זאת תהיה מסגרת השיעורים שלנו, אנחנו ככה לקראת הסיום של השובבים
ואנחנו יודעים שהשובבים זה בעצם כל טהרת עם ישראל מכינונו.
פרשת שמות
גלות מצרים, שעיבודו ועד יציאת מצרים מתן תורה,
כשפרשת משפטים זו הפרשה שהיא בעצם מפרטת את מתן תורה.
והשנה שיש לנו שנה מעוברת יש לנו גם תת השראת שכינה
והשראת שכינה בבית זה בעצם האישה.
האישה היא השכינה בבית
היא זו שמביאה את הברכה הביתה,
דרכה כל הטוב, כל האור מגיע הביתה,
וחלק מהדברים, למשל ניתן דוגמה,
אמרנו פעם שמישהו שקונה תכשיט או בגד לאשתו,
לפני שהוא נותן לה את הבגד או התכשיט,
הוא אומר לשם ייחוד, אני מתכוון להתעתרת כלה.
מה זה להתעתרת כלה?
לעתר את השכינה.
כי כל היסוד של שכינה בבית, ענן קשור,
אצל שרה אימנו היה ענן קשור על האוהל, ענן קשור זה השריית שכינה.
זה כמו באוהל מועד שהיה ענן.
כן, כשענן ירד על אוהל מועד, הבינו ששורה השכינה במעשה ידיהם של בני האדם.
לכן היסוד לכל הבית זה קודם כל המציאות של האישה במציאות הישראלית.
הרי הוא אומר, ענן קשור זה עניין הטהרה בבית.
ולכן היסוד הזה של קינונו,
קיומו של עם ישראל, זה נושא הקדושה והטהרה.
אנחנו אמרנו שנעשה את המסגרת כמסגרת של שלושה שיעורים,
לכן אני צריך להזדרז,
כי
כל השיעור הזה בא אחרי סיום
סבב אחד של לימוד הלכות נידה,
מקפג ועד רש א', כולל מקוואות,
עם שולחן ערוך ונושא כלים.
ועכשיו אנחנו רוצים ככה לסכם, וזה טוב גם לכולם.
נסכם את הדברים כדי לדעת
איפה אנחנו עומדים. אם אתם רואים בדף שכתבתי, אני ככה טיפה
אעבור עליו.
קודם כל, כל סימני השולחן ערוף מקפג ועד סימן ר'
מקוואות לא שמנו פה.
בסדר? אלה הם הסימנים העוסקים בנושא טהרת המשפחה.
שיעור ראשון,
שיעור שני, שיעור שלישי. היום, בעזרת השם, אנחנו
מתעסקים בסימנים קפה,
קפג,
ובכוונה, זה הסדר.
אני סידרתי בכוונה כך.
קפה, קפג, קפח, קפצד וקפצד א',
כשזה בספר דרכי טהרה, ואני אגיד למה בחרתי דווקא את הספר דרכי טהרה,
זה פרק יב,
פרק א', ג', ב' וד',
על פי הסדר הזה.
אני אשתדל להיצמד
לסימנים בצורה הזאת,
כדי שנוכל בסופו של דבר לעבור את כל הנושאים כולם.
הנושא של היום, השיעור הראשון,
זה בעצם כל הנושא של מה זה בכלל מידע,
כן?
איך אנחנו מתייחסים לכל התחום הזה של בין האיש לבין אשתו בבית,
ולאחר מכן גם את הסדר של, כן, של
מה זה אדם, מה זה הצבעים, כל מה שקשור לזה.
בכל מקרה, מה שככה, שולחן ערוך ברור לנו למה אנחנו לוקחים,
כי זה ספר היסוד של כל עם ישראל,
שולחן ערוך, עליו יש את הרמה,
היא כל מה שקשור לזה.
הסיכום של רבי יוסף קארו את כל שיטות הראשונים שראינו אותם בטור בבית יוסף
מסימן קפג' והלאה.
דרכי טהרה לקחתי כיוון שהספר דרכי טהרה בבסיסו
הוא שיעורים שהרב מרדכי אליהו זכר צדיק לברכה נתן לנשים.
לי יש עד היום בבית את החוברות שהיו יוצאות כתדפיס לסיכום השיעור.
ולדעתי זה ספר ברור.
נכון שיש שיטות ודעות שונות ואחרות,
כללית אני אומר, כללית אני אומר,
עוד פעם, עכשיו רק אנחנו בפתיחה כללית,
אין הבדלים גדולים,
אין הבדלים גדולים בין הפוסקים האחרונים.
אני מדבר על הפוסקים
ובדוגמה שלנו,
טהרת הבית שזה של הרב עובדיה יוסף זכר צדיק לברכה,
ואת דרכי טהרה של הרב מרדכי אליהו,
אין הבדלים ביניהם, כמעט שניים-שלושה הבדלים קטנים.
וגם הם הרבה פעמים לא באים לכדי ביטוי,
כי המציאות היא לא נותנת לבטא את ההבדלים ביניהם.
המציאות המעשית,
בשטח, מה שנקרא,
בתיאוריה אפשר לחלוק בדין,
במנהג,
אבל בשורה התחתונה רואים שאין פה מחלוקות.
כמעט ואין.
אין.
זה דבר אחד.
