טוב, ערב טוב רבותיי,
אנחנו נמצאים
ומה שמאפשר לנו ללמוד דברים שלומדים בשבוע של ל״ג בעומר שזה דברים מהזוהר הקדוש.
לפני כן, לפני שנתחיל ללמוד,
הערת אזהרה.
הזוהר
כולל בתוכו כל מיני חלקים.
חלקים נכבדים מהזוהר זה דברים של סוד ופנימיות,
שבטח את זה לא נלמד כאן,
אבל ישנם חלקים בזוהר שהם בעצם כמו מדרש.
מתפקדים כמו מדרש,
והם חלקים ברורים.
לדוגמה, מי שייקח זוהר מתוק מדבש יראה שיש שם,
בפירוש, בתרגום שלו, יש תרגום שהוא באותיות מרובעות, שזה
חלק המדרשי בזוהר.
ויש תרגום או פירוש שהוא באותיות כתב רשי, וזה החלק שפונה לענייני הסוד בזוהר.
אז אנחנו ודאי לא נלמד כאן ענייני הסוד, אבל אנחנו כן נלמד כאן
שזה משהו שקשור לל״ג בעומר,
זה מופיע בזוהר, בחלק שנקרא הידרא,
אבל הוא גם קשור לכל אחד ואחד מאיתנו.
הסוגיה העומדת לפנינו היא סוגיה שקשורה ורלוונטית לכל אחד מאיתנו, וזה מה מגדיר,
מה מבחין, מה מבדיל בין קבוצה לחבורה.
בסדר?
זאת שאלה רלוונטית בכיתה.
ממתי כיתה נהפכת? מקבוצת אנשים שהגיעה לחבורה.
זה בשיעור, במחלקה בצבא,
בכל דבר שאנחנו רוצים לייצר בתוכו איזושהי התרחשות.
אנחנו צריכים לדעת מהם הסימנים, מהם הפרמטרים
שבעצם יעזרו לנו להגדיר את המעבר הזה מקבוצה לחבורה.
למה זה כזה חשוב? כי כנראה
יש דברים שאפשר לעשות בקבוצה,
לצורך העניין כדורסל.
מגיעים לאיזה מגרש, טוב, חבר'ה, מי בא לשחק כדורסל?
טוב, יאללה, אז אנחנו כאן עשרה, טוב, מי נגד מי?
איך אתה, איך אתה, אני כזה, טוב, אתה לפה, אתה לשם, זהו, תוך דקה וחצי מארגנים קבוצות, משחקים אחד נגד השני,
נגמר המשחק, כל אחד חוזר לביתו. כלומר, כדורסל, אפשר לשחק בקבוצה
ולא צריך דווקא חבורה.
אבל יש דברים שכנראה, אם זה לא חבורה,
אם אין משהו שמקשר בין האנשים מעבר לכאן ולעכשיו, אז זה לא יכול לבוא לידי ביטוי.
לא נוכל לעבור כל מיני תהליכים.
ובשביל הדבר הזה אנחנו צריכים לדעת, אוקיי, אז איך אני יודע אם אני חלק
חלק מקבוצה או חלק מחבורה?
לדוגמה, אחת הדוגמאות
זה הפסח.
הפסח נאכל בחבורה.
הפסח לא יכול לאכל בקבוצה.
הפסח צריך לאכל בחבורה, איך אנחנו יודעים?
קבוצה, כמו שאמרנו, זה יכול להיות אד-הוק, מה שקוראים. כאילו אתה הולך למגרש, יאללה, זה קבוצה. הפסח צריך להתמנות עליו.
כלומר, צריך לפחות ארבעה ימים לפני, כשאתה יודע עם מי אתה אוכל.
צריך שהקבוצה תהיה, החבורה תהיה מזומנת מראש. כנראה יש משהו בקורבן פסח,
איך הוא אוכלים אותו,
שהוא לא מאפשר הקבוצה, אלא הוא מזכיק חבורה. איזושהי היכרות יותר מעמיקה, כדי שאפשר יהיה אולי
לספר ביציאת מצרים, אפשר יהיה להגיע שם לגילוי הלב, לפתיחת הלב, לדבקות, וכן הלאה, זה הדרך.
לצערנו הרב, אני חייב להגיד,
תפילה במניין לא מצריכה חבורה.
אפשר להתפלל עם עשרה אנשים שאתה לא מכיר אותם,
אבל זה לא עדיף.
זה לא... זה... כל מי שהתפלל פעם,
זה שטיבלך,
מול תפילה עם אנשים שאתה מכיר, יודע את ההבדל. הרב שטיינדלץ אומר,
נוהג להגיד שמניין זה עשרה לבבות ולא עשרים רגליים.
אתה יכול לספור רגליים, יש פה עשרים רגליים, יש לי מניין.
אבל אפשר לספור לבבות.
אז אמנם זה לא לעיכוב בהלכה, אפשר להתפלל מניין עם כל עשרה יהודים, אבל זה ברור שכשאתה נמצא עם אנשים שאתה מכיר אותם וזה, אז התפילה היא אחרת. אדם יכול להתפלל על חברו, הוא יודע מה המצוקות שלו, הוא יודע מה הצרות שלו. יש. אתה יודע מי בא לתפילה, מי ניגש, מי לא ניגש.
כל פנים, בוא נאמר ככה, שבדרך כלל בימים נוראים, בתפילות משמעותיות, בני אדם
משתדלים להיות במקומות שהם מרגישים בהם שיש להם איזושהי שייכות, ולא סתם לנחות על איזה בית כנסת.
יש משהו שקורה בחבורה שלא יכול לקרות בקבוצה.
גם כאן, בדברי הזוהר שלפנינו,
יש כאן איזה אירוע כזה,
ואני רוצה שנלמד את זה ביחד,
וננסה תוך כדי לחלץ מהחלק של הזוהר שאנחנו לומדים
את האיכויות
של החבורה של רבי שמעון.
ואז כל אחד מאיתנו במקום שלו יוכל אולי
ללכת בדרך הזאת
בהיותו חלק מחבורה או שהוא ייצר חבורה.
בסדר? זה מעניין אתכם?
למדתם פעם זוהר? לא למדתי. חידוש.
נתחיל.
טניה אמר רבי שמעון לחבריה.
חבריה, קודם כל הכינוי,
הוא קורא להם חברים.
הוא לא קורא להם תלמידים, הוא קורא להם חברים. זה דבר מאוד יפה.
שהרב הוא באיזשהו מקום, הוא רואה את עצמו כמו חבר של התלמידים שלו.
הוא לא מעלם, חבריא.
עד אימת נייטיב דקאים עד אחד סמכא.
עד מתי נישען רק על
רגל אחת?
יש פה שולחן או עמוד כלשהו שיש לו רק עמוד אחד.
זה לא יציב.
כתיב עת לעשות להשם הפרו תורתיך.
כלומר כשהפסוק הזה מגיע עת לעשות להשם הפרו תורתיך זה אומר שיש
איזשהו צורך כללי שבגללו
רבי שמעון צריך כנראה לעבור
על איזשהו פרט.
