כן, הגענו לפרק ג', אז אני עושה חזרה קצרה.
בפעם שעברה ראינו שלמרות שבועז
מאוד שיבח את רות ומאוד
ציין את מעשיה לטובה וכולי,
למרות זאת לא קורה כלום.
במשך שלושה חודשים לפחות,
שזה ימי קציר שעורים וחיתים,
לא קורה כלום.
וכשלא קורה כלום, אז נעמי מחליטה ליזום.
אנחנו מיד נראה מה היא יזמה, אבל אני רוצה לפני כן להגיד איזושהי הקדמה שבתנ״ך באופן כללי יש מבנה כזה שנקרא סיפור מתגלגל.
כלומר אותו סיפור
חוזר על עצמו בכל מיני צורות
כשהוא מנסה, כאילו, כל פעם שהוא מגיע להיות מתוקן יותר, כאילו לתקן את מה שפוספס
בפעם הקודמת.
יש כל מיני סיפורים שהתגלגלו
במיוחד בספר שמואל, בספר, בדברי הנביאים,
סיטואציות חוזרות. לפעמים זה כתוב ממש במפורש, כמו שאנחנו נראה כאן, ולפעמים צריך טיפה יותר להעמיק בזה.
אז מה שקורה כאן, בואו נראה. פרק ג', ותיבא לנועמיך מותה ביתי,
הלא אבקש לך מנוח אשר ייטב לך. ועתה הלא בועז מודעתנו, ואני מזכיר לכם
את הקריא והכתיב בתחילת פרק ב'.
כתוב מודע, אנחנו קוראים מודע אבל כתוב מידע.
כלומר, הוא מודע שלנו, אבל הוא לא מתנהג כמו מודה, אלא הוא מתנהג כמו אחד שיש לו רק מידע כזה.
בועז, מודעתנו, אשר ראית את נערותיו,
הנה הוא זורע את גורן השעורים הלילה.
ורחצת, וסחת,
ושמת, שמלותיך.
כתוב שמלתך.
קוראים שמלותיך. עלייך
וירדת,
אבל כתוב וירדתי הגורן,
אל תיבדי לאיש עד כלותו לאכול ולשתות.
ויהי בשוכבו,
וידעת את המקום אשר ישכב שם, ובאת וגילית מרגלותיו,
קוראים ושכבת, וכתוב ושכבתי,
והוא יגיד לך את אשר תעשין.
ותאמר אליה כל אשר תאמרי,
לא כתוב פה כלום, יש פה ריק,
אבל קוראים אליי, אעשה.
ותרד הגורן וטס ככל אשר ציוות החמותה,
ויאכל בועז וישת וייטב ליבו,
ויבוא לשכב בקצה הערמה, ותבוא בלט ותגל מרגלותיו ותשכב.
ויהי בחצי הלילה ואחרד האיש וילפט, והנה אישה שוכבת מרגל אותם.
ויאמר מי את, פתאומר, אנוכי ראו את אמתיך ופרסת כנפיך על אמתיך, כי גואל עתה.
ויאמר, ברוכה את לאדוני בתי, הטבת חסדיך אחרון מן הראשון,
לבלתי לכת אחרי הבחורים, עם דל ועם עשיר.
ועתה, בתי אל תיראי, כל אשר תמרי אעשה לך, כי יודע כל שער עמי, כי אשת חילה.
בואו נעצור רגע כמה.
מה עושה נעמי?
מה בעצם ההצעה? אז כדי להבין מה עושה נעמי, אנחנו צריכים רגע טיפה לפרוס רגע איזושהי יריעה.
אנחנו מכירים בתורה מצווה שנקראת ייבום.
אבל הייבום של התורה הוא קצה קרחון.
הייבום המקראי הוא ייבום הרבה יותר רחב, רק שהוא לא חובה.
התורה בקצה הקרחון גם לוקחת מרכיב מסוים מהייבום והופכת אותו לחובה
או ייבום או חליצה. אבל הייבום המקראי הוא מושג הרבה יותר רחב, שבו
מישהו מבני המשפחה, ראש המשפחה,
הוא לוקח אחריות וחסות על מישהו אחר מבני המשפחה שמאורעות החיים זימנו לו קושי, מצוקה, אלמנות או יתמות או משהו כזה. לכן המושג הייבום המקראי הוא מושג הרבה הרבה יותר רחב, בסדר?
אז מה בעצם עושה נעמי?
באופן עקרוני, בין בועז לנעמי יכולים להתקיים קשרי ייבום.
כן? יכולים להיות. בועז הוא,
או מחלוקת בחז״ל, האם הוא אח של
אח של אלימלך או אחיין של אלימלך, כן? האם הדעה המרווחת אומרת שבועז, סלמון והפלוני אלמוני הם אחים ובועז הוא הבן של סלמון, אז הוא אחיין,
כן? זה כמו הוא התחתן עם...
אבל יש דעה שאומרת שבועז הוא אח של אלימלך ואז הוא ממש כביכול גיסתו. עכשיו, כמובן שהוא לא יכול להתחתן איתה,
לא יכול להתחתן איתה. אז כאילו רות, כן, הוא לא יכול להתחתן איתה גם כי אין לה ילדים וגם כי אין ביניהם את המצווה הזאת, ויש אפילו ייסורי עריות, אבל רות היא כאילו היד האריכתה של נעמי.
מה בעצם עושה נעמי לבועז?
היא בעצם מניחה לפניו שיקוף.
שיקוף.
שיקוף של סיפור שבועז מכיר מצוין,
מכיר הכי טוב בעולם.
מהו השיקוף?
היה היה מקרה
של אישה גדולה וצדיקה
שהתחתנה עם בעל שהיה רשע והקדוש ברוך הוא
המית אותו.
ואחר כך היא התחתנה עם אחיו שגם כן היה רשע וגם אותו הקדוש ברוך הוא המית.
ואז חמיה שהיה אדם גדול וחשוב ומנהיג בעם ישראל
אמר לה אל תדאגי אני לא מזניח אותך
אני לא עוזב אותך אני רואה איזה אישה נאמנת איזה אישה מסורת איך אכפת לך מהמשפחה שלי ואחרי זה הבן שלי השלישי הוא קטן שבי תמתיני
עד שיגדל ואני אתן לך, כן? יהודה, כמובן, תמר, ער ועונן.
היא ממתינה בסבלנות
והיא רואה שלא קורה כלום,
שהילד הזה גדל ואף אחד לא מתכוון בעצם לתת לה אותו. ואז היא עושה מה שהיא עושה.
היא מתחפשת, היא מסתתרת והיא בעצם יוצרת מצב שבו יהודה באה עליה וכתוצאה מהדבר הזה נולדים תאומים.
האם זה בסדר?
זה לא בסדר, כן?
האם זה משהו בדרך המלך? זה לא בדרך המלך.
זה המצב, זה מה שנשאר לה.
ולמרבה הפלא, מהזיווג הזה נולדים תאומים שהם אנשים חשובים מאוד, ולא פחות ולא יותר הבן שלהם, אחד מהבנים שלהם זה בועז בכבודו ובעצמו. כלומר, זה הסיפור ההיסטורי המשפחתי של בועז.
אלה תולדות פרץ, פרץ הוליד את חצרון, וחצרון הוליד את רם, ורם הוליד את רמינדב,
והוא הוליד את מחשון, וצלמה, ואת בועז. זה הציר שלו.
אבל קורה עכשיו לבועז בדיוק כמו שקרה ליהודה, מנהיג בעם ישראל.