והדבר השני שאותו חייבים לומר שהנושא היחיד
הראשון
היסודי
שדרכו באות כל החומרות
והחומרות הן לא חומרות של הדור האחרון
שכל מיני מחמירים
אלא חומרות כבר של דינא דגמרא בזמן תנאים
רבי יהודה הנשיא
זה נושא טהרת המשפחה
כבר מתקופת המשנה החמירו
כבר בתקופת המשנה קבעו קביעות שהן לא בבסיס של ההלכה, על פי פסוקי התורה.
בסדר? זה דבר שחשוב לדעת אותו.
כי לפעמים אומרים, אה, זה ככה, זה אחרת. אין דבר כזה.
החומרות שנמצאות בתוך הלכות טהרת המשפחה נמצאות כבר מתקופת תנאים.
זה לא המצאות
של המאה השנה האחרונות,
ולא המצאות של אבקת חלב נוכרי ולא יודע מה, כל אלה שלא היו בכלל עד לפני 70 שנה.
בסדר? אנחנו לא מדברים על זה.
אנחנו מדברים על הלכה שהיא כבר קבועה מתקופת המשנה,
וכמובן יש את ההתפתחות שלה.
בסדר? זה דבר יסודי שצריך לדעת אותו.
פה אני רוצה, דבר ראשון,
להתחיל,
איך אומרים, מתחילים את השיעור הראשון שלנו,
סימן קפה.
סימן קפה זה פרק יב'
בדרכי טהרה.
יש לכם?
יסוד הנאמנות של האישה.
פה אני חייב להביא את הפסוקים כדי לומר באמת,
אם אני אקרא לזה ככותרת,
אני אומר,
אישה, עם ישראל סומך עלייך.
בסדר? זה כותרת הנושא.
מדוע אני אומר את זה?
יש לנו כלל בהלכה שאומר,
על פי שניים עדים יקום דבר.
כל דבר שאני רוצה לפסוק בהלכה,
כל דבר שאני רוצה לחייב או לזכות מישהו,
אני צריך שני עדים.
הדוגמה הפשוטה שלנו, מי שרוצה להוציא ממישהו שקל,
אתה חייב לי שקל,
יש לך עדים?
מישהו הלווה למישהו 50 שקל, שקל, לא משנה מה,
ואומר לו, רגע תחזירי לי, אם יש לך עדים?
על פי דין,
אם אין עדים,
או כתב ידו וחתימתו, בסדר? כמו שטר,
אם אין שטר או עדים, אי אפשר להוציא ממנו.
נתת לחבר שלך 20 שקל, 30 שקלים, בסדר.
ירצה, יחזיר, לא ירצה, לא יחזיר.
אין לך פה שום דבר שיכול לחייב אותו להחזיר.
המוסר האישי שלו.
אני מדבר עכשיו על דין, על הלכה,
על תורה.
על פי שניים עדים יקום דבר.
לא יקום עד אחד.
באיש לענות וכו'.
זאת אומרת,
ברגע שאני רוצה לחייב מישהו באיזשהו דבר שקשור לחיובים כלשהם, אני צריך שני עדים,
דין תורה,
ופתאום פה אני נמצא במקום שונה לחלוטין.
באה אישה,
בכל זאת, זה אשתו,
זה הדבר הכי חשוב לו בחיים, אני יודע, אני יודע.
עם כל מה שאנחנו יכולים לומר,
בסופו של דבר,
עד אחד.
עכשיו שימו לב,
עד אחד, לא רק שהוא עד אחד,
עד אחד שהוא אישה.
עד אחד שהוא אישה,
הווי אומר, שמעיקר מדין תורה,
אישה
פסולה לעדות.
טוב, צריך להבין גם את זה. אנחנו עכשיו בריצה, לא מסבירים הכול.
בסדר? פסולה לעדות.
אז אישה
שהיא פסולה לעדות,
לא בדיני ממונות של שקל, איך אומרים החבר'ה? כסף בא, כסף הולך.
בייסורי כרת.
ולא רק שזו אישה שהיא פסולה לעדות, וזה עד אחד,
וזה ייסורי כרת, אלא זה עד שנוגע בעדותו.
ראינו פעם באיזשהו מקום שמישהו מעיד על עצמו וזה מה שמתקבל,
אדם הנוגע בעדות הוא פסול לעדות, דיין שנוגע בדין פוסל את עצמו בלדון.
ופה אנחנו רואים, נקרא לזה כך,
המצב הכי גרוע שיכול להיות בענייני משפט.
עד אחד נוגע בעדותו,
דינים חמורים שקראת, אישה, כל המעלות, המעלות, המורדות
שיש נמצאים במקום הזה.
ואנחנו אומרים,
אישה נאמנת על כל מה שהיא אומרת.
אין אדם שיכול לבוא ולשאול בבית את אשתו,
באמת זה כך?
את בטוחה?
אין דבר כזה.
ברגע שבן אדם שאל שאלה אחת,
מצידי יכול לפרק את הבית.
ברגע שאין אמון שלם, בריא ומלא בין בני הזוג בכל,
בפרט בתחום הזה, שהוא יסוד קיומו של עם ישראל,
אין לנו מה לחפש.
מאיפה אנחנו יודעים את זה?
אומרת לנו התורה פסוק.
בתורה.
כשאישה נטמאת,
כתוב בסופו של דבר, וספרה לה ואחר תטהר.
וספרה לה, מי סופר?
היא סופרת.
ואחר כך היא נטהרת, היא נטהרת.
על פי מי?
על פי עצמה.
אישה סופרת לעצמה ונטהרת לעצמה.
אומרת הגמרא, מכאן בניין אב
לכל התורה כולה.
