחד מאף אחד חוץ מה שמתברך.
אז גם אהבת ישראל.
אתם מבינים שעד החסידות
העולם היהודי היה קצת מחולק.
לומדי התורה הרגישו את עצמם מעל היהודים הפשוטים ולא ככה אפילו התייחסו אליהם, היה איזה מין פילוג ופירוד.
באה החסידות ושמה את אהבת ישראל, יש ממש, הרבי האוהב ישראל, כן.
מה?
מה זה?
האוהב ישראל מאפטה, כן.
האוהב ישראל מאפטה, הוא נו,
בית המדרש שלו ליד הבעל שם טוב במי שיבוש,
האהבת ישראל מווישניץ, זה הכינוי שלהם.
ובאמת אפשר לראות את אהבת ישראל לכל יהודי ויהודי, אצל כל החסילות בדור האחרון זה חב״ד, שאתה יכול לראות איך הם דואגים
לכל יהודי ויהודי, הכי הכי רחוק, מגיעים עד אליו כדי
לעזור לו וכדי לסייע לו, בין אם זה בגשם,
בין אם זה ברוח, לכן זה הדרך.
כמובן, אהבת ישראל מאוד שייכת
למדרגת עם ישראל בארצו.
כשהחסילות קמה,
לא הייתה לנו עדיין מדינה,
אז לכן החסידות לא דיברה על מדינה.
אבל שאלו פעם מישהו,
האם נגיד הרב מלובביץ', האם הוא היה ציוני?
מה התשובה?
התשובה היא שלא.
כלומר בהגדרה רגילה של ציונות,
אז חבל דיברו ציונים.
אבל בואו רגע ננסה שנייה לעיין בהגדרה הזאת.
אם להיות ציוני משמעו רק להגיע לארץ ישראל,
אז לא.
אבל אם להיות ציוני משמעו לדאוג לעוד חלקים בעם ישראל חוץ מלך להיות כללי
לדאוג לכל חלקי עם ישראל להילחם על שלמות הארץ
להיות אחד מאוד באהבת כל יהודי ויהודי
להיות מעורב ואכפתי לשלוח אנשים לארץ ישראל בעצמם
כדי להקים פה יישובים וכולי למנוע מאנשים לרדת מארץ ישראל
כי ארץ אשר עיני ה' הולך הבא
אז זה סופר ציוני.
כלומר, השאלה היא איך אנחנו מסתכלים.
איך אנחנו מסתכלים? כי יש יסוד גדול בציונות שהוא קשור לאהבת ישראל, לאהוב כל אחד ואחד.
אבל על כל פנים, כשהחסידות קמה, לא הייתה מדינת ישראל.
הרב קוק,
שאנחנו כבר כולנו תלמידים שלו,
בא ומוסיף על גבי החסידות עוד קומה. אבל לדעתי, כדי להבין את הרב קוק, צריך לעבור קודם כל את הקומות הללו.
ואומר הרב קוק,
החסידות עסקה הרבה מאוד ביחיד, בנרן של היחיד,
בנפש של היחיד, ברוח של היחיד, במבנה...
עתה נעסק הרבה מאוד במבנה הנפש של האדם היחיד. בא הרב קוק ואומר, אני רוצה לעסוק גם בנרן של האומה.
הוא מזהה את הכוחות
השונים שנמצאים באומה.
הוא כאילו עושה את העבודה של החסידות,
אבל לא על פרטים,
אלא על הכלל, על התנועות.
השמאל הוא חלק מהסיפור, הימין הוא חלק מהסיפור, והכפירה יש לה איזשהו תפקיד.
הוא כאילו כמו הבעל שם טוב, אבל של כלל ישראל. כשהבעל שם טוב היה, אז לא היה
לא היה את מדינת ישראל ולא היה כל מיני תנועות כאלו, אז שלח הקדוש ברוך הוא צדיק נוסף, הרב קוק,
מצד אמא שלו הוא רבי חב״ד, חב״דניק,
וגם המראה שלו והאופן שבו הוא התנהג הוא מראה חסידי,
וגם האופן שבו הוא התנהג הוא בעצם התנהג כמו אדמו״ר בעצם.
היה לו קצת אפילו עניינים של מופתים,
הדרשות שלו בסלולה שלישית היו בפנימיות התורה לחלוטין.
אה, זו עוד נקודה שעוד לא דיברתי עליה, תכף נדבר עליה,
הקשר בין הרב קוק לחסידות.
היו ספרים בחסידות שלא משהו משולחנו, כמו תורה אור של אדמו״ר הזקן ושפת אמת ועוד.
הוא מלא מלא בהשפעות חסידיות, יש ממש פסקאות שהרב קוק כמעט מילה במילה מהבעל שם טוב.