שיש לו בני משפחה, משפחתו, שני אחיינים או בני דודים שחטאו וירדו מהארץ וכתוצאה מהדבר הזה נענשו.
והאישה שלהם, רות,
יחד עם נעמי מגיעה, והוא מאוד משבח ומאוד, הוא יוצר לפחות ציפייה כזאת,
ציפייה כזאת, שמה?
שבאמת הוא מאוד משבח והוא ייקח עליה אחריות וכו', אבל היא ממתינה, ממתינה וכלום לא קורה. ולכן בעצם מה שעושה נעמי, וצריך להגיד את זה, נעמי משכפלת
את מעשה תמר ויהודה.
והכוונה שלו, מי שיקרה מה שקרה אצל תמר ויהודה,
שבאמת בועז הוא יבוא על רות ויהיה מהדבר הזה הריון וילד, ואז
משם נתקדם מה שנקרא.
וראינו כבר בעבר שיצא לא רע.
כן, יצא פרץ וזה, יצא לא רע, בועז כנראה היא מבינה שצריך לעשות לבועז מה שעשו,
לשים אותו בפני הודה, בוא תיקח אחריות,
בוא זה, ואז במקום הזה הוא יעשה התיקון.
זה מה שהיא עושה בעצם.
זה מה שהיא עושה
חז״ל כמובן מתארים את זה כאן, החז״ל מתארים את ההתלבטות של בועז בינו לבין עצמו, עם צרו הרע,
קפץ עליו יצרו,
האם לנצל את ההזדמנות הזאת באמת, אתה פנוי והיא פנויה, אף אחד לא...
גם נעמי כאן מלמדת את רות כל מיני הלכות, ורחץ, כלומר שהיא תטבול לפני כן, שלא תהיה נידה,
שמצינותך, והקריא והכתיב כאן משחק את המשחק. כלומר, באמת, מי שהייתה אמורה להיות שם זו נעמי בעצמה. היא כאילו אמורה להיות המיובמת. אבל היא כבר מבוגרת,
היא כבר גדולה וכולי, אז היא שולחת את רות,
ולכן כל הזמן הקריא והכתיב.
את לובשת את השמאלות, אבל בעצם אלה השמאלות שלי.
את שוכבת איתו, אבל בעצם אני שוכבת איתו. כן, שכבתי, שכבתי, וירדתי, וירדתי. זה כאילו, רות היא כמו,
ממש כמו היבום, שהיא בעצם כאילו מייצגת את נעמי, נשלחת בשליחות נעמי.
זה, כן.
אני מקווה שאלה מה שאמרת גם פה.
כבר זה בעצם למצוא איסור,
כלומר, הדרך שהולכים בעתיות, לא יודע איך אמרת דבר אחד ו... או, יפה, נגעת בנקודה.
יפה, נגעת. זה, גם אצל יהודה,
בטח לפני מתן תורה, אבל גם פה אצל בועז,
האיסור בשולחן ערוך
הוא לא ברור.
כלומר,
כלומר, מה האיסור לבוא על אישה פנויה שהיא גויה, אז אין להם גם נידות, כאילו,
מה?
כן, אבל כאילו, האיסור ההלכתי בשולחן ערוך הוא,
אז הגמרא אומרת, הבועל הרע מתקנאים פוגעים בו.
כלומר, מי שהולך עם גויה, פוגעים בו קנאים, אבל כאן זה כאילו, הוא לא עושה את זה בפרסה וכן על זה הדרך.
אז זה עוד מה שמצטרף, למה?
ליצר הרע.
כלומר, מונחות כאן לפני בועז שתי דרכים.
דרך אחת,
זה להיכשל. כאילו, בסדר, מגיעה כאן בחורה, נכשלת, ואז מה היה קורה? לא יודע, הייתה מתעברת, היה נולד ילד, ולכן יכול להיות שבועז גם כן היה יוצא מהסיפור.
אבל דרך שנייה זה לזהות פה את הגלגול של הסיפור הקודם,
אבל כאילו תחשבו שהדמויות חזרו, בסדר? הדמויות התגלגלו וחזרו. במקום רות, תמר, במקום בועז, יהודה.
עכשיו, רות עצמה, אם ניקח את האותיות של תמר,
כן? וניקח גם את המם
של, כן, ניקח את האותיות של המם של נעמי, יחד עם האותיות של רות, אנחנו מקבלים תמר, כן? נעמי, האותה המרכזית זה מם, רות זה, אנחנו בעצם כאילו, תמר נמצאת כאן, מבין,
תחברו את נעמי ורות, אז הנה תמר,
ובועז הוא יהודה,
וכמו שאמרנו, יש סיפור מתגלגל,
והוא מתגלגל כדי לתקן.
כלומר, אם יהודה אמר צדקה ממני אחרי מעשה,
אחרי שלושה חודשים,
שאומרים לו, תקשיב, הנה היא הרה וכולי,
ובשנייה האחרונה יהודה עוצר.
בועז אומר, צדקה ממני,
לפני המעשה.
כלומר, הוא באמת לא נוגע בה.
הוא אומר, צדקת, נכון, אני לא הייתי בסדר,
לא לקחתי אחריות.
שיבחתי, עוד שנייה, שיבחתי, היללתי,
יצרתי ציפייה, אבל בסוף לא לקחתי אחריות.
זה כמו אדם שכל הזמן מדבר על ארץ ישראל,
וכמה צריך לעלות לארץ ישראל,
והוא שליח הזה בארץ ישראל,
הוא רק לא עולה לארץ ישראל, זה הכול.
בסוף אומרים לו, נו, מה עם כבודו? לא, אני מעודד עלייה, אבל אני לא עולה בעצמי.
אז זה מה שבועז עושה.
וזה נעמי, כן, עכשיו, זה לא דרך המלך,
אבל אנחנו רואים שהרבה פעמים ענייני הגאולה לא מגיעים בדרך המלך,
כי בדרך המלך קודם כל יש הרבה שודדים
ויש הרבה עיכובים,
והם מגיעים בצורה מפותלת. זה יהודה ותמר, בועז ורות, גם דוד בעצמו, לא יודע אם נגיע לזה,
גם הוא בעצמו דוד נולד באיזשהו סיבוב, איזשהו משהו מסובך,
ושלמה,
שנולד גם הוא מתוך איזושהי מורכבות.
כלומר, אנחנו רואים שהגאולה מתפתרת בתוך איזה אירועים מורכבים,
ומתוכם צומחת הישוע.
למה זה ככה? יש לזה הרבה סיבות.
כשאתה רוצה... ואלות והבנות. כן, ואלות והבנות. כן, זה עצירה. אנחנו נגיע לזה היום, בעזרת השם.
אבל כאן,
כאן
זה ממש דוגמה לסיפור שתיקנו אותו.
כלומר, בועז יכול היה להיכשל, יכול היה להגיד, טוב, יאללה, יש לי פה איזו הזדמנות.
אין אדם שאין לו יצר עריות, אנחנו יודעים את זה מאז ועד עולם.
לכל אדם יש יצר עריות, וכל אדם יצרו יכול להתגבר עליו.
הגמרא בסוף קידושין מדברת על זה הרבה מאוד.
והנה כאן בועז קפץ ונשבע על יצרו ואמר לא.
הוא מודה שהוא לא לקח אחריות,
הוא אומר שהוא מתכוון לקחת מעכשיו אחריות
ולברר את הסוגיה.
מהי הסוגיה, זה מה שננסה עכשיו ללמוד ביחד.
בומד זה היה רשמי.
נו?
בלכסים.
נו?
מה הבעיה?
