כל שנה מנסים להתבונן מחדש, מאיזה מקום
נפגוש את יום העצמאות, איך להתבונן עליו, כי באמת
זה מועד וזמן כל כך משמעותי בתולדות עמנו,
שכותב את כל ההיסטוריה מחדש בעצם, מברר את הכול. זה כמו באיזה פאזל,
שכל החלקים הם מעורבבים, פתאום מגיע איזה חלק אחד,
ודרכו אתה מבין את הכול.
כלומר, יום העצמאות הוא לא רק קדימה, הוא גם אחורה.
פתאום הוא מסביר בבת אחת המון המון תהליכים שקרו המון המון שנים לפניו.
אבל השנה בחרנו ללכת,
לצעוד באיזשהו קו
שנע מפסח ליום העצמאות,
נצא לדרך לאיזשהו בירור קצר
בפסוקי התורה, ומשם נתפתח
ליום העצמאות.
אז אנחנו לא מזמן היינו בפסח,
חג מיוחד, וכשהתורה מצוות אותנו על פסח היא מצווה בכמה וכמה מקומות בתורה.
במקום הראשון מופיע בספר שמות בפרק יב, זה כמובן עוד לפני יציאת מצרים.
התורה אומרת ככה, ויהי היום הזה לכם לזיכרון וחגותם אותו חג לאדוני לדורותיכם,
חוקת עולם תחוגו, כלומר זה חג לדורות,
שבעת ימים מצות תאכלו,
אך ביום הראשון תשביתו סוהר מבתיכם,
כי כל אוכל חמץ ונכרתה הנפש מישראל מיום הראשון עד יום השביעי. אז אנחנו מבינים שיש פה איזה חג,
הוא מתחיל ביום הראשון, כי ביום הראשון
התורה מצווה אותנו לזכור לדורות את כל מה שהיה במצרים,
והוא לא יכול להימשך עד אין סוף החג הזה, הוא צריך להיגמר מתישהו,
אז אומרים עד יום השביעי. למה יום השביעי? התורה לא מסבירה למה, אבל אפשר להבין שבעה ימים בשבוע,
הבריאה היא שבעה ימים, זה מעגל הזמן השלם של האדם מתחילה ועד סוף, זה שבעה ימים.
אז אפשר להבין שהחג נמשך,
כמו שהשבוע נמשך שבעה ימים, גם החג הזה, המשך שלו הוא שבעה ימים, מפני שכשהתורה כותבת את הפסוקים האלה, אנחנו יודעים שבראשון
לפסח
יקרה אירוע גדול. מה יקרה? בראשון יהיה מכת בכורות, תהיה יציאת מצרים, כבר הקדוש ברוך הוא ציווה את זה.
תגיד לבני ישראל, אני יוצא בתוך מצרים, אבל התורה בשלב הזה, אף אחד מעם ישראל לא יודע שבשביל פסח תהיה קריאת ים סוף,
כן?
זה עדיין לא ידוע.
אז אם כך המשמעות של הציווי של היום השביעי, הכוונה זה חג שמקיף את מעגל הזמן הסביר,
מעגל הזמן הטבעי של האדם, ולכן הוא שבעה ימים. אז זה מובן.
למה כתוב ראשון ולמה כתוב שביעי?
אבל למרבה הפלא,
בשני מקומות אחרים בתורה כתוב משהו אחר לגמרי.
פרק אחד אחר כך,
בפרק יג', התורה אומרת ככה, והכי באחד אדוני
אל ארץ הכנענית והחיטי
והאמורי החביב היבוסי אשר נשבע לאבותיך לתת לך ארץ זבת חלב ודבש
ואהבתה את העבודה הזאת בחודש הזה זה גם כן כמובן דברי על פסח
שבעת ימים תאכל מצות וביום השביעי חג על אדוניי מה זה חג חדש
חג שביעי של פסח
איזה מין חג זה שביעי של פסח בלי ראשון אני יכול להבין שאתה אומר יש ראשון
ואז הראשון אז מתי הוא נמשך עד השביעי מכיוון שהוא נמשך עד השביעי אז אני
יש היגיון שגם הסיום הוא יהיה משמעותי.
כן, כמו שהיום האחרון ללימודים, היום האחרון לאיזה קורס,
היום האחרון, זהו יום חגיגי,
יש בזה חגיגיות מסוימת, עושים טקס סיום וכן על זה הדרך.
אתה לא יכול לדבר איתי על יום סיום בלי התחלה.
אז המשמעות היא שהתורה,
חושב רבנו הקדוש ברוך הוא,
נוקב כאן בעצם בחג חדש
שהוא לא קשור לראשון, הוא לא המשך של הראשון, הוא לא הסיום של הראשון,
אלא הוא עומד בפני עצמו,
והשם שלו זה חג שביעי של פסח.
אנחנו עדיין לא מבינים מהו החג הזה.
אנחנו עדיין לא מבינים מה תכליתו,
אבל על פניו יש חג כזה, כי זה המשמעות היחידה שיכולה להיות לקחת תורה מצווה על שביעי של פסח בלי להזכיר את הראשון.
והתורה לא עושה את זה פעם אחת, אלא עושה את זה פעמיים.
בספר ויקרא,
בפרשת אמור,
עוד פעם מופיע הצד המאוזן,
כן, שבעת ימים,
שבעת ימים,
ויקרתם משל אדוני שבעת ימים, סליחה,
ב-15 יום לחודש הזה, חג מצות ה' שבעת ימים במצות תאכלו.
ביום הראשון מקרא קודש יהיה לכם, כל מלאכת עבודה לא תעשו. ויקרבתם של ה' שבעת ימים,
ביום השבעי מקרא קודש כל מלאכת עבודה לא תעשו.
ששת ימים תאכל מצות, וביום השביעי עצרת ל' אלוהיך לא תעשה מלאכה, כן,
סליחה, הפסוק הזה, פסוק ח' הוא לקוח מספר דברים. זה קפצתי לפה.
בספר ויקרא, זה עדיין מתואר בצורה מאוזנת. כמו במופע הראשון בספר שמות.
בספר שמות. כלומר, יש שבעה ימים, בראשון, בשביעי. אבל בספר ויקרא, בפרשת ראה,
עוד פעם זה מופיע, השביעי, בתור חג נפרד.
הנה בוא נקרא את הפסוקים בספר דברים.
לא תוכל לזבח את הפסח, פסח באחד שעריך,
אשר אדוני אליך נותן לך, כי אם על המקום אשר יבחר אדוני אליך לשכן שמו,
שם תזבח את הפסח בערב כבוא השמש,
מועד צאתך ממצרים ובשאלת ואכלת במקום אשר יבחר אדוני אליך ופנית בבוקר והלכת לאוהליך
ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לאדוני אלוהיך לא תעשה מלאכה. עוד פעם חג נפרד שנקרא שביעי של פסח
לא אפילו לא שביעי של פסח נקרא שביעי עצרת
מה זה החג הזה?
מה העניין של החג הזה? איזה מין חג משונה זה?