מפה, מהמקרה החמור הזה, למדנו,
בעניין אהב יסוד לכל התורה כולה.
מה יסוד כל התורה כולה?
שעד אחד נאמן בייסורים.
בענייני איסור והיתר,
מספיק בן אדם אחד שיגיד זה בסדר.
הדוגמה הקלאסית.
באתי לבית של מישהו, נותן לי עוגה.
אוי אבוי, זה רק ציור, כן?
סליחה, זה כשר.
הפירוש,
אשתי עפתה.
מי אמר שזה כשר?
היא אמרה.
ויש לך שני עדים שזה כשר?
האם במטבח יחד איתה היו שני עדים כשרים שהסתכלו כל הזמן
על כשרות המוצרים על מנת שייצא,
כשרות המוצרים על מנת המרכיבים על מנת שייצא מוצר כשר?
חוץ מזה כשהביאו את המוצרים מהסופר,
מי הביא אותם?
יש לך שני עדים
שהם כשרים?
בסופר,
מהמפעל,
יש לך שני עדים שהם כשרים?
הנושא ברור,
אומרת התורה, מכאן בעניין אב, מחכמים, מכאן בעניין אב לכל התורה כולה,
שעד אחד נאמן ביסורי.
מאיפה לומדים את זה?
וספרה עליו ואחרתי תראה.
במילים אחרות,
אין שום שאלה, שום פקפוק,
כן? ברגע שאישה אומרת
הכל בסדר, אומרת הכל לא בסדר,
זהו זה.
הנושא סגור.
אין מה להרהר ואין מה לערער.
אנחנו מדברים בסטנדרט.
ככה הנועג הרגיל,
הסדר הרגיל,
ככה מתנהל בית בישראל.
ומכאן,
מגיעים, איך אומרים,
כל כך טוב, אז למה כל כך...
מכאן מגיעים לעניין,
וזה סימן קפא,
אישה שבאה ואמרה,
שמע, אני טמאה,
ראיתי,
מה עושים באותו רגע?
עצור,
זהו, האישה אמרה, נכון,
היא באה אחרי הזמן, היא אומרת, שמע,
סתם דיברתי.
פה הגענו לברוך,
כל מה שאנחנו מקיימים את הבית זה על סמך זה שכל מה שיוצא מפיה אמת,
ופתאום פה היא באה והרעה את דיבורה, את חזקתה.
היא באה ואמרה משהו שאיננו נכון,
אנחנו בבעיה.
באופן עקרוני בסיסי,
נקרא רק בהלכה, באופן עקרוני בסיסי.
אישה שבאה אל המרב, התנמאתי,
היא טמאה.
אה,
סתם אמרתי, עשיתי צחוק, עשיתי צחוק, ספרי שבעה,
תלכי לטבול במקווה בברכה.
הנושא ברור?
אין דבר כזה. אם אנחנו אומרים תמיד, אפשר, טוב, יפה, נעים,
ספר בדיחות בבית,
אווירה טובה, נעימה,
הכל טוב.
נושא אחד,
אין בו שום חיוך ושום דיבור שלא כמו שצריך במאה אחוז. מה הנושא?
טהרת המשפחה, נאמנות האישה.
כי אחרי כל מה שאמרנו בנאמנות האישה,
בסופו של דבר
זו נאמנות כלילה.
זה עומד על גבי בן אדם אחד.
אין לך אפשרות
לעמת בעין או לאמת עם מישהו אחר,
כי זה הכל תלוי בה.
סומכים עליה.
פעם אחת שהיא אמרה משהו לא נכון,
אנחנו צריכים למצוא את הדרך איך להחזיר לה את הנאמנות.
בעברית שלנו צריכים לעשות תשובה.
איך עושים את התשובה זה כבר סיפור נוסף.
אני רוצה קודם כל שיהיה ברור הדבר הזה,
עד כמה אנחנו סומכים על האישה.
כל מילה שהיא אומרת מבחינתנו יהלום.
כל מילה שהיא אומרת זה עשר,
מאה,
לא מערערים ולא מערערים.
אין שום אפשרות להגיד משהו אחר.
עד,
אנחנו אומרים את זה בחברות הביטוח, ביקורת המקרה.
אז מפעילים את הפוליסה.
זה כבר סיפור אחר.
פה הסתבכנו, וצריכים לראות איך עושים תשובה.
ונוסיף לזה עוד נדבך אחד,
אלא אם כן נותן את המטלה לדבריה.
זאת אומרת,
יש לנו פה איזושהי סיבה מסוימת.
אמא שלך הייתה פה,
לא רציתי שאתה נכנס הביתה,
לא נעים לי עם אמא שלך, אמרתי לך,
אחר כך נסדר את העניינים, קודם כל שאמא שלך לא תבין מה קורה פה.
טוב,
יש פה איזה...
בקיצור, צריך פה איזושהי סיבה אמיתית.
אמיתית, שוויגר זו סיבה אמיתית,
בסדר?
זה הדבר שצריך לשים לב אליו.
צריך לתת אותם, עלי דבריה, לא יודע,
כאב לי הראש, לא רציתי להגיד לידן נשיר, אני לא יודע בקיצור
איזה דברים, אבל צריך לבוא ולתת את הבסיס.
בלי זה לא זה שום דבר.
זה היסוד לכל.
