טוב, אנחנו ביום יון לקראת פסח
תשע״ט שזה בעזרת השם יהיה בעוד שבועיים וקצת
וביום הקדוש הזה יעברו בדיוק כמה שנים מיציאת מצרים?
בסדר אתה יודע כמה שנים עברו מיציאת מצרים? צריך לשרוק את זה.
כך, 3331. 3331 שנים מיציאת מצרים שהייתה בשנת
2448 לבריאת העולם.
400 שנים אחרי לידת אברהם, אחרי ברית בין הבתרים ולידת אברהם אבינו,
שזה היה ב-1948.
אז 500 שנים.
אז מה שחשבתי ללמוד ביחד זה סיפור של רבי נחמן מברסלב,
שלפי המבואר הוא מסופר, רבי נחמן סיפר אותו בחודש ניסן,
והוא נראה על פניו כקשור מאוד לפסח.
בסדר?
אז נתחיל.
התחיל מרבי נחמן.
סיפר רבינו זל מעשה בעני אחד שהיה מתפרנס מי טיט,
שהיה חופר טיט ומוחרם.
פעם אחת כשחפר מצא אבן טוב שהיה שוויון רב מאוד ולא ידע כמה שוויו,
והלך לסוחר שיעמוד אותה בשוויו.
וענה לו הסוחר שאין בזה המדינה אדם שיוכל לשלום שוויו כי הוא שווה הון רב
וצריך לישא עבור מכירתה ללונדון לעיר המלוכה.
אולם הוא היה עני
ולא היה לו כסף לישא.
והלך הוא מכר את רכושו הדל, והלך מבית לבית לאסוף נדבות עד שהספיק לו לסע עד הים.
ורצה לעלות על הספינה, אולם לא היה לו מספיק מעות.
והלך להקפיטן והראה לו המרגלית.
כשראה הקפיטן את האבן, הבין שהאדם עשיר הוא.
הוא לקחו על הספינה בכבוד גדול,
ונתן לו חדר מיוחד עם מדרגה ראשונה, וסידר לו כל התענוגים כאחד מהנגידים הגדולים.
ומהחדר שלו גם היה חלון שפונה לים.
הוא היה תמיד מתעלס ומשמח נפשו עם המרגלית, ובפרט בעת האכילה היה משתעשע עמה,
כי השמחה והרחבת הלב טובה ורפואה שהתעכה למאכל בנקל.
פעם אחת כשישב לאכול כרגלו והמרגלית המונחת על השולחן בשביל להתעלס בה,
ומרוב עייפותו נרדם,
בינתיים באה משרת
ולקח את המפה והפירורים שעליה עם המרגלית,
כי לא ידע שיש עליה מרגלית והשליכה כל הים.
כשהקיץ משנתו והבין כל זה היה לו צער גדול,
וכמעט שיצא מדעתו, כי מה יעשה עתה?
הרי הקפיטן הוא גזלן שיהרוג אותו בעד מחיר הנסיעה.
על כן עשה את עצמו שמח
כאילו לא הראה דבר.
והנה הקפיטן בא בכל יום לחדרו לדבר עמו,
וכשבא אליו הקפיטן לא יבחין על פניו מאומה,
כי הוא עשה את עצמו שמח עד שלא הכיר בו שום שינוי.
אמר לו הקפיטן, הלוא אני רואה שינך אדם חכם ויישר לב.
ובכן, ברצוני לקנות הרבה תבואה ולמוכרה בלונדון ובזה אוכל להרוויח הרבה.
כסף לקניית התבואה.
על כן יהיה נא הקניין על שמך ואני אשלם לך עבור זה סכום רב.
ואותו הדבר בעיני העני והסוכן.
והנה כשבאו ללונדון מת הקפיטן ונשאר הכל אצל זה העני והיה ערך התבואה כפל כפליים מערכו של המרגלית.
כשסיים רבנו זל את הסיפור אמר המרגלית לא הייתה שלו והיה רעייה שנאבד ממנו והתבואה כן הייתה שלו והרעייה שנשאר אצלו
טוב,
מה שהוא הגיע לדבר הוא רק מפני שהחזיק את עצמו.
זה הסיפור.
הלכנו ללמד את הסיפור כמות שהוא,
ואחרי זה ננסה לקראת הסוף להבין אולי את הנמשל של הסיפור הזה.
יש כאן תיאור של אדם עני,
שרבי נחמן אומר שהוא מתפרנס מעתית.
עכשיו המילה להתפרנס היא מילה מאוד מאוד משמעותית.
מילה חשובה, כמעט אפשר להגיד מילה קדושה.
אדם שמתפרנס זה אומר שאתם יודעים
ההבדל בין מתפרנס לבין משתכר.
נגיד שסטודנט לומד
לימודים לאיזשהו תואר בהנדסה, לא משנה מה, אז כדי לממן את הלימודים הוא צריך לעבוד ש״ג באיזה מקום, שומר.
זה לא נקרא שהוא מתפרנס,
הוא משתכר. כשהוא יתחיל לעבוד במקצוע שאותו הוא למד בהנדסה, אז הוא מתפרנס.
כי פרנסה זה משהו שבו גם הכוחות שלך יוצאים אל הפועל.
אז האני הזה מתפרנס מיתית.
העולם שלו, עולם המושגים, עולם המחשבות,
נמצא בתוכתית.
וטוב לו בטיט הזה.
שאפשר להגיד שכבר במצב הזה רבי נחמן נתאר פה את עומק העבדות.
העבדות
היא מצב שבו האדם נמצא
בתוך איזשהו עולם מאוד מאוד נמוך, מאוד מאוד שפל, והוא לא יודע שהעולם הזה הוא שפל. טוב לו בעולם הזה, הוא מתפרנס מהעולם הזה. הוא יודע לדבר איתך על טיט כזה, ויש טיט אפור, ויש טיט שחור,
ויש טיט ביניים, ויש טיט כזה, ויש טיט יבש, ויש טיט רטוב, ויש טיט...
וכל העולם שלו מלא במושגים של טיט,
והוא בטוח שהוא על גג העולם, והוא לא מבין שהוא נמצא בתוך איזושהי סביבת עבודה שהיא מאוד מאוד נמוכה ושפלה, וזה עומק העבדות.
כלומר, עומק העבדות החין מצרים נקראה בית עבדים,
מדי פעם ככה יקפוץ לממשל, כי מה זה בית עבדים? בית עבדים זה מקום שהעבד מרגיש בו בבית.
אדם שהכניסו אותו לכלא שלא בצדק.
אז הדבר הראשון שהוא מחפש מה לעשות זה איך לברוח.
הוא מתחיל לראות מה אפשר פה, איפה אפשר לחפור, איפה אפשר זה.
מתחיל, יש סיפורים מרתקים בהיסטוריה על בריחות מבתי כלא השמורים ביותר.
מה תגידו לאדם ששם אותו בכלא?
הוא מתחיל, ככה שם ספה, שם עציץ, תולה תמונה,
מתאים לו כאן המקום הזה, הוא סבבה.
זה נקרא להתפרנס מעתית, במובן הזה.
ואולי זאת המהות של העבדות,
זה הפחד לצאת,
להעיז,
להגיד, אולי מעבר לעולם המושגים שלי, קיים עולם מושגים אחר שאני בכלל לא מכיר אותו ולא דובר אותו,
ולא יודע אותו, ואני חושב שאני בתוך איזשהו עולם שהוא מלא, ואני בכלל לא יודע שיש בכלל עולם אחר.
אומרים שהתולעת, שהיא בתוך הסלק, בטוחה שזה המקום הכי טוב בעולם.
אני לא מבינה שיש עוד עולמות ועוד אפשרויות.
וככה בני אדם
משעבדים את עצמם.
אנחנו נמצאים היום,
בתקופה שבה אנחנו חיים, בתקופה מאוד מאוד מעניינת, שבה במשך רוב שנות ההיסטוריה האנושית היה תמיד משעבדים ומשועבדים.