עכשיו תקפצו ותגידו לי כן בחג הזה קרה קריעת ים סוף
אבל זה לא נכון, א' כי התורה מצווה על שביעי של פסח עוד לפני שהייתה קריאת ים סוף, וב'
עוד יותר ראייה בספר דברים שכבר אנחנו יודעים מקריאת ים סוף,
משה רבנו לא אומר,
טוב תעשה שביעי של פסח כי הייתה קריאת ים סוף, הוא אומר לא לא, שביעי של פסח עצרת, הוא לא מזכיר את קריאת ים סוף,
סימן שזה חג שלא קשור בדווקא לקריאת ים סוף, או בוא נאמר ככה
נאמנים לתורת הזמן היהודית, אתם מכירים את תורת הזמן היהודית?
תורת הזמן הכללית אומרת ככה הזמן הוא כלום הוא אפס הוא ריק אין לו שום משמעות לצורך העניין
כשקרה איזה מאורע בזמן אז אתה אומר אה אוקיי אז קרה פה איזה משהו אז אני מעכשיו אעשה איזשהו ציון לא יודע ב-1 במאי הייתה מהפכת הפועלים אז מעכשיו 1 במאי יהיה איזה חג
שיעשו בו תהלוכות כן וכך וכך בזה נסתיימה איזו מלחמה אז מעכשיו יהיה מצעדים של ניצחון על הנאצים
בעם ישראל זה הולך הפוך הזמן הוא יש לו תכונה
מה שהרב קוק קורא, כל זמן מעיר בתכונתו.
ותכונת הזמן מזמינה את המאורעות המתאימים לתכונת הזמן הזאת
לקרוא בזמן הזה.
זה תכונת הזמן, זה לא הנושא של השיעור שלנו עכשיו,
אבל נזכיר את זה ברמז,
דיברנו על זה נדמה לי בשנה שעברה, תכונת הזמן של אייר
זה התחלתא דגאולה, זה תכונת הזמן.
מתחילה הגאולה, מתחיל האור, מתחיל איזשהו תהליך, ורואים את זה לכל אורך התנ״ך.
כ' באייר עם ישראל מתחיל ללכת לארץ ישראל בספר במדבר, הוא לא גומר, זה ייקח לו ארבעים שנה ומתחיל.
בחודש זיו שלמה המלך מתחיל לבנות את בית המקדש.
בחודש השני באייר מתחילים לבנות את הבית השני. כלומר כל הזמן מתחילים בחודש אייר.
חודש של התחלות.
כל פעם שתהיה איזה התחלתא דגאולה היא תזדמן לחודש אייר. אז גם כאן, יש כאן איזה זמן, תכונת זמן שעדיין לא עמדנו עליה.
מאי, אבל אנחנו מבינים שישנה, שנקראת שביעי,
שביעי עצרת וכנראה תכונת הזמן הזאת
מזמינה לתוכה כל מיני אירועים ביניהם את קריעת ים סוף. נעמוד עליה בהמשך.
אבל מהי תכונת הזמן? מהו החג הזה שביעי של פסח?
אז כדי להבין את זה נעזר במילה ש...
קודם כל כדי להבין את זה נשים לב לשני דברים.
כן?
התורה מאפיינת את
היום השביעי כחג בפני עצמו בפרשיות שקשורות לארץ ישראל.
בספר שמות,
בפרק יג',
הפסוק הפותח, והיה כי הביאך אדוני אל ארץ הכנעני, החיטי האמורי, החיבי והיבוסי, אשר נשבע לאבותיך לתת לך ארץ זבת חלב ודבשתתתם, שבעת ימים ביום השביעי החג לאדוני.
בספר דברים,
אחת שעריך,
כי אם על המקור אשר יבחר ה' אלוהיך לשכן שמו שם.
פסוקים שעוסקים בביאה לארץ ישראל, כאילו בארץ ישראל מתחדש איזה חג נוסף.
החג השביעי צף ועולה.
בפסוקים שמדברים על יציאת מצרים, כמו שהיא שמה, זה פסח ראשון, השביעי וכולי.
כשאתה מתחיל לדבר איתי על ארץ ישראל,
שמה שביעי עומד בפני עצמו.
מה הפשר?
אז כדי להסביר את זה,
אנחנו נעזר בדברי קודשם של רבנו הנציב והרשער עיר,
שאמרו בערך אותו דבר בסגנון שונה.
בקצרה הם אמרו את זה, אבל אנחנו טיפה נרחיב את זה.
בואו נגיד איזה הקדמה ואז נקרא את לשונם.
כשהתורה מצווה את בני ישראל על החג השביעי,
היא בעצם
מצווה אותם להיות אנשים בעלי מודעות היסטורית,
תודעה היסטורית.
כלומר,
קורה איזה אירוע, בסדר, קורה אירוע, ואנחנו בתוכו, אנחנו
חלק ממנו,
אנחנו אפילו נציין כל שנה את היום שהאירוע קרה,
אבל חוץ מהאירוע שקרה, מבקשים ממך כעבור שבוע לעצור ולהתבונן אחורה לא מה היה, אלא מה המשמעות של מה שהיה.
זה נקרא תודעה היסטורית.
לא מה היה, הלכתי, באתי, חזרתי, לקחו לי, ואז הרמצתי לו, ואז ברחתי, ואז אכלתי את זה, לא.
אלא לך רגע כמה צעדים אחורה ותבין את הסיפור של המשמעות של מה שהיה.
עכשיו זהו אחד ההבדלים הגדולים בין עבד לבין בן חורין.
כי עבד אין לו רצף היסטורי. עבד מאוד עסוק בהווה, עבד עסוק בהישרדות בעצם.
הוא רוצה לאכול וזה מה שהוא רוצה, אז הוא לא מעניין אותו מה היה אתמול ומה יהיה מחר.
מעניין אותו מה קורה היום.
בן חורין רוצה לראות תמיד איפה הוא על הרצף ההיסטורי, איפה, מה היה לפניי, מה יהיה אחריי,
איפה הנקודה שלי על הרצף, מה לאן אני נע... יש לו איזושהי תודעה רחבה יותר.
כשמשה רבנו מצווה את בני ישראל, כשהם יוצאים לחירות,
הוא אומר להם, חלק מהיציאה שלכם לחירות זה המסוגלות
כעבור זמן לעצור ויחידת הזמן המינימלית ההיסטורית היא שבוע.
כי היום זה הווה, גם אתמול זה סוג של הובל ביחס להיום, אפילו שלשום.
היום, אתמול ושלשום, אני עדיין שולט על זה.
גם מחר זה חלק מה... היום אני כבר מתכננת מחר, וגם מחרתיים זה חלק מהתכנון. אנחנו אומרים בצבא,
אתה רוצה להרחם מהיום, תבוא מחר.
כן?
אז זו הייתה בדיחה, הייתם צריכים לצחוק עכשיו, למה אתם לא צוחקים?
אתם יבשים, אתם צנונים.
אז...
אבל מה היה לפני שבוע, זה כבר... רגע, רגע, איפה...
נגיד
איזה אירוע כלשהו משמעותי, אז אתה יכול להגיד למישהו, בואנה אחי, אתה זוכר איפה היינו רק לפני שבוע?
