אנחנו, חשבתי ללמוד ביחד מהסיפור של רבי נחמן מברסלב,
זכר לשנים הקדמוניות של לקראת פסח,
זה נקרא מעשה ממרור.
זה סיפורים שמופיעים לא בקובץ הרגיל של סיפורי מעשיות, אלא
בקובץ אחר שנקרא
כוכבי אור,
שסיפר אותה מישהו ששמע מרבי נחמן, זה לא סיפורים שרבי נחמן כתב בעצמו,
וכדרכו של רבי נחמן הסיפורים האלה נראים פשוטים, אבל בעצם הם טומנים בתוכם הרבה מאוד עניינים ויסודות.
לפני שנתחיל, רק כן, נגיד שבעצם בליל הסדר המרור הוא ממש לא הכוכב,
כן?
יש כוכבים יותר גדולים,
ארבע כוסות,
המצה,
האפיקומן הוא כוכב רציני,
מסתתר, מתחבא, מחפשים אחריו,
המרור הוא, זה נראה ככה איזה, צריך לעבור איזשהו שלב כזה, כן,
בדרך לכורך, אוכלים אור, אבל מיד אחרי זה מגיעים לסעודה,
לשולחן אורך,
אז זה משהו כזה שהם מדלגים עליו, ורבי נחמן, כדרכו,
הוא בוחר דווקא לשים את אלומת האור,
למקד אותה רגע דווקא במרור,
ולנסות להבין מה יש שם,
מהי תכונת המרור שאנחנו עלולים לפספס,
אם לא קצת נתעכב,
נתעכב על המרור. בסדר?
מתאים לכם?
יופי.
עם הדגלים, עם הכל, כל הכבוד.
זוהר פה הדפים. בכבוד.
בבקשה.
תביאי, תביאי כיסאות קדימה, שאם יבואו אנשים...
נתחיל.
מעשה ממרור.
שפעם אחת הלכו יהודי וגרמני יחד לנדוד. זה מעניין שהוא מספר סיפור על יהודי וגרמני, כן?
ולימד היהודי את הגרמני שיעשה את עצמו כמו יהודי.
ולא יקשה עליו הדבר, כיוון שהלשון הוא אחד, כלומר היידיש מאוד דומה לגרמנית, זו הכוונה.
והיהודים הרחמנים ובוודאי ירחמו עליו,
כיוון שבא סמוך לפסח,
לימדו איך שהתנהג בבית היהודי,
שהזמינו לשולחן הסדר,
מתחילה עושים קידוש ואחר כך רוחצים ידיים,
הוא גם שכח לומר לו שאוכלים ארור.
וכן היה שהזמינו יהודי אחד אליו לסדר,
אולם הוא היה רעב מכל היום וציפה שכבר יגיעו לאכול את הדברים הטובים שאמר לו היהודי.
אולם הוא ראה כי נתנו לו חתיכת כרפס במי מלח
ושאר הדברים הנוהגים בסדר ואומרים את האגדה והוא בעיניים צופיות מצפה לאכילה.
והנה כאשר הבחין כי מוצאים את המצע, שמח,
כי הנה עוד מעט-קט יוכל להשקיט רעבונו ופתאום נותנים לו מרור.
וכאשר הכניסו לפה נעשה לו מר בפיו
וחשב שזהו הסעודה שרק זה יאכלו.
הוא ברח תכף במרירות ורעב וחשב לעצמו יהודים ארורים.
אחר כל החגיגה נותנים לי לאכול מרור.
כן, אחרי כל הצרמוניה.
הוא בא לבית המדרש ונרדם שם.
אחר כך בא היהודי בפנים שמחות שבע מאכילה ושתייה ושאל לו איך היה לך הסדר.
סיפר לו בכעס מה שעבר עליו.
אמר לו היהודי אוי גרמני שוטה
אם היית מחכה רק עוד מעט היית אוכל כל טוב כמוני.
וסיפר זאת רבנו לומר
אומר כאן איזה נמשל גם,
שזיכוך הגוף בא במרירות.
אולם האדם
חושב תמיד שתמיד יהיה רק המרירות, על כן בורח תיכף. אולם הוא מחכה מעט וסובל מעט את המרירות וזיכוך גופו, אז הוא מרגיש אחר כך
כל מיני חיות וטענות. רבי נחמן, בניגוד לדרכו, גם אומר כאן את המסר. כן, יש גם את המסר, הוא אומר את המסר.
אבל הסיפור ברור שכולל בתוכו עוד מרכיבים שננסה לעמוד עליהם. בסדר?
אז בואו נתחיל.
יש כאן יהודי,
אני שמנסה ללמד גוי להיות יהודי.
בסדר? זה בעצם הטריק, נכון?
מנסה.
תשמע, פרנסה טובה,
קיבוץ נדבות,
כמה מרוויחים היום, הבן שלי מרוויח בעבודה שלו, לא יודע מה, 30 שקל לשעה, זה המינימום, לא? כמה זה המינימום היום?
30, 35,
בעיקר מקבלים טיפה יותר, 40, ככה.
קיבוץ נדבות, אתה יכול לעשות גם 100 שקל בשעה, 120 שקל בשעה,
זה כיף.
אז הוא מלמד אותו,
את הטריקים.
איך מדברים, איך מבקשים,
יידיש, גרמנית זה שפה דומה, והיהודים רחמנים, לא יתחילו לבדוק
מי מה, הוא יתנו לך.
כלומר, מתברר שלחכות את התכונה של היהודי לעורר רחמים אצל הזולת,
זה גם גוי יכול.