כן?
מייד אנחנו נגלה מה העניין, אבל יש כאן איזשהו עניין כללי,
שזה נקרא תורתך, אבל יש צורך לעשות להשם, אז אנחנו הפרו תורתך. מה זה הפרו תורתך? הוא מסביר.
יומין זעירין
ומראי דחוב הדחיק
כרוז דה קרי כל יומה ומחצ דחקלה זעירין אינון. כלומר, הימים קצרים ובעל הבית דוחק
ויש כרוז שיוצא כל יום, בת קול שיוצאת כל יום,
וכאילו קורת לנו למשהו,
תכף נבין למה.
ומחץ דחקלא זעירין אינון. מחץ דחקלא זה כינוי לתלמידי חכמים.
העובדים בשדה, אבל לא שדה פה בארץ, אלא שדה למעלה. זעירין אינון, אני מבין שזה בביקורת. כלומר, הם קטנים בעיני עצמם.
לא, אנחנו לא ראויים, מי אנחנו, מה אנחנו, זה סוג של ענווה פסולה, כן?
והינו בשולי קרמא, הם בשוליים של הכרם, לא מבינים את החשיבות שלהם.
לא אשגחן ולא יד עין,
לאן אתר עזלין כמד היה אותם.
הם לא מבינים לאן צריך ללכת.
בהמשך יבורר שבעצם רבי שמעון אומר שאנחנו,
בחבורה שלנו, בכלל, בעולם התורה של עד אליו,
נסמכים בעיקר על תורת הנגלה.
ותורת הנגלה זה רגל אחת.
ישנה עוד רגל, והיא תורת הסוד, תורת הפנים,
ואולי נרוויח כאן עוד איזה משהו.
הגמרא במסכת שבת דף קלט אומרת
איזו מין נבואה כזאת.
אומרת הגמרא, עתידת תורה שתשתכח מישראל.
אחר מה אומרת? יהיו ימים,
תשתכח התורה.
והגמרא מביאה פסוק.
דורשת אותו.
בקשו לדעת תורה ולא ימצאו.
אז הגמרא נורא נבהלת מזה. מה, חלילה, התורה תשתכח מישראל? איך זה יכול להיות?
אז הגמרא עושה כל מיני אוקים כאלה. לא, לא שתשתכח, אלא שיבקשו למצוא
הלכה ותורה במקום אחד ולא ימצאו. כל מיני אוקים כאלו.
אבל יש דעה שאומרת עתידת תורה שתשתכח. עכשיו, זה מאוד לא מובן, איך תשתכח? הנה הספרים פה.
ואז רבי שמעון אומר, מה פתאום? חס וחלילה לא תשתכח. לא.
שנאמר, כי לא תשכח מפי זרעו.
כי לא תשכח מפי זרעו. ככה, יש הבטחה.
ורבי נחמן גילה את הסוד,
שרבי שמעון התכוון שהתורה לא תשתכח בגללו.
בגלל שהמילים, כי לא תשכח מפי זרעו, סופי תיבות יוחי.
זה כתוב על הקבר של רבי שמעון, הפסוק הזה.
אז אומר רבי שמעון, בזכות התורה שאני אלמד,
זה יגרום שהתורה לא תשתכח. אז עכשיו אנחנו בעצם מבינים מה הכוונה.
מה הכוונה תורה תשתכח או לא תשתכח?
שכחה וזיכרון זה לא מגה בייט או ג'יגה בייט, זה שייכות או לא שייכות.
אז אומרת הגמרא, עתידה להיות תקופה שבה אנשים לא ירגישו שייכים אל התורה.
בגלל שיהיו דברים שייצרו השתייכויות אחרות,
תהיה תרבות מאוד מאוד סוחפת,
השכלה, ספרות, שירה, תיאטרון, קולנוע, דברים שאנחנו חווים אותם היום, וזה מאוד מאוד סוחף. פעם, איזה קולנוע? למה היה קולנוע? האדם היה הולך, חוזר מהסטדה, מת מעייפות.
ללמוד תורה היה הדבר הכי מעניין בעולם.
היום יש בעיה ועדת דברים מעניינים.
אז עכשיו, מה יותר לסחוף אותו? דף גמרא או זה קולנוע או משהו כזה?
אז אומר רבי שמעון, כן, כן, כן, אבל התורה הפנימית שאני אלמד דרך הזוהר היא כן תיצור שייכות.
מי שילמד את התורה הפנימית יגלה את העומק ואת השייכות ואת המתיקות גם בצד הנגלה,
בסדר? ולכן התורה לא תשתכח. בגלל התורה הפנימית והרב קוק דיבר על זה הרבה מאוד ובזוהר זה כתוב הרבה מאוד
שבספר הזה, בזכות הספר הזה, יצאו מהגלות. כלומר, לימוד התורה הפנימית, הכוונה, משמעות המצוות,
התוכן הפנימי שלהן,
מה הן פועלות על הנפש,
מה הכוח הרוחני שהן מורידות לעולם, שזו לא סתם מצווה, אלא כל מצווה היא פועלת על האדם של התכונה, הדבר הזה יגרום לאנשים שייכות לשמחה בקיום המצוות. יש הבדל אם אדם מקיים תפילין? טוב, כן, תפילין. צריך לקיים תפילין.
או שהוא מבין מה זה כוח שמאל, ומה זה מוח ימין, ולמה זה דווקא על הראש, ולמה דווקא זה כאן,
ואיך כל הדבר הזה משתלשל ופועל כל עקומה.
יש הבדל אם אדם יושב בסוכה. כן, זה סוכר שהוא מבין שהסוכה יש בה גם צדדים של חיבוק, וצדדים של השראת שכינה, וסכך, והיא כנגד האותיות, והיא כל אלף אחד דברים שנאמרים בטעמי המצוות, בדרושי החסידות ועוד ועוד.
אז בעצם כאן רבי שמעון רוצה להתחיל לגלות את הסיפור הזה לתלמידים שלו.
לגלות להם את הסוד.
אבל איך אפשר לגלות סוד?
אז הוא אומר להם ככה.
הנה תנאי ראשון. התכנסו חבריא לבי אידרא,
התכנסו החברים לבית הידרא זה בית הגורן
מלובשין שיריון סייפי ורומחי בידיכון
תזדרזו בתיקון נכון?
כן?
תכף אנחנו נסביר מה כתוב כאן אבל הוא אומר תזדרזו בתיקון שלכם בעטה, בעצה,
בחוכמתה, בחוכמה,
בסוכלנתה, בשכל טוב,
בדעת,
בחיזו, במראה, בידיים, ברגליים
עם ותמליכו עליכם למען דברשותי חייה ומותה. ותמליכו עליכם את הקב״ה
שברשותו חיים ומוות. למגזר מילים דקשות,
לגזור מילות אמת.
מילים דקדישי העליונים צייתלהו. מילים שהקדושי העליון, המלכים, האבות,
יצייתו להם. וכדאן למי שמלאו,
ולמין דלהו. וישמחו לשמוע אותם ולדעת אותם.