לפני שבוע, בזמן הזה והזה, היינו ב... לא יודע, לפעמים יוצאים מאיזה מלחמה, או שנה שעברה היינו במסע מפולין, אז אתה חוזר אחרי שבוע ואומר, בואנה, לפני שבוע, בשעה הזאת, הייתי באושוויץ, הייתי באנג'ט.
פתאום אתה...
זה היחידת הזמן הפרספקטיבית ההיסטורית הראשונה.
אז התורה מצווה אותנו,
לעצור את משה מצפה את עם ישראל ולכן זה פרשיות שקשורות לארץ ישראל. כלומר ברגע שאתם מגיעים לארץ ישראל אתם חייבים לפתח תודעה היסטורית.
חייבים.
וזה מאפיין של בן חורין.
אני אתן כאן דוגמה נוספת קצת מאומות העולם אבל היא קשורה אלינו.
ארה״ב של אמריקה.
ארה״ב של אמריקה התחילה בתור מושבות בריטיות בעצם. אנשים באירופה, בבריטניה, שרצו, חיפשו לעצמם איזה עתיד כלכלי חדש,
חצו את האוקיינוס,
הקימו מושבות והתחילו לעשות כסף.
בשלב מסוים העיק עליהם העול הבריטי וכל זה,
אז הם עצרו והם התחילו להתבונן על עצמם
במבט היסטורי.
עד לפני רגע הם לא היו חלק ממבט היסטורי,
הם היו, התעסקו בהווה. פתאום הם התחילו לספר על עצמם סיפור. מה היה הסיפור?
הסיפור היה שהם בכלל משועבדים
על ידי איזה אימפריה אימתנית שנמצאת מעבר לים.
והם ברחו מהאימפריה וחצו את הים אל עבר הארץ המובטחת, the promised land.
מזכיר לכם מישהו?
כן, כאילו, ועכשיו הם הגיעו לארץ המובטחת והם צריכים לצאת לגמרי מהשעבוד של האימפריה ששעבדה אותם לגמרי,
לפני כן.
הם מספרים על עצמם איזשהו סיפור היסטורי, הם מתחילים לדבר על עצמם בגוף שלישי.
תזכרו את ההבדל הזה, אנחנו תכף נשתמש בו.
כלומר, אם אני עסוק בהווה, נגיד אני עכשיו מדבר על השיעור הזה,
אז אני יכול להגיד איזה שיעור נחמד יש כאן,
כמה אנשים הגיעו לכאן, איזה יופי, אני מדבר, כאילו, זה עובד לגמרי.
אבל אם אני פתאום אגיד,
שיעורו של הרב אלברט ביום העיון
ליום העצמאות תשע״ט היווה,
פתאום אני מדבר, כאילו, אני לא מדבר עכשיו מה קורה, אני מדבר מאיזה זווית שמסתכלת,
ומדברת על האירוע מרחוק, כאילו, בגוף שלישי.
זה דיבור היסטורי.
ככה נוצרת היסטוריה.
אז משה רבנו מצווה את בני ישראל, הקדוש ברוך הוא מצווה את בני ישראל, להיות אנשים בעלי תודעה היסטורית. לא רק לעבור את מה שהיה,
אלא להצליח לעצור אחרי זמן מסוים ולהסתכל על המשמעויות של האירוע שהיה.
עכשיו בואו תראו
איך אומרים את זה הנצי והרשער הירש.
בשני המקראות האלה באים לתשלומי חגיגה ביום שמקריבים אז,
אז המצווה להיות פנוי מכל עסק ומלאכה כדי להתבונן לתכליתו לזה הוא קורא עצרת תעצור ותתבונן בתכלית של מה שהיה בעולם המשמעות לא רק במה היה אלא מה המשמעות של מה שהיה וגם השרים שאומר את זה עצרת להשם אלוהיך מפנה כאן לכמה מקורות זה התפקיד המוטל עלינו ביום השביעי
ביום זה נאסוף לפני השם את כל העקרות
הרעיונות
והקבלות בלב שימי יציאת מצרים עוררו בקרבנו מחדש,
נסכם אותם ונחזיק בהם עד שיהפכו לאוצר המשתמר.
וניטול עמנו את האוצר הזה בשובנו לחיי המעשה והיצירה.
תעצור,
תתבונן ותהפך לבעל תודעה אחרת.
זה בן חורין.
זה בן חורין.
ראיתי שהם מביאים בשם חכמי הפנים שיש שני מושגים בקבלה,
בזוהר
שני מושגים שמופיעים הרבה אחד זה להשתאווה בגופא דמלכא
ואחד זה להסתכלה בעיקרא דמלכא.
להשתאווה בגופא דמלכא זה להיות חלק מהאירוע כמו בפסח שאנחנו בעצם רוצים להיות חלק מיציאת מצרים כאילו אנחנו יצאנו ממצרים חוזרים אל האירוע עצמו אוכלים מצות נמצאים בחיפזון מתחפשים כל האירוע נכון זה להשתאווה בגופא דמלכא להיות חלק בשביעי של פסח אנחנו מסתכלים
להסתכללה בעיקרא דמלכא מביטים מתבוננים רגע אז מה המשמעות
של זה שיצאנו ממצרים. מה זה אומר לי?
לאן זה לוקח אותי?
איך זה משפיע על החיים שלי כאן ועכשיו?
חג של משמעות שהתורה מבדלת אותו דווקא בפרשיות שעוסקות בארץ ישראל,
כי בעצם
לעם ישראל זה עם עם תודעה היסטורית מאוד מאוד חזקה, אבל אנחנו רואים שזה ממש הגדרה עוד לפני היציאה.
יצאנו ממצרים על דעת זה שנהיה אומה עם תודעה היסטורית.
ולא נגיד אוקיי יופי יצאנו ממצרים סבבה אז יום אחד בשנה נעשה חגיגה ונאכל ונשתה ונשמח,
ודקה אחר כך נתפרק אנחנו ממתינים עם זה שבוע ימים ואז מה?
מתבוננים ואומרים וואלה מה המשמעות של הדבר הזה אמרנו
שתורת הזמן היהודית אומרת שתכונת הזמן מזמינה את האירוע לקרות בתוכו נכון?
באמת קריאת ים סוף האירוע הוא הקטע הפחות חשוב
מה הדבר המשמעותי בקריאת ים סוף?
שירת הים.
למרות שהיו עשר מכות במצרים לא שמענו על שירה אחריהם.
וקרית ים סוף,
פתאום עם ישראל נותן שירה.
עכשיו מה זה השירה אם לא תודעה היסטורית?