תמיד היו אימפרטורים,
היו אנשים בעלי עוצמה וכוח,
שיאבדו אחרים.
ואפשר לתאר את האנושות גם על הציר הזה של ההשתחררות
מאנשים מן הסוג הזה.
כבר אין יותר כאלה, אולי יש בצפון קוריאה, אבל אין כבר יותר כאלה מנהיגים
רודנים או כמעט ואין.
אבל אחרי שאתה מסיר את המשעבדים החיצוניים, מה אתה מגלה?
שיש משעבד אחד שלא הלך לשום מקום.
והוא נמצא בתוך כל אחד ואחד מאיתנו.
ושהאדם חי בתוך איזו סביבת טיט, והוא מבסוט על זה.
הוא כותב על זה ספרים,
הוא מכביר על זה המנונים,
הוא עושה את השירים,
זה הכל טיט.
הוא לא מבין בכלל שיש מציאות אחרת,
גבוהה יותר, מתוקנת יותר,
רחבה יותר,
ששם יש חירות.
הוא נדמה בעיניו כבן חורין, הוא עושה מה שבא לו.
וזה מצב מסוכן.
כלומר, איך אתה יכול, אין לך בוש מתיר עצמו מבית הסורים, איך תוציא כל מה שתגיד לו? הוא יגיד לך, לא, הכל בסדר, אחי, מה הבעיה, טוב ליבתי.
וכאן רבי נחמן
זורק לנו חבל הצלה.
מכיוון שהקדוש ברוך הוא ברא את האדם.
הקדוש ברוך הוא ברא את האדם כיצור שיש לו בחירה חופשית
וכיצור שיש בו נשמה אלוקית.
אז כביכול או לא כביכול,
הקדוש ברוך הוא צר לו כשהוא רואה את האדם יציר כפיו,
לוקח את כל הקומה שלו ומשקיע אותה בטיט.
אז אחת לכמה זמן
יש איזה עת רצון, נקרא לזה ככה,
שבה הקדוש ברוך הוא זורק לאדם איזה ברק לחיים,
מערער לו את עולם המושגים הרגיל
ונותן לו אפשרות
לצאת.
כלומר, הקב'ה הוא לא מוותר עלינו.
פה, מיד נראה כאן, כן.
הוא לא מוותר, הוא לא אומר, טוב חבר'ה, זרקתי אתכם, יאללה, זה מין משחק מבוך כזה, הסתדרו.
אם אנחנו טועים,
מדי פעם ייזרק לנו איזה משהו על המציאות שיכול לעזור לנו.
לפעמים זה לא עלינו איסורים.
לפעמים זה לא עלינו מוות אפילו של מישהו קרוב חלילה.
לפעמים זה, לא משנה, זה ספר שפתאום נופל לך ליד, מפגש משמעותי שלך עם מישהו, כל מיני דברים.
שזורקים אותך מהעולם שלך לעולם אחר,
כן?
זורקים אותך.
פגשת איזה מישהו, אתה יודע כמה פעמים זה קורה כשאתה פוגש איזה מישהו,
הוא נראה לך דבר מסוים, אתה מתחיל לדבר איתו, פתאום אתה רואה שהוא בכלל מישהו אחר לגמרי.
הוא מספר לך סיפורים, המפגש איתו
גורם לך להגיע הביתה עם כל מיני מחשבות.
וזה מה שקורה לעני שלנו.
באמצע העבודה הבתית הוא מוצא יהלום.
זה לא שייך לעולם שלו, הוא לא מבין בזה, אין לו מושג מה זה אפילו.
נכנס לו, חדר לו משהו לעולם,
שזעזע לו את כל עולם המושגים.
והוא לא יודע כמה השווי.
הולך לסוחר, שיעמוד אותה בשווייה.
הסוחר אומר לו, תקשיב, פה,
סוחר טוב הוא היה,
פה אין אף אחד שיכול
לשלם את השווי,
שווה עם העם כסף,
צריך לנסוע עבור מכירתה ללונדון לעיר המלוכה.
עכשיו,
כאן אנחנו בעצם נלך ונאסוף נקודות בחירה
לאורך הסיפור,
כי בעצם מה שבונה חירות של האדם זה היכולת שלו לבחור.
בסדר?
הנה יש כאן יכולת בחירה.
מהי היכולת הבחירה?
בסדר, הוא יכול להגיד, אוקיי, אף אחד פה לא יודע להעריך את זה.
אני אקח את זה הכי הרבה כסף שאפשר פה.
כלומר, האני הזה,
כפיים כבר, נגמר השיעור.
האני הזה היה יכול להיות האדם הכי הכי עשיר במקום שלו.
בסדר, נגיד, הוא אומר, אוקיי, אף אחד לא יודע להעריך,
אז מה הדבר הכי יקר שאפשר כאן לקרות? בוא תן לי על זה אלף רובן.
והוא היה סבבה, לא היה טוב היה.
אבל הוא מתחיל להבין שיכול להיות שיש יקום מקביל ליקום שלו,
שהוא בכלל לא מכיר, שנקרא לונדון.
עשו מחקר ובדקו,
לקחו
קבוצת אנשים ושאלו אותם מה הם יעדיפו.
מה תעדיף?
האם תעדיף להרוויח
80 אלף דולר במקום שכולם מרוויחים 50 אלף דולר,
בסדר?
או שתעדיף להרוויח 100,000 דולר
במקום שכולם מרוויחים 130,000 דולר.
כשכוח הקנייה הוא זהה,
כלומר זה לא שפה 100,000 דולר, זה אותו, כוח הקנייה הוא זהה, בסדר?
אובייקטיבית יהיה לך יותר כסף,
ואובייקטיבית תוכל לקנות יותר דברים,
אבל אתה תחיה בסביבה שהיא יותר ממך,
לעומת אפשרות אחרת שבו יש לך אובייקטיבית פחות כסף,
אבל לאלה שמסביבך יש עוד יותר פחות ממך.
מה רוב האנשים יעדיפו?
להיות מעל החברה שהם נמצאים בתוכה,
שזה ממש עבדות.
כאילו, מה אכפת לך?
מה אכפת?
אתה, יהיה לך פה עוד 30 אלף דולר בשנה. לא.
אני רוצה לראות שאני בתוך הסביבה שלי, אני נמצא למעלה, אבל יכול להיות שיש איזשהו יקום מקביל. אגב, חזר לא אומרים בדיוק הפוך.
היבא זנב לאריות ואל תהיה ראש לשועלים. בדיוק כזה.
לך ל... אתה חי בעולם של שועלים, אתה מבסוט, אתה השועל הכי גבר בשכונה.
לך תעבור לעולם של האריות ותראה אפשרויות אחרות.
ותהיה זנב לאריות, אבל החידוש בזנב לאריות זה שאם אתה תהיה זנב לאריות, אולי גם יום אחד תהיה ראש לאריות.
אבל זה יקרה רק אם תעבור למגרש של האריות.
אם תישאר שועל, תמיד תהיה שועל.
בסדר?
אז אתם מכירים את ה...
קצת צהריים, צריך קצת בדיחות.
אני אגיד לכם בדיחה של רבי מאיר.
רבי מאיר היה מושל משלים עם השואלים.
אז הוא סיפר שפעם אחת אריה תפס שועל.
יצא לאכול אותו. עכשיו הוא אמר לו, מה אתה רוצה? איזה רזה עני. תראה שם יהודי, תאכל אותו.
אבל זה יהודי שמן.
הארי אומר, אנחנו ככה מקובלני מאבי, שקיבל מאביו, שקיבל מאבי אביו.
לא מתעסקי עם היהודים. במיוחד שהיהודי הזה בדיוק מתפלל מלכה. לא מתעסק.
אמר לו השועל, אם למדת לא שנית, ואם שנית לא שילשת.
כתוב אצל היהודים, פוקד עוון
אבות על בנים.
אתה תאכל את היהודי הזה, והבן שלך יקבל את העונש.