אז קודם כל, מה הוא מבקש מהם?
הוא אומר להם, בואו נתכנס.
מה הוא מבקש מהם? איך הוא מבקש מהם להגיע?
להקים חבורה. חבורה, בעצם הוא מקים פה את חסמבה.
זה כאילו חסמבה הראשון. חבורה, סוד מוחלט בהחלט.
חבורה שאפשר יהיה לגלות לסוד. אתם יודעתם לך מה זה חסמבה?
מה?
אתה יודעת מה זה חסמבה?
מי זה ההורים שלך?
נתיים. כשהיינו ילדים, היה ספרים, חסמבה, חבורה, סוד מוחלט בהחלט. כאילו כמו חבורה כזאת של ילדים שמצילים את העולם, אני יודע איך זה קורא לזה.
חסמבה. זה חסמבה הראשון.
אז דבר ראשון, מה הוא אומר להם?
בתוך החבורה, תגיעו עם כל מה שיש לכם.
כלומר, אל תהיו לי חבורת יס-מנים, שכל מה שאני אגיד, תגידו לי כן. תבואו עם הרמחים, עם השריון, עם הסייף. כלומר, תבואו להתווכח, תבואו מעורבים, תבואו להקשות.
תבואו להקשות, תבואו עם אנרגיה.
כל מורה יודע שכשאתה,
חבורה זה עוד יותר, כשאתה מלמד בכיתה והתלמידים עושים לך כל דבר כן,
אז בעצם, מה הם אומרים לך?
אוקיי, הבנו,
אם נשאל שאלות, זה עוד עלול לגלוש לאחרי הצלצול, אז כמה שפחות שאלות,
וככה השיעור ייגמר בזמן, ואולי אפילו לפני הזמן, נכון?
וכל מורה יודע לחלופין, שאם אנחנו תוך כדי דיון ואפילו לא שמנו לב לצלצול,
זה אומר שהשיעור הוא מוצלח, ודאי בחבורה.
כלומר, כל האלמנט של חבורה זה שכל אחד מביא את עצמו,
מביא את עצמו, מביא את הדעה שלו, וגם נותנים לכל אחד מרחב
להביא את הדעה שלו, לא מצמצמים, כל אחד יש לו את המקום, הוא מביא, ולפעמים זה במקום אחר, בזוהר,
רבי שמעון אומר שהחבורה היא,
בהתחלה הם מנהלים קרב אחד עם השני.
הם קוראים לזה, הגו חי קרב עדה בדה, ובסוף הם אוהבים.
אבל מעורבות,
מעורבות, אכפתיות, כאילו רצון ככה, זה בדרך כלל הולך עם אנרגיות.
אז רבי שמעון אומר, קודם כל תבואו, תבואו חמים, אל תבואו לי כאלה קפואים.
זה דבר ראשון.
תבואו עם עצה, עם חוכמה, עם שכל, עם דעת, עם עיניים, ידיים, רגליים, תבואו!
ואולי זה עוד דבר שמאפיין חבורה,
שאנחנו בפנים.
אנחנו בפנים.
אני,
קטונתי, כן, אבל אני מלמד עיניים.
אם מישהו או מישהי לא מסתכל, כאילו אני לא רואה את העיניים שלו,
מבחינתי הוא לא בסיפור.
עכשיו, בנות אומרות, כן, אנחנו סורגות, זה עוזר לנו להתרכז,
כל האגדות האלה וזה, אני לא מאמין בזה.
זה עוזר להתרכז בכיפה, זה בטוח, אבל לא ב...
כאילו, הלימוד הולך עם העיניים. יש פה איזשהו... אם אדם נמצא באיזה מקום, הוא נמצא. הוא נמצא עם העיניים, הוא נמצא עם הגוף, הוא נמצא, הוא נוכח, יש נוכחות.
כלומר, חבורה מבקשת איזושהי נוכחות.
נוכחות.
נוכחות עם ה...
בחופות, אתה יכול לראות חתן וכלה, שאומר לה, הרי את מקודשת לי, במקום להסתכל עליה, הוא מסתכל על הצלם,
מסתכל על הרב,
לא יודע, מסתכל על הרחפן,
מסתכל עליו, חוץ ממסתכל על אשתו.
אז הנוכחות היא קודם כל עם העיניים.
אז אומר להם רבי שמעון, תגיעו,
תהיו כאן עם הידיים, עם הרגליים,
עם העיניים, ותמליכו עליכם את המלך.
טוב, אז זה שלב ראשון בחבורה.
אמרנו, אנחנו אוספים פה את האיכויות.
נוכחות,
תביאו את הדעה שלכם, אל תתמות את הפה.
כאילו, תביאו את הרומחים וכולי,
כאילו, שתהיה כאן אפילו סוג של איזושהי התגוששות בלי ענווה יתרה.
תביאו את העצה, החוכמה שלכם וכו'. וכמובן,
מה מאוד מאוד חשוב, תקבלו עליכם עול מלכות שמיים.
למה זה חשוב?
כדי שהחבורה לא תיהפך למקום של ניגוח וויכוח סתם לשם ויכוח.
כל אחד שנכנס לחבורה, הוא רוצה להיות מה?
הוא רוצה להיות צינור לאמת האלוקית.
ולכן, אם החבר שלי יגיד איזה משהו
שהוא נראה לי יותר נכון,
יותר צודק אני אני אודה אני לא אני לא אגיד לא פתאום וכל זה אני אני ודאי אודה,
אודה לדבריו וכן על זה כי לפני שנכנסתי ללימוד של החבורה קיבלתי על עצמי עול מלכות שמיים.
בסדר?
הלאה.
יטיב רבי שמעון ובכה.
ישב רבי שמעון ובכה ואמר וי היא גלינה וי היא לא גלינה.
אוי לי אם אגלה את הסודות
כי לא מגלים סודות של התורה נכון?
אבל אוי לי לא אגלה
כי אם אני לא אגלה,
כנראה זה בסוף ימיו של רבי שמעון,
והוא יסתלק לבית עולמו והסודות יישארו אצלו, אז מי יגלה את כל עולם הסוד? אבל הוא לא יודע האם אותם אלו שנמצאים אצלו,
הם ראויים שהוא יגלה להם את הסוד. ויהי גלינא ויהי לא גלינא.
חבריה דאבו תמאן ישתקו אותו. אז מה התלמידים יגידו? אנחנו ראויים? הם שתקו.
קם רבי אבא,
אחד התלמידים, ואמר לי,
אם נוח לאדוני אז תגלה לנו למה, דכתיב סוד השם ליראיו.
למי גלם סוד?
למי שיש לו יראת השם.
ואחר ויעילין, דחלין דקות שבריכו ינון, אנחנו החבורה, אנחנו יראי השם.
וכבר עלו בעידרא דבי משכנה מינון עלו מינון נפקו.
מה ההוכחה שאנחנו, שהחבורה של רבי שמעוני יראה השם?
שחלק ממנה יצאו.
