מגילת רות היא מגילה נפלאה מאוד, כמובן. יש לה, מכיוון שחלק מהקהילות קוראות אותה בלילה,
לפני התפילה, לפני התפילה,
אז קורה דבר נפלא שבו אלימלך יורד למואב ופתאום נולד דוד.
והיא שאה, היו לי דוד, נרדמים, והופ.
עבר מהר, מה שנקרא.
אז אנחנו ננצל את זמני ההירות שלנו כאן ונלמד את המגילה, בסדר?
אז נתחיל.
פרק א' ויהי בימי שפוט השופטים ויראה בארץ וילך איש מבית לחם יהודה לגור בשדה מואב ואשתו ושני בניו
בשם האיש אלימלך ושם אשתו נעמי ושם שני בניו מחלון וחילון אפרתים מבית לחם יהודה
ויבואו שדה מואב ויהיו שם. וימות אלימלך איש נעמי ותישאר היא ושני בניה
וישאו להם נשים מואביות שם האחת עורפה ושם השני רות
וישבו שם כעשר שנים וימותו גם שני מחלון וחיליון ותישאר האישה משני ילדיה ומאישה
פקד אדוני את עמו לתת להם לחם.
בואו רגע נעצור כאן. מה הסיפור שקורה כאן, וגם למה הוא מאוד מאוד רלוונטי אלינו?
קודם כל, נמקם את מגילת רות על הרצף של ספר שופטים.
מגילת רות קוראת,
בשפות השופטים, היא קוראת אחרי יפתח.
אחרי תקופת יפתח, אז יש שופט שבספר שופטים מופיע בתור אבצן מבית לחם, זה בועז, ושם קוראת מגילת רות.
אני מזכיר לכם שתקופת יפתח הסתיימה במלחמת אחים הכי נוראה בספר שופטים.
הרוגים היו שם,
יותר גרוע מפילגש בגבעה,
וזה אומר שהמצב החברתי הוא מצב
מאוד מאוד לא טוב.
על מה בנויה חברה מתוקנת?
חברה מתוקנת בנויה על כך שיש איזושהי דלתא קטנה,
אפילו לא גדולה, אבל קטנה,
בין הרצון שלך לקבל לבין הרצון שלך לתת.
בסדר? זו חברה טובה.
תתחילו מבניין, ועד בית, בסדר?
אם כל הדיירים יש להם רצון לתת יותר ממה שהם מקבלים, אתה גם מקבל, אתה מקבל שירותים,
אבל הם רוצים טיפה יותר לתת, החיים גן עדן.
ההוא שם איזה עציץ בלובי, ההוא משקה, ההוא רואה איזה נייר, מרים אותו,
השני, כל אחד טיפה נותן יותר ממה שהוא מקבל. אם כל אחד רוצה קצת יותר לקבל ממה שהוא נותן, נותן, החיים נהיים גאונם.
ההוא לקח לי, הוא תפס לי את החלן. ככה זה עובד בבניין,
בסדר? וככה זה גם עובד בחברה הכללית. צריך, כמובן, ככל שהדלתה יותר גדולה,
אז יותר גדול, עד למופע המהמם,
אולי מרוב שהוא מהמם הוא גם לא כל כך החזיק מעמד, של הקיבוץ,
המצאה הישראלית, שבו אתה נותן 100% ומקבל רק מה שאתה צריך,
וזה כל כך אידיאלי וזה כל כך דרמטי שזה לא החזיק מעמד, כי באמת צריך להיות צדיק יסוד העולם כדי להחזיק מעמד בחיים כאלו. היה כנראה כמה דורות שהייתה רוח גדולה שלקחה את זה. היום
יש מעט קיבוצים שנשארו עם השיתופיות,
בדרך כלל קיבוצים חזקים כלכלית.
הרוב יצרו איזושהי הפרדה כלכלית,
אבל סולידריות חברתית, זה משהו כזה בעיניי, והוא גם יפה מאוד.
התוצאה של חברה כזאת,
התוצאה של חברה כזאת,
שהיא לוקחת את מה שהיא נותנת, התוצאה היא רעב.
זה העונש המקראי על חברה שבה אתה רוצה לקחת
מה ששייך לזולת ולא שלך, אתה רוצה לקחת יותר אליך,
אומר הקדוש ברוך הוא ככה, אין בעיה, אני עכשיו
אחסום את כולם.
אם אתה לא יודע לחלוק את מה שיש לך עם האחרים,
ובנוסף אתה גם רוצה לקחת לאחרים מה שיש אצלך, אז ניקח לכולם. זה בעצם הסיבה של הרעב. כלומר, הרעב כאן, הרעב במקרא הוא תמיד,
הוא לא משהו אגרונומי אלא הוא משהו חברתי, משהו פנימי.
וזה מה שקורה כאן, כן.
בדיוק, בדיוק.
נכון, נכון. כלומר, יש שפע, אבל בני אדם עושים אחד לשני.
יפה. נכון, נכון, נכון, נכון, נכון מאוד.
עכשיו,
בסדר?
יפה. עכשיו, זו אמירה אחת.
האמירה השנייה היא כזאתי, אלימלך הוא מנהיג,
יכול להיות שהוא שופט,
השופט,
בממשלת יהודה, שהוא שופט מקומי, זה לא משנה,
הוא המנהיג.
מה שקורה כאן
זה דבר מרתק שהאפשרות הזאתי היא אפשרות מפתה עד היום.
מהי האפשרות המפתה?
האפשרות המפתה היא להיות יהודי,
אני אנסה לך את זה במונחים של ימינו, בסדר?
להיות יהודי בלי להיות ישראלי.
כלומר, לרדת לחוץ לארץ,
ברגע שאתה יורד לחוץ לארץ, אתה מוריד מהגב את המטען הלאומי.
אין מילואים, אין צבא, אין זה, כאילו... ואתה אומר, אני אשאר רק יהודי.
בלי הטונאז' הזה על הגב,
שאתה צריך ללכת למילואים, ואיך גם לשלוח את הילד שלך לצבא,
ומאלמים עליך איראני וחיזבאללה, ולא מתאים לי כל הבלאגן הזה, תן לי לרדת ולוותר רגע על הזהות הלאומית שלי ולהישאר עם הזהות הדתית.
זו האמירה.
והמגילה עונה בצורה חדה מאוד,
היא מעניקה תשובה לניסיון הזה.
מה שמתברר זה שמי שיורד לחוץ לארץ
מתוך כאילו מטרה לוותר על הזהות הלאומית ולשחק עם הזהות הדתית,
מהר מאוד
הילדים שלו מתבוללים.
ואני כרגע פותח לכם סוגריים.
יצא לנו לפגוש באיזושהי מסגרת של השתלמות מישהו שביקר בקהילות בארצות הברית,
אולי הזכרתי את זה כאן כמה פעמים, כאן לא הזכרתי את זה.