יסוד הכל זה נאמנות האישה. בלי נאמנות האישה,
בלי שברור לנו ברגע שהתחתנו שאנחנו,
איך אומרים, אחד בעד כולם, כולם בעד אחד,
הולכים ביחד באש ובמים,
אין שום דבר שייתן לנו להגיד מילה לא נכונה.
זהו, ככה הבית בנוי.
הרעו את הנאמנות,
הופר האמון,
היינו ערך האמון המשפחתי,
אורות הרב קוק. כן.
פתרת את השאלה?
בסדר. יפה. סימן קפא אומר השולחן ערוך, אני קורא אותו.
האישה שהיא בחזקת מאה, אסור לו לבוא עליה עד שתאמר לא טבלתי.
אם הוחזקה נידה בשכנותיה אשר ראו הלובשת בגדים המיוחדים
לימי נידותה חשיבה כוודאי טמאה אני קורא בשולחן ערוך בסדר תסתכלו ביש לך את זה בדרכי טהרה איזה פרק אמרנו יב בואו שנהיה מסולחנים
בסדר אתם תאהבו את זה כשאני קורא את השולחן ערוך אתם תראו את זה בפנים זה בדיוק כל הדברים שדיברתי
יש פה הכל ברור זה פרק יב אומר השולחן ערוך האישה שהיא בחזקה טמאה אסור לו לבוא עליה עד שתאמר לו טבלתי
אם הוחזקה נידה בשכנותיה שראו על הובשת בגדים
מיוחדים לימי נדותה בזמנו היה דבר כזה למה שלא תבוא להפריש חלה לא לטמא את החלה
יכול להיות שיש עדיין איזה שהם קהילות שנוהגים נכון
שאישה יש לה בגדים מיוחדים כדי שידעו
ברגע שאישה
שמה על עצמה בגד שהבגד הזה הוא מיוחד לימי נדות
אין את זה היום כמעט
אמרנו עוד פעם יכול להיות שעדיין
נשארו שאריות כאלה
לבשה בגד כזה בעצם מה היא מכריזה נדה
אחרי זה נדע בשכנותיה היא נדעה.
בעלה אסור לו לבוא עליה.
אמרה לבעלה תמהני ואחר כך אמרה תהורה אני אינה נאמנת.
ואם נתנה המטלה לי את דבריה כגון שאומרת לו,
שלא אמרה לו כן, תחילה לה מפני שלא היה בה כוח לסבול תשמיש,
או טענה אחרת כיוצא בזה נאמנת.
אבל אם ראו הלובשת בגדים מיוחדים ממני אותה ואחר כך אמרה תהורה אני,
אף על פי שנתנה המטלה לי את דבריה אינה נאמנת,
למה? כי דיבור זה דבר אחד ומעשה זה דבר הרבה יותר חמור.
ברגע שהיא באה ועשתה מעשה, גמרנו.
דיבור לא משנה מעשה.
אבל, אבל, אבל,
שימו לב,
אם באה אישה ואומרת,
שמע, אני מפחדת מהעין הרע.
מכירים את אלה שמפחדים מהעין הרע?
וואי, זה כזה יפה.
דברים שחכמים מביאים.
היה לה אחרי פעמיים
תחילת הריון, היה לה הפלה.
למה היתה לה הפלה?
היא מפחדת
שהשכנות רואות שהיא לא לובשת בגדי נידה.
למה היא חודשיים לא לובשת בגדי נידה?
היא בהיריון.
אה, עשו לה עין הרע.
אומרת לבעלה, בואנה, אני מפחדת מהעין הרע.
אני הולכת לובשת בגדי נידה,
אבל תדע לך, אני לא נידה,
אני בהיריון.
לפני שהיא לובשת, היא אומרת
לבעלה, אני מפחדת מהעין הרע.
תן לי לשחק אותה החוצה, שלא ידעו,
שלא יפטפטו יותר מדי עלי,
ואחר כך אנחנו נסתדר.
זה תקין.
בסדר?
מעשה כזה הוא תקין כשהיא אומרת מראש
אני הולכת ללבוש את בגדי הענידה כדי שהשכנות לא יסתכלו עלי יותר מדי.
בכללית אנחנו אומרים שכדאי שאישה תמיד תלמד בגדים רחבים. למה?
שלא יסתכלו, מתי זה מתרחב יותר טוב.
תמיד בגד רחב זה יותר בריא, לכולם.
זה ברמז, כן.
אותו דבר, אם אמא שלו יותר גרוע משכנות.
עזוב, כמה זמן אתה נשוי?
עזוב, חכה, חכה, בסדר.
ברוך אתה הזמן, אלוהינו מלך העולם, שהכל נהיה בנו.
תראו, יש כלל אחד גם, אולי אני אוסיף את זה,
הרב משה בן-טוב, זכר צדק לברכה, תמיד היה אומר,
כתוב ויהי כמשלוש חודשים ויוגד ליהודה באיזה,
אחרי כמה זמן יודעים שאישה בהיריון, רק אחרי שלושה חודשים. לפני כן לא לדבר.
גם לא לאמא, גם לא לסחר.
לא לדבר.
טוב, הם שואלים, לא משקרים, אבל לא לדבר.
ראי כמשלושה חודשים.
הרבי מלובביץ' מה כותב?
אם אפשר להסתיר עד חמישה חודשים, יותר טוב.
אבל למי שכל החיים הולכת עם צינורות,
היא יכולה להסתיר?
אז לכן תמיד,
בגד רחב תמיד זה טוב, גם צניעות, יותר טוב.
יותר טוב. זה בדיוק מה שדיברנו עכשיו.