כלומר, היו כאלה שהרגישו שהם לא מתאימים,
והם באמת פרשו.
אז עוד אינדיקציה בחבורה זה שהיא,
שגם לגיטימי גם לפרוש ממנה, להגיד, אוקיי, זה לא מתאים לי, זה לא המדרגה שלי, זה לא השלב שלי עדיין, אני לא שם.
אבל מי שכבר כאן,
הוא ירא השם.
אז אתה יכול לגלות לו את הסוד,
את סודות התורה.
אז הנה, באמת אחרי שכולם יצאו, וזה, תנא,
איתמנו חבריה קמדי רבי שמעון,
ספרו את החברים לפני רבי שמעון והשתכחו,
נמצאו שהיו שם רבי אלעזר בנו ורבי אבא שמקודם דיבר ורבי יהודה ורבי יוסף בר יעקב ורבי יצחק
ורבי חזקיה ברא ורבי חיה ורבי יוסי ורבי ייסן. זה החבורה, השרה,
זה החבורה של רבי שמעון, מניין.
בסדר?
ידים יהבו לרבי שמעון ואצבען זקפו לעילה
ועלו בך כלביני אילני ויתבו.
כלומר,
אני מנסה לדמיין את זה.
הם נתנו ידיים כולם לרבי שמעון.
הם נתנו ידיים אחד לשני ולרבי שמעון, אבל הם נתנו ידיים באופן שהם כאילו החזיקו
עם האצבע כלפי מעלה.
בסדר?
מישהו נותן יד לחבר שלו, והאצבע זקוף כלפי מעלה, ואז הם נכנסים ככה כשהם אוחזים ביד,
בידיים זה של זה הם נכנסו לאן?
לתוך האילנות, בין העצים, ויושבים שם.
בכלל, צריך לדעת שהזוהר
כמעט כולו קורא בחוץ.
בניגוד לגמרא שהיא בתוך בית המדרש,
הזוהר קורא בדרך כלל בחוץ, בדרך,
בשדה, באילן, בדרך כלל הולכים,
כאילו הזוהר הוא תורת ארץ ישראל,
הוא טבעי, הוא במציאות.
התלמוד הבבלי, המציאות היא מסובכת,
נמלטים לבית המדרש ושם עוסקים בתורה.
אבל הזוהר קורא בארץ ישראל,
ולכן התורה היא בעצם מאוד מאוד טבעית.
הולכים בדרך, תמיד תראו יש מלא מלא בזוהר,
הם הולכים בדרך, אז אחד אומר לחבר שלו, טוב,
בואו נתחיל לקדש את הדרך, בואו נתחיל להגיד דברי תורה, נתחיל להגיד דברי תורה, פתאום רואים איזה עץ, אה, עץ, נזכרתי בפסוק,
צדיק התמר יפרח כי ארץ תמר נסגר, רואים עץ תמר, מתחילים לדבר על עץ תמר, פתאום מגיע בן אדם, אז אחד אומר לחבר שלו, אם הוא הגיע,
בטח יש לו מה להגיד לנו, הוא פוגש אותם,
מתחיל להגיד להם דבר תורה על מה? על עץ תמר. או, ידענו שתגיד לנו על עץ תמר. כאילו, הכל כזה, המציאות
מגלגלת את עצמה בתוך דברי תורה, ככה הזוהר מתנהל.
אז גם כאן הם בעצם נכנסים לבין האילנות, אבל למה הוא עושה להם את זה?
מה פשר נתינת הידיים הזאת?
יש פה חיבור,
והחיבור זה אפילו לא חיבור נפשי,
זה ממש חיבור פיזי, הם נותנים ידיים, נכון?
עכשיו, מה קרה לנו מאז גן הילדים, שהיינו נותנים ידיים בלי בעיה,
לשלב שנהיינו מבוגרים ואנחנו כאילו, כן?
אנחנו מגלים שכשאנחנו רוצים שיקרה משהו,
של איזושהי קרבה, של איזושהי אהבה,
אנחנו צריכים לרקוד.
ובריקוד, החלק הלא פחות חשוב מהרגליים שנעות,
זה הידיים שאוחזות אחד בשני.
ובמובן הזה, הריקודי נחמן, הבודדים, הם פחות טובים.
כי אתה רק כאילו עם עצמך,
ודווקא הריקוד שבו האדם הוא חלק מאיזה משהו, הוא נותן ידיים, הוא שם את היד על הכתף של החבר שלו או משהו כזה,
יש בזה איזושהי אנרגיה משותפת שעוברת בכל הקבוצה.
אז בכלל, כדי שהם יוכלו להיות ראויים לקבלת הסוד,
רבי שמעון מבקש מהם
לתת ידיים וגם אליו, והם ככה בצורה הזאת נכנסים לתוך העליון ואז אומר להם רבי שמעון, קם רבי שמעון
צליץ לוטי
ויתיב וגוויו. רבי שמעון התפלל תפילה וישב בתוכם.
בתוכם.
אז זה כבר עוד איכות של חבורה.
חבורה טובה זו חבורה שיש בתוכה תפילה.
או שמישהו מתפלל,
ואחר כך יושב בתוכה.
כן, התפללנו ביחד על הנושא הזה,
עברנו איזושהי חוויה רוחנית,
ואז מה הוא אומר? ואמר, כל אחד ישבי ידוי בתוקפי,
שבו ידיו ונא סבלון.
כלומר,
כל אחד, אם אני מבין נכון,
ישים ידו על חברו חזק.
אולי הוא מעביר להם את הידיים מהידיים לכתפיים.
כאילו, ממש תחבקו אחד את השני.
שדי ידוי בתוקפוי,
שבו ידיו ונס נבלון, ואז הם שמו את הידיים והוא כמו הקיף אותם.
ואז הוא אומר את התורה הראשונה, תורת החבורה הראשונה.
פתח ואמר,
ארור האיש
אשר יעשה פסל ומסכה מעשה ידי חרש ושם בסתר, וענו, יש פה גרסאות, אבל נגיד שקוראים, אנחנו קוראים, וענו כולם ואמרו אמן.
למה הוא אומר להם את התורה הזאת?
למה הוא מזכיר להם את הפסוק הזה?
ארור האיש
אשר יעשה פסל ומסכה, מעשה ידי חרש,
ושם בסתר.
הדגש על הסתר אומר רועי.
זה לא שהוא מזהיר אותם חלילה מעבודה זרה,
אלא הוא מזהיר אותם ממה?
כן, כאילו שאתה תסתיר פה כל מיני דברים. אם אנחנו ביחד, אנחנו ביחד.
כלומר, תבואו בגילוי לב,
תבואו פתוחים. אל תתחילו עכשיו להסתיר לי כל מיני דברים. אנחנו עכשיו
הולכים לאיזשהו משהו שהוא מאוד מאוד, כן, לצורך העניין,
כמו, להבדיל או לא להבדיל, כמו איש ואישה, כן, שנשואים.