בארצות הברית,
אבל הוא ביקר שם,
אז אני מספר את הסיפור משם,
אז אנחנו יודעים שיש התבוללות, נכון?
מתברר שקבוצת הסיכון הגבוהה ביותר זה הישראלים היורדים.
הם הכי,
שם המצב הכי הכי חמור, כי היהודים בגלות יש להם איזשהו,
יש להם נסיוב כזה, הם כבר נושאים על הגב את המבינים, הגויים וזה, הם מאוד מאוד חזקים גם בקהילה.
הישראלי היורד,
מה שהגן עליו כאן זה הישראליות שלו,
שם אין לו את זה, יהדות, גם פה היה לו פחות.
הוא לא מוכן לשלם כסף על להיות חבר בקהילה, זה עולה הרבה כסף.
כי למה שהוא ישלם כסף על משהו שכאן הוא קיבל בחינם?
אז הוא כאילו חושב שזה יסתדר והילדים שלהם כבר הם אמריקאים לגמרי.
אז המגילה מספרת את זה. מחלון וחיליון שיורדים למואב הם מתחתנים עם גויות. ויישאו להם נשים מואביות שהן האחת עורפה בשבע שניטרות והן מואביות. לפי פשט הפסוקים, גויות, לא גיירו אותם ולא כלום.
אלימלך מת, מחלון וחיליון מת.
כלומר, הגמרא גם אומרת שזה לא השם שלהם, מחלון וחיליון,
אלא השם שלהם האמיתי זה יואש ושרף,
ומחלון וחיליון זה על שם התוצאה.
יואש ושרף התייאשו,
התייאשו מהסיפור הלאומי כאן, ולכן התחייבו שרפה.
מחלון וחיליון זה התוצאה, מחלה וכליה.
אבל בעצם המגילה מספרת כאן את הסיפור של מה קורה למי שיורד מהארץ.
גם אם בדור הראשון תהיה הצלחה,
בדור השני כבר לא יהיה.
או תהיה התבוללות או תהיה כאילו אתה חושב שאתה עוזב את הארץ, אתה לא מבין שכאילו הארץ עזבה אותך.
יש מיליון ישראלים כאלה בחוץ לארץ,
לזכה אותם על השם לחזור לארץ.
היחידה
שכנראה לא הייתה חלק מהעניין הזה ומהסיפור הזה זה נעמי, היא לא רצתה לרדת,
לה הייתה לה ברירה אחרי בעלה היא שילמה את המחיר הכבד ביותר,
אלמנה ושני בניה מתו,
לא כתוב גם שיש לה נכדים כמובן,
ולכן היא קמה לחזור. ותקומי בכלותיה ותשה משדה מואב,
כי היא שמעה בשדה מואב, כי פקד אדוני את עמו לתת להם לחם. וזה כבר מספר לך מי זאת נעמי.
היא לא שומעת שיש לחם
בבית לחם, כי לחם יש לה גם בשדה מואב.
לא כתוב שהיא רעבה בשדה מואב. היא שמעה
שפקד השם את עמו. כלומר, היא כל הזמן מאזינה לכל רדיו רקע, בדרך כלל, לכל ירושלים לגולה. היה פעם, זה נכון?
כל ישראל, כן, כל ירושלים לגולה, משהו כזה, כל ישראל לגולה, כן, היה כזה. היא מאזינה לרשת הזאת,
והיא מקשיבה שפקד השם את עמו, היא רוצה לעלות.
והיא עושה את זה.
למה אתה אומר את זה?
לא, אני חושב שהכוונה היא שכל זה קרה תוך כדי עשר שנים.
בעשר שנים האלו מת בעלה,
התחתנו בניה עם גויות, ואז מת בעלה, ואחרי זה מתו שני הילדים.
טוב,
בתצא מן המקום אשר הייתה שמה ושתה כלותיה אמה ותלכנו בדרך לשוב אל ארץ יהודה.
בתאמר נעמי לשתי כלותיה לכנה שבנה אישה לבית אמה
יעש אדוני עמכם חסד יש פה קריא וכתיב אנחנו נותן עליו את הדעת בהמשך כאשר עשיתם עם המתים ועמדי
ייתן אדוני לכם ומציינה מנוחה אישה בתשעה
ותשק להם ותשאנה קולן ותבקנה
ותאמרנה לה כי איתך נשוב לעמך
ותאמר נעמי לשבנה בנותיי למה תלכנה עמי העוד לי בנים במאיי והיו לכם לאנשים שבנה בנותיי לכנה כי זקנתי מיהיות לאיש
כי אמרתי יש לי תקווה, גם הייתי הלילה לאיש וגם ילדתי בנים. עליהן תשברנה,
תסברנה עד אשר יגדלו, עליהן תעגנה לבלתי היות לאיש.
על בנותיי כימר לי מאוד מכם,
כי יצאה אבי יד אדוני.
ותיסע לנקונה ותבכנה עוד,
ותשע קורפה לחמותה ורות דבקה בה".
טוב, אז זה מספר את הסיפור בעצם, כן, הן הולכות איתה. כנראה היה להם קשר טוב, קשר משמעותי וכו', אבל כשנעמי מתחילה להסביר להם בשכל בריא, מה שנקרא,
שאין להם שום סיכוי, אין להם שום סיכוי בבית לחם.
חבל להם על הזמן.
כי הן נמצאות במעמד החברתי הנמוך ביותר.
הן גם גויות,
בשלב הזה לפחות, לא ניתן לגייר אותן אפילו כי הן מואביות.
הן גם אלמנות,
והן גם היו האלמנות של הבוגדים,
מחלון, חיליון ואלימלך, שבגדו והם לא איזה להיט, וכולם זוכרים אותם שם מאוד מאוד לרעה, אנחנו נראה את זה בהמשך.
כמה טינה הייתה בלב ליושבי בית לחם כלפי המנהיג שעזב אותם ונטש אותם וחבל על זה הדרך, כן?
זה עכשיו ערב יום ירושלים, אחד השירים הכי הכי יפים שאני הכי אוהב על ירושלים,
בביצוע של יהורם גאון, זה ציון תמאתי.
ציון, יש גם הגבעת רון.
תמאתי, ציון חמדתי, לך נפשי מרחוק הומיאה, תשכח ימיני, אם אשכח יחפתי.
מה השורה הבאה?
שורה קשה, אבל זה פסוק בתהילים.
אני אגיד אותה, נראה אם תגידו,
עד תעתר בור קברי עליי פיה.
מה אמרתי?
תעתר בעין
או באלף? באלף. עד תעתר בור קברי עליי פיה.
זה פסוק בתהילים, בסמ״ך,
סמ״ך נראה לי, תהילים סמ״ך.
עד שכאילו, אני לא יודע, עד שהבור סוגר עליי.
כן, זה ככה, טיון טעמתי. מנחם מנדל דוליצקי כתב את השיר הזה,
הוא מעולם לא היה בארץ.