כן? זה משהו שהוא,
להיות ככה איזשהו מסכן כזה, אפילו גוי, אפילו גרמני יכול לעשות דבר כזה.
להתחפש ליהודי.
פעם יש איזו בדיחה, שפעם נשיא ארה״ב שאל את העוזרים שלו, מאיפה היהודים יודעים כל דבר?
מאיפה הם יודעים?
אז הוא אמר לו, תשמע, היהודים יש להם מקווה,
הם טובנים שם לפני שבת,
ואז הם יושבים מחוץ למקווה, הם מדברים,
ומשם הם יודעים את הכול, זה נקרא מקווה נייס,
חדשות המקווה. הוא אמר, אני חייב לבדוק את העניין הזה. הלך,
למד כמה מילים ביידיש,
הלך לשם, לבורו פארק בניו יורק, יושב שם מחוץ לאחר המקווה,
ואז מגיע איזה יהודי מתיישב לידו,
ואומר לו, ווסהרץ,
מה נשמע ביידיש?
אז היהודי הזה מסתכל ואומר, אל תגלו לאף אחד,
אבל אז שמעתי שנשיא אמריקה צריך לבוא לפה.
יודעים הכול,
יודעים, אז אפשר כאילו,
נכון?
אבל אז מגיע פסח.
כלומר, יש איזושהי נקודת הבדל,
אנחנו מנסים לשאול את עצמנו, מה מבדיל בין גוי לבין יהודי?
מה הנקודה, יש הרבה מאוד דברים כמובן,
אבל כאן בסיפור הזה יש איזושהי נקודה אחת שרבי נחמן
שם עליה את הדגש.
זה מגיע פסח,
והיהודי הזה מלמד את הגוי, את הגרמני, איך
להתנהג
בליל הסדר.
ולמרבה הפלא, הוא שוכח להגיד לו את הקטע של המרום.
עכשיו השאלה, למה הוא שוכח?
האם הוא שוכח
סתם
או שהוא שוכח כי זו תכונה יהודית?
אתם מבינים?
כלומר, זה נכון שישנו מרכיב של מרור בליל הסדר,
וזה גם נכון שישנו מרכיב של מרור בחיים,
באופן עקרוני, בסדר? החיים שלנו גם מלאים בכל מיני מרורות כאלה ואחרים.
יש מרכיב כזה.
אבל החוויה הבסיסית של היהודי שלפנינו היא חוויה בסיסית אופטימית,
מסתכלת על החיים בעין טובה,
ולכן כשהוא מתאר לו את ליל הסדר, והאמת שזה נראה לי שכל אחד היה, אם היינו מבקשים ממישהו לתאר את ליל הסדר אצלו בבית,
מה הוא היה אומר? תשמע, אתה לא יודע, מגיעים שולחן ערוך,
והסבא שלי מכין יין,
מכין יין ביתי מצימוקים,
ואצלנו המצורת הם כאלה, וזה, ו...
נכון, ואוכלים אחרי זה...
לשון, אף אחד לא יאמר, ואתה יודע, איזה מרור יש, כאילו...
יש מרכיב של מרור בחיים, אנחנו גם כנראה צריכים אותו,
אבל הוא לא נתפס
כמרכז,
הוא לא נתפס כמשהו מרכזי שצריך לציין אותו.
הוא שוכח מאמר אור.
עכשיו, התכונה הזאת היא
תכונה מאוד מרכזית בעם היהודי. אני רוצה רגע להסביר לכם למה, בסדר?
בואו נשחק רגע משחק הדמיון, בסדר?
ונדמיין שעם ישראל שלפנינו היום,
היום, עכשיו, עם ישראל, תשעט, זה לא עם, זה אישה.
אימא.
בסדר?
והיא בת
שלושת אלפים שנים, האימא הזאת.
זה הגיל שלה.
וכמו כל בן אדם,
וכמו כל בן אדם האישה הזאתי, האימא הזאתי,
היא נושאת בתוכה את הזיכרונות של החיים שלה.
כל אחד מאיתנו יש לו זיכרונות של החיים.
אז מה הזיכרונות של החיים שלו? אני אספר לכם מה היא עברה האישה הזאתי. ניסו לרצוח אותה פעמיים באופן אישי.
ניסו לרצוח לה את הילדים אין-ספור פעמים, וגם הצליחו להרוג לה שליש מהילדים.
לא מזמן.
מאיימים עליה כל הזמן.
היא הייתה נרדפת בכל מקום ונמלטה על נפשה,
ראתה את המוות מול העיניים מאות פעמים, והגיעה, נמלטת על נפשה,
נושמת בנשימותיה האחרונות אל הארץ.
פה.
זה פחות או יותר התיאור של ה...
עכשיו, איך הייתם מתארים את האישה הזאת? איך היא נראית היום?
אה?
שושה, יפה, מה עוד? בחינה נפשית?
גמורה, מותשת,
מה עוד? בעיקר?
חשדנית, נותנת אמון במישהו?
מאמינה לאיזה מישהו?
נותנת, על פניו, חשדנית,
מאוימת, מבוהלת, כאילו משהו שהוא...
טוב, עכשיו בואו נסתכל רגע על המציאות.
הישראלים בין המקומות הגבוהים בעולם בתחושה ש... אחלה, זה יהיה בסדר.
וגם אם אתה תופס מישהו ברחוב מה המצב, יהיה טוב.
אופטימי.
מאיפה מגיעה האופטימיות הזאת?
היא מגיעה מכל מיני דברים.
היא גם מגיעה מהיכולת לשכוח את המרור.
יש לזה גם מחירים אחרים, אבל תבינו,
כי הם תמיד אומרים, איך לא זוכרים את ההיסטוריה?