בחדר שלו יסומכים לחמישה חדרים כבודו, כבודו התנתק מהמציאות החקלאית, אז הוא לא יודע.
כשזורים את הגורן, הבעל הבית,
כתוב שמי שרוצה לאבד את ממונו,
שייתן לפועלים שלו לעבוד לבד, בלי שהוא לידם.
מי שרוצה, זה, הוא נמצא שם. כשזורים את הגורן, הוא שם.
זה היה מקובע.
יפה.
אבל אז נעמי נמצא אותם, והוא יודע עכשיו מיהו ומי.
נמצא מה ידע בי זאת. נכון.
נכון, נכון. אז עוד יותר תיקון, יפה, עוד יותר תיקון.
טוב,
עכשיו בואו נראה מה קורה כאן. ועתה כי אמנם כי אם גואל אנוכי וגם יש גואל קרוב ממני, ליני הלילה והר בבוקר אם יגאלך טוב יגאל,
וימי אחפוץ לגאלך וגאלתך אנוכיך אל אדוני שהחוויה עד הבוקר. אתם יודעים שהפסוק הזה, רבנו הארי אומר שבפסוק הזה סוד הגאולה.
למה?
בפסוק הזה סוד הגאולה, ליני הלילה. כך אומר רבנו הארי.
למה? הוא קורא את הפסוק הזה ככה. ליני הלילה,
כלומר בגלות, שנשאלת ללילה,
והיה בבוקר, בזמן הגאולה, אם יגלך טוב יגאל, אם יגלוך המעשים הטובים שלך, מעולה,
ואם לא יחפוץ לגאלך, אם לא ילך מעשים טובים,
וגאלתיך אנוכיך ידוני,
שכבי עד הבוקר. בכל מקרה תהיה גאולה,
חי ה' בספירות זה יסוד שבתפארת, שזה בעצם ה' באייר,
ושכבי עד הבוקר, בגימטריה זה התש״ח.
סגרו סוגריים.
חי השם, חי זה ספירת היסוד, י' כו' כזה ספירת התפארת.
אז זה יסוד שבתפארת, יסוד שבתפארת זה איי באייה.
זה בספירות, ספירת העומר זה איי באייה.
ותשכב מרגלותיו עד הבוקר,
בתקום בטרם יכיר איש את רעהו,
ויאמר אל יוודא כי בא האישה אל הגורן. למה אל יוודא?
אם יוודא זה יזהם את התהליך.
בועז רוצה להתחיל כאן איזשהו תהליך
של ברור שבעצם מותר לו
לגייר את רות ואחרי זה לשאת אותה, הוא צריך לעבור כאן הרבה מאוד תהליכים.
אם ידעו שהיא הייתה בגורן, אז בעצם הוא לא יוכל לברר את התהליך הזה, כי כבר זה יהיה,
זה כאילו נוגע בדבר. הוא רוצה לברר את ה... לכן הוא אומר לבואי... מה?
רות היא לא גיורת? לא, לא, לא, לא. רות היא לא גיורת. אי אפשר לגייר אותה,
והיא מגיעה בתור גויה לבית לחם, ומי שמגייר אותה זה בועז.
בסדר?
מחלון וחיליון לא נשאו נשים וגירו אותם, אלא נשאו נשים גויות.
זו אחת המסקנות החריפות בפרק א',
שמי שיורד מארץ ישראל לחוץ לארץ,
מהרה ימצא את זרעו מתבולל.
בסדר, היא אומרת לה, אני רוצה, אבל נעמי לא יכולה לגייר אותה.
נעמי, היא צריכה להגיע. אמר חמי, אלוהיך אלוהיי, בסדר, יש פה דרך ארוכה לעשות.
היא עדיין גויה.
יפה.
אני אקח טיפה מדלג וכולי.
נעמי בטוחה שבועז
לא התחמק, תראו את הפסוק החותם.
ותאמר שבי ביתי עד אשר תדעי נכי יפול הדבר כי לא אשקוט האיש כי אם כי לה הדבר היום. כן, היא אומרת, אוקיי, הבנתי,
הוא לוקח אחריות, זה לא עוד מריחה חלילה.
וכאן אנחנו מגיעים לאירוע הגדול.
ובועז עלה השער וישב שם, והנה הגואל עובר אשר דיבר בועז ויאמר,
סורה שבא פה פלוני אלמוני ויסר וישב.
המגילה מלאה במקריות.
גם לפני כן, ויקר מקריא חלקת השדה אשר לבועז.
וגם כאן, פתאום הגואל עובר.
והמקריות היא הדרך של הקדוש ברוך הוא
לזרז את האירועים,
לתזמן אותם ולזרז אותם. כשמשהו קורה במקרה, אז זה אומר שהקדוש ברוך הוא רוקם את המקריות הזאת.
ויאמר לגואל, חלקת השדה אשר להכינו לו למלך מכרה נעמי השבה משדה מוה. ואני אמרתי, הגלה אוזנך לאמור, כנה נגד היושבים ונגד זקני עמי,
אם תיגל גאל, ואם לא יגאל,
אגידה לי וידעה, כי אין זו לותך לגול ואנוכי אחריך.
ויאמר אנוכי יגאל.
ויאמר בועז, ויום כן אותך השדה מיד נעמי ומיתרו את המואבייה שאתה מת, קנית להקים שם המת על נחלתו.
ויאמר הגואל, לא אוכל לגאול
לי פן אשחית את נחלתי,
גאה לך אתה את גאולתי כי לא אוכל לגאול. אז אני רק רוצה להגיד פה כמה כללים כלומדי תנ״ך. כלומדי תנ״ך, כשאנחנו שומעים בשלושה פסוקים יותר מעשר פעמים את השורש גאולה וגאל,
אנחנו מבינים שיש פה איזה סוגיה.
זה לא איזה ייבום רגיל, זה לא איזה עסקת נדלן. יש פה אירוע גדול,
כי הכתוב דואג לחפון ובאוזן, גאולה, גאולה, מי גואל, אתה גואל, הוא גואל, הוא גם קורא לו גואל, בסדר?
עניין שני, יש פה גם כן קריא וכתיב, צריך לשים עליו לב.
האם בועז מנסה להתחמק?
האם בועז הוא מנסה להגיד לגואל, בוא תיקח את זה אתה, התחייבתי, לא נעים לי, בוא תיקח.
תראו את הקריא והכתיב.
ויאמר בועז ביום קנותך עשה דמייד נעמי ומת רות המואבייה שאתה מת אנחנו קוראים קנית אבל כתוב קניתי
כלומר בועז אומר הלוואי שתשרב ואני אלך על זה הוא חם על העניין
כלומר הוא הבין שיש כאן איזה יש לו מוטיבציה גדולה מאוד להכניס את רות
לתוך עם ישראל עכשיו אני לא עונה למה מה המוטיבציה שלו אנחנו נענה על זה בסוף
מבטיח בעזרת השם מה המוטיבציה שלו זה קשוב
לברית בין הבתרים עוד
זה יונק נשם אבל זה ברור שבועז יש לו מוטיבציה
והוא הולך על זה בכל הכוח.
לא רק מוטיבציה משפחתית,
אלא מוטיבציה הרבה יותר רחבה. על כל פנים, הוא מציע לגואל כי הגואל קודם,
והגואל מסרב.
אני רוצה להגיד משהו על הגואל הזה. מי זה הגואל? הגואל הוא עוד אח של אלימלך, גדול מבועז,
שהמגילה קוראת לו טוב,
קוראת לו גואל וקוראת לו פלוני אלמוני.
וזה בעצם תהליך שהוא עבר.