שאמר אריה,
קיבל סברה טובה, עזב את השועל, שם שעגה,
זינק על היהודי, בדיוק היהודי עשה מודי,
מנחנו לך, האריה עבר מעלה ונפל לתוך הבאר.
אז הציץ עליו השועל.
אמרת לי שאני לא זה, הבן שלי אמר לו, כן, אבל אבא שלך טרף יהודי, אז עכשיו אתה נהנה.
לא חשבת על זה.
אז הנה הוא עכשיו, יש לו אפשרות לצאת, לצאת מהמקום שלו.
אתם יודעים שבהרבה מאוד מקומות יש ביטוי כזה, היבא גולה למקום תורה. למה היבא גולה למקום תורה? למה לא יכולים ללמוד תורה בבית?
כי כשאתה נמצא בתוך הסביבת המוחות שלך,
בתוך סביבת העבודה המוכרת, אתה לא באמת בן חורין, אתה לא באמת חווה חוויה אחרת.
אתה לא באמת עוזב את המקום ובודק אפשרות אחרת אמיתית.
אתה עדיין, הכול כאילו מסתדר לך,
אשקדי מרק מסתדרים במרק איך שאני רוצה.
צריך לצאת לאיזה עולם אחר.
ויש כאן עוד עניין,
יש פה עניין של שווי.
המעבר לעולם של כסף,
לעולם של שווי, הוא כבר מעבר רוחני.
אתם יודעים שהאנושות
לא ישר התעסקה עם כסף. בהתחלה מה היה?
חליפין, זה אני יכול להבין. אני צריך תרנגולת, אתה צריך חמור,
קח חמור, קח תרנגולות, אנחנו מתחלפים.
להגיע לעולם של כסף,
שלהגיד, אוקיי, עזוב אותך מכל זה, בוא ניקח איזה מטבעות,
בהתחלה המטבעות עצמן היו שווים את השווי שלהם,
היום גם זה לא שווה, היום המטבעות מבטאים איזה משהו.
בהתחלה המטבעות ביטאו את האוצר של המדינה שיש לה בזהב במעטפים, היום גם זה לא, היום המטבעות מבטאים איזה מושג מופשט שנקרא תל״ג של המדינה, השווי הכלכלי של המדינה,
והנייר הזה כאילו מבטא איזשהו ערך, והיום יש בכלל את הביטקוין, שזה בכלל זה משהו מופשט.
כדי לעבוד בעולם של כסף ושווי, אתה צריך איזושהי הפשטה רוחנית. עבדים לא עובדים בעולם של כספים, הם עובדים בעולם של תן לי וקח. איזה מין מקח וממכר כזה. אבל כבר כאן הסוחר אומר לה,
פעם ראשונה שהאיש הטיט הזה נתקל בכלל במושג של שווי וזה שווה יותר, כבר הוא נחשף לעולם מושגים אחר. כבר הוא נחשף לעולם שהוא לא מכיר.
כבר הוא נחשף לאיזשהו מרחב שנותן כאן איזושהי הסתכלות אחרת על החיים,
על דברים שהם שווים יותר כאן או לא שווים יותר כאן, ושהם יכולים להיות שווים בצורה הרבה יותר גדולה,
זה לא חליפין מאוד מאוד מגושם,
מאוד חומרי, אלא זה משהו הרבה יותר מופשט.
אחד הפלאים הגדולים ביותר בעיניי של סיפור יציאת מצרים, לא כל כך נותנים עליו את הדעת בפסח,
אבל צריך לתת עליו את הדעת,
זאת העובדה שהקב' מצווה את עם ישראל חצי שנה אחרי יציאת מצרים לבנות משכן.
עם שהיה עסוק 210 שנים בחומר ובלבנים, בטיט.
אפשר להבין את ה... היו הידיים שלהם, כאלה ידיים עבות של רצפים,
של טייחים, כן?
של זה, ו...
אתה מצווה עליהם תוך חצי שנה לעסוק באומנויות הדקות ביותר. מי שמכיר יהלומנות וצורפות, זה מלאכה, לומדים אותה לאט לאט, וגם מעבירים אותה מאבא לבן, זה לא איזה משהו שאתה לומד את זה בדקה וחצי.
זה ממש אומנות, והקדוש ברוך הוא מצווה עליהם
בתוך חצי שנה לעסוק במלאכות המורכבות ביותר. רוקמות, ואורגות, וצורפים, וזה... מה זה אומר?
זה אומר שבפנים, בתוך הנפש פנימה, התכונה קיימת, רק צריך לחשוף ולגלות אותה, להיות חירותי.
זה מה שקורה כאן.
האני הזה, שכרגע מוגדר אני כחיים שלו בתוך טיט,
מקבל איזו הזדמנות,
מקבל איזו הברקה, מקבל איזה יהלום שהולך להוציא אותו לסרט אחר של החיים, והנה התוצאה הראשונה של החירות.
הוא מגיע,
הוא אוסף כסף,
יש לו כאילו,
הכסף זה המקום, הכסף מספיק לו להגיע עד הרציף,
לא מספיק לעלות לאונייה.
עכשיו הוא צריך להגיע לקפיטן,
ואתם יודעים שהמלאכים באופן כללי, באנושות וגם בסיפור פה, זה טיפוסים מפוקפקים בדרך כלל,
טיפוסים מאוד מאוד קשוחים, כל פנים,
כי בתקופתם כשאדם היה יוצא לים הוא באמת לא ידע אם היה גומר את זה, כי זה הכל תלוי במשטר הרוחות והוא לקח
לוקח אוכל ומים, כפי מה שהוא חושב שתיקח לו הדרך ועוד קצת מחמיר,
אבל אם פתאום הרוח תהיה הפוכה או תהיה שערה, הוא ימות שם. זה אנשים מאוד מאוד קשוחים.
אז צריך לבוא העני הזה לקפיטן,
שאנחנו רואים בהמשך שהוא לא למד בדיוק בתלמוד תורה כלשהו,
ולספר לו סיפורים וכל זה.
יש פה איזשהו צעד של חירות
שבו האדם, העני הזה, פתאום מבין שהוא שווה,
שיש לו משהו למכור לעולם,
שהוא מסוגל להגיד
דבר מה לקפיטן, הוא מסוגל לספר סיפור, הוא מסוגל להגיד שיש לו פוטנציאל.
מי אתה? אתה עוד לא כלום. אני עוד לא כלום, אבל אני אהיה משהו.
כרגע אתה רואה אותי, אני עם טיטה, אבל יום יבוא ואני אהיה משהו, כי יש לי איזשהו יהלום ביד.
היכולת שלנו לראות את עצמנו במקום הבא,
בדבר הבא, היכולת להסתכל, בדיוק הדוגמה שהבאתי לכם, הציווי של הקדוש ברוך הוא על עשיית משכן בעצם גילה לבני ישראל,
אם הקדוש ברוך הוא מצווה אותי, אז הוא לא סתם ציווה, אז כנראה יש. אז הם התחילו להסתכל פנימה,
לחפור בתוכם,
ופתאום לגלות מתוכם את האיכויות המופלאות של האומנות, של יצירת משכן.
הם הבינו שהקדוש ברוך הוא גילה להם את הפוטנציאל גם פה.
מכיוון שהוא מצא יהלום, פתאום זה שם אותו בכלל בסטנדרט אחר, והוא מצליח לספר לקפיטן, תקשיב יש לי יהלום, אני אראה לך, אני אהיה עשיר, אני פה, אני שם, כאילו, וואלה.
עוד לפני שהוא הגיע ללונדון, האני הזה,
תראו כבר כמה דברים הוא הרוויח.
הוא יצא מהמקום שלו,
הוא הסכים ללכת לעולם אחר,
להיפגש עם מושגים אחרים, להיפגש עם איכויות חיים אחרות. הוא לקח בחשבון שאולי הוא חי בתוך איזה זום-אין קטן מאוד ויש איזה יקום מקביל ששם הדברים נראים אחרת בכלל.