איך לא זוכרים את הלקח? שנייה, שנייה, רגע.
אתם מבינים שלזכור את ההיסטוריה בכל התוקף שלה עלול מה?
לשתק אותך.
אנחנו, עם ישראל, כל כך אופטימי
להיות יהודי, כל כך אופטימי,
כל כך מאמין בחיים, כל כך מאמין בתיקון,
כל כך מאמין בהתקדמות,
בהתקדמות,
שאנחנו שוכחים את המרור, שוכחים לספר עליו.
תשמע, היה מלא מלא דברים. כן, היה, בסדר, מה.
יש לנו בקהילה יהודי מתוק מדבש,
מאוד מאוד מאיר פנים ומחייך, הוא ניצול שואה.
ועברו לו מזמן לשכונה.
אז באמת, הוא כזה אדם נעים ומחייך תמיד מאיר פנים. אז ביקשתי ממנו לפני כמה זמן, היה שר בטבת, שאלתי אותו אם הוא מוכן לספר את הסיפור שלו.
אז הוא ענה לי בערך את התשובה הזאת.
הוא אומר לי, תראה, זה היו דברים קשים, אני לא רוצה להיזכר בזה.
סיפרתי פעם אחת ביד ושם, ואני רוצה לשכוח את המרור.
העובדה שהיהודי כאן שוכח לספר לגרמני את המרור היא לא מקרה,
כי בתוך סך כל, כל ההיסטוריה, בתוך סך כל החוויות,
יש מרכיב של מרור, הוא לא נעלם, אנחנו משקיעים בו זמן גם,
במרור הזה, הוא נוכח על השולחן,
אפילו יש לו נפח, כי זה עלי חסה, אז ממש רואים את זה.
אבל אומר היהודי, ספר לספר לך על המרור.
כלומר, התודעה הפנימית היא תודעה אופטימית. כשאנחנו באים לפסח ויצאה לחירות, אנחנו שווים ומאמינים
בטוב האלוקי שממלא את המציאות.
ולא נכנעים לרע. הניצחון הכי גדול של הרע זה להפוך אותנו לחשדנים,
לעוינים,
כולם רמאים, העולם מחולק לרמאים ולאלה שיהיו רמאים,
העולם מחולק לרוצחים ולאלה שנרצחו אותם.
אומה חשדנית כזאת היא מבוהלת מעצמה.
כן, איך הילדים שלי אמרו על...
חמודים, כן, הם אמרו שכשמדבר אליך מישהו שהגיע, מדבר אליך רוסית, גם כשהוא אומר לך משהו נחמד, זה נראה שהוא כועס עליך,
נכון?
לספר לך כזה בדיחה,
תמיד אתה חושב שהם...
שפה כזאת שהיא מפחידה.
אז הוא שוכח, ספר לו על המרור.
שוכח.
הלאה.
אז אנחנו בעצם מבינים שיש פה טרטה דה סאטרי. מצד אחד,
יש כאן
יש נוכחות של מרור,
ותחשבו שאנחנו,
כתבו על זה רבים,
שאנחנו העם היחיד שבחגיגת החירות שלו
שם על השולחן מרור.
היינו מצפים ש... אוקיי, בסדר, עברנו, סבלנו, אבל עכשיו
סוף מסלול, מה שנקרא,
אז לא עכשיו מתחילים להזכיר את כל הדברים הרעים. זהו, זה אחרינו. לא, לא, לא.
חלק מהחירות
זה להיזכר במקומות המרים שהיו לנו.
חלק מהחירות זה להיזכר במרירות.
קודם, אומרים שמרים הנביאה היא מכירה על שם המרירות שהייתה
כשהיא נולדה. אז חלק מהחירות זה להיזכר בתקופות המרירות ולראות מה יצא לנו מזה,
ואיך התקדמנו מזה, ואיך נבנינו מזה,
ואיזה מדרגה התחדשה בנו דווקא מהתקופות המרירות, כן? דווקא. כלומר, אנחנו יודעים שאפילו ברמה הפרטית, חלק גדול מהמדרגות הכי משמעותיות של האדם נוצרות אצלו דווקא מזמנים של קושי,
דווקא מזמנים של משבר.
למשבר. אבל האם אני כל החיים הולך עם המשבר הזה?
כי המשבר הזה עובר, אני מאפשר לזה,
אני משחרר את זה, אני לא כל רגע זוכר את זה.
אז המרור הוא נוכח, נפקד.
הוא גם נמצא וגם נשכח.
אנחנו גם אוכלים מרור,
אבל גם שוכחים לספר שאכלנו אותו.
מעניין.
וכך היה,
שהזמינו יהודי אחד אליו לסדר.
הנה, הגרמני הזה מגיע לסדר.
אולם הוא היה רעב מכל היום וכו',
וציפה שכבר יגישו לאכול את המאכלים הטובים,
והוא מצפה וכו', ואז מגיע האקט הבא בסיפור,
הוא ראה שאחרי שבצעו את המצע פתאום נותנים לו מרור,
וכשהכניסו לפה נעשה לו מר בפיו,
וחשב שזהו הסעודה,
שרק זה יאכלו, הוא ברח תכף במרירות ורעב,
וחשב לעצמו יהודים ארורים.
אחר כל החגיגה נותנים לי לאכול מרור.
עכשיו בואו ניכנס רגע לראש הגרמני.
זה דבר מאוד מאוד מעניין,
לכבי נחמן, אני מתאר פה את הגרמנים, בסדר?
מה עובר לו בראש?
מה תפיסת העולם הגרמנית הגויית?
התפיסה היא כזאת,
קראו לי
אליהם הביתה, היהודים.