הוא, יש לו פוטנציאל להיות גואל.
כלומר, יש לו פוטנציאל להיות הסבא של מלך המשיח.
אבל בגלל שהוא בוחר להיות טוב, מה הכוונה להיות טוב? הוא בוחר להתעסק רק בדברים
שהם מאה אחוז טובים.
הוא לא רוצה להיכנס בדברים מורכבים.
אז פה עכשיו תתחיל להגיד לי, לגייר את הגיור הזה, הוא גלט, הוא לא גלט, לא יודע, אני לא, מה אני צריך להיכנס את הראש שלי בתוך העניינים האלו, מה אני, לא רוצה.
בגלל הבחירה הזאת, לא להכניס את הידיים לתוך העולם המעשה ולקחת אחריות, ותמיד כשאדם לוקח אחריות הוא משלם איזשהם מחירים.
תמיד.
בסדר?
אז המגילה מוחקת אותו
וקוראת לו פלוני אלמוני. זה נראה לי הטיפוס עם הפרש הגבהים הגבוה ביותר בתנ״ך.
פוטנציאל להיות גואל,
גומר בתורך שאנחנו אפילו לא יודעים מה השם שלו.
כלומר, אם אתה תרצה לחכות, ועל זה נדבר הרבה, אם הבנים שמחה,
נדבר על זה שלמה החרדים לא עולים לארץ ישראל בזה, הוא אומר, כי זה לא נראה להם גלאט, יש פה ציונות, זה חילונים, כשזה יהיה גלאט נעלה,
חלק, כשזה יהיה מעודר. הוא אומר להם, אתם מחוץ לסיפור.
אתם פשוט לא תהיו ב... אתם תהיו אנונימוס,
לא חלק מהעניין.
חלק מהסיפור של הגאולה זה המוכנות להיכנס לתוך המערכות,
ולדעת שכשאדם נכנס לתוך המערכות הוא משלם מחירים. כנראה לא הכל יהיה בבת אחת, לא הכל יקרה כאן ועכשיו, יש פה עוד אנשים, צריך לחשב גם בהם,
צריך לפעמים לעשות פתרונות שהן בדיעבד, כל מיני דברים. כשמגיע לכאן הרב קוק, הרב של יפו והמושבות,
ויש כאן מצב חקלאי קשה בארץ ישראל,
אז הוא נכנס לתוך הסיפור של היתר מכירה. היתר מכירה זה לכתחילה? זה לא לכתחילה.
שילם על זה מחירים? שילם, אבל ככה נראה מי שלוקח
עול ואחריות.
יש הרבה חילוקים, בסדר. אני אומר,
האמירה של המגילה כלפי הגואל הזה
היא אמירה מאוד לא תקיפה.
תראו מה הוא אומר,
לא אוכל לגאול, הוא לא אומר לא רוצה, לא אוכל, לא אוכל, זה כאילו אנוס.
יש סיפור שהרב גורן כותב בספר שלו,
סיפור שהוא, אתה קוראות אתה לא מאמין שזה,
הסיפור הזה היה,
אבל הוא היה.
הרב גולן מספר שבמלחמת השחרור הגיעה להם ידיעה מודיעינית שהליגיון הירדני הולך
לתקוף את ירושלים
ולכבוש את ירושלים המערבית.
קרא לו דוד שלטיאל, נדמה לי, היה כאן מפקד ההגנה, אמר לו, תקשיב,
ההתקפה הולכת להיות בשבת, אני צריך
כל מי שיש לו שתי ידיים ושתי רגליים
לחפור תעלות.
בליל שבת.
בליל שבת. לך תשיג לי, עכשיו, הכוח הזמין, אחי, היה בחורי ישיבות.
אז הרב גורן הלך, אני לא אגיד, תשמע, למרות זה כתוב בספר, הלך למי שהיה אז ראש העדה החרדית,
אמר לו, תשמע, אני, הוא כמובן הלך קודם כל הרב הרצוג, הוציא מכתב מהרב הרצוג,
שזה פיקוח נפש וכולי, הלך לאחד מזה,
והוא התחיל להגיד לו, מה פתאום, חילול שעבס וכל זה, אז הרב גורן אמר לו, אין בעיה, תחתום לי פה,
שאתה אחראי על כל השפיכות דעים שתהיה פה בשעה הבוקר, תחתום לי.
אז הרב גורן אמר, הוא התחיל לבכות.
לא, מה אתה מכניס אותי לדבר הזה, אני לא יודע, שעה באיזה זה. התחיל כאילו לרעוד לו ולבכות לו.
הרב גורן רשם בן נולדות עבור הישועה, עזב אותו, הלך לבתי המדרש בעצמו, דפק על הסטנדר, אמר רבותיי, סיפר מה הולך להיות.
12 בלילה אני נמצא במקום הזה והזה, כל מי שמגיע שיגיע, הגיעו אלפי בחורים,
חפרו כל הלילה, הצילו את ירושלים.
איזה מין, כאילו, קיבעון כזה, או חוסר יכולת להכריע, לא יכולים לגרום על זה בגלל...
הגאולה מצריכה אחריות,
צריכה לפעמים לקבל החלטות קשות,
הכרעות קשות.
אז זה הגואל עכשיו. למה... מה?
מה זה?
נכון, בדיוק, נכון.
עכשיו, למה הגואל לא רוצה לגאול? מה הסיפור?
קודם כל בואו נבין שזה לא בגלל זה, זו סיבה צדדית, זו סיבה מאוד מאוד מרכזית.
ואנחנו ננסה להבין,
זה לא מובן פעמיים, גם לא מובן מה התורה אומרת וגם לא מובן מה בועז אומר,
ובעזרת השם ננסה לבאר את זה ביחד.
בועז מונע ממוטיבציה חשובה מאוד להכניס את רות לתוך עם ישראל בגלל, כנראה בגלל המעשה החשוב שהיא עשתה וכו',
מניח בפתח בית המדרש חידוש עצום.
עכשיו, אנחנו רחוקים מזה מאוד כי אנחנו,
אין לנו סנהדרין,
אנחנו לא כל כך מכירים את היכולת בכלל לדרוש את הפסוקים וכו', אבל אז סנהדרין זה היה אפשרי.
אבל עדיין, גם בכלים שלה זה נראה חידוש מפתיע ביותר. מהו החידוש?
שכשהתורה אומרת לא יבוא עמוני ומואבי ויקהל אדוני עד עולם,
כוונת התורה רק לזכרים ולא לנקבות.
זה החידוש.
עכשיו, החידוש הזה זה לא חידוש בהלכות דה רבנן,
בהלכות שבת. זה חידוש
בדברים החמורים ביותר של עם ישראל בשמירת המשפחה. כלומר, אם זה נכון, אז כל הכבוד.
אבל אם זה לא נכון, זה פסול יחס,
זה הדברים החמורים ביותר.
בועז מניח את זה, זה החידוש שלו.
בתור המנהיג, בתור השופט, בתורו של סנהדרין.
עכשיו, החידוש הזה הוא חידוש תמוה ביותר.
בואו רגע נבחן אותו. מה פתאום להגיד דבר כזה?
מניין אומרים דבר כזה?
הרי בכל מקום שהתורה מדברת על אומה,
על מצרי, על עמלקי,
על לא יודע מה, התורה מתכוונת לאומה,
הזכרים והנקבות, נכון?
מה פתאום להגיד כשהתורה אומרת עמוני ומואבי, היא מתכוונת דווקא לסכרים ולא לנקבות? מניין הסברה הזאת היא סברה משונה ביותר?