הוא היה ברוסיה,
היה ככה מהמסכילים וזה,
ואז הוא עבר לארצות הברית,
שאלו אותו,
איך אתה לא עולה?
הוא אמר, הגעגועים לציון גדולים מציון עצמה.
אם אני אעלה אני אפסיק להתגעגע.
ציון תמדתי.
אבל זה שיר יפה.
מספרים על, היה אחד העוזרים של הרצל,
שהיה פעיל ציוני וזה,
25 שנה. אחרי 25 שנה הוא הגיע לארץ.
אז הוא אמר, ראיתי שכל מה ששיקרתי 25 שנה, הכל אמת.
אז היא מסבירה להם,
אין לכם סיכוי, אם אתם תגיעו כאן לארץ ישראל, אין לכם סיכוי.
מי ייקח אתכם?
אז בסדר, אחרי כל ההתרגשות ואחרי כל ה... פה ושם, אז באמת עורפה מבינה דבר מתוך דבר,
ועוזבת אותה.
אבל רות, לא.
בתאמר,
הנה שבה יבינתך אל עמיו ואל אלוהיה, שובי אחרי יבינתך.
בתאמר רות,
אל תפגעי בי לעוזבך, לשוב מאחרייך.
כי אל אשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין, עמך עמי ואלוהיך אלוהי,
באשר תמות ימות ושם אקבר,
כה יעשה אדוניי לי וכה יוסיף, כי המוות יפריד ביני ובינך".
וואו. איזה פסוק.
הרבה, מזכירה בו מוות.
מה קרה לרות?
מה שקרה לרות
זה מה שקורה לפעמים גם לנו.
וזה מה שקורה לאדם
כשהוא חווה חוויה עמוקה
של אמת.
רות פוגשת את נעמי.
וכנראה זאת הפעם הראשונה שלה בחיים שהיא פוגשת אישה
שיש לה עולם תוכן ומשמעות בחיים,
ושהיא, שאלה, כאילו, סיפור אחר מעבר למה שכולם חיים בו.
והנשמה הרגישה של רות קולטת שכאן יש איזה משהו אמיתי.
משהו אמיתי.
ואז היא אומרת לה, רגע, מה את בעצם מציעה לי? את מציעה לי לחזור חזרה למואב, לחיים הקודמים שהיו לי.
ומה בדיוק אני אעשה בחיים הקודמים האלה? מה, אני אחזור חזרה להיות מואבייה? כאילו, מה? אחרי שראיתי אותה, אחרי שראיתי איך את נראית, אחרי שראיתי איך זה נראה,
אז את מצפה שאני אחזור אחורה?
מבחינתי, לחזור אחורה זה מוות.
אז אני איתך,
לא יודע מה יהיה המצב שלי, החברתי, כזה, אחר, למטה, למטה, לא מעניין אותי.
אחרי זה, יש סיפור של רבי נחמן על מי שטעם יין הונגרי.
מי שפעם אחת טועם יין הונגרי,
כבר אי אפשר למכור לו, ליהנות אחרים ולהגיד לו זה יין הונגרי. אני יודע איך זה נראה, מה אתה בא להגיד, אני יודע איך זה נראה.
אז מי שפעם אחת טעם, וזה קורה לכל אחד מאיתנו, לפעמים אתה אומר, תשמע, לא יודע,
אדם,
כל מיני מציאויות זה יכול להיות. אדם הלך פעם לאיזו הופעה,
ההופעה הכי טובה,
כן?
אז זהו.
אז הוא יודע איך זה נשמע. עכשיו כל דבר אחר שלא תגיד לו זה לא זה.
הוא כבר יודע איך זה נראה.
הוא יודע איך זה יכול להיראות.
אז אם אדם חווה פעם אחת איזושהי חוויה משמעותית של שמחה או של אמת
או של זה, אז
קצת דפק לו את החיים.
זהו, הוא כבר לא יוכל יותר לרמות את עצמו.
אז רות עוברת לנעמי,
תקשיבי, אני לא יכול לחזור אחורה, זהו.
מבחינתי, להיפרד ממך זה מוות.
יש סיפור ידוע שאני לא אספר אותו עכשיו בהרחבה,
אבל תמצאו אותו ברשת על הגרף פוטוצקי,
אברהם בן אברהם הגר, הידוע,
שהוא, יש לזה כל מיני גרסאות,
אבל הצד השני שבכולם, שהוא היה בתהליך חיפוש
מאוד משמעותי, והוא פעם אחת הזדמן לבית כנסת יהודי,
לתפילה, כמו כן, לתפילת כל נדרי. הוא לא הבין מה אומרים,
אבל הוא הרגיש שאת זה הוא מחפש.
ומשם החיים שלו כבר, הוא לא יכל לחזור אחורה.
הוא התחיל לחפש, הוא התגייר, ואז תפסו אותו.
ולכן היא אומרת לה, אל תפגעי בי לעוזבך שוב מאחורייך,
כי אל אשר תלכי אליך ובאשר תליני אלין.
עמך עמי ואלוהיך אלוהי,
באשר תמות ימות ושם אקבר. אני, מבחינתי, את החיים שלי.
כל יעשה, אדוני וכו יוסיף, כי המוות יפריד ביני וביניך.
ותרא כי מתאמצתי ללכת איתה,
ותחדל לדבר עליה. בסדר?
בעזרת השם בחודש אלול יצא ספר חדש של עבדכם הנאמן
שייקרא רמזי אלול.
30 רמזים לחודש אלול במקרא,
שמבטאים
כל מיני צירי עבודה פנימית בחודש אלול. ואחד הרמזים זה הפסוק הזה,
ללכת איתה ותחדל
לדבר אליה, זה ראשי תיבות אלול.
כן?
מה?
לא, ותכדל לדבר אליה, הכוונה לשכנע אותה שלא תגיע.
ועכשיו הפרק המסתיים
באחד ממופעי התשובה הגדולים לדעתי בתנ״ך.
בואו נקרא מה כתוב כאן. ותנ״ך נשתיהם עד בואנה בית לחם
ויהי כבואנה בית לחם בתהום כל העיר עליהם ותאמרנה הזאת נעמי
ותאמר אליהם אל תקראנה לי נעמי
קראנה לי מרה כי אמר שדי לי מאוד
אני מלאה הלכתי
וריקה משיבני אדוני למה תקרני לנעמי ואדוני ענה בי ושדי הרע לי
עד היום
עד היום התחושה אומרים שהרגש הדומיננטי ביותר שקיים באדם זה רגש הבושה
אנשים מעדיפים להיות קבורים מהעמוד באדמה ולא להתבייש
קשה מאוד רגש הבושה
עכשיו נעמי חוזרת לבית לחם
אז היינו מצפים שהיא
תחזור לאיזה חושה בעיבורה של עיר לאט לאט ככה תצא
תתרגלו אליה, פה, שם, תשלח שליחים, ככה, בקטנה.
במקום זה,
היא עוברת ברחוב הראשי.
מה זה?
כן, וכולם כאילו, כולם מתנפלים. זאת?