הוא עבר לעולם של פוטנציאל ושובי ולא לעולם של חליפין.
והוא יודע לספר על עצמו משהו בביטחון שהוא יהיה משהו אחר.
שהוא יהיה משהו אחר.
אגב, לא אגב כל כך,
זה ממש ממין העניין,
היכולת לספר על עצמך משהו אחר כשאתה עדיין עני,
זה בדיוק סיפור יציאת מצרים.
מדוע?
מפני שהמבחן,
ולפי חזל הרבה לא עמדו במבחן הזה, ארבע חמישיות אולי רק,
לא עמדו וחמישית עמדה. המבחן בליל הסדר, בליל יציאת מצרים, היה מבחן מאוד קשה.
הקב' ברוך הוא מצטפל את בני ישראל,
את משה רבנו לומר לבני ישראל כך, תגיד להם שבחצות לילה
ישחטו את הפסח בין הערביים,
ימרחו את הדם על המשקוף ויאכלו אותו,
ויאכלו אותו וככה תאכלו אותו, מותניכם חגורים, מעליכם ברגליכם, מקליכם בידיכם, ואכלתם אותו בחיפזון,
פסח הוא לאדוניים.
כלומר, תאכלו אותו כאילו אתם ממהרים. למרות שאתם לא ממהרים,
כי היציאה תהיה רק בבוקר,
כאילו אתם ממהרים.
עכשיו אי אפשר,
אתה יכול לשים מקל,
אתה יכול לחגור את המוטיים, אתה לא יכול לזייף מהירות אם אתה לא באמת שם.
צריך כאילו...
עכשיו, למה זה מבחן?
כי מעבר לחלון בחוץ לא קרה כלום עדיין.
מעבר לחלון אפשר לראות את המשטרה המצרית מסתובבת,
פרעה עדיין שולט.
לא, לא, המצרים חטפו כמה מכות, זה לא ערער את הממלכה.
מעבר לחלון עדיין לא קורה כלום. הקדוש ברוך הוא אומר, אני רוצה שאתם עכשיו בחצות לילה,
או לפני חצות, תתנהגו כאילו אתם בני חורין.
תספרו את הסיפור שלכם, של בני החורין, אבל עדיין כעניים.
אם תעשו את זה, מי שיעשה את זה, יצא גם לחירות.
מי שיגיד, לא, אני לא מתאים עכשיו, אני לא אמרח את האדם על המשקוף, יבוא המצרי,
קודם כל שהקדוש ברוך הוא יהרוג את הבכורות,
ואז אני אמרח את האדם, הוא לא יצא ממצרים.
הוא, המלאך המשחית הגיע גם אליו הביתה.
זה גוף המבחן, כלומר, האם אנחנו מסוגלים, אני כבר תוך כדי עובר לנמשלים, כן, האם אנחנו מסוגלים בתור עניים, בתור עני,
כן, עדיין עבד, להגיד, רגע, אמנם כרגע אני עבד, אבל אני עתיד להיות בן חורין.
ואני כבר עכשיו
מתנהג בצורה הזאת.
לספר את הסיפור הזה.
הולך לקפיטן הקשוח, אומר לו, אבל יש לי יהלום.
הקפיטן מאמין.
ונקודה נוספת של חירות שיש כאן,
אצל האני הזה,
זה שהוא לא מייאש את עצמו.
כלומר, הוא הרי אוסף כסף,
הוא יודע מראש שהכסף הזה לא יספיק לו להפלגה ללונדון.
נכון?
הכסף יספיק להגיע עד הנמל.
אז אפשר להגיד, עבד, מה יגיד? טוב, מכיוון שאין לי את הכל, אז אין לי כלום.
לא, לא, אז אין לי, אז אין לי, אז אני... אז לא.
אבל בן-חורין אומר, שנייה,
עד לשם אני יכול להגיע?
אני אגיע.
אם אני איתקע שם? נתקעתי, אבל לפחות אני אדע שעשיתי מה שאני יכול.
נגיע לשם, נראה מה יהיה.
עבד, הוא כאילו, ברגע שאין לו את הכל,
רק כשלא מספרים לו בדיוק מה הולך להיות ומתי הוא מגיע, אז הוא כאילו מתייאש. בן חורין אומר, אני עושה עד איפה שאני יכול, כשאני אתקע, אני אעצר, ואז פתאום מגבה מה?
יש משפט שאני מאוד אוהב, משפט מאוד יפה.
ראיתי אותו במכון פוירשטיין כאן בירושלים, ברחוב נרקיס.
ממש משפט יפה. אני חושב שהוא צריך להיות מוטו.
למה הם מתעסקים? מכון פוירשטיין בקידום אנשים בעלי או מוגבלויות או תסמונות וכולי,
להביא אותם עד כמה שניתן לתפקוד נורמלי, נורמטיבי. עכשיו מאוד חזקים בקטע של חתונות,
של ללוות ולעזור להם להתחתן, להקים בתים.
אז יש שם כזה משפט.
אנחנו, אני מקווה שהצטוט הוא מדויק, אנחנו מכירים בכך
שלבני אדם יש גבולות.
רק אנחנו טוענים שאנחנו לא יודעים איפה הגבולות האלה נמצאים בדיוק.
ואחרי אנחנו בוחרים להתנהג כאילו הם לא קיימים.
יש גבולות, אבל אתה יודע איפה, אולי הגבול פה, אולי הוא פה, אולי הוא פה, אולי הוא פה.
אז בוא נתנהג כאילו אין גבולות, ונראה מה יקרה. כשנעצר, נעצר.
אז אתה מגלה שאתה נעצרת הרבה יותר רחוק ממה שחשבת כשהיית נעצר.
כשאדם שם לעצמו את הגבולות הרבה הרבה לפני הגבולות שבאמת קיימים.
בסוף יש גבולות, בסוף אדם הוא נעצר,
הוא נשמה בתוך חומר.
אבל אם זה היה תלוי בנו, כנראה היינו נעצרים הרבה לפני.
הרבה לפני.
טוב,
הולך לספינה,
ויש לו חדר שפונה לים,
והוא תמיד מתעלס ומשמח נפשי עם המרגלית
ויפרת בעת האכילה היה משתעשע
אימה וכולי. כלומר
זה עוד אחד מהסימנים לבן חורין.
חלום.
יש לו חלום.
יש לו, הוא התחיל ככה לחלום.
מה אני אעשה כשאני אעשיר? אני אעשה ככה? אני אעשה ככה?
עבד לא חולם.
לעבד אין חלום. עבד הוא נכנע למציאות.
תחשבו מה היה קורה לולא האנשים החולמים,
שכמובן בזמן נתון אמרו עליהם שהם הזויים,
שהם משוגעים, שאין דברים כאלה, שזה לא יכול להיות. החל מהרצל במדינאות, ועבור לכל מיני אנשים במדע, והאחים רייט שרצו שהאדם יעוף, כל מיני אנשים, כל מי שעשה איזה משהו חדש,
עשו לו ככה על הראש.
לא בסדר, אני חולם, חולם, חולם, בסוף זה מגיע.
כאילו, למה שברזל יצוף ויעוף?
אתה מבין, אם אלף שנים אתה זורק ברזל לאוויר,
הוא נופל לרצפה, שם אותו במים, הוא שוקע.
אז למה שברזל יצוף? אז מישהו צריך,
הראש שלו צריך להסתובב הפוך, להגיד, רגע, למה שבעצם הברזל לא יעוף?
הוא יעשה ככה, זה כוח העילוי.
ולמה שהברזל לא יצוף? נעשה ספינה, נמנה אותו בפנים, בחללי אוויר, אז היא גם תצוף.
צריך כאילו לחשוב מחוץ לקופסה בדבר הזה.
צריך לחלום.
צריך לחלום.
עבד לא חולם.
השאלה כמובן גם על מה אתה חולם.