אז אפשר להבין כאילו למה גואל מתנגד.
גואל מתנגד בגלל ש...
תשמע, עם כל הכבוד לסברה שלך, ואם מחר הסברה תתהפך, אני אסכן את הזרע שלי?
אבל זאת לא הקושייה היחידה.
יש עוד קושייה קודמת, כי בהקשר הזה גם התורה מתפקדת כסוג של מדרש.
לפעמים התורה נותנת לנו הלכות ולא מבארת למה, אבל כאן התורה מבארת למה.
וכשהתורה מספרת, מבארת על האיסור של
איסור המוני ומואבי,
אז היא מסבירה.
בפרשת כי תצא,
אומרת יפה, לא יבוא עמוני ומואבי בקהל אדוני,
גם דור עשירי לא יבוא להם בקהל אדוני עד עולם. למה?
על דבר אשר לא קידמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים,
זו סיבה אחת,
באשר שכר עליך את בלעם בן באור מפתור ארם נהריים לקלליך.
כן,
לכן לזה לא תדרוש שלומם וטובתם כל ימיך לעולם.
וכאן הבן שואל, אני לא מצליח להבין,
פסוק אחד אחר כך כתוב, לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו.
בנים אשר יוולדו להם דור שלישי יבוא להם בקהל אדוני. זה מצרים שזרקו אותנו ליאור והרגו אותנו ושמו ילדים בתור לבנים בפירמידות. הם, אסור לתעב אותם והם יכולים לבוא דור שלישי בלהתגייר.
והמואבים שלא יצאו לקראתנו עם פחית אקסל וקורסון
שלא יבואו עד עולם, נכנסים בהם, ששכרו את בלעם, לא יצאו לקראתנו במלחמה.
לא, מישהו לקלל אותנו, איזה משהו מיסטי כזה,
אסור עלינו עין הרע, כאילו התורה נכנסת בהם בצורה החמורה ביותר. התורה בעצמן לא מובנת כאן.
הטעם של התורה לא ברור, יש פה פער לא מובן
בין המעשה לבין הגזרדין.
אומר דרשני,
מה הדרשה?
אז אנחנו צריכים לתת פה למסע ארוך.
נתחיל, נתחיל את המסע הזה.
בברית בין הבתרים,
הקדוש ברוך הוא אומר לאברהם,
כחל היא עגלה משולשת ועיל משולש ותור וגוזל.
הזוהר הקדוש אומר שתור זה רות.
כלומר, כבר בברית בין הבתרים נאמר לאברהם שישנו איזה כוח
שהוא כוח חיצוני, לא מהמשפחה הקרובה של אברהם, לא מזרעו,
שהוא חלק מהברית.
ואת הציפור לא בטר.
דווקא את התור הוא לא חותך אותו.
יש כאן איזו אמירה.
ואנחנו באמת רואים לאורך הדרך שאברהם אבינו מנסה לייצר איזה שהם ברית
עם אנשים שהם במעגל הקרוב אליו, אבל לא מזרעו שלו.
והמועמד הבכיר
לשיתוף פעולה הזה
זה לוט.
לוט הוא אחיין של אברהם.
אברהם, הרן ונחור עם אחים.
כולם בני תרח.
להרן יש בן לוט,
אחיין של אברהם אבינו, וללוט יש ילדים ובנות.
הסיבה של לוט הולך עם אברהם צמוד,
קודם כל כי בית אברהם מלמד אותו, מחנך אותו.
ודבר שני, כי הנחת העבודה היא שכשייוולדו לאברהם,
ייוולד לאברהם בן,
האישה שנוכל לקחת לבנו של אברהם תהיה אחת מבנותיו או נכדותיו של לוט.
זו התוכנית.
יש משהו אצל לוט,
בחסד
שהוא לומד מאברהם, שאמור להצטרף לבית אברהם ולבנות ביחד את הקומה שלה.
ואני מזכיר לכם שגם לוט הוא הבן של הרן,
שמת על קידוש השם, בסדר?
ארן, הרי אברהם נכנס לכבשן
ולא נשרף, נעשה לו נס,
וארן נשרף,
ככה אומר המדרש.
אז יכול להיות שאברהם גם מרגיש מחויב לילות, כי אבא שלו
היה מדרגה מאוד גבוהה, הוא מסר את הנפש.
מה קורה?
לאברהם אין ילדים.
לילות מחכה, מחכה, מחכה,
זה כבר לא מעט זמן,
מגיל 75,
20 שנה,
עד 25 שנה.
ובשלב מסוים,
יש ריב בין הרועים.
והריב, רש״י אומר,
זה שהרועים של לוט אומרים לרועי אברהם, חבר'ה,
הם אוכלים מהגזל.
אז אומרים אתם גזלנים.
לא, פתאום אנחנו לא גזלנים.
הקב' הבטיח את הארץ לאברהם.
לאברהם אין ילדים,
אז אחרי שאברהם ימות, מי שיירש אותו זה לוט. אז הארץ היא שלנו.
אם כך, לוט מחליט לפתח מדיניות עצמאית מאברהם.
הוא רוצה לרשת את אברהם, לא להתחבר אליה לרשת.
ולכן אברהם מבין את זה ומבקש מילות, תקשיב בוא, אם זה ככה בוא ניפרד.
לוט יכול היה לסרב להבין את הטעות שלו ולהגיד לא סליחה טעיתי אני איתך.
אבל הוא לא רק שלא מסרב אלא הוא בוחר במקום הכי הכי הפוך מאברהם שזה סדום.
וככה לוט יתרחק מאברהם.
אברהם עדיין ילך ויציל את לוט
למסור עליו את הנפש במלחמת סדום אבל לוט
בוחר להתרחק מאברהם.
כלומר הגרעין הזה שדיברנו עליו שנמצא משוטט
איפשהו בזרעו של לוט,
במקום להתחבר לאברהם
וליצור איזשהו חיבור, הולך ומתרחק מאברהם.
הולך לסדום.
מה נעשה כשנולד לאברהם בן?
במקום להתחתן עם נכדת
אחיו מהצד הזה,
היא מתחתנת עם נכדת אחיו מהצד הזה, נכון?
הרן ונחור הם אחים,
לוט ובתואל זה אותו סטטוס,
בנות לוט ורבקה אותו סטטוס. אז במקום שיצחק יתחתן עם בנות לוט, הוא מתחתן עם בנות בתואל.
אז זה אותו סטטוס משפחתי.
אבל משהו כאן
הלך לנו לאיבוד בדרך,
וכדרכם של דברים אפשר לגלגל את זה חזרה.
המדרש אומר, מצאתי דוד עבדי, איפה מצאתי אותו? בסדום.
סדום נהפכת, לוט בורח מסדום,
יחד עם שתי בנותיו, ושם קורה האירוע החמור במערה.
אירוע מורכב מאוד, נכון?
לוט בעל בנותיו.
ונולדים מהדבר הזה שני ילדים.
אחד קוראים לו בן מואב מאבא, שזה שמות חוצפנים, ואחד קוראים לו בן עמי,
גם כן, עמי בערבית זה הקרוב המשפחתי. דוד, דוד.
באמת, עמי זה האהוב.
אין את עומרי בערבית, זה האהוב שלי.
החיים שלי, כן.
אבל עמי, דוד זה האוהב.
האבא גם צריך לחנך, הדוד רק מביא סוכריות.
אז עמי זה דוד. עד כאן פינת העיד אל-קאדר.
אז זה בין עמי.
יפה.
עכשיו נשאלת השאלה,
מה פשר המעשה הזה
שקרה במערה?