הדליקו את האורות בבית, כל השולחן ערוך,
כלים נעים.
יצרו איתי ציפייה,
כן?
אני רעב.
יצרו איתי ציפייה,
ואז שרו ושרו ושרו ועוד שרו ועוד אמרו וזה וזה,
וכולם לבושים בגדים חגיגיים וכולי,
ואז כשאני מגיע לשיא,
מה הביאו לי?
מהרור של הסיפור של רבי נחמן זה חרן.
זה לא החסה שלנו, זה השורש חזרת החריף הזה שהוא
עולה לך ישר לסינוסים ושורף שם את הכול.
ואז מה אומר הגוי הזה?
מה ההשקפה שלו לעולם?
מה?
לא.
הוא אומר,
הם עשו את כל הדבר הזה,
כדי מה?
כדי לבאס אותי.
אתם מבינים איזה תפיסה מעוותת זאת?
כלומר, הם יכלו הרי להגיד לי מההתחלה לקח מרור. לא, לא. הם התלבשו יפה.
הם שמו מפות.
הם שמו כלים נעים וכולי. הכל כדי לעורר איתי ציפייה כדי לדחוף יחס את המרור.
זה מזכיר, להבדיל, זה מזכיר את הפסוק
שאמרו בני ישראל כשהם יוצאים מהמדבר,
בשנאת אדוני אלוהינו אותנו הוציאנו למות במדבר. כלומר, מה הם אומרים?
אומרים ככה, עשרת המכות,
עשר המכות, כן?
ומכת בכורות, וקריעת ים סוף,
וכל הניסים שבמצרים,
הכל היה לו מטרה אחת,
שנתפתה להאמין ויוציאו אותנו במדבר ושם הוא יהרוג אותנו.
הוא יכול להרוג אותנו במצרים, אבל אז לא היינו זה. זה הרבה יותר הנאה להרוג אותנו במדבר אחרי שהוא ככה, ואז בום.
כן?
איזו מחשבה מעוותת זאת.
כמובן הקב' מאוד מאוד כועס עליהם בגלל הדבר הזה.
לחשוב שמישהו,
השקיע המון המון המון, הכין שולחן שלם, הכין זה שלם, עשה את הכל בימוי שלם,
בשביל מה?
כדי לדפוק אותך.
השקיע באיזה שעות, הכל בשביל לדפוק.
זה ראש גרמני.
זה ראש גרמני, זה לא...
הרי אפשר היה לחשוב אחרת.
שנייה, זה לא הגיוני.
זה לא הגיוני.
יש פה כזאת,
כזה פאר, וכזה זה, וחגגי, וזה מה שמגישים לאכול. כנראה, אני לא מבין משהו.
כנראה הבעיה אצלי.
ואני אשאל, אולי,
אבל הגרמני, ברור לו, ולכן הוא אומר יהודים ארורים, ברור לו שזה מה שהם מסוגלים לעשות, היהודים, כן?
שהם מסוגלים לעשות,
עכשיו אתם מבינים שהוא רואה את העולם, איפה?
מהנפש שלו.
כן, ככה הוא חי, כלומר הוא מבין שאם אתה רוצה לדפוק מישהו, אז אתה צריך
להרים אותו, להרים אותו, ואז כשהוא ייפול זה יהיה מגובה.
זה יהיה מגובה.
איזה ראש עקום.
כן, אתם
שונאים אותי ומחפשים לדפוק אותי ולכן הזמנתם אותי לסעודה והתלבשתם יפה ועשיתם הצגה שאני אהיה רעב ואני אמות מרעב ואז הבאתם לי את הדבר הזה לאכול וכל זה כדי לשרוף להתאפה עם החן שלכם,
יהודים ארורים.
איזה מוח מעוות.
עכשיו, למרבה הפלא יש פה עוד יהודי בסיפור
ששוכח לספר על המרור.
מי?
בעל הבית,
נכון?
גם בעל הבית שמארח את הגוי הגרמני הזה,
לא אומר לו, תקשיב, זה מרור, אנחנו אוכלים את זה, זה קטע קטן ומגיעים לסעודה. גם הוא לא אומר לו.
כלומר, זה שיטתי. היהודים באופן שיטתי לא רואים צורך לשים זכוכית מגדלת על המרור ולדבר עליו ולעיין בו ולספר עליו. מרור, מרור, אוכלים, ממשיכים הלאה.
אל תיתקע במרור.
כן,
כמו חדרה, אומרים חדרה, אף אחד לא גר בחדרה.
אתה עובר בדרך את טבריה.
היום חדרה זו עיר גדולה.
פעם היו אומרים חדרה, חמש דקות ראית הכול.
אז אל תתחיל עכשיו להתעסק, זה השיטה של הבעל שם טוב.
אומר הבעל שם טוב, מעט מהאור הוא מגרש הרבה מהחושך. אתה לא יכול לגרש חושך במקלות.
איך אני אגרש את החושך? אני אעסוק בחושך? אני אדבר על החושך? אני אספר כמה היה לי רע? עזוב אותך, בוא תדליק אור,
הכל יסתדר.
החושך ילך.
אז גם היהודי העני וגם היהודי הבעל הבית,
למרות שיש מרור,
לא מדברים עליו.
אתם יודעים, זה הגאונות
של רווחות לשון הרע.
דיברנו בצהריים על הדבר הזה.
הרי לשון הרע מותר לדבר לצורך, נכון?
לצורך מותר, לא רק מותר. מצווה לדבר לשון הרע לצורך.
כשאדם לא יהיה צדיק ויסתום את הפה,
שהוא צריך לדבר לשון הרע,
אם זה לצורך.