בסדר? יותר טוב שלא ידעו.
יותר בריא לכולם.
בואו, אנחנו רצים, נכון?
זה סימן קפא באופן עקרוני.
הביסוס של נאמנות האישה.
ומכאן אנחנו מתחילים בתחילת ההלכה.
סימן קפג.
סימן קפג זה בדיוק היסוד הזה של מתי אישה טמאה.
פרק א'
בדרכי טהרה.
בסדר?
פרק א' בדרכי טהרה. יש לנו שתי קבוצות פסוקים.
עוד פעם, כיוון שאנחנו בריצה, אנחנו לא בתוך הפסוקים,
הכול בעל פה.
שני קבוצות פסוקים יש לנו.
יש לנו קבוצת פסוקים שמדברת
על אישה שרואה אדם בעת נידתה.
ויש קבוצת פסוקים לאחר מכן, הכל בספר ויקרא,
שמדברת על אישה שרואה אדם בלא עת נידתה או על עת נידתה.
שימו לב להבדל בהגדרות.
אישה שרואה בנידתה,
אישה שרואה בלא עת נידתה או על עת נידתה.
עברית פשוטה שלנו, עברית קלה שלנו.
אישה מדי חודש,
אם לא היה היריון,
כן, יש מחזור.
מה זה בעצם מחזור?
הייתה ביצית,
יצאה ביצית לחלל הרחם,
הייתה אמורה להיות מופרטת
כיוון שהיא לא הופרטה,
הגוף מייצר
את התזונה,
סכמטי,
את התזונה לעובר שאמור להיווצר,
כיוון שלא נוצר פה עובר,
הדפנות מתמלאות בתזונה הזאת.
14 יום לאחר הביוץ, כיוון שלא הייתה הפריה,
הכל מתפרץ החוצה.
הפריצה הזאת החוצה,
זה נקרא נידה.
זה דם נידות.
הווה אומר, היו אמורים להיות פה חיים ישראליים שלמים, בריאים וטובים.
יהודי היה צריך להיווצר פה, יהודייה,
ולא נוצר.
מבחינתנו איבדנו פוטנציאל של יהודי,
שזה בא פעם בחודש.
הוא מיעוט הישראליות, נקרא לזה כך.
כאבה שכך,
פעם הסברנו, עוד פעם, לא כאן נרחיב,
שכל רמות
ההתרחקות שלנו ממעשים, פעולות, מצבים
לא תקינים,
זה תלוי בעיבוד הקדושה שבהם.
יהודי שנפטר,
אבי אבות הטומאה, מטמא באוהל.
שרץ,
יום.
מגע, מסע.
כל דבר לפי עיבוד הקדושה,
כך אנחנו מתייחסים להתרחקות ממנו.
נידה בעצם זה עיבוד של פוטנציאל
ישראלי,
יהודי.
לכן ההתייחסות לנידה הוא כמו
דומה למת.
חוץ מאשר
טומאת אוהל.
טומאת אוהל אין בנידה.
אבל כל מה שקשור לשאר הדברים,
שבעה ימים טהרה, סדר טהרה לוקח שבעה ימים,
זה היסוד של נידה.
זה אותו דבר, ואפילו בכפול.
אבל היא איבדה.
שומעים את השאלה?
יולדת.
זכר היא טמאה מדין תורה.
אישה כתזריע בן ילדה זכר, וטמאה שבעת ימים, כי מני דת דבותה תטמאה.
שמת לב לפסוק?
ואם נקבת תלד, וטמאה
שבועיים.
למה?
אותה אישה, מה היא איבדה מגופה?
מה יצא ממנה?
בן.
מה יותר גדול בעולם, בן או בת?
בת.
החסר
לאימא ברגע שיצא עובר ממנה
בבת הוא יותר גדול.
מדוע?
כי בת
מעבירה דרכה עוד ילדים
ובן
כמה כאלה שניסו לא הצליחו.
זה ברור?
לכן הטומאה של בן היא יותר קטנה מאשר טומאה של יולדת בת.
העיבוד
שלה
הניתוק ממקור החיות כן
הוא יותר גדול כשזה בת.
בסדר?
להבדיל להבדיל להבדיל להבדיל להבדיל מיליון פעם
להבדיל,
שאף אחד לא יטעה בזה.
כשאדם הולך לשירותים,
כשאדם גוזר ציפורניים,
כשאדם מסתפר,
הוא ניתק דבר ממקור חיותו, היווצרותו,
לכן יש טומאה.
טוב, זו טומאה קטנה, נוטלים ידיים,
שלוש פעמים בסירוגין, אם נטלה, בלי נטלה,
בסדר, תלוי באיזה מצב.
כל דבר ודבר שיוצא מהאדם
הוא בעצם ביטול של חיות.
ככל שזה דבר הרבה יותר גדול,
הטומאה היא יותר גדולה.
לכן שכבת זרע, למשל,
כמה הטומאה?
יום אחד. למה?
מיליונים.
אבל ביצית, כמה?
אחת בחודש.
או אם היה מקרה מיוחד, תאומים, שניים.
ניטול ידיים?
ידיים.
כמו שירותים.
ניתוק דבר ממקורו.
כל דבר שהוא מאבד את כוח החיות שלו,
זה טומאה.
כל דבר שהוא חי הוא טהור, הוא קדוש. לכן בן אדם שחי בריא ושלם,
קדוש, ייאמר לו.
מי זה בן אדם שחי בריא ושלם?