אז תארו לעצמכם שאיש ואישה נשואים,
הם מסתירים מעצמם דברים מהותיים, לא דברים צדדיים. בסדר,
לא צריך לדווח על כל במבה שאתה קונה במכולת אולי, אבל דברים מהותיים.
מה זה, למה התחתנו? מה הסיפור? למה אנחנו ביחד?
אנחנו ביחד כדי שאנחנו נספר אחד לשני את הדברים המשמעותיים.
אז אומר רבי שמעון,
דבר ראשון,
ארור האיש
אשר יעשה פסל ומסכה,
מעשה ידי חרש, ואז אנחנו גם מבינים שזה הפסל והמסכה.
הפסל והמסכה זה החרש הזה, שהוא מחריש, שהוא מסתיר, הוא כאילו מחזיק מעצמו איזה, יש לו איזה משהו צדדי כזה. לא.
ואז כולם אומרים אמן.
ובעצם עד כאן זה היה סוג של איזו הקדמה,
ומכאן רבי שמעון,
הוא מתחיל בעצם להתחיל לגלות להם את הסודות אולי. פתח ואמר,
עת לעשות להשם.
אמה היא עת לעשות להשם?
משום דהפרו תורתך.
מהי יפרו תורתך?
תורה דלעילה.
דהי מתבט לה היא לא יתעביד בתיקונוי דה ולהעתיק ימין יתמר. כלומר, הוא אומר להם ככה.
עת לעשות להשם. למה?
בגלל שהפרו תורתך.
בגלל שלא לומדים את התורה דלעילה. מהי התורה דלעילה? אמרנו, תורת הפנים.
התורה שנותנת את הטעם לכל דבר.
בגלל שאין
מספיק
עיסוק בתורה הזאתי, אז אני עכשיו צריך להפר את תורתך וללמד אותה ברבים.
כתיב אשריך ישראל מי כמוך, וכתיב מי כמוך בימי השם, תכף זה יובן.
קרא רבי שמעון לרבי אלעזר ברי לבנו אות וקמה, הושיב אותו לידו.
ולרבי הבא מסיתרא אחרא, הושיב אותו בצד השני.
ואמר, אהנן כללה דקולה.
בתוך החבורה הזאתי יש שלושה שהם יותר מרכזיים. הם עשרה,
אבל יש שלושה שהם כאילו הכלל, הכלל הדקולה,
והשאר הם בהיקף יותר.
זאת אומרת, עד אשתא ייתקנו קיימין.
עד עכשיו
החבורה הייתה קיימת,
אישתקו,
שם אוקלה,
וערקובטן דא לדא נקשן,
מאי קלה? קלה דקינופיה אילאה דמתכנפיה.
עכשיו, הזוהר הזה הוא בעצם הלכה מפורשת,
גברות מפורשות במסכת ברכות,
שכשמתכנסים עשרה יהודים,
אז הקדוש ברוך הוא נוכח שם.
גם שלושה, גם אחד, אפילו אחד שלומד תורה, הקדוש ברוך הוא שונה כנגדו. אבל בוודאי עשרה יהודים, הקדוש ברוך הוא נוכח
בתפילה או בלימוד תורה.
מה קורה כשמתכנסים עשרה יהודים לדבר ביניהם,
מה שרבי נחמן קורא לדבר ביניהם ביראת השם, בעבודת השם?
גם שם הקדוש ברוך הוא נוכח.
במקום אחר הזוהר אומר שהקדוש ברוך הוא מצוטט לשיחה שלהם.
מה הם אומרים?
כן?
הזוהר דורש את הפסוק, אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו,
היראה השם נדברים משל רעהו,
ויקשב השם וישמע,
ויכתוב ספר זיכרון ליראה השם ולחושבי שמו.
הקב' ברוך הוא מצוטט לאירוע הזה וכותב,
הוא אמר ככה, הוא אמר ככה.
כאילו זה מעניין אותו.
צריכים ליצור סקרנות. אז כדאי לקחת בחשבון שכשישנה איזושהי התכנסות והיא טובה
והיא במקום טוב,
הקב' ברוך הוא מגיע.
וזה מה שקורה, הם כאילו שומעים, אחרי ההתכנסות שלהם הם שומעים איזושהי, הם פשוט ראו את זה, אנחנו לא רואים,
אבל הם ראו את זה,
את ההתכנסות הזאת, הם שמעו אותה מן השמיים,
את ההתכנסות,
כן, זה לעומת זה. כשישראל מתפללים למטה, אז מתפללים גם למעלה.
נכון, הגמרא במסכת ברכות עוסקת בזה הרבה.
אנחנו מניחים תפילין והקב״ה מניח תפילין.
על התפילין שלנו מה כתוב?
השבח של הקב״ה.
על התפילין של הקב״ה מה כתוב?
שבח של עם ישראל.
ככה רבי לוי יצחקין ברדיט שפעם איים על הקב״ה.
הוא אמר, אם אתה לא תסלח לעם ישראל,
אני אפרסם שהתפילין שלך פסולות.
כי כתוב, מי קמך ישראל, גוי אחד בארץ.
בלי קשר, השבוע ראיתי איזו תורה ממש יפה של רב לוי יצחקין ורדיצ'יה, שהוא הרי סנגורם של ישראל.
נכון, אז הוא קורא את הפסוק, יש
פסוקים בתחילת ספר ישעיהו.
הוי,
הוי גוי חוטא, עם כבד עוון, זרע מרעים,
בנים משחיתים,
ניעצו את קדוש ה' נזורו אחור. זה הפסוק.
אז הוא אומר ככה.
הוי גוי חוטא, גוי שכל הזמן מנקה את עצמו, לישון להתחתא.
עם כבד עוון, עם שעוונות כבדים עליו, הוא לא אוהב לעשות את זה.
זרע מרעים, הזרע של הרעים של הקדוש ברוך הוא, אברהם, יצחק ויעקב.
בנים משחיתים, את היצר הרע הם כל הזמן משחיתים.
עזבו את קדוש אדוני, אם במקרה שהם עזבו את הקדוש ברוך הוא חלילה, מיד נזורו אחור, מיד חוזרים בתשובה.
כך הוא קורא את הפסוק, נכון יפה?
רב לוי יצחק,
גאו סוגריים.
אז יפה.
אז הוא הושיב אותם לכולם.
חדי רבי שמעון,
שמח רבי שמעון ואמר,
אדוני,
שמעתי שמעה חיה ראתי.
יש פסוק,
שכשאנחנו שומעים את הקדוש ברוך הוא ישנה יראה.
אמר הטם,
שם, עכשיו לא ברור מה זה השם הזה,
כנראה הכוונה לדורות קודמים,
דורות שלפניו.
אולי הוא מכוון לתלמידי רבי עקיבא הראשונים שמתו בגלל שלא נהגו כבוד זה בזה.
עתם יאות עוול למעבד עכיל. שם, בדורות הקודמים, באמת היה מתאימה היראה.
ענן בחביבותה טליה מילתה.
וזה אולי הלב שלה, זה גם הכותרת של הדף שבחרתי.