זאת נעמי, תראה, הילד קורא לאמא שלו, תראה, תראה איך זה.
ולא רק שהיא עושה את זה, אלא היא עוד כאילו, היא עוד מחממת את האווירה, אל תקראי לנו נעמי, תקראי לנו לי מראה, שעדיין אמר לי, וזה, המלאה, הלכתי.
מה זה המזוכיזם הזה?
מה זה ההתעללות הזאת?
למה היא עושה את זה לעצמה במאחוריה? הולכת רות ורואה את כל הביזיון הזה. זה הביזיון הכי הכי גדול שיכול להיות לבן אדם. אדם היה מעדיף להיקבר אלף פעמים אשר ככה להתבייש.
לדעתי התשובה היא שנעמי אומרת,
כל אלה,
שכשאנחנו ירדנו מהארץ, הם אמרו, חבל שגם אני אין לי כסף לקנות כרטיס טיסה ולעוף מפה.
אני רוצה שהם יראו מה קרה.
כמו שהיציאה שלנו עשתה רושם,
גם החזרה צריכה לעשות את אותו רושם.
אותו רושם, בואו תראו בבקשה, כמו שיש לו חלומות,
אתם יודעים, פה בארץ הוא היה נהג מונית, הוא יורד לארצות הברית,
יש לו מובינג
קמפני.
נהג מונית, אבל זה מובינג קמפני. פה היה לו דוכן פלאפל, שם יש לו דוכן לפאסט פוד. פלאפל. אותו דבר פה, אותו דבר.
בואו תראו מה קורה.
לא כוכבים ולא עניינים ולא שום דבר.
תראו, הייתי מלאה כאן בארץ ישראל וחזרתי ריקה, וכולכם תראו את זה.
כלומר, נעמי מתקנת,
והתיקון צריך להיות תמיד באותו סדר גודל ובאותו סדר של הקלקול.
יש את הספר אם הבנים שמחה, הידוע?
אז הוא כותב שם על חטא המרגלים.
אז הוא אומר, כמו שהמרגלים לא התעצלו
ועברו מאוהל לאוהל וסיפרו לשון הרע על ארץ ישראל עד שכל העם בכה,
ככה לא נתקן את חטא המרגלים עד שלא נעבור מבית לבית ומדלת לדלת ונספר את השבח של ארץ ישראל.
ככה הוא אומר.
האם תיקנו את זה בדור שלנו? כן, היה את הקופה הכחולה.
היה בכל בית הקופה הכחולה שמספרת מהקרן קיימת לישראל,
מספרת את השבח של ארץ ישראל.
זה היה בכל בית קופה כחולה. היה טקס לפני נרות שבת, היו נותנים צדקה וזה נכון לקופה הכחולה. זה התיקון, אולי, של חטא המרגלים.
אני מלא הלכתי ברגע כמה שבאני אדוני ולמה תקראנה לי נעמי ואדוני ענה בי ושדי הרע לי. יפה.
סוף פרק א', אנחנו ככה בקצב טוב.
על כל פנים, מה שבטוח
מה שבטוח זה שאין אחד שפספס
את החזרה של נעמי לבית לחם. אי אפשר להגיד
שלא יודעים מהדבר הזה.
ולכן כמה רבה ההפתעה שלנו לקרוא את הפסוקים הבאים
ולנעמי מודה לאישה איש גיבור חיל ממשפחת אלימלך ושמו בועז. עכשיו את הפסוק הזה מי אומר?
אומר אותו העורך שמואל הנביא שכותב את המגילה ויש פה קריו וקטיב.
בסדר? אנחנו קוראים מודע, אבל כתוב מידע.
כלומר, נכון שהוא מודע,
אבל הוא לא מודע לזה שהוא מודע. זה שנעמי חזרה זה רק מידע אצלו. יש לנו הרבה מידעים בראש,
אבל לא לכל המידעים אנחנו גם מודעים.
מונח שם באיזה קופסה בצד, בסדר, אני יודע את זה, זה knowledge,
אבל אני לא מודע לדבר הזה. אז בועז כרגע, אומנם הוא אמור להיות מודע, אבל כרגע אצל בועז זה רק מידע.
ולכן אנחנו פוגשים את המציאות המהממת,
שבה למרות שנעמי חזרה יחד עם רות,
אף אחד לא מגיש להם עזרה ברמה הבסיסית ביותר של הקיום, של האוכל.
אין להם מה לאכול.
ותאמר רות המואביה אל נעמי אל חנה השדה ועל הקטה בשיבולים,
אחר אשר ימצא חן בעיניו,
ותאמר לה, לך היא ביתי.
ותלך ותבוא ותלקט בשדה אחרי הקוצרים,
וייקר מקרע חלקה את השדה לבועז אשר ממשפחת אלימלך.
והנה בועז בא מבית לחם,
ויאמר לקוצרים ה' עמכם,
ויאמרו לו, יברכך אדוני. אני רוצה רגע לעצור את המצלמה פה ולהעביר רגע את המצלמה לבועז, בסדר?
להעביר עליו את המצלמה.
בועז מקבל את עם ישראל במצב קשה,
את המנהיגות.
מורל ירוד, חוסר אמון,
יש רעב, יש ייאוש.
כן, הוא לא המנהיג הראשון בהיסטוריה וגם לא האחרון שמקבל את העם שלו במצב קשה, נכון? והוא מצטרף, כן? יש
שלשלת מנהיגים שידעו לקחת עם במצב זה ולהרים לו את המורל,
לעודד בו את הרוח,
להפיח בו רוח תקווה ולהצליח להעביר אותו את המבחנים. כן, אנחנו זוכרים את צ'רצ'יל,
וזה נכון, אני מבטיח לכם דם, יזע ודמעות,
ולכן על זה הדרך, אבל הוא היה לו גם בדיחות,
וגם היה לו,
הוא כאילו,
הוא
הצליח לקחת את הבריטים,
להעביר אותם את המלחמה,
יפה, ולכן על זה הדרך עוד מנהיגים
ידעו לעשות את זה.
מה השיטה של בועז?
בועז יש לו,
הוא פועל בשני צירים.
ציר אחד הוא מתקן תקנה.
מה התקנה?
התקנה היא שכשאדם אומר שלום לחבר שלו
הוא מזכיר שם שמיים.
ויאמר בועז לקוצרים השם עמכם ויאמרו לו יברכך השם זה לא במקרה זה לא כי הוא היה בבני עקיבא אלא זו הייתה תקנה של בועז.
מה הכוונה?
הכוונה היא שלהכניס או להחדיר במודעות
שהמארג החברתי שלנו
הבן אדם לחברו, מה שקוראים בשפת חז״ל,
לשון הרע, גזל, תשלום משכורות בזמן, לא תשנא את אחיך מלבביך, לא תונא את עמיתיך,
זה עבודת השם, והקדוש ברוך הוא מעוניין בזה לא פחות מכל הדברים של בן אדם למקום, של כשרות, זה שבת, לכן על זה הדרך.