גוף נפש,
צדיק, בריא, שלם,
קיים כל המצוות.
זו הטהרה הכי גדולה שיש, הקדושה הכי גדולה.
בסדר?
התעכבנו על זה. החשוב, הרבה דברים חשובים יש. אמרנו שנרוץ.
בכל מקרה, מבחינתנו,
יש לנו את הזמן שאישה נידה.
אומרת לנו התורה, אישה שהיא נידה,
שהיא רואה את הדמים 14 יום אחר הביוץ,
זה הדבר הסטנדרטי, הקבוע, אילו אין הריון,
זה דבר לכאורה שהוא בשגרה,
היא טמאה שבעה ימים.
ביום השביעי
יכולה לטבול.
דין תורה.
אומרת לנו התורה, אם היא רואה על
זמן נידתה או בלא עת נידתה.
זאת אומרת, עברנו שבוע
ויש עוד דמים.
אני לא הולך לעשות את כל הפרטים, זבה קטנה, זבה גדולה,
שומרת יום כנגד יום, לא פה המקום.
אבל ברגע שאישה ראתה יותר מעשרה ימים, 11 יום,
היא נחשבת לזבה גדולה.
זבה גדולה לא שהיא יכולה לטבול מיד אחרי שהיא מתנקה,
אלא היא צריכה לספור
שבעה נקיים.
זה עדין, עוד פעם, אתם רואים, היום כל בנות ישראל כזהבות גדולות.
זה כבר מזמן הגמרא.
החמירו על עצמם בנות ישראל,
לא רק שהן רואות נידל, אפילו רואות טיפת דם כחרדל,
יושבות עליו שבעה נקיים.
בסדר? זה בביזירה.
זה כבר אמוראים,
ארץ ישראל, בביזירה.
החמירו על עצמם בנות ישראל,
שאפילו רואות טיפת דם כחרדל,
לא ראייה מלאה שלמה סטנדרטית.
טיפת דם כחרדל יושבות שבעה נקיים.
זו חומרה של מי?
של בנות ישראל.
מה נאמר על החומרה הזאת בגמרא במסכת ברכות, במסכת סוטה?
מה?
הם נכנסים להתפלל מתוך
יישוב הדת, מתוך הלכה פסוקה.
כגון מה?
מה זה הלכה פסוקה? שאין עליה עוררין, אין מי שיפתח את הפה,
אין מי שיגיד שום מילה.
כמובן משלום אמוני ישראל.
אין מי שיגיד שום מילה, מי שרוצה לקיים מצוות.
מה ההלכה פסוקה אומרת הגמרא?
שבנות ישראל, אמר רבי, אפילו רואות טיפת דם כחרדל,
החמירו על עצמם בנות ישראל, שאפילו ראות טיפה גם כחרדל,
יושבות עליו שבעה נקיים.
אין על זה העוררין.
מי אומר את זה?
הגמרא.
הגמרא כבר מביאה את זה. זאת אומרת,
ממתי החומרה הזאת של החמירו על עצמם בנות ישראל?
מתקופת הגמרא.
אלה שבע מאות שנה.
בסדר? הנושא הזה ברור.
אני בכוונה מדייק את הדברים,
כדי שיהיה לנו ברור על סמך מה אנחנו בכלל מתקדמים.
כל היסוד של הלכות טהרת המשפחה,
על זה עומד עם ישראל,
אנחנו לא רוצים טעויות,
שהטעויות פה הן טעויות טהרות גורל,
והחומרות שהחמירו בהן זה לא מהיום ולא מלפני אלף שנים,
לפני 1,700-1,800 שנה
וקודם.
לכן, כשאנחנו מדברים על
שמירת טהרת המשפחה, לא סוטים, כי הוא זה,
מהדין.
מהדין שהוא הרבה פעמים ינהג, יחמירו את זה למדינות ישראל.
זה שורת הדין.
ולכן כל אישה היום שרואה אפילו טיפה דם כחרדל,
וצריכים להגדיר מה זה רועה,
אפילו טבע אדם כחרדל, יושבת שבעה נקיים.
לשבת שבעה נקיים, הווה אומר, הוא עושה הפסק טהרה,
נראה את הכול עוד, עושה הפסק טהרה,
ואחרי הפסק הטהרה היא סופרת שבעה נקיים,
כל יום בודקת את עצמה,
ובסיום שבעת הנקיים, במוצאי היום השביעי, היא טובלת.
בסדר?
ואחר כך נראה עוד כל מיני פרטים
בתוך התחום הזה.
זה בעצם היסוד, ככה זה מתנהל.
הדבר החשוב ביותר הוא
שראייה,
מה שנקרא דין תורה, ראייה,
זה יציאת דם המלווה בהרגשה.
יש פה את השלוש הרגשות?
כן.
בסדר? אתם רואים, פרק א',
יציאת דם מלווה בהרגשה.
מה הם שלוש מיני הרגשה? זאת אומרת, שימו לב, אני לא מדבר על הרגשות מקדימות.
יום לפני הראייה, יומיים לפני הראייה,
שלוש שעות לפני הראייה,
כל אחת עם תנאי השטח שלה,
מה היא מרגישה, מה היא לא מרגישה.
בסדר? אנחנו מדברים על הרגשות מלוות את יציאת הדם.
הרגשות מלוות את יציאת הדם. מה הם?
שלוש הרגשות
פתיחת מקור,
מזדעזע עם איבריה,
וזיווה דבר לך.
שים לב, פתיחת מקור זה מרגישים.