כן, ענן בחביבותה מילתה, הכוונה,
כל היכולת שלנו לגלות, אומר רבי שמעון עצמו, היכולת שלי לגלות את הסודות תלויה בכך שנהיה באהבה.
כוח החבורה המאפשר לה שהרב יגלה להם סודות,
זה כוח האהבה הנמצא בתוכה.
כוח העין הטובה,
כוח ה... עכשיו תראו,
זה מדהים, באמת זה מדהים, אין מילים לתאר את זה. כל מי שהיה ברבי שמעון, בל״ג בעומר,
יודע את זה.
זה הרי לא יאומן הדבר הזה, שמגיעים מאות אלפים, משהו כמו 600 אלף מגיעים מקצה לקצה סביב כל האירועים, זה לא 24 שעות, זה משהו כמו 48 שעות לפני ואחרי וכולי.
מגיעים,
והכל שם מלא באהבה. סיפר לי איזה יהודי אחד,
שהיה חסיד גור שהיה כאן בארץ, היה ניצול שואה.
והוא היה, איכשהו יצר קשר עם הרבי מלובביץ',
והוא היה שליח הרבי
לענייני כתבנו. הוא היה הכתב של הרבי, הוא היה מדווח לו מכל מיני מקומות.
ופעם אחת הוא היה במירון,
מירון של אז זה לא מירון של היום, היה קשה להגיע, זה היה נפיאה ארוכה באוטובוסים וכו',
הוא הגיע למירון איפשהו בשנות ה-50 או ה-60,
והיה טית ההילולה, והוא,
מההילולה הוא כתב לרבי מכתב,
והוא מתאר את ההתלהבות, את ההילולה וכל זה, ואז מורה בהתלהבות הוא הלך רץ לאחת המדורות, הכניס את היד שלו לאיזה שמן שנזל כזה עם פיח,
ולכלך את הדף
של ה... אני הרבה כותב שם הרבי, וזה לכלוך מהשמן של המדורה של רשבי.
שלח את המכתב.
כעבור כמה חודשים הוא קיבל מכתב מענה מהמזכיר ואומר לו, המכתב שלך עם הלכלוך היה מונח על השולחן של הרבי כמה חודשים.
אתה נסתכל עליו.
אז יש שם איזה משהו ברבי שמעון,
שמושך אליו המון המון אנשים. למה?
כי אם יש רבי שאומר,
אנא בחביבות אתה למילתא, הכל תלוי באהבה,
והוא רבי מאוד מאוד פנימי, הוא מסתכל פנימה,
אז זה מושך אליו.
מי לא אוהב להגיע למקום שמסתכלים עליו
בעין טובה,
מסתכלים עליו רק פנימה? לא אכפת לנו איך אתה נראה, זקן כזה, זקן אחר, עגיל פה, עגיל שם, זה אומר, הנה אף אחד, הנשמה שלך יפה.
ורבי שמעון מסתכל רק על הנשמה,
אז זה מושך אליו, דבר מפליא.
זה נראה לי אחד המקומות שאפשר לברך עליהם.
הרואה אוכלוסי ישראל מברך, ברוך חכם הרזים.
ברוך, יש כאן איזה סוד.
איך יכול להיות באותו מקום? רוקדים, אתה רואה איזה חסיד בויין כזה עם כל האופרציה,
ולידו איזה אחד שלפני דקה וחצי בכלל למד מזה רבי שמעון, ולידו איזה אחד, כאילו כולם ביחד, והם אבסוטים ושמחים.
זה סוד, זה פלא,
הדבר הזה. פלא גדול מאוד.
אז רבי שמעון אומר, כל הסיפור של החבורה שלי
תלוי באהבה.
ענן בחביבותא טליה מילתא, דכתיב, אז תראו איזה פסוקים הוא מביא.
ואהבת את השם אלוהיך, טוב, אז צריך לאהוב את הקדוש ברוך הוא. לא.
כלומר, ודאי כן, אבל לא רק.
וכתיב מאהבת השם אתכם.
כלומר, למה אנחנו צריכים לאהוב את הקדוש ברוך הוא? כי זה בעצם שיקוף
של אהבת הקדוש ברוך הוא אלינו. אגב, ככה אדבור הזקן מסביר בספר התניא את מצוות אהבת השם.
הרי אי אפשר לצוות על אהבה.
זאת אומרת, ואפילו זה גם,
נקרא לזה ככה, זה קצת לא נעים
שמישהו מצווה אותך לאהוב אותו, כן?
לא עושים דברים כאלה, אם אני אוהב אותך, אז תגיד לי, לאהוב אותי אז יעזור לי?
אז אדמור הזקן אומר,
מצוות ואהבת את השם אלוהיך היא לא מצווה לאהוב את השם.
היא מצווה לשים לב כמה השם אוהב אותך.
ואם תשים לב כמה השם אוהב אותך, ממילא תאהב אותו בחזרה, כמו שאין מצווה לאהוב את ההורים. אתה לא צריך לאהוב, יש מצווה לכבד, אין מצווה לאהוב. כי למה? כי אם ההורים אוהבים את הילדים, אז הילדים באופן אוטומטי אוהבים את ההורים.
אז אומר האדמור הזה כן, המצוות ואהבת את השם אלוהיך, זה מצווה לשים לב כמה השם אוהב אותך, כמה הוא נותן לך שפח, חיים וכולי. ואז ממילא, אם אדם טיפה שם לב, מיד.
איך הוא אומר?
כמו מים הפנים אל הפנים, זה מיד,
מיד אוהב את השם. אז הפסוק הבא,
למה אנחנו צריכים להיות באהבה? כי אנחנו צריכים לאהוב את השם יתברך.
הוכתיב מאהבת השם אתכם,
הוכתיב אהבתי אתכם.
כלומר, הקדוש ברוך הוא אומר, אני אוהב אתכם כל כך.
אז הדרישה היא כפולה, גם תאהבו אותי, אבל גם
תאהבו אחד את השני.
בסדר?
זה קשה.
לאהוב את השם זה זה, אבל לאהוב אחד את השני, ככה באמת.
לא קל.
הגמור הזקן אומר,
מה הדרך,
מה הביטוי הכי משמעותי ל-ואהבת את השם אלוהיך?
איך עושים את זה?
אז הוא אומר, הדרך הכי משמעותית שאתה אוהב מישהו,
זה לאירוב את מה שהאהוב אוהב.
בסדר? ככה אתה יכול לבטא
את האהבה שלך. נגיד יש לך, האהוב
שלך אוהב לא יודע מה, אוהב את ירושלים.
אז אתה אומר לו,
אדוני האהוב, תדע לך, אתה יודע מה עשיתי לכבודך?
נתתי לכבודך עץ בירושלים.
ידעתי שאתה כל כך אוהב את ירושלים,
וואו,
אוי, תודה רבה, בזה ביטאת את האהבה שלך אליי בצורה הכי טובה.
אז תראי הקב' הכי אוהב,
הקב״ה הכי אוהב את מי?
את עם ישראל.
אז הדרך לאהבת השם זה אהבת ישראל.