בסדר, אם מציעים איזה שידוך וזה נראה לך לא מתאים,
אל תגיד תור לי לשון הרע. חבל שיפגשו סתם ותגיד מה שאתה צריך, לצורך. אבל יש כללים שחוברו לשון הרע לצורך.
אבל הקטע בלשון הרע זה ככה,
הקטע בלשון הרע הוא ככה,
שמי שאמור לטפל ברע הוא גם זה שיכול לדבר עליו.
אבל אין מה לדבר על הרע סתם ולנפח אותו ולעסוק בו.
שמעת מה הוא אמר? שמעת מה הוא אמר? הוא אמר ככה, היא אמרה ככה, הוא אמר ככה, הוא אמר ככה, מנפחים, מנפחים, מנפחים.
מי שצריך לטפל, שידבר.
מי שלא צריך לטפל, שלא ידבר.
דווקא לשון הטוב, יש כן עניין לספר.
כן, בלשון הטוב זה כן לדווח,
שתפו, כן,
מעשים טובים, כן, שעוד אנשים יקבלו רעיונות איך להיות טובים.
אז זה מין אפליקציה כזאתי לא להתעסק במרור.
גישה בסיסית חיובית לחיים,
לא להתעלם מהמרור, אנחנו מביאים אותו לשולחן הסדר, אנחנו לא אומרים, הכל טוב, אחי, הכל טוב, הכל זורם, היו בעיות,
עברנו תקופות לא קלות בהיסטוריה,
עברנו גם, כל אחד מאיתנו עבר איזשהן תקופות,
משברים כאלה ואחרים, אנחנו לא מתעלמים מהם.
לא מתעלמים.
הם קיימים, אנחנו יודעים שהם קיימים, אנחנו לא ממהרים לשרוט בהם ולשהות בהם ולהתבוסס בהם ולהתבצבץ בהם.
עוברים הלאה, אפילו שוכחים לספר.
עכשיו, היה קשה, נכון, עברנו את זה, מה ייתן לנו שנחזור לזה, לחוויות ולזה?
אבל הגרמני, זו התפיסה שלו.
בדיוק 180 מעלות מהיהודי.
היהודי שוכח מהמאור כי יש לו גישה אופטימית לחיים,
והגרמני יש לו גישה כל כך עוינת לחיים,
הגרמני יש לו גישה כל כך עוינת לחיים, שהוא מסוגל להבין,
הוא מסוגל לחשוב שכל ההצגה הזאתי, הכל זה כדי להפיל אותי.
אם הוא סתם היה נותן לי איזה מרור, זה לא היה כזה קטע.
אבל עכשיו, יהודים ארורים.
הוא בא לבית המדרש ונרדם שם.
טוב, היהודי כמובן הגיע,
בפנים שמחות שבע מהאכילה ומהשתייה ושאלו איך היה לך הסדר
והוא סיפר לו בכעס
ממה
שעבר עליו.
אמר לו היהודי אוי גרמני שותם היית מחכה רק עוד מעט
היית אוכל כל טוב כמוני.
כאן יש תכונה שלישית נוספת
מחכה עוד מעט.
מה זה העוד מעט הזה?
כמה זה העוד מעט?
במצרים זה היה 210 שנים זה מעט?
זה לא מעט זה הרבה.
בגלות האחרונה זה היה אלפיים שנה,
נכון?
ובכל אופן, בליל הסדר,
אכילת מרור,
קודם כל מבחינת הסדר היא באמת מגיעה לקראת הסוף.
נכון? קדש שורחץ, כרפס יחד, מגיד, רעוך,
רחצה, מוציא מצע, מרור,
אחרי מרור יש כורך,
שולחן אורך.
בסדר? כלומר,
שמו לנו את המרור ביחסית קרוב לישועה.
כן, אתם מכירים את זה, מגיעים ליל הסדר,
יש כאלה, בכולל סדר יש כאלה שאומרים, מתי אוכלים?
מתי מגיעים לאוכל? יש כאלה שהם
על האוכל, מה שנקרא.
בסדר, צריך להתמודד.
אנחנו יודעים בחיים שהמאור
הוא לא היה כזה קצר.
זה לא היה לחכות רק עוד מעט.
זה לפעמים לקח הרבה זמן.
אבל כל מי שעשה אי פעם מסע בצבא,
או ריצה ארוכה, יודע שזאת השיטה.
אתה אומר לעצמך,
אני רץ רק עד העמוד הקרוב, זהו, ואחרי זה אני...
וכשאתה מגיע לעמוד אתה אומר, טוב, הגעתי לכאן, אז אני...
עוד קצת, אני אמשיך הלאה.
ואז אתה מגיע עוד קצת פעם, טוב, הגעתי כאן, לכאן, אז אני כבר,
עוד רגע,
ועוד רגע, אז אתה יודע, עוד 50 קילומטר,
אז עוד 50 צעדים, אז כל פעם אתה גונב קצת, קצת, עוד מעט, עוד מעט, עוד טיפה, עוד קצת, כבר אני מגיע, עוד רגע, עוד שנייה, עוד מעט,
וככה דרך העוד מעט הזה של המרור,
מצליחים לעבור אותו.
כלומר, אם אדם בבת אחת יהיה מודע לכל הקושי והכובד של המרור, הוא כנראה לא יסחוב את זה.
אבל אם הוא אפילו משקר לעצמו, אתם יודעים, עולים לי כרגע שתי דוגמאות.
דוגמה אחת זה השיר של גרוניך,
שאני אוהב,
כן, על העלייה מאתיופיה.
איפה לך פזמון?
אתם לא יודעים שירים.