אבל תראו זה מסביר לנו למה שירת הים קורית בשביעי של פסח זה לא שבגלל שהיה שירת הים אז יש לנו רק שביעי של פסח אלא שביעי של פסח זה חג עם תודעה היסטורית ולכן קרית ים סוף שקרתה היא לא הייתה הנס הראשון שקרה לעם ישראל היו גם נסים במצרים היה מכת בכורות היה זה אבל מכיוון
שקריעת ים סוף קרתה בשביעי של פסח זה עורר בעם ישראל את הרצון לבער את קריעת ים סוף בממד היסטורי לא רק בממד של מה שהחבר'ה מספרים אתה שומע איזה גובה הים היה והלכתי וכמעט נרטבתי ואז פתאום בא גל והלך אחורה וראיתי את החבר שלי ועשיתי איתו סלפי ואז הצטלמנו זה כאילו תיאור של ההווה אבל זה שביעי של פסח
אז הם מתארים תיאור אחר לגמרי תיאור איך זה בא לידי ביטוי בספירת ביציאת נוצרים
היום קודם כל זה בא לידי ביטוי בפסוק שמשה רבנו אומר
רואה במשה אל העם אל תיראו התייצבו וראו את ישועת אדוני התייצבו וראו
זה כמו לעצור ולהתבונן נכון התייצבו וראו עצרת תהיה לכם בשביל שפסח משה רבנו אומר להם תעצרו לא מבקש מכם עכשיו לעשות מבקש מכם לראות להתבונן
המשך הפסוקים השם ילחם לכם ואתם תחרישון אני רוצה להגיד כאן משהו הרי זה לא יום עיון לפסח זה יום עיון ליום העצמות אני כבר
מדבר אולי יותר מדי על פסח
אבל השם ילחם לכם ולתן את החרישון זה גם פסוק חשוב
כי היכולת לדמום,
להחריש,
לשתוק,
זה בשפת חזל השתיקה והדממה זה מה שעוזר לנו לקלוט
דברים גדולים,
דברים שהם למעלה מטעם ודעת.
וכשאנחנו ביום הזיכרון נפגשים עם הדבר הכי הכי גדול שאפשר להיפגש איתו, עם מסירות נפש.
הרי זה דבר שאי אפשר להסביר אותו.
זה נגד כל חוקי החיים שאדם מוסר את נפשו.
כן? זה פלא שאין כדוגמתו.
אז האם הדיבור מתאים לתופעה הזאת, או אולי השתיקה? התורה מדברת על שתיקה, ועידו מאהרום.
אז לכן בצפירה דווקא נאה השתיקה.
קודם כל מעצם העובדה שברגע שאני, הרי הדבר שמפריד בינינו, מה שמבדיל בין בני אדם, יוצר את ההבדלים זה הדיבור.
ההוא אומר ככה, זה אומר אחרת, ההוא מדבר על זה, כן, זה מבדיל.
השתיקה היא גורם מאחד. עכשיו כולנו שותקים,
לא שתיקה כי אין מה להגיד,
שתיקה כי אנחנו מתעלים לאיזה נקודה עמוקה שהיא למעלה מהדיבור והביטוי, לנקודת הנשמה הפנימית, שם עם ישראל אחד.
אז בואו נתעלה לנקודה הזאתי.
האם בזמן הזה דווקא צריך להגיד תהילים או משניות
או זה שמבחינים את ההבדל בין מי שיודע לקרוא תהילים ומי שלא יודע לקרוא תהילים,
לבין מי שיודע להבין משניות לבין מי שלא יודע להבין משניות, אפשר להגיד משניות כל היום לפני וגם כל היום אחרי.
אבל היצר הזה, סליחה שאני אומר, להגיד משתיות או להגיד תהילים בזמן הצפירה, על מה הוא יושב?
מה, אני אהיה סתם? אני אהיה פסיבי?
אני לא אדבר?
אני לא אייצר איזה משהו?
תשתוק.
תעמוד בענווה
לפני התופעה האדירה הזאת של מוסרי הנפש של עם ישראל,
תוריד את הראש בענווה ותשתוק ותקשיב.
עכשיו, על מה זה יושב? זה גם יושב על איזו מחשבה שאני לא מצליח להבין אותה.
אומרים תהילים לעילוי נשמתם של הנופלים.
אז כל מי שלמד דקה וחצי מהר״ל, בסדר?
מבין,
המהר״ל כותב את זה בכמה מקומות,
הרוגי מלכות, כלומר אותם אלו שנהרגו
כי הם
ויתרו לגמרי על החיים הפרטיים שלהם. הם אין להם חיים פרטיים, הם שמו מדים על הגוף
והלכו בשם האומה להלחם את מלחמותיה.
בזה הרגע האישיות הפרטית שלהם נעלמה והם כולם עולים באוצר הכלל של כלל ישראל.
האנשים הללו, אומר המהר״ל, הם נבדלים לגמרי מהעולם הגשמי ואין אליהם חיבור כלל. כלומר, הם לא צריכים שום עילוי נשמה, הם נמצאים במקום הכי גבוה.
מי צריך?
אנחנו צריכים אותם.
אנחנו צריכים לשתוק ברגע הגדול הזה ולהחריש, להתייצב, לראות ולהחריש ולשאוב מלמעלה אלינו איזה נטפים מן הגבורה הזאת, נטפים מן המסירות הזאת,
כדי שגם אנחנו כאן בחיים נהיה אחרים.
אבל לא הם צריכים אותנו, אנחנו צריכים אותם.
אז הדבר הזה שאדם כאילו קורא משטיות,
עכשיו אדם יכול להגיד, תקשיב, הדרך שלי להתחבר ולקבל מנה זה שאני קורא משטיות, אז בסדר, אני לא... אבל רק בואו נבין מי צריך את מי,
ומי מתרומם אל מי. זה לא אנשים פרטיים שאתה אומר,
אין צדיק אשר יעשה טוב בארץ ולא יהיה חטא,
כל אדם צריך שיעזרו לו וילמדו ללא נשמתו, כשאדם הוא פרטי, אבל כשאדם הוא אומר, אני אין לי חיים פרטיים,
מה, אני שמתי על עצמי מדהים ורצתי אל האש ואל הקרבות כדי להגן על עם ישראל
אז
זה הולך הפוך לגמרי ולכן הצפירה היא רעיון מדהים
בעיניי כלומר היא ממש לא רחוקות הגויים כל הזה אלף נראה לי ממש רעיון יהודי
יכול להיות שהגויים חלק מהם העתיקו את זה מאיתנו אבל
לשתוק ולכוון
זה רעיון יהודי להיות בדממה ולכוון
אבל זה כתוב כאן גם השם עשה ראו את תשובת השם עשה לכם השם ילחם לכם ואתם תחרישון
ותראו איך זה בא לידי ביטוי בשירת הים בעצמה.
השירה מתחילה ואומרת ככה, אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת אדוני ואמרו לאמור השיר על אדוני כי גאו גאה סוס ורוחבו רמה בים.
אז עכשיו אל מי הם מדברים? הם מדברים על עצמם.
גוף ראשון כזה.
עוזי וזמרת יבא היא, לי לישועה, זה עליו הענביהו, אלוהיו בברומנו, איש מלחמה, מרכבות פרעה וכלו ירה בים, הם מדברים כמו שמדבר מישהו שהיה חלק מהאירוע,
הנה פרעה נפל, המרכבה נשברה, והקדוש ברוך הוא עזר לי וכו',
אבל השירה הולכת ומתפתחת,
ולקראת סוף השירה הדיבור כבר נהיה דיבור היסטורי,
דיבור תודעתי,
נחית בחסדך עם זו גאלת,
נהלת בעוזך אל נווה קודשך, את מי?