ולכן הוא מתקן שלפני שאדם אומר שלום לחבר שלו, הוא כאילו יעשה ברכה.
ברוך אתה ה' אלוקינו ולחברו, אשר קידשנו אותו וציוונו, להגיד שלום לחבר, כן? משהו כזה. זה פחות או יותר המשוואה.
כשאדם מזכיר שם שמיים על המארג החברתי, הוא מבין שעבודת השם היא...
אנחנו תכף בשבועות
נעסוק בעשרת הדיברות, אז לא זוכר מי אומר את זה, שבעשרת הדיברות, הרי הם מחולקים בחמש-חמש.
נכון? חמש דיברות ראשונות על לוח אחד וחמש על לוח שני,
אבל כמות המילים היא לא אותו דבר.
בחמש הדיברות הראשונות יש פי ארבע או חמש יותר מילים מאשר באחרות.
אז אומרים שבעצם בחמש הראשונות זה היה כתב קטן,
ובחמש האחרונות היה כתב גדול, היה כתוב בגדול, לא תגנוב,
לא תנאף, לא תרצח, כדי שידעו.
שם, בבן אדם למקום, אנשים יקראו גם את האותיות הקטנות, יהפכו את הבאפלה כדי לראות אם זה בדץ מנשסטר או בדץ זה, האם זה חשש ספק,
הם קוראים את האותיות הקטנות.
אבל בענייני בן אדם לחברות,
שזה לא איזה משהו, טרור, לא מבינים.
אתה יראה שזה גם חשוב.
כתוב באותיות גדולות העניין הזה.
אז זו תקנה אחת שהוא מתקן.
תקנה שנייה מופיעה בספר שופטים, והיא מאוד מעניינת
והיא גם מאוד יעילה, כי הן חתונות.
בספר שופטים כתוב ככה, על השופט בועז יש תיאור מאוד מאוד משונה.
מה התיאור שלו?
כתוב שהיה לו
וישפוט אחריו את ישראל יבצן מבית לחם, ויהי לו שלושים בנים ושלושים בנות שילך החוצה, ושלושים בנות
הביא לבניו מן החוץ וישפוט את ישראל שבע שנים.
יש לו שישים ילדים, לא מאותה אישה כמובן,
שלושים בנים ושלושים בנות.
עכשיו הוא עושה חתונות.
אבל כל חתונה הוא לוקח,
נגיד לבנות שלו, לוקח חתן מאזור אחר.
נגיד עכשיו הוא לוקח חתן מהגלבוע.
אז יש חתונה של גדול הדור בגלבוע.
מזמין את כולם לחתונה.
חתונה זה אירוע שמח.
חתונה זה אירוע אופטימי. חתונה זה אירוע שאתה מרגיש, הנה יש התחלה,
יש המשכיות, אנחנו לא מוותרים. זה אירוע שמח.
אבל כשיש לא חתונה אחת, אלא שישים כאלו, על פרק זמן של שבע שנים,
וזה חתונות שהוא מזמין את כולם כי הוא גדול הדור,
אתה כבר מתחיל לייצר תנועה.
יש ממש תנועה שנוצרת של שמחה,
של אופטימיות, של עוז.
ככה, מה?
של איחוד. אולי כן, הוא גם לוקח לעצמו חתנים וקלות מכל חלקי ה...
בדיוק שמעתי על אחד הצדיקים,
נדמה לי אברהם מקליסק,
שהוא טען
שהוא היה גר בטבריה שצריך לשבור את הסיפור הזה של אשכנזים וספרדים.
והיה לו בן יחיד, והוא חיתן אותו עם הבת של הרב הספרדי של טבריה.
אז בועז יש לו 60 ילדים,
תחשבו שהוא לוקח אחד מכל שבט, אחד מכל זה.
במשך שבע שנים האירוע הזה יוצר איזשהו גל אופטימיות,
ככה שמחה,
אמון, חוזרים להאמין בחיים.
אנחנו יודעים את זה היום, נכון?
חלק מהמדדים שמודדים במקומות
זה כמה חתונות יש.
מדד האושר, כמה אנשים מתחתנים.
אדם מתחתן זה איזושהי עמדה אופטימית, יהיה בסדר, מתחתנים.
ואתה יכול לראות מקומות, נגיד, עם ישראל מאוד מאוד מאמין,
ברוך השם, במשפחה, מתחתנים, מה?
לידה זה עוד משהו.
להתחתן.
זה שאתה מחליט לקשור את החיים שלך עם מישהו,
איזושהי אופטימיות.
ברוך השם, עם ישראל מאמין במשפחה.
באירופה הרבה פחות, כמובן, בגרמניה, נדמה לי הכי נמוך, זה הדרך.
עזב בועז.
אני מחזיר את המצלמה לשדה.
ויאמר בועז לנערו הניצב על הקוצרים, למי הנערה הזאת?
רבותיי,
אני רוצה להקדים פה איזושהי הקדמה.
כאן יש מדרש
שכולנו מכירים אותו,
תכף אנחנו נצטט אותו, הילדים שלנו חוזרים איתו מהגן,
והמדרש תמיד בא לענות על איזושהי קושייה בפשט הפסוקים,
קשה לו איזה משהו, ואז הוא נותן מענה בצורה של דרש.
ולמרבה הפלא, המדרש כאן עומד כנראה בסתירה גמורה לפשט הפסוקים,
שזה הכי מעניין, כי אז זה אומר שכנראה לא הבנו את המדרש.
מה קשה למדרש?
כאשר המדרש איך בועז מגיע לשדה ישר
והוא ישר קולט את רות.
יש שם הרבה אנשים שקוצרים, קוצרות, איך הוא קולט אותה ישר? למי הנערה הזו? איך הוא יודע?
מה עונה המדרש?
המדרש עונה שבאמת היא הייתה מאוד מאוד צנועה ולכן הוא קלט אותה.
היא הייתה שונה בהתנהגות שלה
בצניעותה היתרה.
ואז מי שיש לו כאן בנות או נכדות שהולכות לגן,
אז הן תמיד חוזרות, אם זה שרות הייתה מתכופפת כאילו ככה ולא שוחה,
אלא במקום וכל ה... מה שהמדרש מתאר.
בסדר?
נפלא.
מה לעשות שהפסוקים מספרים סיפור אחר.
בואו נראה.
ויאמר בועז לנערו הניצב על הקוצרים, למי הנערה הזאת?
ויען הנער הניצב על הקוצרים ויאמר נערה מואבייה היא השבה עם נעמי משדה מואבייה. להגיד על מי שהיא נערה מואבייה זה להגיד נערה מופקרת. זה אותו דבר.
הלאה.
ותאמר על הקטנא ואספתי בעומרים.
לא אוספים בעומרים.
איפה אוספים?
בשיבולים.
הקוצר קוצר את התבואה והופך אותה לעומרים וקושר, ומניח בצד.