אוי, יפה, עוד מעט, עוד קצת.
נערים רגליים, מאמץ אחרון,
וירושלים. עוד מעט, סדר, הנה, עוד קילומטר, עוד כבר מגיעים, הנה, זה עוד שנייה.
הנה, מאחורי הסיבוב, הנה ה...
עשיתי עם הבן שלי מסע לירושלים,
מפתח תקווה.
היום הראשון היה יום ארוך, קשה, 30 קילומטר.
מזה,
כבר, אמרתי לו, הנה, אנחנו מגיעים, הנה, עוד שנייה, הנה, הם רואים,
הראיתי לו את המגדלים של מודיעין.
הנה, זה נראה קרוב, מרחוק, כן, גם זה.
הוא אומר לי, הוא אומר, אתה מאחורי הסיבוב, כן, כן, הסיבוב, לא הסיבוב הזה, הסיבוב האחריו, הסיבוב, עוד סיבוב. בסוף הגענו, עוד קצת, עוד קצת, אתה אוכל את זה, עוד קצת.
יש ספר נפלא שאני, קשה להשיג אותו, אבל מי שישיג אותו, שיקרא אותו.
זה נקרא רסיס ממגש הכסף.
מישהו קרא?
לא קראתי.
רסיס ממגש הכסף.
הספר הזה כתב מנחם אנסבכר,
שהיה מפקד מוצב תל סאקי במלחמת יום כיפור.
המוצב הזה נכבש על ידי הסורים בעצם, הסורים היו מלמעלה והם היו למטה.
כל מי שהיה ברמת הגולן בצבא עשה שם בטח מורק.
והוא אחרי הרבה שנים הלך בעצם לטיפול פסיכולוגי
בעקבות האירועים ההם,
והוא תיעד את הטיפול,
את הפגישות, וזה הספר.
בין השאר הוא כותב שם, בסוף הספר הוא כותב תודות.
הוא כותב תודה למטפלת שטיפלה בו וכו', ואז הוא כותב גם תודה ליאיא,
יורם יאיר, הוא היה מגד,
שאומר, ברשת של שקרים,
כזבים, בדוטות והמצאות,
החזיקו אותנו בחיים 48 שעות עד שהגיעו לחייץ אותנו.
כלומר, יא יא יא יא יא יורם מאיר היה זה,
כל הצבא הרי ברח.
הוא הצליח לעלות מולם בקשר ומכר להם אגדות שהוא בדרך אליהם, ועוד שנייה מגיעים, ויחזיקו עוד טיפה, כבר מגיעים, הנה עוד שנייה, ולא היה לו כלום.
וככה הוא החזיק אותם בחיים 48 שעות עם תקווה, עד שבאמת אפשר היה לגייס כוח,
והוא הגיע לחלץ אותם.
אבל הוא החזיק אותם משקרים של עוד מעט.
וגם דאדו כותב את זה בספר שלו בקרב
במנזר סן סימון,
שהם בטוחים שהם הולכים להישבר,
ואז פתאום אחד הלוחמים שם,
מרשק,
יואל מרשק קראו לו,
או שזה הבן שלו, זה יואל מרשק,
אמר, כשיורד עליך גשם, גם האויב נרטב.
כאילו, עוד שנייה
הוא יישבר לפנינו.
עוד דקה להחזיק מעמד. העוד דקה זה,
העוד מעט עוזר לך להחזיק מעמד
לילות ארוכים
של מרור.
כלומר, חלק מהאופטימיות שלנו
זה למכור על עצמנו סיפורים שאנחנו יודעים שהם לא ריאליים
ולהאמין בהם,
ולמרבה הפלא, מה קורה?
זה עובד.
זה עובד.
אנחנו מסיימים את ליל הסדר באיזה קריאה? לשנה הבאה וירושלים הבנויה.
שנה הבאה?
איפה? מה? לפני 200? 500 שנה?
לפני 500 שנה, במרוקו, בפולין, איזה שנה הבאה בירושלים?
שנה הבאה בירושלים, איך זה יהיה? יהיה, ירד המקדש מהשמיים, יהיה, זה, יהיה, עננים, יהיה.
מוכרים לעצמנו אגדות,
מאמינים בהם,
אומרים שזה רק עוד שנה, ועוד שנה אנחנו, בסדר,
כל החיים יכולתי אצל הגויים האלה, זה קשה, אבל עוד שנה אנחנו יכולים.
שנה הבאה זה יקרה.
וזה מצליח.
כלומר, הסיפור הזה מספר את הדרך שלנו להתמודד עם המרור.
להגיד לעצמנו,
עוד מעט זה יעבור,
ונגיע.
עוד מעט נגיע, עוד מעט נגיע.
הנה זה שם.
הנה זה עומד אחר כותלנו. הנה,
עד העמוד,
עד ה...
עוד רגע מנוחה, עוד שנייה מגיעים, עוד 200 מטר נעשה.
בצלילה מרגישים את זה הכי חזק. לפעמים
הולכים לבריכה, אתה אומר, בוא נראה כמה ברכות אני יכול לעשות בצלילה.
אתה כזה צולל, וזה...
טוב, בוא נעשה עוד. בוא נראה שאני אצליח פעמיים.
נכון? אז אתה מגיע לאמצע, רגע, שנייה.
אז אתה אומר ככה, כשאני מגיע למקום שאני כבר לא יכול לנשום, אז אני אתחיל לספור עד 10. רק עד 10. כשאתה מגיע ל-10, אתה בעצם מגיע שאתה יכול לספור עד 12 רגע, והפ, הגעת.
הביסים הקטנים האלו עושים את ההבדל.
זה מה שהוא אומר לו.