אז אתם מדברים על עצמכם, לא, עם זו גאלתא.
שמעו עם מירגזון, חילך עז, יושבי פלשת,
עזני ולא אלופי אדום, מדברים בכלל על דברים שיקרו בעתיד.
תראו את פסוק יז.
תביא אמו ותתאמו בהר נחלתך מכון לשבטך. מה זה תביא אמו ותתאמו?
הרי זה לא עברית, מה צריך להיות כתוב?
תביא אנו ותתאנו, הם מדברים כאילו זה הם שם.
הם עכשיו לא מדברים על עצמם, הם מדברים על מה?
על נצח ישראל.
אתם רואים איך הדיבור עבר לתודעה של תודעה היסטורית בגלל שזה בשביל של פסח.
ולמרבה הפלא התודעה ההיסטורית אותי מחלחלת כמו בהרבה מאוד מקומות כשהעם ישראל בעצמו
נמצא בתודעה הנכונה אז גם אומות העולם מושפעות מזה בספר יהושע ארבעים שנה אחר כך כשבאים המרגלים לרחב הזונה
אז הם אומרים לה אנחנו מתים היא אומרת להם אנחנו מתים מפחד מכם למה? כי שמענו את אשר ה' את מי המסוף מפניכם
בצאתכם ממצרים ואשר עשיתם ושתם מלכי המורים וכו׳ שמענו את זה, כלומר התודעה ההיסטורית שלכם הגיעה עד אלינו
עד כאן שיעור על שביעי של פסח
אלא שיש קו ישר ומובהק בין שביעי של פסח
ליום העצמאות
הגאון מווילנה
הגאון מווילנה אמר שבעקבות בזמן הגאולה בהתחלת ידי גאולה יחזור עולם הרמז
שפת הרמז בתורה תחזור יש לנו פרדס
פשט רמז דרש וסוד,
פשט תמיד היה,
דרש תמיד היה, סוד תמיד היה. עולם הרמז אומר הגאון מווילנה, זה היה נעלם,
בזמן הגאולה זה יחזור. מה זה הרמז?
הרמז זה גימטריות, פרפראות, כל המספרים האלה וכל זה, זה יחזור.
למה זה כזה חשוב?
מה הסיבה? סתם.
התשובה היא בגלל שהגאולה,
כנראה ככה רואה הגאון מווילנה, תהיה עטופה בלבושי חול,
עד כדי כך שניתן יהיה להתבלבל ולהגיד שהיא סתם תנועות חול כאלה.
אבל ברגע שיהיה לך איזשהו רמז שיגיד לך, תקשיב, מה שנראה לך כחול, אם טיפה תראה את הרמזים ואת דילוגי היתרות וכולי, תבין שהוא שייך לאן?
לקודש, לקודש הקודשים, והוא רק עטוף בבגדים של חול.
וככה מצאנו הרבה מאוד רמזים על הגאולה.
אחד מהרמזים, זה בעצם שני רמזים שהם אחד,
מביא אותם שפת אמת.
השפת אמת אומר ככה מצאנו שלושה חגים דאורייתא
שיש להם מקבילות דרבנן
שבועות זה חג מתן תורה
המקבילה שלו מדרבנן זה פורים ששם עליו נאמר
הדור קיבלויה בימי אחשוורוש
סוכות זה חג שבו נחנך בית המקדש
עם שלמה המלך וגם בית המקדש במרכזו, סמכת השואבה
מקבילה שלו זה חנוכה
אומר השפת אמת פסח
לא מצאנו
אבל יהיה
הוא אומר, זה ידוע שלעתיד לבוא יהיה חג דירבנן
שמקביל לפסח, חג שיעסוק בחירות,
כך אומר השפת אמת.
יהיה לפני 200 שנה כמעט, 150 שנה.
עוד רמז נוסף,
שמביאים אותו כבר, הראשונים מביאים אותו,
עושים סימנים, סימנים לתורה.
אז יש אחד הרמזים, זה באטבש.
אומרים ככה, פסח,
כל יום בפסח,
באטבש זה יוצא אחד החגים באותה שנה.
כלומר,
א' פסח,
היום בשבוע שחל בו א' פסח,
תמיד יצא ת', מה?
תשעה באב. השנה א' פסח היה בשבת,
נכון? תשעה באב השנה גם בשבת.
ב' של פסח יצא תמיד ש', מה?
שבועות.
ב' של פסח השנה היה ביום ראשון, מתי שבועות?
יום ראשון.
ג' ר' היום שיצא בו ג' של פסח יהיה תמיד ראש השנה.
ד' ק'.
ד' פסח יהיה תמיד יום קריאת התורה, שמחת תורה.
ה'
של פסח זה צדיק, צום, כיפור.
ו' של פסח, יום ו' של פסח זה פ' פורים.
ואחרון ז' ע' אין.
אין.
אין שום חג
שחל באותו יום שחל בשביל של פסח.
וגם על זה אומרים, יהיה.
אומר רבי עמרם מבורביה, שהיה רב של פתח תקווה, רב שלנו,
אבל הוא היה חכם ירושלמי,
אומר בדורנו,
נפתרה הסוגיה.
ז', ע',
תמיד ביום שחל בו שביעי של פסח,
יחול ה' באייר. שביעי של פסח השנה היה באיזה יום?
שישי.
ה' באייר זה ביום?
שישי.
אז יש קו ישיר בין ז' לבין ה'.
בין שביעי של פסח לבין ה' באייר.
מהו הקו?
הקו הוא קו התודעה ההיסטורית.
מאיפה אתה מתחיל את ה' באייר?
אם אנחנו מתחילים את ה' באייר מ-ה' באייר,
אז זה באמת בעייתי להגיד הלל ביום הזה.
כי ב-ABR כידוע לכולם היה יום קשה מאוד לעם ישראל.
יום קודם נפל גוש עציון, יום אחר כך נפל הרובע היהודי, ביום עצמו תל אביב הופסצה.
זה היום שבו התחיל בעצם השלב השני של מלחמת העצמאות, השלב הקשה עם הרבה מאוד הרוגים
והרבה מאוד נופלים.
אבל אם אתה פותח את המבט, מרחיב אותו
ומבין שזה נמצא בתודעה היסטורית, כמו אותה תודעה
שהיה נתון בה כל כולו בן גוריון בימים הללו,
בד' ו-ה' באייר, ג' ד' ו-ה' באייר, כשיושבת מינהלת העם, עשרה אנשים יושבים להחליט האם מכריזים על המדינה או לא.
כשמגיע משה שרת,
שהיה שליח ההסתדרות הציונית בארצות הברית,
והוא מביא את האיומים,
לא פחות מזה איומים של ג'ורג' מרשל,
אבל שר החוץ של ארצות הברית, אתם צריכים לזכור שזה אחרי מלחמת העולם השנייה,
ארצות הברית יצאה ממלחמת העולם השנייה כאימפריה חזקה מאוד, והם איומים שלא נעז להכריז על מדינה.