יש איזה וורט יפה שאומרים על יעקב אבינו. מתי יעקב
מחליט לחזור חזרה לארץ כנען?
כשהוא חולם בלילה על כבשים.
כל עוד יעקב אבינו היה עובד ביום עם כבשים, ובלילה חולם על ישיבת שם ועבר ועל יצחק אביו, זה בסדר.
אבל כשהוא גם בחלום מתחיל לחלום על כבשים, הוא אומר, הופ, עד כאן, זה הכל, זה כבר מוגזם.
מה החלום שלך?
אז האיש העני הזה הוא כבר נפתח לאיזו אפשרות של חלום, הוא רואה כבר את האפשרויות,
ואז, כמו בהרבה מאוד דברים,
כמו בהרבה מאוד תהליכים,
גם של בעלי תשובה, אחרי שהקדוש ברוך הוא בעצם עשה פה חלק גדול מהעבודה,
ונתן לו את המרגלית כדי שיצא, אחרי שמעירים לך,
רב צדוק אומר את זה במפורש בכמה מקומות, מה קורה?
המסך נסגר.
בהקשר שלנו,
המרגלית נעלמת.
ובעצם, רבותיי, בסיפור הזה, כאן זה מתחיל.
כלומר, עד כאן היה איזה...
הקב' ברוך הוא עזר, היה סייעתא דשמיא, הוא עזר לו למצוא את היהלום, כאילו הוא דחף אותו, ופתאום ברגע אחד כל התוכנית משתבשת.
אין יהלום.
ממילא הוא נהיה בעל חוב עצום לקפיטן, כי הוא
לא שילם.
והקפיטן, כמו שאמרנו, זה לא טיפוס נחמד, הוא לא תהיה לו בעיה לשחוט אותו ולזרוק אותו לים במקום.
נכון?
ועכשיו יש לנו כאן כמה אפשרויות.
אפשרות אחת זה לנסות איכשהו כאילו לספר לכולם,
למזער נזקים, לא יודע מה, להגיד לו תקשיב, אולי אני אחזור ובשביל זה נמצאת ברקע באמת הדמות של הקפיטן שהיא דמות מאיימת
שעוזרת לנו לא לחזור אחורה התקדמת כבר, אל תיסוג
זה גם אולי טיפה בלתי אפשרי כלומר אתה עשינו פה כל מיני מעשים, העני הזה עשה כבר כל מיני מעשים שכבר זה כבר לא רלוונטי לחזור אחורה זה כמו איזה משהו כזה שאתה עובר איזושהי נקודה ומפה כבר זהו
מה?
אל חזור. אל חזור, בדיוק.
זה כמו באופניים,
שיש איזו ירידה שאתה מתלבט אם לרדת או לא, אז אתה יכול להתלבט לפני הירידה, אבל ברגע שאתה מתחיל לרדת,
שם אסור להתלבט,
כי אם תתלבט שם אתה תרסק.
ירדת עד הסוף, לך, בלי בלמים יהיה בסדר, וככה מצליחים לרדת ירידות. אם אתה מתחיל באמצע להסס וכל הצעה הבאה, יעיפו איתך אופניים וכל הרוח.
אז אחורה הוא לא יכול לחזור, אז מה נשאר לו? נשאר לו קדימה.
היחלצות קדימה זה נקרא.
וכאן,
כאן יש איזה ביטוי שאני רוצה רגע לנסות לעמוד עליו, כן?
כשהקיץ בשנתו הבין כל זה וכו', וכמעט ששמת בדעתו מה יעשה אתה, והקפיטן הוא גזען שיהרוג אותו, אבל כן, עשה את עצמו שמח
כאילו לא אירע דבר.
הסיפור הזה כמובן מתורגם מיידיש, אפשר להגיד לכאן ולכאן, זה לא איזה תרגום מדויק, אבל למילים עשה את עצמו יכולות להיות שתי אפשרויות.
עכשיו, שני פירושים למשפט.
פירוש אחד, כמו שהילדים אומרים, הוא עושה את עצמו,
הוא לא באמת.
באמת בפנים הוא מאוד מאוד מודאג ומוטרד וכולי, אבל הוא עובד,
במרכאות, על הקפיטן.
אבל אפשרות שנייה זה להגיד, עשה את עצמו באמת, made himself. כלומר, הוא עשה את עצמו שמח.
ואולי זאת העמדה הכי משמעותית של החירות של האדם בחיים.
עמד עליה ויקטור פרנקל בספרים שלו,
שהוא אומר שהחירות היחידה שלא ניתן לשלול מהאדם זה קביעת העמדה ביחס לאירועים שקורים.
כלומר, יכולים לפטר אותי מהעבודה,
יכולים לקרוא לי כל מיני דברים וכולי, וזה לא בשליטתי,
וכאן המרגלית נפלה וזה כאילו הייתה טעות שזה לא בשליטתו,
אבל את העמדה הנפשית שאני קובע ביחס לאירוע הזה,
זה רק אני יכול לקבוע.
האם אני קורבן,
האם אני מסכן,
האם אני מאוים או האם אני שמח.
עשה עצמו שמח הכוונה, בחר להיות שמח. קבע עמדה נפשית.
זה עומק החירות של האדם.
היכולת של האדם לברור את תגובותיו ולהגיד,
אני ביחס לדבר הזה קובע עמדה נפשית מסוג מסוים ואליה אני הולך.
עכשיו,
אבל איך הוא עשה את עצמו שמח?
אז הנה אני רוצה להציע לכם אפשרות התבוננות של האדם הזה.
הוא אמר, בוא נראה.
אין לי מרגלית,
זה נתון.
טוב,
כרגע הקפיטן לא יודע מזה, מה יקרה שהוא ידע?
נתמודד.
אבל הנה זה גם כאן סוג של בחירה, לא להדאיג את עצמך מדאגות שעדיין לא הגיע הזמן שלהם. תגיע לחוף, תשבור את הראש. בינתיים הקפיטן לא יודע כלום,
אז אני שם את זה בצד.
בחסילות אומרים דאגה בלב איש ישיחנה.
יש שלושה פירושים לישיחנה.
שלושה פירושים.
פירוש אחד, ישיחנה מדעתו, זה הכי טוב.
זה רלוונטי לעכשיו.
אדם נולד לא ילד, אני רואה אותו, איך אני אקנה לו דירה?
מה תגיד אתה, עכשיו אתה צריך לקרוא את הדירה? עוד עשרה, עד אז יהיה בסדר.
שיהיה כבר דבר יפי, אם אתה פוגש אנשים שהם בדייטים ואתה אומר אותם מודאגים, מה קרה? לא, אנחנו, איך נגדל, איך נתפרנס? אתה אומר, מה זה איך נתפרנס?
לא, כשיהיה לנו עשרה ילדים. טוב, אין לכם עכשיו עשרה ילדים, זה לא מגיע בבת החיים.
עכשיו אתם יכולים להסתדר, כן, אבל זהו.
אז אדם ישיחנה מדעתו, זו אפשרות אחת. לא הולך, כתוב,
ישכנה,
יצמצם, לפעמים זה נראה איזה מונסטר כזה. בוא תסתכל על זה בצורה ריאלית, ותראה שזה לא כזה מפחיד.
אם תפרק אותה,
אם זה לא הולך, אז כתוב יש שיחן על האחרים.
ככה זה חבר טוב, תדבר איתו, יעודד אותך וכו'.
אבל השלב הראשון בדאגה זה להסיח את הדת. זה גם חירות.
זה גם מיומנות של חירות. לקבוע עמדה נפשית שאומר, אוקיי, זה כרגע לא מדאיג אותי, כי הקפיטן יפגוש אותי רק בלונדון, עד אז נראה מה יהיה.
או שהוא ימות או שאני אראה, לא משנה, משהו יקרה.
ועכשיו הוא אומר, אוקיי, בוא נראה,
בסדר, אז אמנם אין לי יהלום,
אבל מה יש לי?