היה הולך בבגדים חסידים, אפילו הייתה חסידות שנקראה בית אברהם, בחוץ לארץ, שהוא היה הרבה שלהם.
כאילו הם הגדירו אותו בתור הרבה שלהם.
רק הרב קוק עושה את הפעולה שעשתה החסידות, הוא עושה אותה על כל עם ישראל.
בסדר? אוהב את כל חלקי האומה. בחסידות אוהב כל יהודי.
הרב קוק אוהב את כל חלקי האומה. גם אלה רוצים לתרום, גם אלה רוצים לתרום.
גם לאלה יש תפקיד, גם לאלה יש תפקיד, כן?
בכל דרך עד ההיא, אומר הרב קוק, אנחנו עובדים את הקדוש ברוך הוא בהקמת המדינה, בחלוציות, בחקלאות וכולי. לא רק
מה שאמרה החסידות, גם אם אתה אדם נאמן במקום עבודתך, אתה עובד, אתה שם יתברח וזה שאתה לא גונב או לא גוזל או שאתה ישר.
בא הרב קוק ואומר, אנחנו עובדים את הקדוש ברוך הוא בהקמת מדינה, בהקמת צבא, בבניין הארץ וכן על זה הדרך.
ממש קחו את כל העקרונות החסידים שדיברנו עליהם,
הרב קוק מכיל אותם, אבל על הכלל.
אז זה ממש המשך בהתפתחות.
והצד השווה והמשותף,
החזק מאוד,
בין הרב קוק לבין החסידות, זה ממש המשך אחד,
זה הציווי או ההחלטה או ההכרעה ללמוד פנימיות התורה בהרחבה,
בעומק וברוחב לשכבות רחבות,
כמה שיותר.
הבעל שם מספר שהוא עשה עליית נשמה,
נכון, והגיע להיכלו של משיח ושאל אותו מתי תגיע, אמר לו, כשיפוץ וממתיך החוצה. כשרבים יוכלו, כך אומר לו, כשרבים יוכלו לעשות ייחודים כמוך, אז אני אגיע.
אז החסינות כבר התחילה לפרסם סטרי תורה ברבים,
כמובן בצורה מוסברת וכולי.
ספר התניא הוא כולו בעצם פנימיות,
וזה ספר שהודפס ברבים.
ובוודאי עוד, ובוודאי ליקוט התורה ותורה אור ועוד ועוד ספרים וחסינות אחלה ברכה וקומרנה, זה הכל דברים פנימיים ש...
אבל מוסברים בצורה כזו או אחרת שנמסרים להמון העם. בא הרב קוק ומעצים עוד יותר את המגמה הזאת בספרי האורות שלו, אבל שוב פעם, מותאם למה? לתקופה, לגאולה.
הוא מבאר לנו את הגאולה באופן פנימי.
איך היינו בעצמנו יכולים לדעת אם זו גאולה או לא,
אלמלא עלינו את הרב קוק, שאומר, מה שאתם רואים זה גאולה.
צריך לחדור פנימה, צריך להבין בפנימיות. והרב קוק, אנחנו עכשיו לומדים בחבורה,
איגרות שלו, בהמון המון איגרות,
הוא מדבר על זה שאפשר לטעות בדברים החמורים ביותר אם לא לומדים פנימיות התורה.
עד כדי כך שתהיה לך גאולה, ואתה לא תזה שזו גאולה.
וזה ציר משותף
מאוד מאוד מובהק בין
תורת החסידות לתורת הרב קוק,
לימוד פנימיות התורה.
אפשר לקרוא לימוד פנימיות התורה אמונה,
לימוד אמונה, תנ״ך,
מהר״ל,
אבל גם פנימה מזה, חסידות,
כתבי הבעל שם טוב, כתבי הדמו הר זקן,
כתבי הארי,
כתבי רבי חיים ויטל, כתבי הרמ״ק,
כל הדברים שעוסקים בבריאת העולם, בהשתלשלות, באורות,
באיך הקדוש ברוך הוא מנהיג את עולמו, כתבי הרמח״ל, כל הדברים האלו,
החסידות והרב קוק על אותו ציר.
ריבוי עיסוק בלימוד פנימיות התורה.
בזבוז האוצרות זה נקרא בעת הגאולה.
אז אלה הם ארבעת היסודות, פלוס הדבר החמישי שדיברנו עליו,
שלדעתי,
כן, לדעתי לא כזאת חשובה, אבל ככה לפחות אני אומר לעצמי,
בתקופה שאנחנו נמצאים בה,
כל כך הרבה ניסיונות, כל כך הרבה אתגרים,
שלחנו לקדוש ברוך הוא תרופה,
כמו שאומר הבעל שם טוב,
שחסידות זה המשקה שמעורר את בת המלך מהעילפון שלה.