הדרך ל-ואהבת את השם אלוהיך, זה ואהבת לרעך כמוך.
פסוק ואהבת לרעך כמוך הוא הפירוש ל-ואהבת את השם אלוהיך. איך?
מחבקים את הקב'? לא, תחבק את החבר שלך.
הוא בן של השם יתברך.
בהי באייר היה יורצייד שנה לרב אלישיב קנול, זכר צדיק לברכה.
היה רב של כפר עציון,
וראש אגודת כפר עציון, אבא שלו נפל בשבי הירדני.
והרב אל שיקטנול היה גם חיתן הרבה זוגות חילונים.
הוא אומר שככה הוא אמר לנו פעם, שכשיושבים מולי זוג כזה,
אני לא רואה לפניי את הזוג הזה.
אני רואה לפניי את הבנים של אברהם, יצחק ויעקב,
שרה, רבקה, רחל ולאה.
זה מה שאני רואה.
לא עכשיו איך הם נראים וכל זה. אני מבחינתי, אברהם אבינו ושרה עומדים מאחוריהם.
זה יחס אחר, נכון?
אהנן בחבבותא עתה לימילתו,
דכתיב ואהבת את השם אלוהיך,
וכתיב מאהבת השם אתכם, הכתיב ואהבתי אתכם.
ממשיך רבי שמעון, פתח ואמר
הולך רכיל מגלה סוד ונאמן רוח מחסד דבר.
הולך רכיל, ה'יקרא קשיא׳, מה זה הולך רכיל?
כיוון דהייתמה רכילא, מה הולך?
איש רכיל מביי אליי, מה נהולך? מה זה הולך רכיל?
נקרא לך איש רכיל אחד שם רחל.
אלא
מי זה הולך רכיל?
מן בלא התיישב ברוחי ולא אבי מהם נא.
האי מילא דשמא אזיל בגבה כחזרא במאיה אדרמילא דבר.
מהי טעמם משום דלת רוחי רוחה דקיומה".
הנה עוד איכות של חבורה.
כשלומדים איזשהו דבר, דבר מה פנימי,
צריך להשתהות איתו.
רגע, מה שקוראים היום הפנמה, אפשר לקרוא לזה אולי.
איזושהי השתהות, איזושהי הפנמה, ללכת עם זה.
ולא ישר לרוץ לספר לחבר'ה.
אתם מבינים כמה הזוהר הזה רחוק מהמציאות שאנחנו נמצאים בה היום?
אדם הולך לאיזשהו מקום, לאיזשהו טיול.
טיול זה סוג של חוויה.
בוא, תלך, תטייל, תעבור את הנופים. לא, לא, אני רגע צריך להצטלם, אני צריך לשלוח מיד איפה אני נמצא, מה אני עושה.
אנחנו מיד עסוקים בלדווח, לספר לכולם.
מה שבאופן מהותי חוסם אותנו מלהיות,
מלחוות,
מלהיות בתוך האירוע עצמו.
אז אומר רבי שולי, אני לא רוצה כאלה טיפוסים אצלי בחבורה,
אני רוצה כאלה שהם יהיו נאמני רוח,
מכסי דבר,
כן?
הוא אומר,
וזה הולך רכיל. מה זה הולך רכיל? הוא מקבל איזה סוד, מיד הוא הולך לספר אותו.
זה אנשים לא מיושבים ברוחם. מאן דלא יתיישב ברוחי,
הוא לא נאמן.
הי מילא דשמא עזיל בגבה כחזרא במאיה. מה שהוא שומע זה כמו איזה מקל על גב המים, שהוא כזה מתנדנד עד שהוא נזרק,
הגל זורק אותו הלאה.
עד דרמילה לבר, הוא נזרק החוצה, מהי טעמה?
משונגלת רוחי רוחא דקיומא.
רוחי רוחא דקיומא זה אנשים שהם יודעים לשמור סוד.
רבי שמעון יגלה להם את הסודות,
ומה ירוץ לספר את זה לחבר'ה כדי להתהדר בסודות? הם יסכימו לעבור איזשהו תהליך
של הפנמה,
של התבוננות וזה, עוד
עוד איכות של חבורה. מה זה איכות של חבורה?
לחבורה יש לה איזה סוד.
יש לה סוד שהיא לא מגלה.
כאילו, משהו כאן קורה, והיא גם מכבדת את הסוד הזה.
כי לצורך העניין בחבורה יכול להיות שמישהו,
מישהו,
הלב שלו ייפתח,
הוא יגיד איזה דברים היוצאים מן הלבים אחרי זה,
ילכו ויספרו את זה לאחרים,
זה פגיעה באמון,
פגיעה באתיקה של החבורה.
אבל אם יש לנו כאן איזה משהו מוגן, משהו שלם, משהו,
אנחנו לא רוצים לספר את זה הלאה.
אז נאפשר.
אבל מה, דרוחי רוחה דקיומה,
בכתיב, נאמן רוח,
מכסה דבר, נאמן רוח,
וקיומה דרוחה,
כמו שכתוב, הותקעתי בטד במקום נאמן,
דרוחה טל ימילתא.
הכל תלוי ברוח.
איזה רוח נושבת בחבורה, בכיתה, במחלקה?
האם יש בה רוח של שיתוף, רוח של שמחה?
מי משיב את הרוח?
שזה תנועה כזאת.
וכתיב, אל תיתן את פיך ללכתי את בשרך, ולטעלמא מתקיימה אלא ברזה.
העולם עומד על הסוד.
איפה שאין סוד, אין כלום.
איפה שהכל גלוי, הכל חשוף,
הכל פרוץ, אין כלום.
העולם עומד על האפשרות שישנו איזשהו סוד, איזה מפגש עם המעבר. מה זה סוד?
סוד זה אומר שיש כאן איזו נוכחות אלוקית.
לא סתם בחופה אנחנו מכסים כל הזמן, החתן מכסה את הכלה בהינומה, ואחרי זה הכלה והחתן נכנסים לחופה, שזה עוד כיסוי, ואחרי זה מתכסים בטלית, ואחרי זה נכנסים לתוך חדר ייחוד.
כאילו רוצים מיד להגיד, תקשיב, יש פה סוד, אז בואו מהר, מכסה, מכסה, מכסה, כי אי אפשר לחשוף אותו.
יש סוד.
וספר תורה, בטח ספרדי, הוא עטוף גם בארגז, ובמטפחות, ובתוך אהרון קודש, ועוד פרוכד, ועוד פרוכד.
סוד.
הסוד הוא איזשהו מרחב שמאפשר לאלוקי להתגלות, ערפל. אז גם החבורה עצמה היא סוג של איזשהו סוד.
והעולם מתקיים על הסוד.
אנחנו היום חיים בעולם אנטי-סוד.
אנטי-סוד, אין סוד.
כל אחד כאילו משפריץ את כל הפנימיות שלו כאילו החוצה.
סוד, אתם יודעים מה זה סוד?
סוד זה פתק.
לא יודע אם אתם מכירים את האפשרות לכתוב פתק על נייר עם עט.