יצאתי מהמקום שלי,
ראיתי אנשים חדשים,
עליתי על אונייה, אני בדרך ללונדון,
ראיתי את הים, את הנור, השתנתי,
השתנתי.
כאילו, בסוג של הפוך על הפוך, היהלום היה איזשהו זרז חיצוני לשינוי פנימי,
ואת השינוי הפנימי אף אחד לא יכול לקחת לעני הזה.
אז היכולת החירותית להסתכל על משהו ולהגיד, אוקיי, נכון שאת
האפליקציה הזאת אין לי אבל אני כן בוחר להסתכל על מה יש לי ומהמקום הזה אני שמח.
מהמקום הזה אני שמח.
ולכן עשה עצמו שמח זה פעולה. בכלל צריך לדעת
שהרבה מאוד מושגים שהעולם המערבי מפרש אותם כרגשות
בתורתנו זה לא רגשות זה פעולות.
לדוגמה אהבה.
אהבה זה מבוטל כסוג של רגש, אני אוהב.
בדרך כלל כשאומרים אהבה, בתרבות המערבית הכוונה היא כזאת, אני אוהב את עצמי
ולידך אני אוהב את עצמי יותר.
כלומר הנוכחות של איזו אישה לידו גורמת לאדם לאהוב את עצמו יותר, להרגיש את עצמו יותר, לחשוב שהוא נחשב יותר וכו', או כי היא יפה או כי היא עשירה או כי היא מעוררת כל מיני תחושות.
זה המושג של אהבה. האהבה בתורה היא מאוד מאוד פשוטה, כתוב אומר,
ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל משך ובכל מועדיך, כלומר זה פעולות.
אהבה זה בעצם החלטה
לתת את המיטב שיש בי למישהו אחר.
לתת לו את המיטב בזמן, בקשב, בכישרונות. כמובן, זה יושב על חביבות ועל קרבה ועל עולם רוחני משותף ואפילו משיכה בין המינים, אבל בסוף כשמגיעה אהבה זה הכרעה, זה החלטה.
אני אגיד לכם וורט נפלא,
שאני חייב להגיד אותו.
אין לנו הרבה זמן. מתישהו? עד שלוש ורבע אני?
אה?
עוד רבע.
בסדר, זהו.
כשמחכים למשהו, הזמן עובר יותר מהר או יותר לאט?
יותר לאט. יותר לאט, נכון?
יפה. אז עכשיו יעקב אבינו רואה את רחל
והוא אומר ללבן, העבודך שבע שנים ברחל בתך הקטנה,
וכתוב, ויהי בימה בעיניו כי ימים אחדים באהבתו אותה, איך זה מסתדר?
אז צריך לעבור לו הזמן הרבה יותר לאט, איך הזמן עבר לו מהר?
תשובה,
כשיעקב מגיע לבאר,
הוא רואה את רחל באה עם הצום.
כלומר, רחל מה היא?
כתוב כי רואה היא.
ראייה צאן זה עבודה קשה או קלה?
עבודה קשה מאוד, יעקב הרי מתאר את זה.
הייתי ביום מחלני חורב וקרח בלילה, גנובתי יום, גנובתי לילה.
זה קשה לגבר.
עכשיו רחל היא בת
אישה בן רועים, נכון?
אין ללבן בנים, לבן זה לא איזה טיפוס מוסרי, אז הוא שלח את הבת שלו לראות. עכשיו אתם מנסים לדמיין את הדבר הזה, שאם מגיעה בחורה עם הצאן להשקות
מים יש שם תחרות על המים והיא בת יחידה ובסביבה גברים רועים.
אתם מבינים מה קורה?
מה? את ההערות, את הדחיפות, את ההצקות, כאילו זה...
החברה לא השתנתה מאז עד היום, זה אותו דבר, כן.
ואת זה יעקב רואה.
אז כשיעקב מבקש מלבן עבודך שבע שנים ברחל בתך הקטנה,
הוא בעצם מה הוא מבקש? מה לעשות?
להציל את רחל.
הוא אומר שהיא תלך הביתה,
תפסיק להיות אני הרועה במקומה.
אז כל יום שיעקב אבינו קם ב-5 בבוקר להוציא את הצאן,
הוא קם ומה הוא אומר?
אבל היא ישנה.
כל יום הוא מרגיש את המשמעות של מה שהוא עושה.
עובר לו מהר.
אהבה זה פעולה, אהבה זה לא ריגש.
בסדר?
אז גם כאן, שמחה זה גם פעולה.
שמח אותי, תוודר אותי, אני רוצה שתצחיק אותי.
עבדות.
שמחה זה החלטה.
אני הולך להיות שמח, אני הולך להסתכל בעין טובה על המציאות.
אני הולך לחפש מה היה, אני בוחר בזה.
אתה יודע, אדם יכול לבחור בלראות את המומים ואת הפגמים, אדם יכול לבחור בלראות, אין איזה משהו אובייקטיבי,
יש דברים, הכל סובייקטיבי, אז אתה גם יכול לבחור את העמדה שלך,
הנפשית.
אז הוא עשה עצמו שמח, made with it, עשה עצמו, עבד עליו.
ואיך אנחנו יודעים שזה עבד?
מה?
הקפיטן האמין לו, עכשיו הקפיטן זה אחד, אי אפשר לעבוד על הקפיטן הזה, הוא הרי ממולך,
וואו,
אם עוד שנייה אחת יגמגם לו, ישר נעלה עליו.
אבל הקפיטן הוא לאותו שמח, הוא לאותו מבסוט, הוא רואה אותו נינוח,
הוא רואה אותו זה.
הוא אומר לו, שמע,
נראה לי שאתה אדם חכם ויישר לב.
הוא צודק?
הוא צודק.
אז רגע, תבינו מאיפה התחלנו ולאן הגענו. התחלנו מעני שעסוק בטיט.
לא חכם ולא יישר לב.
ופה, באמצע הים, העני הזה עבר כל כך הרבה תהליכים,
שהוא קיבל תואר מהקפיטן חכם ויישר לב.
אומרת הראייה בשיר השירים
אל תראוני שאני שחרחורת
ששזפת מיה שמש
שחורה אני בן עבר בנות ירושלים כעולה קדר קריות שלמה היא נראית שחורה היא נראית מלאת טיט
היא נראית זה אומרת להם אתם לא יודעת מי אני בפנים יש לי יופי בלתי רגיל הנה יצבו עליי לעשות את המשכן אני אעשה
גם האני הזה שהוא בעצם היה איש של טיט גמור
פתאום מגלה מתוכו כל מיני עוצמות וכל מיני יכולות
של בחירה ושל עולמות אחרים עד כדי כך שמקבל אסקומה מהקפיטן וואלה אתה נראה לי אדם רציני
איש חכם ויישר לב
קפיטן מזהה בו איזה משהו אחר
הקפיטן מזהה בו איזה
איכות אחרת איזה אמינות איזה שלמות שכמובן אין אצלו ולכן הוא עושה איתו את העסקה הזאת עם החיטים
וכאן קורה דבר מאוד מעניין
כמו שאנחנו רואים הקפיטן יכול למות בסוף
כלומר
זה דבר מאוד מעניין שכל האמצעים המלאכותיים
שהביאו את האני למצבו,
לא מלווים אותו לאורך כל הדרך. היהלום נאבד וגם הקפיטן מת.
אנחנו אמרנו, הקפיטן בעצם חוסם לו את האפשרות לחזור אחורה, כי הוא מפחד מהקפיטן.
אבל בשלב מסוים הקפיטן מת.
היהלום זה מה שהביא אותו קדימה, בשלב מסוים היהלום נעלם. אז עם מה נשארנו?
נשארנו עם אדם חירותי באמת.
כלומר אנחנו רואים שכל האמצעים האלו שהקב״ה זורק לנו הם בסוף נעלמים.
אנחנו בשלב מסוים כבר לא צריכים את הקביים האלו.
כמו ילד שצריך פרס, אתה נותן לו פרס.