תוך כדי שהוא קצר, נפלו לו חלק מהשיבולים.
את זה יכולים לקחת העניים. אבל מי שבא ולוקח מהעומרים, מה הוא?
הוא גזלן.
אז היא גם מופקרת וגם גזלנית.
ותבוא ותעמוד מאז הבוקר ועד עתה,
זה שיבטה הבית מעט, כאילו היא גם לא נחה, היא, כאילו זה.
ואז בועז אומר לה,
הוא אומר, בועז אל רותה, ושמאת ביתי אל תלכי ללקוט בשדה אחר, וגם לא תעבורי מזה,
ובכל תדבקין עם נערותיי, הוא אומר לה, תקשיבי, כאן לא הולכים עם הנערים, כאן הולכים עם הנערות.
עינייך בשדה אשר הקצרון והלכת אחריהם, אל תיקחי מהעומרים אלא תיקחי מהשיבולים,
הלא ציוויתי את הנערים לבתי נוגך. אז אנחנו גם מזה למדים שעד אז כנראה גם הנערים
נגעו בה,
כי היא הלכה עם הנערים,
והיא הסתובבה ביניהם, והוא דחף אותה, והוא צבט אותה, והוא זה, כאילו, כנראה שהטרידו אותה.
וצמית
והלכת אל הכלים ושתית מאשר ישאבונא נערים.
מה קורה כאן?
למה המדרש אומר שהיא צנועה עם תשת הפסוקים מורה אחרת?
זה לדעתי היופי והעומק במדרש.
קודם כל,
מה זה צניעות?
הגדרת צניעות.
הגדרת צניעות זה שאדם
הוא מחויב לעולם הפנימי שלו,
ולא למה יגידו ומה יאמרו.
זהו.
זה בא לידי ביטוי גם בבגדים.
אבל זה אחד היישומים, אחת האפליקציות. רות,
העולם הפנימי שלה זה נעמי.
זה העולם הפנימי שלה.
מבחינתה נעמי זה אורים ותומים.
אז היא מחויבת לגמרי לנעמי.
לא מעניין אותה מה אומרים עליה, איך מסתכלים עליה, לא אכפת לה. היא צריכה לחזור הערב עם אוכל לנעמי. נעמי מבחינתה זה הדבר המשמעותי ביותר בחייה.
כשבועז מגיע,
הוא שם לב שזה לא שהיא לא צנועה,
אלא היא לא מכירה את הקודים של ההתנהגות, זה הכול.
היא לא מכירה את הקודים של ההתנהגות.
כלומר, אומר המדרש, תדע לך,
נכון שהיא התנהגה בצורה לא צנועה, אבל באמת היא צנועה.
תראה כאילו היא התנהגה בצורה צנועה, היא באמת בולטת על רקע חוסר
הכרת הקודים של ההתנהגות,
אבל באמת היא מאוד מאוד צנועה, כי היא מחויבת לנעמי.
ואת זה בועז רואה, יש לו ראייה טובה, כמובן.
יצא לכם פעם להיות מקום שמישהו מגיע ולא מכיר את הקודים של ההתנהגות.
אנחנו אפילו לא מודעים לכמה אנחנו פועלים לפי קודי התנהגות, וזה בכלל, זה נראה לנו מובן מאליו,
אבל מי שמגיע ולא מכיר, הוא זה.
לדוגמה, בבית כנסת,
כל מי שגדל בבית דתי,
יש לנו כל כך הרבה קודי התנהגות בבית כנסת, מתי עומדים, מתי יושבים,
מתי עושים ברחו,
מתי פה, יודעים את הכול.
מי שמגיע פעם ראשונה לבית כנסת,
אתה רואה אותו, הוא עומד, הוא יושב, הוא כל פעם מסתכל על האנשים,
מה הם עושים.
אז הם עומדים, אז הוא נאמר, אבל פתאום הוא רואה חלק עומדים וחלק יושבים, והם אומרים מה קורה,
בסדר?
כן, לא עלינו, בניחום אבלים. בניחום אבלים יש setting מאוד מאוד, לא דופקים בדלת,
מחכים שהאבל יפתח בדיבור,
זה נכון?
הייתי כבר כמה פעמים בניחום אבלים שהגיעו אנשים שכנראה לא ידעו,
וטבעי עוד התיישבו על הכיסאות של האבלים,
ואז כולם התנפלו עליהם. מה הם עושים? הם לא הבינו מה הם רוצים, היה כיסא פנים, ישבו, מה הם עשו?
וגם יש, לא, זה כאן אבל,
יש המון המון
קודים של התנהגות,
שמי שמכיר אותם, מכיר אותם, ומי שלא מכיר אותם, אז זה נראה מאוד מאוד בולט.
לכן, אז רות לא מכירה, היא לא יודעת.
אבל בועז נבין שזה לא חוסר צניעות, אלא
אז הוא מלמד אותה.
יפה.
ותיפול על פניה ותשטחו ארצה,
ותאמר אליו,
מדוע מצאתי חן בעיניך להכירני ואנוכי נוכריה?
מה הפשר ההיכרות הזאת?
ויען בועז ויאמר לה, עוגד, עוגד לי את כל אשר עשית את חמותך אחרי מות אישך
ותעזבי אביך ואימך וארץ מולדתך
ותלכי אל עם אשר לא ידעת אמול שלשום
ישלם אדוני פעולך ותהא משכורתך שלמה מאם אדוני אלוהי ישראל אשר באת לחסות
תחת כנפיו.
עכשיו, זה אירוע גדול.
למה בועז זה כל כך חשוב לו ומשמעותי לו?
לפעמים
מישהו רוצה להוביל איזה מהלך
ונופלת לו לידיים
דוגמה יחידאית,
אבל מבחינתו היא יכולה להיות מקור השראה להרבה מאוד אנשים.
בסדר?
לדוגמה,
בשנות ה-50 צה״ל סבל מנרפסות, אין מילה אחרת. היו יוצאים למשימה ולא מבצעים, חוזרים, כל מיני תירוצים וכל זה.
מישהו רצה להפוך את העניין הזה.
אז הקימו את יחידה 101,
והגיע לשערמי עיר הר ציון, והוא כאילו קבע סטנדרטים,
לא חוזרים בלי לבצע, לא משנה מה,
לא חוזרים עד 50% נפגעים,
כאילו, זהו, באמת זו כאילו יחידה קטנה מאוד, בסך הכל פעלה שבעה חודשים,
בקודקוד כבר נמצא בן אדם אחד, אבל הוא הולך ומשפיע על הצבא כולו, אחרי זה זה נטמע ב-890,
נטמע בחתימת הצנחנים,
ומרים את הסטנדרטים של כל הצבא, אבל בקודקוד יש לך איזה מישהו שאתה אומר, תקשיב, זה הסיפור, זה ההשראה, זה העניין.