יש דבר כזה, עט ונייר, כותבים פתק. למישהו אהוב,
שמים לו את זה מתחת לכרית,
שהוא נמצא את זה בבוקר.
ולא פוסט בפייסבוק שמיועד לכל העולם.
בסדר? זה לא סוד.
שמישהו כותב לאיזה מישהו אהוב איזה פוסט בפייסבוק ושכולם רואים את זה.
סוד זה פתק שרק הבן אדם עצמו יודע.
רק אצלו.
על זה זה מתקיים.
זה מערכות יחסים.
כן?
סוד זה נפגש עם השם יתברך.
שבת זה סוד,
נכון?
איך היה בשבת?
היה, לא יודע, היינו, זה לא יכול להגיד לך איך היה, זה סוד.
נכנסתי מצד אחד לצד מצד שני.
אי אפשר להקליט, נכון? אי אפשר, עדיין,
אפשר להקליט, אפשר להסריט, אי אפשר. קורה משהו בשבת שהוא פלא,
זה סוד.
חג זה סוד,
מועד זה סוד.
נכנסים.
או נגיד ליל הסדר.
התחושה שלי תמיד בבוקר אחרי לסדר, כשאנשים מגיעים לתפילה, אתה מסתכל על הפנים של האנשים המגיעים, אתה רואה, כל אחד יש לו איזה
סוד על הפנים.
כאילו, היה משהו אתמול בלילה.
כל בית, מה שהיה, אבל היה משהו. עכשיו תשאל מישהו אחד על הסדר, מה אני אגיד לך?
היה.
אי אפשר להגיד, היה, היה סוד.
דווקא המקומות שאנחנו לא יכולים לתעד אותם, לא יכולים להסריט אותם, לא יכולים, הם המקומות הכי משמעותיים לנו.
אבל למרבה הפלא, ולמרבה הצער, אנחנו הורסים לעצמנו את כל חלקות הסוד בתיעוד הבלתי נגמר.
כל מקום שיש את הדבר הזה שהוא מרים ומצלם,
משהו נהרס.
החוויה נעלמת.
הסוד נהרס.
מחולל.
אומר רבי שמעון, העולם עומד על הסוד.
לעת עלמא מתקממה אלא ברזה.
וכי היא במילי עלמא יצטרך רזה, אם אפילו במילי עלמא צריך סודות. צריך, סודות של קוקה קולה, לא יודע, סודות של בנקים, אני יודע מה.
כל אחד כאן יש לו את המספר החשבון שלו, של הבנק, נכון, של הזה, זה סוד.
אסור לכם לגלות את זה לי.
שומרים את זה, נכון?
סיסמה למחשב, סיסמה פה. אז זה במילי דה עלמא, זה סודות חיצוניים כאילו.
במילי אין ראז אין דרזי אין דעתי כיום אין דלא יתמסרה אפילו למלאכים מילאין על אחת כמה וכמה שצריך להיות מסוגל לשמור סוד.
להיכנס פנימה לאיזשהו תהליך כזה.
ואז רבי שמעון אומר,
אמר רבי שמעון לשמיא אלוהים הדי הציתון להרא אלוהים הדי תשתמא דענן קיום מעלמין משה רבנו אמר רזינו השמיים ואדברה ותשמע ארץ ומרפי רבי שמעון אומר אני אפילו את זה לא אומר לא רוצה לא את השמיים ולא את הארץ אני מדבר ישר
אליכם ואל קודשא בריחו ואז הוא התחיל לשנות רזין דרזין
כת פתח רבי שמעון ברזין דרזין הזדעזה הארץ
והחברים התחלחלו גלה ברזה פתח ואמר
אז הוא מתחיל לדבר זוהר ארוך על הפסוק ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום
לפני מלך בני ישראל, שכל תורת הקבלה מתחילה מהפסוקים האלו.
רק לידיעה, כן, משמונת המלכים,
מלכי התוהו
שמלכו ונשברו, עולם התוהו שנשבר לפני עולם התיקון, עד המלך השמיני,
שזה המלך הדר,
שהוא מלכותו לא נשברת, לא כתוב עליו ימות, על כל המלכים כתוב וימלוך בימות, עליו לא כתוב בימות, למה?
בין השאר כי הוא היה נשוא.
אבל זה כבר קשור לשיעור אחר.
מה שרצינו כאן לראות, זה לא סתם ל״ג בעומר, זה חג של חבורות.
אני חושב שזה קונספירציה של רבי שמעון.
מה קורה בל״ג בעומר, בעיקר אצל ילדים,
כבר אפשר לראות מיד אחרי פסח מתארגנים בחבורה.
יש חבורה. מה נושא החבורה? אוספים עצים.
אז יש בזה גם סוד, וגם איפה נחביא את העצים, ואיפה הוא זה, ואיך נחבר, ואיך נדליק, ואיך, כאילו, יש פה...
הנושא של חבורות בל״ג בעומר מאוד מאוד בשביל המדורה, ואז יש את המדורה, ומה קוראים במדורה?
נותנים ידיים לסביב למדורה, נכון? בדיוק, קורה מה שקרה אצל רבי שמעון בהידרם, נותנים ידיים לזה, רוקדים מסביב למדורה,
והמדורה היא סוג של איזה אש, ויש כאן איזשהו,
והרי איזה פלא, אתה יכול להסתכל עליה בלי להיגמר כי היא סוג של איזה סוד.
כלומר באיזשהו מובן ההדלקה של המדורה וההכנה אליה היא בעצם תיאור מסוים או חזרה מסוימת את כל מה שקרה כאן.
ואז באמת, אחרי זמן מה במדורה, ואחרי ההתבוננות, ואחרי השקט הזה שיש, שאתה מתבונן על האש,
אז הלב פתוח באמת אולי לגלות ולדבר טיפה
דברים פנימיים, דברי סוד.
זה האור המיוחד של רבי שמעון, ורבי שמעון אומר שבעת הגאולה בזה יצאו מהגלות.
שלא יהיה רק לימוד תורה פרונטלי,
אלא יהיה לימוד תורה מתוך חבורה,
מתוך דבקות, שאנשים יכירו אחד את השני,
שתהיה אהבה, שתהיה תפילות משותפות. אני חושב שאנחנו רואים את זה היום,
ממש רואים את זה קורה מול העיניים שלנו,
איך תורת הפנים הזאת גם יוצרת מרחבים שבתוכם התורה הזאת נלמדת.
והכותרת הזאת היא, אהלן בחביבות הטליה מילתא, באהבה, בחיבור, בדבקות, ביצירת קבוצות שרצות ביחד סביב עניינים של קודש,
הדבר הזה הוא מסימני הגאולה המובהקים.
כמובן, רבי שמעון הוא זה שמוליך את העניין הזה. יהי רצון שנזכה להיות בחביבות הטליה מילתא.
אמן ואמן. זכות רבי שמעון יעמוד לנו.
ברוכים תהיו בשעה עשר שיעורו של הגאון הרב יורם אליהו