יכולות להיות שתי אפשרויות.
אפשרות אחת, שזה מעשה נשגב
של חסד.
בנות תלות בטוחות שהעולם נחרב ואין מי שימשיך את המין האנושי.
אז למרות, כמובן, הסלידה האישית מהדבר הזה, ולמרות הקושי וכו', אומרים, אין ברירה, מה לעשות? העולם ייחרב? צריך לקיים את העולם, כמו אחרי המבול.
אז בלית ברירה הם
עוצמות העיניים, סותמות האף, אין מה לעשות,
חייבים לחיות מאבינו זרה,
וגם נראה שהקדוש ברוך הוא היה איתם,
כי כל אחת מהן התעברה, מהפעם היחידה שהיא הייתה עם אבא שלה התעברה.
אפשרות אחרת להגיד שזה מעשה הפקרות.
כחלק מההתפרקות הכללית, כחלק מהחורבן הכללי, לוט, אולי גם הבנות שלו, איבדו לגמרי את כל הזה, זהו, אין עולם, אין כלום,
הכול מותר, הכול הפקרות, נגמר הסיפור.
לא ברור מה המעשה הזה,
מה האופי שלו.
יש פה שתי אפשרויות דרמטיות מלמעלה ומלמטה,
ואנחנו לא יודעים להכריע.
כמו בהרבה מאוד דברים,
כשאתה לא יודע להכריע,
אז ההיסטוריה מכריעה בשבילך.
אתה רואה את התוצאות ומזה אתה גוזר אחורה את הנגזרות.
יכולות להיות שתי תוצאות למעשה הזה.
אם זה מעשה מופלא של חסד, חסד לא רגיל, חסד בלתי רגיל,
אנחנו אמורים לצפות שהתולדות, הילדים שייוולדו מן הדבר הזה, תהיה להם נטייה גנטית לחסד.
כי כל הסיפור, כל ההוויה שלהם הייתה תוצאה של איזשהו מעשה חסד.
לעומת זאת,
אם המעשה הוא מעשה ממזרות נורא של עזות וחוצפה,
אנחנו אמורים לצפות שהתולדות,
יהיה להם נטייה כזאתי לעזות וחוצפה.
זהו,
אנחנו לא יודעים, זה תלוי באוויר.
זה לא הפעם היחידה, אגב,
שמעשים מתבררים רטרואקטיבית. לדוגמה, עוד דוגמה, זה הגבעונים בספר יהושע.
הגבעונים באים להתגייר
בתחילת ספר יהושע.
לא ברור האם הם התגיירו באמת, התגיירו כי הם פחדו,
סימן שאלה, לא יודעים.
ההיסטוריה ממשיכה להתקדם.
כמה מאות שנים אחר כך שאול פוגע בגבעונים בצורה עקיפה, כי הוא פוגע בנוביר הכהנים, וזה פוגע בפרסה של הגבעונים, ובגלל הדבר הזה יש רעב בארץ.
דוד קורא לגבעונים, אומר להם, חבר'ה, אני מבין שזה בגלל שפגעו בכם, מה אתם מבקשים?
מה הם אמורים לבקש?
בגללנו יש רעב? אנחנו מיד מוכלים, אנחנו מיד מוותרים.
לא.
הגבעונים אומרים, אנחנו רוצים נקמה. איזה נקמה? כסף? לא.
פיצויים לא, נחלות לא, רוצים להרוג את בני שאול שנשארו מרצפה בטייל.
רוע לב, אכזריות.
מיד אומר הכתוב, והגבעונים לא מבני ישראל המה. הנה התברר רטרואקטיבית שהגירות שלכם לא הייתה גירות אמת, כי ישראל, תכונה בסיסית בעם ישראל,
ביישנים רחמנים וגומלי חסדים ולא אכזריים ונקמנים.
אז הנה דוגמה למשהו שמתברר רטרואקטיבית, אז גם כאן.
כשעם ישראל מגיע למבואות ארץ ישראל,
משה רבנו פונה אל המואבים
ומבקש מהם לעשות איתנו חסד.
עכשיו, כשקוראים את הפסוקים זה נשמע מגוחך כמעט,
מפני שעם ישראל לא צריך את הטובות של המואבים.
הרי יש לנו אוכל מן,
ויש לנו מים, יש לנו הכל.
אז מה הביג דיל? מה, בשביל הסיבוב המואב?
זה עוד איזה שבוע ללכת להקיף אותם.
מה האירוע? מה הסיפור?
משה רבנו אומר בספר דברים,
הוא אומר,
ואשלח מלאכים ממדבר קדמות אל שיחון מלך חשבון, ואחרי זה גם אל מואב,
אעברה בארצך, בדרך בדרך אלך, לא אסור ימין ושמאל,
אוכל בכסף
תשבירני ואכלתי,
ומים בכסף תיתן לי ושתיתי,
רק אעברה ברגליי.
האם הם הסכימו?
לא.
כאשר עשו לי בני עשיו יושבים בשעיר,
והמואבים יושבים בהר,
עד אשר יעבור את הירדן אל הארץ אשר אדון יתן לנו ולא עבר, כן? הם לא הסכימו.
המואבים, לא המואבים ולא ההמונים ולא אף אחד לא הסכימו.
עכשיו,
משה רבנו מגיש ל... בוא נגיד ככה, צריך להתאמץ כדי לא להסכים.
נגיד שעכשיו אני הולך לרכב שלי,
ונגיד שאני עכשיו צריך לנסוע מפה לפתח תקווה,
לרחוב הרב משורר, בסדר?
בא, מתלווה אליי מישהו, הוא אומר לי, תקשיב, אני צריך טרמפ לפתח תקווה רחוב הרב מישור, אפשר לנסוע איתך?
הוא כבר הולך איתי.
הוא אומר לי, ותוך כדי הוא מוציא לי 100 שקל, הנה בבקשה השתתפות בדלק,
אני אשב מאחורה, הבאתי גם פירות, אתה רוצה קצת לאכול משהו? כאילו,
נפתח לו את הדלת, הוא ייכנס, לא זה.
צריך מאוד להתאמץ כדי להגיד לאדם כזה לא,
נכון?
אבל צריך להתאמץ.
צריך להתאמץ.
צריך להתאמץ.
אתה יכול להבין אדם שהוא לא יוצר למישהו בטרמפיאדה,
לא יודע, שם לב, אבל אדם בא אליו מישהו, שואף לו בבקשה 100 שקל, אני נדחה בדלק, הנה הבאתי גם פירות, הבאתי גם אוכל,
אני גם אשב מאחוריו, אני לא אפריע לך, אני זה,
תפאדל אדוני, בכבוד.
זה פחות או יותר מה שעושה משה רבנו למואב,
למואב, הוא אומר, תקשיבו, תנו לנו לעבור, נקנה מכם אוכל, נקנה מכם כסף, נקנה הכל, הכל פינוק מלא, רק כאילו, זה כמו שמישהו מבקש ממישהו שייתן לו לשתות מים, אבל הוא לוקח את הכוס ומוזג לו מים קרים, ומגיש לנו, הנה, תן לי לשתות.
כן.
ומואב לא מבינים
שזה לא שמשה צריך מהם משהו,
משה בודק אותם.
אם אדם מציעים לו כזאת מעטפת של חסד,
והוא מסרב,
מה זה אומר עליו?
עם, אומה, מה זה אומר עליו?
שיש לו משהו בגנטיקה
נגד הדבר הזה.
כן? משהו בגנטיקה, משהו ביסודות העמוקים ביותר,
שהם אכזריים ורעים.