או לא יודע מה, הדלקת המשואות ביום העצמאות. אתה לוקח בן אדם אחד ואומר, שמע, אני לא רוצה לספר סיפור, אני רוצה
שממנו נקבל השראה.
בועז מבחינתו,
כשמנסה ליצור חברה של חסד,
חברה שבו תהיה את הדלתא הזאת שיהיה יותר נתינה מקבלה,
כשנגיע אליו לאוזניים הסיפור של רות,
אישה שעזבה מעמד חברתי וכלכלי,
והיא גם בת מלאכי במואב, עזבה את הכל,
והלכה אחרי חמותה כדי לגמול איתה חסד, מבחינתו הסיפור הזה הוא סיפור מעורר השראה.
ולכן הוא מכיר אותה, ולכן הוא שמע על זה,
והוא מאוד ככה, מאוד משבח אותה.
תזכרו את הרגע הזה במגילה, כי ברגע הזה בועז
פותח חשבון.
הוא כותב שטר,
הוא יצטרך גם לחתום עליו בהמשך.
אנחנו נראה שזה לא תמיד קל
לחתום על שטרות שאתה בעצמך כתבת.
בסדר?
זה לא תמיד קל.
לפני כמה זמן? לפני הבחירות הייתה מתיחות בעזה, נכון?
הייתה מתיחות בעזה.
אז...
מה?
לא, אתה יודע מה?
לא, לא קשור מתניה.
אז התקשרו, הבת שלו התחתנה לפני חצי שנה, התקשרו לחתן שלנו,
וביקשו ממנו,
המ״פ שלו, שחסר להם תותחן וציוטים, שהם יורדים לעזה, שיבואו.
הוא אמר, תשמע, אתה לא חייב,
אני, חסר לי.
אז טוב, מה?
הוא, לא הוציאו לו צו 8, כאילו הוא קיבל טלפון מה...
עכשיו פתאום, כן.
אז היא התקשרה, התקשרו אליי, התקשרה אליי, מה הבא, מה אתה אומר?
וזה, עזב התחתנו, וזה, כבר הוא הולך לעזה,
ומיני כאלה.
אז פתאום אתה מתוכך עולים תירוצים.
כן, מה דווקא אותו צריך?
הצבא לא הסתדר בלי לסוד חן אחד.
רד לעזה.
אבל אתה מעביר שיעורים, או כל זה,
פתאום כשזה מגיע אליך,
אז יש איזשהו,
כן, פתאום אדם מגלה שזה...
בסדר, אז הוא ירד כמה ימים, וברוך השם הכול בסדר, חזר.
יפה.
ותאמר אמצא חן בעיניך אדוני כי ניחמתני
אז זה אומר שהיה צריך לנחם אותה כי כנראה פגעו בה העליבו אותה
וכי דיברת על לב שפחתך ואנוכי לא אהיה כאחת שפחותיך.
ויאמר לבועז לעת האוכל גוש ילום ואכלת מן הלחם וטבלת פיתך בחומץ
מה אתה אומר?
כאילו אני אפילו אני לא רואה את עצמי אפילו כשפחה שלך פחות מזה ואתה ככה התייחסת אליי
ויאמר לבועז את האוכל גאשי הלום ואכלת מן הלחם וטבל פיתח בחומץ ותשת ממצד הקוצרים ויצבות לכלים ותאכל ותשבה ותותר".
גם פה אני רוצה ברשותכם
ללמוד בדקה וחצי מדרש.
המדרש אומר,
המדרש מחבר שלוש דמויות.
משה, סליחה, אהרון,
ראובן, אהרון ובועז.
ואומר המדרש
אם היה יודע ראובן
שהכתוב מכתיב עליו
וישמע ראובן למען הצילום ידם להשיבו אל אביו את יוסף, היה לוקח את יוסף על הכתפיים ומוביל אותו ליעקב.
אם היה אהרון יודע שהכתוב מכתיב עליו
ורעך ושמח בליבו, היה יוצא לקראת משה רבנו בתופים ובמחולות.
אם היה בועז יודע שהכתוב מכתיב עליו,
יהיה משמעות לקליע איזה שהוא עשה, זה מין שלווה כזאת, חיטה כלויה,
היה שוחט לה עגלים פתומים.
מה רוצה להגיד כאן המדרש?
אנחנו לא יודעים בזמן נתון. המדרש רוצה להגיד
שכשאדם נמצא באיזושהי סיטואציה, וברור לו באותה סיטואציה שהוא המרכז ומסביב זה ההיקף,
שייקח בחשבון שזה יכול להיות הפוך, בסדר?
כלומר,
נגיד, לבועז ברור שהוא המרכז ורות היא בהיקף, הוא נחמד אליה, אבל בסוף אנחנו יודעים רטרואקטיבית שמה היה?
שרות היא המרכז ואנחנו זוכרים את בועז בגלל רות.
כלומר, כשמורה מלמד בכיתה, נגיד,
אז ברור לו שהוא המרכז והכיתה היא ההיקף.
קח בחשבון שיכול להיות שאחד מהתלמידים שלך
יום אחד יגיע לזה עמדה בכירה.
ואז יגידו, לא יגידו,
הוא היה תלמיד שלך, אלא יגידו, אתה היית המורה, כאילו, יתלו אותך בו ולא אותו בך.
כן, המלמד של הרב עובדיה, אני יודע מה,
שקדי, שקדי, מפקד חיל האוויר שקדי היה אוסף לקראת קורסי טיס את האנשים המשמעותיים, ובדרך כלל זה היו מורים.
כל מיני מורים וכו' זה.
פתאום המורה הזה, שבעבר הוא היה מרכז הכיתה, הוא העביר אותם בגרות, פתאום קוראים לו לקורס טייס, כי אחד הבוגרים שלו סיים קורס טייס, הוא אומר, אתה הייתה דמות משמעותית בשבילי.
אז קח בחשבון שיכול להיות שאחד מהתלמידים שלך יהיה איזה טייס או יהיה איזה רב חשוב או יהיה איזה מנהיג או יהיה איזה... הוא קח את זה בחשבון.
טוב,
בתקום ללקט ויצב בועז את נעריו לאמור גם בין העומרים תלקט ולא תחלימוה.
כלומר,
תנו לה, גם אם היא לא תזכור את הכללים שאמרתי לה, ותעשה דברים לא לפי זה, אל תדברו איתה.
וגם שול, תשולו לה מן הצוותים ועזבתם ולקטה ולא תיגערו בה. גם תשאירו לה, תפילו בכוונה.
יפה.
ותלקט בשדה עד הערב,
ותחבוט אשר לקטה, ויהי כאפה שעורים,
ותיסע בה תבוא העיר בטרף. זה הכל תיאור של יום אחד בשדה בועז.
עד עכשיו היינו רק על יום אחד.
ואתה צוות תיתן לה את אשר הותירה משובה.