כמו ילד שצריך, זה רכב בחוץ, לא? כן, לא יודע. לצבעה ש... אחרי זה לפישר, לסדר את כל העניינים, כן?
כל הקבל, כמו ילד שצריך פרסים. בשלב מסוים הפרסים מתייתרים.
ואז רבי נחמן אומר ככה,
באמת,
האני הזה,
היהלום בכלל לא היה שייך אליו.
בואו ננסה רגע להבין מבחינת
שווי כלכלי.
לא מבחינת שווי, סליחה, מבחינת ערך.
מבחינת ערך כלכלי.
מה יותר ערכי?
תבואה או יהלום?
יהלום, אמר לי פעם יהלומן,
אמר לי, תשמע,
יהלום זה כלום,
ככה הוא אמר לי, זה כלום, זה שטויות, פשוט אנשים החליטו שזה יפה,
אז אנחנו מוכרים את זה.
אם הן אומרות שחצץ יפה, היינו מוכרים חצץ.
זה לא...
לא, עכשיו אתה יכול להגיד, זה יפה, רואים, כמובן, אבל
בגדול זה סוג של קצת דמיון כזה, כלומר, אתם יודעים שיש יהלומים מלאכותיים,
יהלומים כאלה, וזרקון, ושמרקון,
בעיקר זו התחושה של האישה שהיא לובשת יהלום, כאילו משהו כזה.
כאילו שזה מועיל,
בסוף צריך להיות יהלום לאישה, לא להגיד לה, בואי תרגישי וזה יעבוד, זה צריך גם.
אבל,
מה?
באבנה חושן.
אז אתה שואל כאילו?
כי יש שם גם יהלום, אבל...
כן, אבל השאלה, מה הדבר הזה,
מה הוא נותן, מעבר לעובדה שזה יפה?
בהיבט המסחרי. זה מקדם. בוא נגיד שעכשיו אני אומר,
אני מודיע לך עכשיו שנגמרו היהלומים בעולם, אין, וגם אלה שיש נעלמים.
משהו חסר בעולם? אנחנו עכשיו נופלים מהכיסא, מתעלפים? טוב, מסתדר, בלי יהלומים, מה אפשר לעשות?
חיטה, לעומת זאת, זה דבר קיומי. כשאתה זורע חיטה
אתה קודם כל חווה בצורה מאוד מאוד משמעותית. בוא נאמר ככה, קודם כל התהליך הוא הפוך. ביהלום, התהליך הוא,
יש לך יהלום, אתה כל הזמן פוחד שהוא ילך לאיבוד.
יישחק, ישרט, יהלום לא נשרט, יישבר, לא משנה, ייגנב,
הוא עלול להאבד. בכיתה, אתה זורע חיתה, מה אתה מקבל?
אתה מקבל יותר. יש פה תהליך של צמיחה.
הרבה יותר מתאים לאדם הזה, רבי נחמן אומר, כן, הרבה יותר מתאים לו,
הוא אדם צומח, אז הרבה יותר מתאים לו להיות עשיר דרך צמיחה.
דבר שני, אתה זורע את זה באדמה אחת, יוצאים הרבה. דבר שלישי, זה מאוד מזכיר את הטיט.
כלומר, בסוף האדם הזה הוא איש של אדמה.
החירות הכי גדולה זה לחזור לאותו מקום שהיית בו, אבל כבן חורין.
לא להחליף עיסוק, להגיד, טוב, עכשיו אני אהיה איזה יהלומן. אתה לא יהלומן, אתה אדם של אדמה, אבל לטחות אתה אדם של אדמה שעסוק בטיט,
אתה יכול להיות אדם שעסוק בזריעה ובתבואה ובהצמחה ובאושר גדול.
זה עומק המצה שאנו אוכלים בפסח,
אנחנו אוכלים מצה פעמיים, גם כלחם עוני שאכלנו כעבדים במצרים,
אבל גם כלחם חירות שאכלנו ביציאת מצרים,
בחיפזון,
שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ.
אז זה אותה מצע,
אתה יכול לאכול את הכאב ואתה יכול לאכול את הכאב כבן חורין.
זו אותה אדמה, אתה יכול לעבוד את הטיט ואת הבוץ ולהוציא גרושים כל פעם, אתה יכול להיות זורע חיטים.
רבי נחמן אומר, החיטים היו שלו.
זה הרבה יותר מתאים לו החיטים הללו.
ויש כאן עוד משהו.
יהלום, אתם יודעים איך מודדים יהלום?
יש חמישה קריטריונים ליהלום.
ניקיון,
כן? גודל,
בהירות,
איך קוראים לזה? הליטוש, הזוויות, כן? משהו כזה.
ומה חמישי?
לא זוכרת חמישי, תכף אני אתן.
זה ממש מדורג לפי A, B, C, יש להם דרגות, וכל זה יש לנו בקהילה כמה כאלה שמתעסקים בזה.
מה?
קרת. קרת זה הגודל.
נקיות אמרתי.
צבע. צבע, כן, סליחה, צבע, כן.
איזה צבע הוא? יהלום כחול הוא יותר מיהלום לבן,
והוורוד הוא יותר משניהם.
רמת הנקיות, האם היהלום הוא נקי?
יש שם לפעמים נקודות כאלה שחורות בפנים,
רמת הניטוש שלו, שקרני האור משתברות,
רמת הגודל שלו, זה יהלום.
ואז אתה כאילו, מה אתה רוצה להגיע? אתה רוצה להגיע ליהלום המושלם.
יש יהלומים כאלה בעולם, לממלכת אנגליה יש לה איזה יהלום כחול כזה, היהלום המושלם, היהלום, זה, כאילו זה ממלכת המושלמים.
ממלכת המושלמים.
רבי נחמן מאוד לא אוהב מושלמים.
רבי נחמן אוהב אנשים שמתקנים,
שהם הרבה מאוד גיבורים בסיפורים שלו,
זה כאלה שעוסקים בתיקון,
שלא יודעים לעשות דברים מושלמים, אלא רק לתקן.
בן חורין זה מי ש...
המושלמות היא עבדות,
כי אם זה לא מושלם זה לא קיים.
בן חורין זה מי שאומר, אני לא מושלם,
אני רק עסוק בעולם התיקון,
ואני אדרבה ואדרבה.
אז בין שתי העולמות, עולם היהלום המושלם, לעולם החיטה שהוא הרבה יותר עולם של תיקון, הוא דורש קודם כל העושר כאן,
הוא גם מגיע כתוצאה מעבודה, כתוצאה מטרחה, כתוצאה מזריעה, חרישה, קצירה,
יגיע כפיך כי תאכל אשר חי ותום לך, זה הרבה יותר שותפות של האדם,
ובסוף גם הוא מרוויח יותר כסף.
אז אומר רבי נחמן, העושר
היה אצל העני בתור פוטנציאל,
אבל כל עוד הוא היה תקוע בתית,
הוא לא יכול היה להגיע לתבואה, היה צריך לקחת לו יהלום כדי להעביר אותו מתית לתבואה.
אבל התבואה הייתה באמת שייכת אליו.
ולמה הוא זכה בה?
הוא זכה בה כי הוא הצליח להגיע למדרגת חירות
שהוא עשה עצמו שמח. הוא הצליח לראות רגע את העולם מזווית אחרת ולקבוע את העמדה הנפשית שלו ביחס לדבר הזה.
זה החירות.
כל הסיפור הזה הוא בעצם משל אחד גדול ליציאת מצרים.
נקודת המוצא של העם ישראל בפרשת שמות זה עם שעסוק בטית ותבן.
זה לא רק שהם עסוקים בזה, אלא זה גם הפריזמה שלהם. ככה.
משה רבנו בא ואומר להם, חבר'ה, אני הולך לגאול אתכם.
פקוד יפקוד אלוהים אתכם.
אבל אז פרעה אומר להם ככה, ממחר אין לכם תבן.
טוב, אתה יודע, כשיש תהליך של חירות, אתה מבין שיהיו מחירים בדרך.