כי הם לא יתנו כסף והם מפעילים כל אחת שאנחנו נדחה את זה, כי תמיד אומרים את זה, יש לאמריקאים כזה משפט
It's not the appropriate time.
זה לא העיתוי המתאים. מתי זה ה-propriet time? כנראה עד היום לא היה ה-propriet time.
ומזמנים את יגאל ידין,
שהוא היה רמטכ״ל בפועל,
לבחון מהם הסיכויים שננצח במלחמה, הוא אומר 50%. ובן-גוריון לוחץ בכל הכוח ויושב על כולם, הרוח ההיסטורית נוססה והוא אומר, זה לא עכשיו או לעולם לא.
ורוב של כל אחד,
שישה מול ארבעה,
החליטים להכריז על הקמת המדינה. שישה מול ארבעה, זה הכול.
אומרים, רציתי לברר את זה עד הסוף,
שמי ששינה את דעתו זה שרת, הוא עבר מצד לצד כמובן.
הרב חיים, השר חיים משה שפירא היה חזק בזה, הרב מימון,
הוא לא היה בישיבת התקווה בירושלים הנצורה.
גם הוא היה חזק מאוד בעד המדינה, הקמת המדינה. אבל זו תודעה היסטורית.
אם אתה מסתכל על הרגע, על הכאן ועל העכשיו,
אז ה-A.B.R זה יום מורכב כזה, כי היה בו הרבה מאוד צרות וכו'. אבל אם אתה מבין את כל הרצף
שמדינת ישראל לא התחילה מ-A.B.R.
היא לא התחילה משם,
היא התחילה הרבה לפני. מאיפה היא התחילה?
אפשר להגיד שהיא התחילה מארצל,
1897. גם זה בן אדם עם תודעה היסטורית מטורפת.
בלתי ניתנת להבנה.
יושב בן אדם, מכנס קונגרס ציוני. אתם יודעים שהמושגים של היום זה לא איזה אירוע.
זה קונגרס ציוני, הגיעו כמה אנשים, הגיעו איזה 150 צירים, וזה יפה מאוד, אבל כאילו...
סערה בכוס תה.
בבאזל הקמתי את מדינת היהודים.
נגמר.
בעוד חמש שנים לכל היותר חמישים יכירו בכך כולם.
זה תודעה היסטורית.
זה תודעה היסטורית.
הוא אומר, הכנסתי להם את הרעיון של מדינה.
הכנסתי להם לראש את האפשרות
שתהיה מדינה, שזה יהיה קונקרטי.
עכשיו זה ייקח
חמש-חמישים שנה.
בסך הכל היה בן 34, הרצל, 35, הוא כינס את הקונגרס הזה, בסך הכל פעל עשר שנים.
הרצל עשר שנים, כמו לפיד שבוער,
ונכבה.
עשר שנים, שינה את העולם.
זה התחיל מהרצל? לא התחיל מהרצל, התחיל לפניו.
פתח תקווה זה לפני הרצל.
ובוקר הלך משנת ארנח.
רגע רגע, אבל מאיפה הגיעו לפתח תקווה?
מי הקים את פתח תקווה?
הקימו את פתח תקווה, אלה שהקימו כאן את נחלת שבעה.
המשוגעים שהקימו את נחלת שבעה.
לא הספיקה להם נחלת שבעה, זה היה נראה להם כבר לג'ובניקים.
אז אמרו יאללה בוא נלך לפתח תקווה, שם עוד לא התיישבו יהודים.
אז זה אותם אנשים.
ומי הקים את השכונות האלו?
מי הם היו פורצי החומות?
תלמידי רבינו הגאון מווילדה.
שהוא זה שהפך את הראש של עם ישראל עד אז הגאולה הייתה איזה גאולה אוטופית יבואו עננים ויקחו אותנו והגאון אומר הגאולה היא גאולה ממשית היא דבר קונקרטי צריך לעלות לארץ ישראל לבנות בה בתים לגנות בשדות לנטוע בה עצים לשמור על להיות אנשי אמנה להיות צדיקים וכולי והוא מניע את תלמידיו והיום זה א' באייר יום פטירתו של רבי מנחם מנדל מויטבסק תלמידיו של הרב המגיד שגמרו להם 300 תלמידים קצת לפני כן ומנוחתו קרבות בטבריה כלומר מתחילים לעלות זה בועט
אז אם אתה מבליט תודעה היסטורית קשה מאוד כי זה כתוב באותיות קידוש לבנה אבל אם אתה עם טיפה תודעה היסטורית לא הרבה אז א' אי אפשר להתעלם ודאי מהקשר שואה התקומה זה זועק לעיניים
אבל ככל שהתודעה היא עמוקה יותר ככה הסיפור של המדינה ברור יותר
מדינת ישראל היא ה' באייר זה קומה על גבי קומות שקדמו שהתחילו מהבעל שם טוב מתלמידיו הגאון מבינה מתלמידיו אני לא מדבר עכשיו לא בתור רב
בסדר?
כאילו, ברור שאנחנו ננסה למשוך את זה ל...
סתם, פרקטית, עובדתית לגמרי.
עובדתית לגמרי.
פורצי החומות, ותכף ניתן עוד איזה, פורצי החומות היו תמידי הגאון מווילנה, שהלכו וישבו את
משכנות שאננים. מאה שערים,
בעזרא יצחק, בשדה ההיא, ויברכהו אדוני וימצא מאה שערים.
נחלת שבעה מימין משה וכל השכונות הללו.
אחרי זה הם הלכו והתחילו להקים את פתח תקווה ואת ראשון הציונות, אלה המושבות שכבר היו קיימות כאן, וכבר התחיל יישוב יהודי בארץ ישראל.
אליהם מצטרף הברון וכו', ואז הרצל מתחיל, זה פועל כמו תמנון, רב זרועי.
גם בתוך הציונות, התנועה המנצחת היא הציונות המעשית,
זאת שפועלת כאן בארץ ישראל.
אז תודעה היסטורית.
ה' באייר זה יום,
איך אומר ה...
איך אומר ה... יש שני פסוקים שקשורים לחודש אייר.
פסוק אחד זה הפסוק שאנחנו נגיד
במזמור של יום העצמאות.
יראו ישרים וישמחו בכל עוולה קפצפיה, מי חכם וישמור אלה ויתבוננו חסדי אדוני. צריך להיות אחד שמתבונן על החסדים. אם תתבונן, תגלה אותם.
יותר מזה,
יש את הפסוק, כן.
לא, לא, לא, לא, לא. אז מחילה, כבודו.
אין שום הלל על נמל.
אין שום הלל על נס, לא אומרים הלל על נסים.
הלל, סוגיה... -הלל זה זה עמל.
לא, מה פתאום? -הלל, המקור, המקור,
עכשיו אני אגיד לך, אני אענה לכבודו בקצרה, אבל אם תרצה אחרי זה אני אחריב איתך.
המקור להלל הוא בפסחים קי״ז.
נביאים ראשונים תקנו להם לישראל,
שעל כל צרה וצרה שתבוא עליהם,
שהיו נושאים מצרה לרווחה וממוות לחיים,
יאמרו הלל.
רש״י אומר שם כגון חנוכה.