איך אומרים, אני יושב מול בנים, אז איך אנחנו נתאר את זה?
כמו שבן אדם רוצה לצאת לקטנים,
הוא מרגיש שנפתח המקום,
פתאום הוא מרגיש ככה פתיחה, מתחיל לצאת,
בסדר? ברור?
איטי?
יפה. הדבר השני, מזדעזעים איבריה, מזדעזע הגופה,
לפעמים, שנייה, לפעמים,
כשאדם הולך לשירותים בחורף,
הוא מרגיש צמרמורת,
רעידה.
והדבר השלישי,
הם מביאו אותו כדבר שלישי כי הוא לא לשיטת כולם,
זה זיוות דבר לך, מרגישים שמשהו נוזל.
משהו נוזל, נוזל בפנים.
אלה הם שלושת מיני הרגשות,
שלוש מיני הרגשות,
שאם מרגישים אותם,
או,
אחת מהן,
אחת מהן מספיק.
מספיק שיש אחת מהן שהיא מלווה ביציאת דם,
זה נקרא ראייה מדין תורה, אשתה ראתה.
אם אישה מוצאת
דם
בלי הרגשה,
אישה מוצאת דם בלי הרגשה,
אנחנו מדברים על דין חכמים.
דיני כתמים.
נושא נוסף.
שנייה.
אני רוצה לסדר קודם את הדברים.
ראייה, הגדרת המילה ראייה,
יציאת דם מלווה בהרגשה,
הגדרת כתם, מציאת
כתם דמי.
עוד אנחנו נפרט,
כשחכמים גזרו מציאת כתם,
על איזה מקרים הם גזרו.
הם לא גזרו על כל דבר.
תנאים מסוימים, מקומות מסוימים, בגין מסוים,
כל מה שצריך.
נקרא לזה, השאלה הגדולה שיש
בתקופה שלנו,
אני לא מרגישה כלום אף פעם.
אף פעם מישהו בא להגיד,
אה, היא לא מרגישה כלום אף פעם, אז אף פעם היא לא טומאה.
תמיד זה דה רבנן.
בסדר?
הרב אליהו, זכר צדיק לברכה, כשאנחנו למדנו אצלו, היה אומר,
אישה שלא מרגישה, תביא אותה אליי, אני אסביר לה איך להרגיש.
יש תרגילים איך להרגיש.
ראינו בפתחי תשובה,
וכי בשופטני עסקינן?
מה זה שופטני?
היא אף פעם לא טמאה?
מה, אנחנו לא מבינים שיש מחזור?
במילים אחרות, על מי אנחנו עובדים פה?
אז נכון, אם זה היה בזמן שלא צריך לראות,
ופתאום מצאו איזשהו כתם, ואומרת הגמרא,
אין לך מיטה שאין בה כמה טיפי דם,
בסדר.
אז פה יש את תקנת חכמים.
אבל אי אפשר לא להגיד, טוב, האישה הזאת, כיוון שהיא לא מרגישה אף פעם,
היא רק מוצאת שהיא רטובה,
לא הרגשה.
אז תמיד היא לא תהיה תמיהה בחיים?
זהו, מפה עד הודעה חדשה, עד הלידה הבאה.
אחי בשופטניה עסקינן.
לא עסוקים בטיפשים,
עסוקים בבני אדם שמבינים שיש מערכת, והמערכת הזאת היא מערכת
פיזית תורנית.
והכל בא חד אמכתא.
מציאות הבורא
מתבטאת
בחיי היום-יום שלנו
עם ציווי הבורא.
בסדר?
ברור הנושא הזה?
מה ההבדל בין ראייה לבין מציאת כתם?
ואישה שלא מרגישה,
יש אפשרות למודעות עצמית.
אנחנו יודעים שיש היום הרבה תרגילי מודעות עצמית,
אפשר לעשות, נתנו את זה פעם גם,
נתקדם קדימה.
או?
יפה.
ברגע,
דלגו, דלגו,
דלגו,
עמוד הבא בדרכי טהרה,
בסדר?
ברגע שאישה הרגישה, אחת מהרגשות,
אישה שהרגישה אחת מהרגשות המטמאות,
צריכה לבדוק את עצמה.
כללית אני אומר, צריכה לבדוק את עצמה, מצא נוזל
טהור טהורה,
מצא נוזל טמא טמאה,
לא מצא כלום מחלוקת,
בסדר?
מה הרגשת?
בסדר? נושא ברור?
יפה. זה ההתייחסות.
הרגשת?
זווה דבר עליך, הרגשת?
אחת משלושת ההרגשות,
תבדקי את עצמך,
מה קורה, בסדר?
אז אנחנו בקפג.
אומר לנו השולחן ערוך,
קפג,
אישה שיצא דם ממקורה, בין באונס בין ברצון, טמאה,
והוא שתרגיש ביציאתו.
ומי הוא מי שתרגיש בו שנעקר ממקומו ויצאה טמאה,
אף על פי שלא יצאה לחוץ,
ואפילו לא ראתה לה טיפה דם כחרדל, יושבת עליו שבעה נקיים.
בסדר, זה נושא, צריך שיהיה ברור.
אני לא צריך שזה יצא מחוץ לפרוזדור, החוצה על גבי הלבנים,
אלא מספיק שהרגיש התזוזה בתוך הרכב לכיוון החוץ,
כבר אז היא נטמאת.