אין תבן, זה לא ש...
כן, אין תבן, אבל אנחנו בדרך לצאת.
אוה, ירא השם עליכם וישפוט,
אשר הבאשתם את רכינו בעיני פרעה ובעיני עבדה, והעם ישראל מתלוננים על משה.
כל כך פרעה הצליח לצמצם להם את הפריזמה שהעולם אצלם, הם רואים אותו רק דרך המסך של יש תבן או אין תבן.
זה נקרא טיט.
ומזה צריך לשלוף אותם.
לזרוק להם איזה יהלום.
ותשימו לב שלכל אורך יציאת מצרים יש פרט
שהוא נראה כאילו שולי.
המדרש כבר שואל על הפרט הזה.
והפרט הוא,
שנאמר כבר לאברהם בברית בין הבתרים,
רכוש גדול.
זה רכוש, אם אתה אומר לאדם, תקשיב, אתה באושוויץ, ועוד שנה תצא מהאושוויץ, תצא עם הרבה כסף, ואומר, אדוני, תוציא אותי היום בחינם.
מה המדרש אומר?
מה זה? והתורה חוזרת על זה איזה ארבע-חמש פעמים, על הסיפור של הרכוש הגדול.
זה כאילו היהלום,
כן?
זה כאילו הפיתוי.
תקשיבו, אתם תהיו עשירים, יהיה לכם יהלום,
אתם תתקבלו את הכלים שלהם. אבל זה הכל בעצם פיתוי.
כי גם בסוף, באמת, לא נשאר להם הרבה מהרכוש הזה של מצרים.
זה הכל פיתוי כדי להוציא אותם ממצרים אל המדבר ולהעביר אותם שם תהליך חירות אמיתי.
תהליך של בניית המשכן,
תהליך של מעבר לעולם המשמעויות.
אגב,
זה גם האוכל שהם אוכלים.
הרי המן, אני יכול לתת למן
עשרה שמות יותר מוצלחים מהשם מן.
כי התורה מתארת איך המן נראה. המן נראה, כתוב, המן כזר אגד לבן, וטעמו כצפיחית בדבש.
וטעמו, והיה, טחנו אותו בפרוח, והיה טעמו כטעם לשד השמן.
נכון?
והיה ברדת הטל אפשר לקרוא לו טל אפשר לקרוא לו זר עגל אפשר לקרוא לו לבן אפשר לקרוא לו עיגולים אפשר לקרוא לו ממתקים אפשר מה שאתה רוצה אפשר לקרוא לו
על שם הדבר עצמו על שם מה קוראים לו
מה זה מן?
מה זה? מה?
כלומר עם ישראל שואלים מה זה?
אומר להם משה רבנו ברוכים הבאים לעולם החירות
בן חורין מה עושה?
שואל שאלות, ארבע שאלות בן אדם על הסדר. עבד לא שואל שאלות, אל תשאל, עוד יגידו לך מה, זה שאלות קידבק, אם תשאל מה לעשות, יגידו לך עוד יותר מה, שתוק,
כמו בטירונות, עוד בלי שאלות.
בן חורין שואל, רגע, לא מבין, תסביר לי, אני רוצה לדעת, אני רוצה להיות שותף.
אומר להם משה רבנו, השאלה הזאת שלכם,
זה הצעד הראשון, זה עוד לפני מתן תורה.
על שם זה אני קורא את האוכל.
מן הוא. והם 40 שנה אוכלים מן. כלומר, הם 40 שנה אוכלים את היכולת לשאול ולברר ולהיות בעולם המשמעויות ולא בעולם החליפין העבדותי. הם עוברים תהליך.
כל הרכוש היה סוג של איזה פיתוי להוציא אותם מעולם העבדות המצרי ולהעביר אותם לים, להעביר אותם לאיזשהו עולם אחר,
כדי ששם הם יוכלו לבנות עולם משמעותי של
בני כורין, וכמובן להגיע מתוך אכילת המן למתן תורה.
מה העניין של התורה?
העניין של התורה זה להפוך כל אחד מאיתנו להיות אדם חכם ביישר לב.
בלשון הרב קוק באיגרת ק.
לעשות את האדם טוב וישר.
חכם וחוכמה אלוקית ומידות מתוקנות.
זה בן חורין.
זה לא כזה מסובך.
מה זה בן חורין? אדם שהוא מלא בחוכמה אלוקית, עצות אלוקיות,
מקיים אותם להיות בן חורין,
ויש לו מידות טובות.
והוא מצליח להילחם בנפשו הבהמית.
שהוא לא נותן למציאות להשפיע עליו, אלא הוא קובע את עמדתו ביחס למציאות.
אתם מכירים את ה...
אחד מבוגר, כבר סנילי,
שלקח את הרכב ונכנס לאיילון נגד כיוון התנועה.
פתאום הוא שומע בחדשות, כאן כל ישראל על החדשות,
משתלת ישראל מודיעה שנצפה רכב שנוסע נגד כיוון התנועה באיילון.
אז הוא אומר, לשתור רכב אחד?
אלף!
אתה יכול להיות, תקוע בעמדה שלך ולא נשתנו.
לא זה...
לא לתת למציאות לבלבל אותך, כן, דווקא בהקשר הזה, זו בדיחה טובה, אני קובע את העמדה.
לא אני נוסע הפוך והם ישר, הם הפוכים ואני ישר.
אבל כשאדם עושה את זה בעצמו, הוא יכול לטעות.
כשאדם נאחז בתורה, הוא יודע שהוא אוחז באילנה,
אילנה דחיי.
אבל המסקנה של כל האירוע הזה,
של המן ושל הזה, המסקנה היא התבואה. מה זה התבואה בנמשל?
מה היא התבואה?
מה אנחנו עושים מיד אחרי פסח?
עומר.
עומר תבואה.
עומר זה,
הוא קצרתם את ראשית קצירכם,
זה הביאה לארץ ישראל,
זה קצירת העומר שנעשה בשמחה,
זה ההגעה לארץ ישראל. עם ישראל הוא עם עשיר.
אנחנו עם עשיר ברוך השם, מאוד עשירים. עד היום אנחנו עשירים.
אנחנו לא עשירים כי יש לנו כאן מיליון נפט,
אנחנו לא עשירים כי יש לנו כאן זהב ולא יעלוים, אנחנו עשירים כי מה?
כי יש לנו עושר שמתאים לנו, רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה.
מוצלחים בצורה בלתי רגילה בלפתח דברים, יש לנו את הכישרון הזה.
יכולנו להיות עשירים של נפט, אבל זה לא מתאים לנו.
העושר שלנו הוא עושר שמתאים,
עושר שבא לנו דווקא מארץ ישראל.
מברכת התבואה, כן, וגם מחקלאות, עד היום, מחקלאות.
אנחנו כבר לא מעצים תפוזי ג'אפה,
אנחנו פשוט מעצים טכנולוגיות חקלאיות וטפטפות וזה,
ואתם לא יודעים מה קורה בסין,
והסינים משתגעים על הדבר הזה, כי מספיק שכל סיני ירצה לאכול עוד מלפפון אחד כל יום,
והם בבעיה, מאיפה יביאו את המיליארד מלפפונים האלה?
אז הם צריכים,
מה שהם עובדים זה איך הם מגדלים יותר כמות באותו שטח.
אלופת העולם בלגדל יותר על שטח קטן זה ישראל.
אז התבואה,
קודש ישראל, ממש עם ישראל נקראים תבואה, קודש ישראל אדוני ראשית תבואתו.
עם ישראל נקראים התבואה של הקדוש ברוך הוא, זה עושר
הרבה יותר מתאים לנו,
ברכה הרבה יותר מתאים לנו. וכך כל הסיפור הזה בעצם מתאר בדרכו של רבי נחמן
את דרכו של עם ישראל מאבדות לחירות
וממצרים לארץ ישראל דרך המדבר.
פסח כשר ושמח.