כמו בחנוכה שהיה צרה ונושן ובגלל המלחמה אומרים הלל,
ככה בכל מקום ומקום.
על נס אומרים שעשה ניסים כמו בחנוכה.
על נס פך השמל אומרים ומברכים ברכת שעשה ניסים אבל ההלל נאמר על יציאה ממוות לחיים שזה דאורייתא.
חיוב להודות דאורייתא ממוות לחיים.
יעיין כבודו בתשובת הרב עובדיה יוסף יביע עומר חלק ו׳.
מעריך בזה מאוד.
מסביר שם למה בעצם צריך להגיד הלל הוא שם מסתייג מהעניין של הברכה אבל מחייב מאוד את אמירת ההלל ואמירת ההלל לעולם לא באה על נס כמו שכתוב בעל הניסים על הניסים ועל הגבורות ועל הנפלאות ועל המלחמות בימי מתתיהו בן יוחנן ארוך מאוד לא מוזכר שם בכלל נס חנוכה
ועל כן קבעו את הימים האלה להודות ונודה לשמך הגדול והקדוש סלע מה זה נודה זה אמירת ההלל
על ניסים
בסדר אז סוגיה בדוכתא זה במסכת פסחים ככה משם לומדים
משם לומדים הראשונים
בסדר, אבל סוגיה בדוכתא, וסוגיה בדוכתא וגם תשובת החתם סופר ועוד
אז זה השיעור, עכשיו בוא נראה מהי גאולה
בדיוק על זה אני מדבר, כלומר להגיד לא נגלים זה הסתכלות
מסוימת מאוד שלדעתי היא לא הצטיידה במספיק תודעה היסטורית,
כן, אבל השאלה היא מהי גאולה, יש לגאולה אין סוף אפשרויות,
מהו הרף שממנו אתה אומר,
זוהי גאולה, הרף הנמוך ביותר.
על גביה יש הרבה מאוד קומות.
התשובה מאוד פשוטה, הגמרא בראש השנה אומרת את זה בעוד מקומות,
שלטון עצמאי של יהודים בארץ ישראל.
עכשיו צריך לקדם את השלטון הזה ושיהיה ירא שמיים ויהיה הרבה מאוד דברים,
אבל ברגע שיש שלטון, חירות מאומות העולם, זה נקרא, כמו שהגמרא במסכת ראש השנה אומרת,
שזה שעת, לא שעת שמד ולא שעת שלום, זה מדרגה הבסיסית ביותר בגאולה.
עכשיו יש מקום להתקדם. כמו שאומר הרמב״ם בחנוכה, חזרה מלכות לישראל יתר על 200 שנה, למרות שלא כל מלכי החשמונאי היו צדיקים בלשון המטה.
אז אני חוזר חזרה לעניין שלנו.
כשאתה מסתכל על המרחב הזה בתודעה היסטורית ואתה מבין ש-A באייר, יום העצמאות, הוא התחיל
מתלמידי הגאון מווילנה.
ואולי עוד לפני כן מהבית יוסף לתלמידיו ומהארים לתלמידיו. אז אנחנו בעצם יושבים פה על איזה רצף של 300 שנה.
200 300 שנה.
הביאה הוא נקודה, נקודת ציון משמעותית.
מדברים עליה הרבה, מכוונים אליה הרבה.
כן,
רמזים על התאריך הזה, לא נאריך בהם כעת.
ואחד הדברים היפים שאנחנו מזכירים מדי שנה, נזכיר את זה גם השנה,
זאת העובדה שגם מדינת ישראל הרשמית מכירה בכך.
מכירה בכך.
כי אתם יודעים שהרבה פעמים הסיפור נקבע לפי
מאיפה שאתה מתחיל אותו.
לפי זה נקבע הסיפור.
ואנחנו נציין השבוע את יום הזיכרון. אז קודם כל,
עצם העובדה שאנחנו מציינים,
שאנחנו סופרים את ההרוגים שלנו, זה כבר
חידוש גדול מאוד, כי
לא ספרו כל ההיסטוריה. אף אחד לא יודע כמה נהרגו בשואה.
המספר שישה מיליון הוא לא מספר.
הוא אמירה שלא נהרגו פחות משישה מיליון. אולי שישה...
שש נקודה אחת, אולי שש וחצי, אולי שבעה מיליון, את ספר המיליון השביעי.
אף אחד לא יודע את המספר המדויק, כי שם זה לא מספר עגול.
וסטיית התקן פה היא של עשרות ומאות אלפים.
יש ארבעה וחצי מיליון דפי עד ביד ושם, משהו כזה נדמה לי.
אבל אנחנו יודעים שהיו הרבה יותר הרוגים.
פתאום אנחנו סופרים.
אדם יהודי הוא לא הפקר.
כל אחד הוא יקר, כל אחד הוא חשוב, גם מי שנעלם מבקשים
לברר אותו, למצוא את השם שלו, לגלות את המצבה שלו.
זה כבר עצמו סימן גאולה מובהק.
אבל אחרי שאתה סופר צריך לבחור איזה נקודת פתיחה
מאיפה אני סופר? מי הראשון?
חלל צה״ל הראשון? לא, לא, פתאום, צה״ל לא התחיל, צה״ל זה המשך של המחתרות,
של ההגנה, של הפלמ״ח, של האצל, ברור שזה לא התחיל מצה״ל.
אתם מכירים את העקיצה הבן-גוריונית?
בן-גוריון לקח את הדרגות שהיו נהוגות בהגנה,
אלוף, וזה, הוא העביר לצה״ל,
את הדרגות שהיו נהוגות באצל הוא העביר לשב״ס.
זה כאילו, גונדר זה מהאצל,
אז זה הדרגות, זה הכיתה של בן גולן.
אז ודאי לא מהמחתרות.
לפני המחתרות.
אז אולי נילי.
לא, נילי,
נילי, זו מחתרת קדומה.
החלל הראשון באתר יזכור של משרד הביטחון,
תאריך הראשון של נופל, זה אהרון הרשלר,
יהודי של מאה שערים,
הונגרי, מבתי הונגרין, הכי קיצוניים כאילו.
הוא היה חלק מפורצי החומות,
היה מתקפה ערבית, הוא יצא להגן,
נפצע,
היה פצוע שבועיים ונפטר. זה החלל הראשון.
אהרון הרשלר.
הרשלר. התכנסו לאתר יזכור, זה החלל הראשון. חרדי,
במונחים של היום.
בסדר? כדאי לזכור את זה כשאנחנו עומדים בצפירה ומסתכלים.
החלל הראשון הוא חלל חרדי.
לא צריך להיות קנועים.
יש כל מיני דרכים לכבד וכל מיני דרכים להיות שותף.
צריך להרחיב את המבט, לפתוח את ה... לפרוס את הידיים.
לא לצמצם ולהגיד רק מ... אפשר, כל מיני דרכים. כל מי שהוא חלק פה מהסיפור,
בדרך שלו, הוא בסיפור.
ואהרון הרשטרן זה החלל הראשון.