אוי, גרמני שותה,
אם היית מחכה רק עוד מעט, היית אוכל כל טוב כמון.
לחכות עוד מעט.
זה הסוד.
וסיפר לו את רבנו לומר שזיכוך הגובה במרירות,
אולם האדם חושב שתמיד יהיה רק המרירות, על כן בורח תכף.
ואולי הוא מחכה מעט וסובל מעט המרירות מזיכוך גופו, אז הוא מרגיש אחר כך
כל מיני חיות ותענוג. וזו נקודה אחרונה בסיפור. בעצם כאן בסוף רבי נחמן נוגע
בתכלית של המרור. באמת, יש מקום לשאול למה צריך מרור.
מהי הסיבה?
אחרי שאנחנו שוכחים אותו ולא מזכירים אותו ומסתירים אותו ועוברים אותו לאט לאט וכולי, אבל למה צריך אותו?
מהי התכלית העמוקה של המרור?
למה אנחנו לא יכולים בלעדיו? למה אם מישהו יציע לנו,
בוא ניקח לך את המרור מהחיים ואני אגיד לו, אני לא רוצה.
והתשובה שרבי נחמן אומר כאן היא שדבר שמגיע בלי מרור,
במקום להגיד מרור אפשר להגיד מאמץ,
אפשר להגיד טורח,
אפשר להגיד קושי,
הוא דבר בלתי מוערך.
בלתי מוערך.
עד כדי כך
שיש פסקה בעין היה,
הפסקה הכי ארוכה בעין היה,
שהתחילתי ללמוד עם אבא שלך ביחד,
הרב אילן,
יש לנו חברותא בעניה, הפסקה הכי ארוכה בכל עניה,
בכל הכרכים, זו פסקה בעניה, שבת א',
שם אומרת הגמרא, עתידה, לא להיבהל, כן, עתידה אישה שתלד בכל יום,
שנאמר,
הרע ויולדת יחדיו.
תעשו את החשבון לבד,
כמה ילדים.
אתם נבהלים.
למה אנחנו נבהלים?
נראה לנו רעור מוגזם. אומר הרב קוק, אנחנו נבהלים
כי אין לנו מספיק אהבת חיים.
בתצורה הנוכחית שלנו,
אנחנו לא מספיק אוהבים את החיים.
אז הוא אומר, כדי שאימא תהיה קשורה אל הילד שלה, ותאהב אותו ותטפל בו, מה צריך לעשות?
מה צריך?
מרור.
איך קוראים לו מרור?
תשע אחות של ילדה, צער העיבור וצער הלידה, ואחרי צער הלידה גם צער הגידול,
והוא בוכה, ויוצא לו שן, וזה, ופתאום הוא הולך לעיבוד,
ופתאום הוא בוכה,
פתאום זה, וכל הדברים האלה גורמים להורים להיות קשורים לילדים.
אבל אם היינו מלאים באהבת חיים,
לא היינו צריכים את כל הדברים הללו.
אבל גם שאנחנו לא מלאים, אם היה נולד ילד כל יום,
אז היינו, טוב, איפה הילד שנולד היום? הלך לאיבוד, טוב, שנייה, הלך, מחר יהיה עוד ילד, בסדר.
זה לא מספיק,
לא מספיק היינו מכירי טובה.
אז המרור נצרך כדי שנלמד להעריך.
איך הוא קורא לזה?
זיכוך הגוף.
זה לא התכלית.
המטרה היא שבסופו של דבר אנחנו נעבור את השלב הזה, אבל השלב הזה הוא שלב הכרחי
כדי שהאדם ילמד להעריך כל דבר שמגיע
ללא איזושהי מהירות לפני כן, הוא נהיה מובן מאליו,
והוא נהיה,
אנחנו פשוט לא מעריכים אותו. זה דבר מדהים לראות איך אנחנו, מתי אנחנו מרגישים
איברים בגוף שעובדים או לא עובדים?
כשכואב לנו.
אז כשכואב האדם פתאום שם לב שיש לו איזה משהו שעובד או לא עובד,
פתאום הוא גם לומד להעריך,
אבל כל הזמן זה לא כואב.
בסדר, הכל בסדר גמור.
אז הכאב הוא ברכה.
אגב, כמובן,
חלק, לעיתים, לא הכל, אבל חלק מהרפואה המערבית,
הוא נגד כאבים.
כן.
אבל הכאב הוא בעד האדם.
הכאב בא להגיד לך שיש כאן משהו שלא עובד וצריך לטפל בו.
אתה לוקח משהו נגד כאבים ואתה לוקח משהו נגד עצמך.
נכון? הכאב הוא בעצם בא להגיד, יש משהו שלא בסדר, תתקן אותי,
תסדר אותי,
תטפל בדברים מהשורש, תשנה את התזונה שלך,
תשנה את אורח החיים שלך,
תאכל את זה יותר בריא, תנוח יותר. לא, תן לי משהו נגד כאבי.
שאני לא ארגיש את הכאב.
זה פחות או יותר כל התכלית של אדוויל והאקמול וכל זה, זה נגד כאבי.
אז המרור, יש לו תכלית.
אנחנו לא רוצים לדלג מעליו, כי ברגע שעברנו את המרור,
אנחנו לומדים להעריך הרבה יותר את הדברים שיש לנו.
הם נהיים משמעותיים עבורנו.
אנחנו אחרי המרור יכולים להתענג.
לפני המרור או בלי המרור אין לנו עונג.
מה זה עונג, הבעל שם טוב אומר?
מה מבטל עונג?
אומר הבעל שם טוב, עונג תמידי אינו עונג.