עכשיו בואו נחזור חזרה לפסוקים שקראנו ונקרא אותם בצורה מלאה.
כי בפעם הקודמת שקראנו, ב-כי תצא,
לא קראתי לכם את הכול.
אבל עכשיו נקרא את הכול.
לא יבוא פצוע דקה וכרות שופחה ביקהל אדוני.
פסוק אחד.
לא יבוא ממזר בקהל ה' גם דור עשירי לא יבוא לו בקהל ה'
סוג שני
לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה' גם דור עשירי לא יבוא להם בקהל ה' עד עולם למה?
על דבר אשר לא קידמו אתכם בלחם ובמים ועל דבר אשר שכר לך את בלעם בן באור לקללך כלומר
זה שהם לא יצאו בלחם ובמים זה לא סיבה אלא זה סימן סימן למה?
לממזרות
הבנתם?
כלומר התברר שהמעשה הראשון של בנות לוט לא היה מעשה של חסד, אלא היה מעשה של עריות בעצם, כתוצאה מהדבר הזה בזרע בא לידי ביטוי תכונת העזות והחוצפה,
אין שם נטייה לחסד, ממילא זה מגדיר שהם ממזרים.
ולכן, זה שני פסוקים שהם כמעט זהים.
לא יבוא ממזר בקהל ה',
גם דור עשירי יבוא לו בקהל ה', לא יבוא המוני יבוא בקהל ה', גם דור עשירי יבוא... זה כמעט אותו פסוק.
טק-טק.
ובמובן הזה גם זה אפילו לא פסוק גזעני לצורך העניין, כן? כי גם בעם ישראל מי שהוא ממזר לא יכול לבוא בקהל השם. זה כאילו שוויון, פשוט אומה שלמה של ממזרים, זה הכול.
והסיפור של הלחם והמים זה סימן ולא סיבה.
זה האירוע.
ככה מוסברת
מצוות התורה לא לקבל את עמון ומואב.
אבל עכשיו זה רק
מעצים עוד יותר את הקושייה על בועז,
אז מאיפה הגיעה לבועז הסברה הזאתי?
אגב, זה גם מסביר למה התורה מצלמת פה את בלעם בן ביאור לקלליך,
כי זה בדיוק המאפיין של תכונת העזות שהוא הולך לקללות.
מלחמה זה משהו לגיטימי, אבל קללות ודברים כאילו, נמוך.
בואו נראה מה קורה.
כשבועז,
מה?
מה?
נו?
אז מה?
אז מה?
כן, זו הוכחה שכשכתוב בנים זה גם בנות.
ברור שזה גם בנות.
לא, לא, זה קשור למצרי בכלל, לא קשור לסוגיה שלנו.
טוב,
הלאה.
מה קורה כאן?
כשבועז רואה את רות,
ברור לו
שמעשה החסד שלה
חורג
לגמרי ממשהו שאדם יכול לעשות.
יכול לעשות, כלומר זה דרמטי מדי.
רות משלמת כאלה מחירים
כבדים בזה שהיא עוזבת את מואב ועוברת לבית לחם,
שזה משהו על אנושי כמעט.
אז בעצם בועז מזהה כאן לא רק אדם טוב, אלא תכונה.
תכונה שנמצאת אצלה באישיות בילד אין.
שהייתה עלומה, הייתה מכוסה,
והמפגש עם נעמי כמו הדליק אותה.
יש בפנים איזו נקודת מצרות שהמפגש עם נעמי,
אבל זה כבר היה בפנים.
וזו הסיבה שבעצם בועז מבין שאת הדבר הזה אנחנו צריכים לצרף לעם ישראל.
זה שלנו.
זה חוזר חזרה, כלומר, יש כאן איזושהי הזדמנות לסגור מעגל
עם מואב,
עם לוט,
עם אברהם, עם ברית בין הבתרים,
עם התור הזה, אותיות רות של הזוהר,
עם איזה כוח שקיבל המון המון השקעה מאברהם אבינו, אברהם אבינו השקיע המון בלוט,
והסתובב המון המון שנים בחוץ, ועכשיו הגיע הזמן להכניס אותו פנימה.
כי כשבועז מסתכל על רוט הוא אומר, לא יכול להיות
שמהאומה הזאת, שלא הסכימו לעשות חסד
הכי הכי מתבקש,
תצא מישהי כזאת שעושה חסד שרוב בני אדם לא היו עושים אותו.
רוב בני אדם, אולי כל בני אדם לא היו עושים דבר כזה. עוזבים,
עוזבים, רות הייתה בת מלאכים, עוזבים מעמד, עוזבים זה, והולכים למקום שהם יהיו כל החיים שלהם עניים מרודים. אין סיכוי שדבר כזה יקרה.
אם זה קורה, זה אומר שיש לה איזושהי תכונה מאוד מאוד מיוחדת.
משהו שבפנים.
ועל זה בועז מוכן להילחם.
מה הוא בעצם אומר?
מה הטענה? זה בעצם הכל מדרשים, גמרא מפורשת.
הוא אומר ככה
ישרים דרכי אדוני,
צדיקים הלכו בעם,
ופושעים ייכשלו בעם.
באותן דרכים בעצמם
יכול אדם ללכת ולהיכשל,
יכול אדם ללכת ולהצליח.
במעשה לוט ובנותיו
שימשו בעת ובעונה אחת
שתי כוונות בעיר בוביה.
כוונת בנות לוט
וכוונת לוט.
הם התכוונו לשם שמיים.
הוא התכוון
לשם אברה.
הם התכוונו לשם שמיים, כמו שכתוב בפסוקים.
אבינו זקן,
ואיש אין בארץ לבוא עלינו כדרך כל הארץ. הם חשבו שהעולם נגמר,
ושאבא שלהם זקן, ושאם הם לא ילדו לו ילד, אז המין האנושי ייכחד.
אז הם הלכו ומסרו את הנפש, עשו את הדבר הכי גדול.
והוא לא חשב כלום, הוא שתה יין והתפרק, והבין פחות או יותר מה קורה, אבל לא בדיוק היה אכפת לו.
באותו מעשה כוונות מעורבבות.
ולכן גם בתוצאה שזו התפצלות.
הצד הזכרי של המעשה, הצד שלא בא לידי ביטוי בזכרי אדום ומואב והמון,
ומפתח אומה רעה
ללא נטיות לחסד.
אגב, תראו, היום השיח הזה הוא שיח
כבר שנהיה מזוהם.
לדבר על גזענות, באמת המילה גזענות היא מילה שלא צריך להשתמש בה,
כי כבר יש לה קונוטציה שלילית והכניסו בתוכה את נון הגנאי.
נון הגנאי.
אתה מכניס משהו נון, אז אתה הופך אותו למגונה.
לאומיות זה בסדר, לאומנות זה גרוע.
כן,
ובכן על זה הדרך.
גזעי, פעם היינו בתנועת נוער, הבן אדם גזעי, כן, זה היה איזה מחמאה, גזענות זה כבר גנאי. אז אולי לא צריך להשתמש במילה הזאת באמת,
אבל אפשר להשתמש במילה תכונות.
תכונות.
יש תכונות לאומות.
יש תכונות.
כמובן שיש הגירה וזה, אבל אתה יכול להסתכל, נגיד, העם היפני, נגיד, בסדר?
העם היפני הוא העם האכזרי ביותר,
לא נדבר רגע על האויבים שלו,
בתוכו, בינו לבין עצמו.
אין שם מקום להזדמנות שנייה.