מדינת ישראל קבעה את זה, לא אני קבעתי את זה. הם קבעו את זה, אתר יזכור. כלומר, אתר יזכור קובע שתחילת הסיפור הציוני, הנקודה הכי זהה,
זה פורצי החומות. מי הם? יהודים,
לפי לבושם ואורח חייהם, חרדים.
לפי האוריינטציה הרוחנית, פורצי החומות כולם, תלמידי הגאון מווילנה,
שיוצאים החוצה כדי לקומם את ארץ ישראל מהפרה ולבנות אותה לפי תורת הגאולה של הגר״א.
משם זה מתחיל,
עתר יזכור.
אומר הנביא ישעיהו,
זה הפרק שקוראים הפטרת יום העצמאות
וגם הפטרת אחרון של פסח,
שזה כמו שביעי של פסח בעצם, בחוץ לארץ.
אז הפסוקים האחרונים הם, ואמרתם ביום ההוא הודו לה' קראו בשמו,
הודיעו בעמים עלילותיו, אז קראו כי נשגב שמו.
עוד יהיו בעמים על הילותיו, זה לספר את ההיסטוריה.
זמרו אדוני כי גאות עשה, וכאן יש קריו וכתיב.
וכל מי שלומד תנ״ך יודע שכשיש קריו וכתיב אז צריך ישר להידלק מנורות. מה זה הקריו וכתיב הזה? מה רוצה מאיתנו?
קריו וכתיב תמיד מבטא איזשהו משהו שהוא
הווה אמיניה ומסקנה, כן? איזה תהליך צריך לעבור.
אז הכתיב זה מידעת,
אבל הקרי זה מודעת.
כאילו הנביא רוצה להגיד לנו קחו את כל המידע שיש לכם
אלף הפרטים ותהפכו את זה לתמונת מודעות.
תודעה. אי אפשר להתעלם אני אומר לכבודו אי אפשר להתעלם עם כל כך הרבה פרטים אתה רואה עוד פרט ועוד פרט ועוד פרט ועוד פרט ועוד פרט ועוד פרט ושואה ותקומה וקיבוץ גלויות ועל כל דבר אני בטוח שכבודו שואל את עצמו מה רצון השם יתברך מהכוס האם טבולה או לא טבולה מהעוף שאכלתי ורק על תופעה שלא הייתה כמותה אלפיים שנה
קיבוץ גלויות, הארץ נבנית, פורחת, עולה וכולי
אני לא יודע אם זה גאולה, לא יודע אם זה גאולה. פסוקים של התנ״ך קוראים לנו מול העיניים אחד לאחד, לא היה כדבר הזה.
נכון, הנביא אומר, הודו לה' קריאו בשמו
יאמרו גאולה ה' אשר גאלה מייצר ומארצות קיבצה, ממזרח וממערב, מצפון ומים. מתי זה היה?
מתי הגיעו לכאן יהודים מארבע קצוות הארץ? במצרים? לא. בבבל? לא. רק עכשיו.
אז פסוקים שלמים מתממשים מול העיניים.
אנחנו רואים, גאולה, לא גאולה, לא יודע, העיקר שה...
אז הנביא אומר לנו, קח את כל המידע, וקודם כל צריך להכיר את המידע, צריך ללמוד, פשוט ללמוד, להכיר. ברגע שאדם לומד, אז קח את המידע הזה, תארגן אותו בצורה של מודעות, של תודעה.
ואז ברור שאנחנו בתוך תהליך של גאולה. עכשיו, איך אדם בוחר לציין את התהליך והגאולה הזה?
לא, כל אחד שיבחר ש... בסדר, לא כולם צריכים לעמוד ולהצדיע על הדגל, כל אחד יעשה מה שמתיישב על ליבו, אבל מה התודעה הבסיסית?
היכן אנחנו נמצאים? איי באייר נע על הציר של שביעי של פסח על הציווי להיות אנשים בעלי תודעה היסטורית.
וכשמישהו אומר לעצמו או לאחרים, אני לא מתעסק בזה, אני לא מבין בזה, אני לא...
זה נגד שביעי של פסח ונגד יום העצמאות.
זה נגד הציווי.
יהודי זה מישהו שהוא נע כל הזמן בתודעה ומודעות היסטורית.
זמרו ה' כי גאות עשה מידעת בכתיב, אבל מודעת בקריא, תהפוך את זה למודעות.
מודעת זאת בכל הארץ ואז נזכה לצהלי ורוני יושב ציון
כי גדול בקרבך קדוש ישראל.
אני אסיים ואומר לכם דבר אחד אחי ורעי.
הקדוש ברוך הוא זיכה אותי גם ללמוד תנ״ך וגם ללמד תנ״ך.
ויש דבר שחוזר על עצמו לכל אורך התנ״ך.
והדור שלנו כנראה הגיע כדי לתקן את הדבר הזה.
מה שחוזר לכל אורך התנ״ך זה שאנשים,
החטא שחוזר לכל אורך התנ״ך הוא שאנשים שחיו בתקופה גדולה
התנהגו בצורה קטנה.
זה החטא שחוזר לכל אורך התנ״ך.
ביציאת מצרים,
בדור המדבר,
תקופה ענקית. אני מסיים.
תקופה ענקית.
מפתפים דרך החוץ, לקחו לי וזה. בכיבוש הארץ,
בספר יהושע,
גם שם התרשלו לכבוש את הארץ, ובאים בתלונה, הבאת לי ארץ כזאת, למה הוא קיבל את ההר הזה?
אחרי זה בשיבת ציון.
בואנה שוב, הצהרת כורש, ישעיהו מדבר על הצהרת כורש,
200 שנים קודם, התקופה הגדולה,
ואנשים מסתכלים בקטן.
אנחנו באנו,
הדור שלנו, כדי, אנחנו ברוך השם חיים בתקופה גדולה,
להסתכל בעין גדולה על תקופה גדולה.
וכשאדם מסתכל בתודעה, במודעות, כל הזמן הוא במודעות היסטורית,
במיוחד בימים הללו, בשבוע הזה,
החיים נראים אחרת, הגאולה מתקדמת אחרת, זה זמן של גודל
לתקופה גדולה, לעם גדול.
הקב' ייתן לנו, יקיים בנו את הפסוקים הללו.
אה,
בדיוק השאלה שמקודם אמרת לגבי ההלל אז עוד אחד מהרמזים ובזה נסיים הפסוק שמאיר בחודש הזה אמרנו היום בתפילת ראש חודש אז צריך לכוון בשם השם מהו הפסוק לחודש אייר?
כן פסוק מספר ירמיהו
אל יתעלל וכו' כי אם בזאת יתעלל המתעלל השכל וידוע אותי יתעלל המתעלל השכל וידוע זה אותיות י' כו'
יתעלל המתעלל זה פעמיים הלל מי יגיד פעמיים הלל בחודש אייר?
יתעלל המתעלל מי שיהיה לו השכל וידוע אותי
מי שילמד וישכיל וידע את דרכי השם יתברך בהיסטוריה יזכה לומר לא פעם אחת הלל אלא פעמיים הלל בחודש אייר שנזכה לגאולה שלמה, גאולתנו, עובדות נפשנו, אמן ואמן, תזכו ואמצו.