כשאתה רק נהנה ממשהו, איבדת אותו.
אם יש לך איזה מרירות,
איזשהו קושי,
איזשהו ריחוק, אתה מתאמץ,
כשהגעת,
זה העונג,
זה התענוג.
יש שני סוגי רוכבי אופניים, אני רוכב על אופניים,
משתדל.
יש כאלה רוכבים שהולכים בחוץ לארץ, בארץ אין את זה,
לכל מיני מסלולים שבהם אתה,
יש לך הר, אתה עולה על ההר, כמו סקי,
אתה עולה על ההר עם רכבל,
ורק יורד כל הזמן.
כל הזה, אתה עולה, העליות זה רכבל, וירידות זה...
איזה כיף, רק ירידות.
אבל מי שמבין, המייבינים מבינים,
שלרדת ירידה
אחרי שעלית את העלייה בשביל הירידה,
זה אחרת לגמרי.
אתה לומד להעריך כל מטר בירידה,
כי שילמת עליו במזומן.
לפעמים זה הפוך.
לפעמים אתה קודם כל נהנה, ואז אומרים לך, נהנת?
היה כיף הירידה?
תשלם.
הנה העלייה.
תשלם.
בסדר?
בדיוק לפני איזה שבוע רכבתי באיזה מקום, הגעתי לאיזה צומת שבילים שלא הייתי בטוח לאן צריך לנסוע,
לאן צריך לרכוב.
הייתה אפשרות,
כבר גמרתי את רוב העלייה,
הייתה אפשרות לעלות עוד קצת ולהגיע על הכיפה,
והייתה אפשרות להתחיל לרדת.
היצר הרע אומר לך, יאללה, תתחיל לרדת.
והיצר הטוב אומר, תקשיב נשמה.
אתה לא אמור לרדת כאן, צריך לטפס עוד טיפה. עכשיו, אם תרד פה, תאכל אותה בריבוע. למה?
כי ירדת איפה שאתה לא צריך לרדת, ואתה צריך לעלות את הכל עלייה מההתחלה עוד פעם.
אז התגבר העץ הרעיון, המשכתי לעלות עוד, עד שהגעתי לראש הכיפה, ואז משם באמת ראיתי את המשך הדרך.
ככה זה עובד.
ואז כשאתה יורד, אחרי שעלית, אתה אומר, אה, זה היה, אתה גומר עם שמחה, עם סיפוק, עם איזושהי שלמות.
זה המרור.
אחרי זה, כשחוזרים הביתה, אתה לא זוכר את כל העליות, אתה אומר, תשמע, היה כזה אחלה מסלול, ובסוף שזה, והטיילנו, והאופניים הגיעו, היה מצוין.
אתה לא מתחיל להתעסק, איזה סבל היה, סיוט היה, איזה עליות. בסדר, אתה אומר, היה קצת עליות, אבל עלינו, והחוויה הכוללת היא חוויה חיובית.
זו המיוחדות בעם היהודי, שבסוף,
אחרי אלפיים שנים שרדפו אותנו, החוויה הבסיסית כבר היא חוויה חיובית.
אבל אנחנו יודעים להעריך ארץ,
ויודעים להעריך מדינה,
ויודעים להעריך חיים,
ויודעים להעריך
לימוד,
ויודעים להעריך את כל הדברים האלו שעליהם מסרנו את הנפש בהרבה מאוד מרורות לאורך כל החיים. המרור גורם לנו להיות אנשים
הרבה יותר ערכיים.
חברה בלי מרור היא חברה חולה,
היא חברה חסרה.
במעשה במרור מתברר שגוי יכול לחכות יהודי עד נקודה מסוימת בלבד,
אבל ישנן נקודות מהותיות ששייכות רק ליהודים.
נקודה אחת זה העובדה שהיהודי שוכח מהמרור
והגוי עסוק בו כל הזמן.
הנקודה השנייה שהיהודי יש לו כל הזמן נהפוך הוא.
הוא כל הזמן יוזר להגיד אוקיי, אם זה כל ה...
אם יש לנו הקדוש ברוך הוא והר סיני וכו', אז זה ברור שהסוף יהיה טוב.
בסדר, הסוף קשה, אבל ברור שבסוף יהיה טוב.
והגוי בדיוק הפוך.
זה הכל כדי לדפוק אותי.
הסתכלות עוינת ושלילית על החיים.
והנקודה השלישית שאנחנו מבינים,
שכדי להשיג
אנשים אמיתיים, אנשים עמוקים, אנשים שמעריכים את מה שיש להם, הקדוש ברוך הוא צריך לתת לנו טיפה מרור.
קצת מרור, אומרים,
הצבעים אומרים שאם אתה רוצה לצבוע קיר בצבע לבן,
הרי הלבן נגיד הקיר מלוכלך, אתה צובע בצבע לבן,
הלבן הוא גם קצת שקוף, אתה תראה את הלכלוך,
תצבא ותראה את הלכלוך, אז כדי שהלבן יהיה אטום,
מה עושים לו?
גם אחרי שתי שתיים חרבות אתה תראה את הלכלוך.
שמים טיפה שחור בלבן.
זה נשאר לבן, זה לא נהיה אפור, זה נשאר לבן,
אבל הלבן מקבל איזו אטימות כזאת.
הטיפה שחור זה הטיפה מרור,
כדי להפוך את הלבן למשמעותי,
לחסון לחזק.
יהי רצון שהקדוש ברוך הוא ישפיע עלינו שפע קדושה בימי הפסח הללו,
מהמצה,
מהחרוסת
וגם מהמרור.
נשוב וניפגש בשיעור הקדוש הזה בעזרת השם אחרי פסח.