אין שם מקום, אתה אמור לעמוד בציפיות,
ובתרבות יש שם חרקירי, מי שנכשל צריך להתאבד. זו הציפייה החברתית ממנה.
והעם הצרפתי יש לו נטייה לפילוסופיה,
והעם הגרמני יש לו נטייה, יש נטיות, נטיות, תכונות יקראו לזה.
בסדר?
זה הכול.
אולי אני בכל אופן אגיד משהו על המילה גזענות,
כי היא חשובה, סתם, בגלל שאנחנו מתעסקים פה וצריך להבין מה התורה אומרת.
מה התורה אומרת.
ומדהים לראות גם איך הנאצים עלו על זה.
הטבע הוא גזען.
הטבע.
הבריאה.
החזק שורד,
החזק הורג את החלש,
יש גזעים שונים,
הגזעים גם מפתחים את עצמם,
וככה עובדת כל הבריאה.
הנאצים אמרו,
אם הכל עובד ככה, אז למה זה צריך להיתקע אצל בני האדם? מה אנחנו שונים מזה? גם אצל האדם צריך שיהיה גזע עליון, גזעים נחותים.
הגזע הנורדי הוא העליון, הארי מתחתיו,
אחרי זה הסלאבי,
אחרי זה ה...
היהודים זה בכלל תת גזע, כן?
אונטרמנץ'.
למה להתנהג אחרת מאיך שכל התווה מתנהג?
הם לא יצטרכו להבין בפילוסופיה הנאצית למה להשאיר אנשים מפגרים או נכים בחיים?
מה את טוענת? אנחנו רק דופקים את עצמנו.
אדם כזה נכה, אז צריך גם לטפל בו, וצריך זה, הוא מעכב את כולנו, בוא נהרוג אותו ונמשיך קדימה. כמו שיש איזה אריה שנולדת לו לביאה, איזה גור כזה, מאפן שלו,
אז היא זורקת אותו, ממשיכה הלאה, נגמר הסיפור. אתה מעכב את כולנו.
האם את, עכשיו, אז אפשרות אחרת להגיד, לא, אין דבר כזה תכונות,
כל בני אדם נבראו שווים, כמו ההצהרה האמריקאית, אנחנו מאמינים כי בני אדם נבראו שווים.
אני אנצח בתחרות 100 מטר באולימפיאדה,
דברו איתי.
כנראה זה לא יקרה, פשוט לא יקרה, נגמר הסיפור. הם רצים יותר מהר.
חד משמעי. וביום של, לא יודע מה, היו, תסתכלו עכשיו ב-NBA וכל זה,
יש שם איזה לבן אחד, שניים, ככה, בשביל המסירות.
כן, אבל... מה?
אבל עוד.
אבל מה אומרת התורה?
התורה לא מתכחשת לזה.
יש הבדלים.
רק התורה מטילה, בדיוק הפוך מהטבע,
ככל שאתה יותר עליון,
ככה אתה יותר אחראי להושיט יד לחלש, לעזור לו, לרומם אותו, לתמוך אותו, לתת לו חינוך, לתת לו ממון.
הפוך מכל הטבע.
אסור לך לדרוס אותו חלילה, אתה אמור להושיט לו יד ולעזור לו, זו תפיסה הפוכה לגמרי מהכל.
התורה לא מתקראת, זה מה שהופך את זה גם למעניין.
כי באמת זה הטבע, זה הבריאה, אז יש לנו נטייה כזאת,
אם אני חזק אז אני זה, ובאה התורה ואומרת, תתגבר על הנטייה שלך,
תתגבר עליה, ותעשה הפוך.
אם אתה עשיר, תחלוק את הכסף שלך עם העני,
אם אתה חזק,
תבוא לעזרת החלש, תושיע אותו,
אם יש לך עוצמות כאלה ואחרות, תדאג שלמי שאין לו גם יהיה.
תרים את כולם אליך.
באחריות. פנימה פטרונות לא מתאים לכאן, אבל באחריות.
זו תורה מהפכנית.
עכשיו, ברגע שאתה אומר שכולם שווים, א', זה לא נכון, פשוט זה לא נכון, עובדתית זה לא נכון,
וב' הורסים את כל המופע המוסרי הזה.
ברגע שאתה אומר, אנחנו שונים, יש כאלה ויש כאלה,
אבל ככל שאתה יותר התברכת בתכונות, בכישרונות כאלה ואחרים,
אל תעוף על עצמך, אלא תושיט את יד למי שלא, ותעזור גם לו.
זה המבנה של התורה.
סגולה מכל העמים, לב שבאיברים, וכן הלאה הדרך. טוב, סגרו סוגריים.
אומר בועז,
אומר בועז,
התכונה של רות היא עמוקה מדי,
בכדי שנתלה אותה רק בבחירה שלה.
זה עמוק, עמוק מזה.
בסדר?
איך נבין את זה בדור שלנו?
כל מי ששמע ברדיו שקמה מדינת ישראל,
הרס את החפצים ועלה,
כולל עכשיו כח באייר,
יום האזכרה ל-5000 כנראה
יהודים מאתיופיה, אחינו, שנפלו במסע בדרך ברגל,
מה, הוא עשה את זה בגלל בחירה?
הוא בחר?
הוא גם בחר,
אבל אלפיים שנים דחפו אותו,
של שבועה לירושלים, דחפו אותו, זה כמעט היה, זה חזק מהם.
ודיברו עם חבר'ה מאתיופיה, זה פשוט היה ככה, יום אחד באים לכפר,
ראש החמולה אומר, הולכים לירושלים. זהו, מעכשיו לעכשיו.
מתחילים הלכת.
זה משהו חזק. אז כשבועז רואה את המופע הזה אצל רות,
הוא משלשל את הכול רטרואקטיבית לאחור.
הוא אומר, אוקיי, כנראה המעשה הזה היה מעשה מורכב.
הצד הנקבי
מתכוון לשם שמיים, ולכן הוא מתפתח
לבנות לוט,
לבנות מואב, והנה רות היא עיסוק של איזה מסקנה מהבנות האלו,
וואו, מופע חסד שאפילו בעם ישראל אין כמוהו.
ומהבנים זה בעצם הולך עם המעשה של לוט ומתפתח כאלה שאפילו חסד הכי מינימלי הם לא מוכנים לעשות.
ולכן את החסד הזה של רות בועז רוצה אצלנו,
אנחנו זקוקים לו.
וממנו עומד דוד המלך,
שמלכות בית דוד היא מלכות של חסד,
כן?
חסדי דוד הנאמני.
זה מה שרואה בועז.
על זה הוא הולך בכל הכוח.
אולי עכשיו אנחנו טיפה יותר מבינים את הגואל שקצת מפחד, זה מבנה כזה מבריק ומעניין ומרתק,
אבל בועז זה חלק מהסיפור של הגאולה לקחת אחריות.
הוא מגייר את רות, מתחתן איתה,
וממנה עומדת
שלשלת המלוכה. יש עוד מה להאריך בזה, כי הסיפור הזה לא נגמר, הוא ממשיך גם בימי דוד המלך,
נאור מחדש, אבל רק ניסינו להבין את הסיפור של המגילה עצמה.
את הסיפור של המגילה עצמה, את המלחמה של בועז, לקיחת האחריות. זה כל הסיפור של הגאולה, לקיחת האחריות וההבנה שהדבר הזה, רות,
היא צריכה להיכנס פנימה אלינו. למה נקרא שמה רות?
כי ממנה יצא דוד שריבהו להשם יתברך
בשירות ותשבחות.
יהי רצון שיהיה לנו חג שמח ונזכה להבין את רות העומק, חזקו ואמצו.