ותאמר לחמותה איפה ליקטת היום ואנה עשיתי עימה כערך ברוך
איזה יופי, חזרתי עם הרבה יחסית
ותאמר נעמי לחלתה
ותגיד לחמותה את אשר עשית עימו ותאמר שם האיש שרסיתי עימו היום, בועז
ותאמר נעמי לחלתה ברוך הוא לאדוני אשר לא עזב חסדו את החיים ואת המתים
ותאמר לנעמי קרוב לנו האיש מגואלנו
רק בואו נבער את הקרבה
בועז הוא אח של אלימלך
כלומר, נעמי היא גיסתו.
ותאמר רות המואבייה,
יפה, תזכור את השאלה, אנחנו כבר מגיעים אליה.
ותאמר נעמי לכלתה, ברוך הוא לה' אשר לא עזב, חסדו את החיים, קראנו את זה.
ותאמר רות המואבייה,
גם כי אמר אלי אם הנערים אשר לי תדבקין עד אם קילו את כל הקציר אשר לי.
ותאמר נעמי אל רות כלתה,
טוב ביתי כי תצא עם נערותיו,
בטח הוא אמר לך נערות ולא נערים,
ולא יפגעו בך בשדה אחר. ותדבק בנערות בועז ללקט
עד כלות קציר השעורים וקציר החיתים ותשב את חמותה".
רבותיי, קציר שעורים וקציר חיתים במונחים של המקרא זה משהו כמו שלושה חודשים.
זה לא כמו היום שיש לך קומביינים,
זה ניסן, יער,
סיוון, פחות או יותר.
זה החודשים.
עכשיו, כשנעמי אומרת לרות,
קרוב לנו האיש מגואלנו,
זה ברור שהיא מצפה,
היא מניחה שעכשיו, שבועז
לא רק מידע, אלא מודע, וגם יתייחס וגם שיבח את המעשה של רות,
הוא ייקח איזושהי אחריות
והוא יגעל אותם.
יגעל אותם. בשלב הראשון אנחנו מדברים על גאולה שכתובה בפרשת בהר,
קניית השדות, הנחלות שלהם, שהם מכרו אותם כשהם יצאו למואב,
ולהחזיר לנעמי עיר לפחות את אחד מהשדות באופן שהיא תוכל להתפרנס בצורה עצמאית, תוכל
להשכיר את השדה לפועלים וזה, היא לא תצטרך לקבץ נדבות.
כן?
זו הציפייה שלה.
עם החיים, קודם כל, איתה ועם רות,
ואולי גם עם המתים, אולי תהיה אפשרות לטפל ברות, לחתן אותה עם איזה עבד כנעני או משהו, עוד לא מדובר כאן על גיור.
אבל עוברים שלושה חודשים וכלום לא קורה.
כלום לא קורה. עכשיו, למה כלום לא קורה? זאת שאלה טובה.
אפשר לתת לזה הרבה מאוד תירוצים.
עם מואביה,
בועז אדם עסוק, יש לו הרבה מאוד עניינים.
אבל קורה כאן איזה משהו,
מתחיל פה איזה משהו שמזכיר לנו דברים מהעבר.
מנהיג
בעם ישראל, מנהיג
שמישהו ממשפחתו הקרובה נמצא במצוקה
כתוצאה מחטאים שעשתה
אותה משפחה,
והמנהיג הזה משבח את המישהו הזה, הוא מייצר איזושהי תקווה שהוא ייקח אחריות,
והוא לא לוקח אחריות.
הוא מתמהמה.
יהודה ותמר.
זה בדיוק אותו דבר.
מה לא ידע?
רגע, אני אשלים את ההשוואה, ואז אנחנו גם נראה שיש בהמשך הבדלים. אבל קודם כל, רק נראה את ההשוואה.
יהודה,
יש לו בנים,
שני בנים, אונן, ער ועונן.
ער ועונן, כאילו מקבילים למחלון וחיליון, כן?
הם עושים מעשים רעים ולכן הם מתים,
כמו מחלון וחיליון. נשארת תמר.
תמר היא אישה גדולה, היא מסורה, היא לא נשברת,
היא לא מחפשת מישהו אחר, היא רוצה להמשיך להעמיד זרע למשפחת יהודה, והיא ממתינה לשאלה.
השאלה זה הבן השלישי.
ויהודה אומר לה, כל הכבוד וזה,
שהביאה אמינות בית אביך, עד יגדל שאלה בני, הוא נותן לה הבטחה.
אבל היא ממתינה וממתינה וממתינה ורואה שלא קורה כלום,
אז היא עושה משהו.
בועז,
שני המחלום וחילון אל מתים.
מגיעה רות,
רות ונעמי בעצם,
והוא מספר כמה הדבר הזה משמעותי, מה שהיא עשתה, הוא משבח אותה,
הוא מעודד אותה וכו',
הוא ודאי יוצר ציפייה, הוא גואל,
שהוא ייקח פה אחריות על המשפחה הזאת,
ועובר חודש,
חודשיים ושלושה,
ולא קורה כלום.
הוא מתמהמה.
הוא כתב את השטר,
הוא כתב את השטר,
אבל הוא לא מוכן לחתום עליו.
למה הוא לא מוכן לחתום עליו? יש הרבה אפשרויות,
אבל הוא לא מוכן לחתום עליו.
חייבים להבין את זה
כדי להצליח להבין את
פרק ג'
ואת מה שעושה
את הטקטיקה הדומה. כלומר, בעצם,
אני אגיד את זה בשני משפטים ובשבוע הבא נרחיב בזה,
בעצם בתחילת פרק ג', נעמי שולחת את רות
כדי לפתות את בועז.
למה?
כי בועז בעצמו הוא זרע מהמעשה של יהודה ותמא.
אז כאילו היא... בסדר, נכון, זה לא... אנחנו נדבר על ההשלכות של המעשה, אבל זה ברור שהיא כאילו מנסה לשקף לו בפנים. תקשיב, אתה חוזר על הטעות
שעשה יהודה.
בסוף יצא מזה משהו משמעותי מאוד, כנראה גם הדבר הזה יצא משהו משמעותי,
אבל תיקח אחריות.
ובכל אופן,
העניינים כאן
במגילת רות
מתגלגלים אחרת.
איך זה מתגלגל? נראה בעזרת השם בשבוע הבא. כן, בסדר, זה תירוץ.
תוסיף גם אותו לרשימת התירוצים.
לא, אבל כדי שיהיה גואל אחד לפניו, אתה צריך להתחיל לגלגל כמו שהוא עושה בהמשך.
הוא לא עושה את זה, הוא לא מתייחס בכלל.
הגואל ברור שלא מתייחס, איך העניינים כאן מתגלגלים נראה בעזרת השם לשבוע הבא, חזקו וימצו.
תגובה אחת
תודה רבה, לרב ורד.
אני נהנית מאד לשמוע את השיעורים שלך.
אפילו שלכאורה, אני מכירה את המגילה, תמיד אתה מחדש לי, ומציג את הדברים בצורה כל כך רלוונטית וחיה.
תודה.
חזק ואמץ.