יש לנו איזושהי תרופה שבה אנחנו נוכל,
דרכה,
לחוות את עבודת השם בצורה משמעותית,
אותנטית, מלאה.
כוח החבורה,
כוח אהבת השם, כוח לימוד פנימיות התורה,
עולם התפילה שהוא נהיה מרכזי, בעצם התפילה היא עולם חווייתי.
אז אנחנו לא יכולים רק
בלימוד תורה להישאר רק בקטע האינטלקטואלי,
כשכל השאר אנחנו עוסקים בחוויות.
תמיד החוויה המנצחת, אם ישימו לך סרט וספר, הסרט ינצח.
אז אנחנו מכניסים את עולם החוויה גם לתוך עבודת השם, בניגון,
אתם מכירים את הסיפור עם ברוך נחשון,
צייר ברוך נחשון מחברון שהוא בעל תשובה והוא הצייר, כבר אז, הוא לא יודע מה לעשות עם הכוח הזה,
נסע לרבי והרבי אמר לו, אתה תתקן את כוח הציור.
יושב פה שנה שלמה, תלמד,
ובסוף השנה תעשה כאן תערוכה,
בסוף בסוף השנה תערוכה והרבי בא לראות את התערוכה שלו,
כלומר, השליחות שלך לתקן את עולם הציור.
ומאז ועד היום הוא מצייר, לא יודע, מאות ציורים הוא כבר צייר, אולי יותר,
שכולם מבטאים איזשהו,
הציורים המיוחדים שלו, את הציורים מאוד מאוד שמחים. אתם מכירים? ציורים מאוד מאוד שמחים של גאולה ושל זה, ושל ארץ ישראל. יושב ומצייר.
השתמשות בכוח כוחו לעבודת השם. איזה שמחה הדבר הזה נותן. איזה אמון, איזה עידוד.
הכל פורץ.
הכל פורץ.
אז ככה אמרתי,
ננצל את הסיפורים שסיפרנו על הבעל שם טוב כדי טיפה ככה למרכז,
שנדע שחסידות זה לא רק ארינג וזה לחיים וזה כמה ריקודים ועוד איזה ניגון וחצי פעם בשנתיים,
אלא זה דרך הוראה סלולה בעבודת השם.
נספר לכם סיפור, ובזה נסיים.
אנחנו בבית מדי פעם עושים התוועדויות.
מה זה עושים התוועדות? מכינים איזה אוכל, נושאים את השולחן, נרימים לחיים, מסביב הזה זה נושא.
בדרך כלל זה יום הולדת של אחד הילדים,
והתוועדות כמו שעושים התוועדות אז מברכים ושרים ניגונים ושרים זה התוועדות התוועדות אבל אנחנו גם קוראים לזה התוועדות.
ביום ירושלים האחרון
אז אני הייתי כאן במכון מאיר בירושלים והבנות הגדולות נסעו גם לירושלים
ובקיצור כלל הם היו בירושלים וכל אחד מהמוסדות
מהמוסד החינוכי שלו והבת הקטנה היא קטנה אז לא היה להכניס על ירושלים.
אז
אז היא ככה קצת בכתב, אמרתי לה, טוב, מה את רוצה?
כי הצענו ללכת לחברה או משהו כזה,
אז היא ככה אומרת, היא רוצה שלא עשה התוועדות,
והיא אומרת, שלום, כל המשפחה.
התחלתי לצחוק, איזה בקשה מתוקה, כאילו זה נכנס,
שיש התוועדות, ומשתמשים בכוח החבורה, ויש איזה אירוע,
אז זה דרך סלולה בעבודת השם,
לתפילה ולדיבוק חברים ולנגינה וזה בכלל לקחת את עבודת השם ולהעביר אותה משחור לבן לצבעוני.
שזה יהיה מעניין, שזה יהיה משמח,
שזה יהיה מרתק,
שזה יהיה עם כוח החבורה,
שזה יהיה עם לימוד פנימיות,
שזה יהיה בדבקות,
שזה יהיה בשמחה כמו שצריך.
ואז אנחנו נותנים פייט, כי אנחנו נמצאים היום בעולם מאוד מאוד חווייתי.
מכל עבר יש לנו חוויות,
ואם עבודת השם תשאר רק אותיות ושחור לבן, אנחנו נפסיד.
אבל אם עבודת השם תהיה חווייתית,
במה חווייתי, שהחסידות מאוד מאוד מדברת, היא תתחבר אל הלב, ולא רק אל השכל,
אז אנחנו,
מכיוון שזה גם קודש, וזה דבר השם כמובן,
אז אנחנו נצליח לפלס את דרכנו גם בתקופה מורכבת כל כך,
רוחנית,
כמו התקופה שלנו.
בסדר? זה מובן?
שיחה חשובה, נכון?
יופי, תסכמו אותה, תוציאו אותה בחוברת.