זאת אומרת, אם היא עשתה בדיקה פנימית
וראתה שם שיש דימום,
אז הוא עוד לא יצא החוצה, החוצה מגופה.
זה נעיקר ממקומו, מהרחם החוצה.
עבר את צוואר הרחם,
יצא,
אנחנו אומרים, נדבך אחד החוצה,
כבר אז היא טמאה.
זה היסוד.
ואפילו הוא ראה טיפה דם כחרדל, יושבת עליו שבעה נקים.
זה קפג.
כן.
או, או, או. סימן קפח, אנחנו מדלגים.
קפח זה אומר פרק ג',
בסדר?
מהו הדבר שמטמא?
הרי בגוף יש כל מיני נוזלים.
הדימוי שלנו,
אמרנו תקופת השובבים,
יש פה של מעלה, יש פה של מטה,
נכון?
יש את הדיבור של האדם, יש את המשכיות שלו, את הילדים שלו.
שמירת הברית,
ברית הפה וברית המאור,
בעין.
בסדר, אלה שני הדברים שאנחנו מדברים עליהם, קדושת האדם.
גופני, ילדים,
רוחני, דיבור,
דבריו, מידותיו והתנהגותו.
זה בעצם היסוד לכול.
יש הרבה נוזלים.
המקום בדרך כלל הוא לך,
רטוב.
איך אני אדע שזה זה או לא זה?
חכמים באים ואומרים,
כן, מהו הנוזל המטמא?
נוזל המטמא
זה נוזל שפורש
מתוך הרחם,
ויש לו צבע שאנחנו מגדירים אותו כצבע טמא.
ופה אני רוצה להגדיר.
יש הבדל גדול
בין דם של ראייה לבין דם פצע.
הגדרה שלי,
ראייה זה הפרשות מרקמה רכה,
פצע זה קריעה של רקמה רכה, כתוצאה מזה הפרשה.
ההבדל ברור,
יש הגדרה.
האם זו הפרשה טבעית
מתוך רקמה רכה,
או שזו קריאה, פגיעה ברקמה רכה.
כל דבר שהוא פגיעה ברקמה רכה הוא מהווה פצע.
פצע לא מטמא,
כי דווקא ממקורה,
ממקורה מאותם דמים שיוצאים ממקורה בצורה טבעית,
זה הדבר שמטמא.
איך אני מגדיר דם?
מהו מבחינתי הצבע המטמא?
אדום
על כל גווניו.
שים לב מה אני אומר.
אדום על כל גווניו,
מוורוד בהיר
ועד שחור. למה שחור?
שחור זה אדום שלקה. מי שרואה אם יש לו פצע ביד או
דם שנקרש, הוא נהפך להיות שחור.
כל הגוונים
בין אדום בהיר ביותר
לבין
אדום הכהה ביותר עד שחור,
זה מטמא.
כל דבר שהוא לא בגוון של אדום,
ויכול להיות אפילו חום כהה ביותר, לא שחור,
כהה ביותר,
בסדר?
אדמה חומה, לא אדמה אדומה,
לא חמרה.
יש אדמה חומה,
קהה, שחורה,
בסדר? קפה, כמו שאומרים חכמים.
מי ערמונים.
ישלתם ערמונים?
פה בזמן.
יפה, יוצאים מים,
חום כ... כל חום
הוא לא טמא.
צהוב
לא טמא.
ולשים לב, אנחנו מדברים על מחזוריות.
יש תקופות של האישה, אצל האישה
נקרא לזה ככה, הרוק שבאותו מקום
הוא שקוף,
וזה מתקדם משקוף עד צהוב, צהוב כאה, חום כאה, ואחר כך ראייה.
חום כאה גם לא מטמא.
יש נשים שיום, יומיים,
שלושה ימים
לפני הראייה יש להן
כתמים חומים. זה לא מטמא.
לא מטמא הדבר הזה.
בסדר? ושים לב לעקרונות שאנחנו אומרים.
דבר נוסף שיכול להיות,
אני אגיד את זה,
בא לאיזה זוג, מוצאי שבת אחד,
הרב, תראה מה קרה פה, מה היה פה, איזה כתם גדול, כולו כ...
הייתם היום בכותל?
יו, לרב יש רוח הקוטג'
קראתם את זה.
ואיפה יש את הרב רוח הקוטג'?
שלושה אחוז בקושי.
מה?
יפה.
ברור.
מאיפה באים כתמים חומים?
חוסר בין נוזלים.
הייתם בכותל בקיץ,
זה היה סביבת יום ירושלים,
הולכים לכותל, נכון?
שבת ירושלים.
לשתות, לשתות כמויות.
תמיד זה טוב,
בפרט לאישה.
אני אתן את הדוגמה אלינו.
אדם שחסרים לו נוזלים,
אז השתן שלו הוא יותר כהה.
ואם יש בו נוזלים מספיקים,
אז
הוא יותר שקוף.
זה ביטוי של גברים, ביטוי של נשים זה נוזלים.
בהיר או חומקה.
לא צריך פה רוח עקותית.
שום דבר.
זה עניין של הכרה, ואדם צריך להכיר את עצמו.
מודעות עצמית, כבר אמרנו, זה אחד הדברים שפותרים לנו הרבה בעיות.
ברגע שיש לי מודעות עצמית.
לא רוצים כל היום אחרי הזנב של עצמנו.
טיפה לעצור, להרגיש, מי אני, מה אני, מה הרגשות שלי.
הכל יכול להיות.
בסדר?
אז לכן,
סימן קפח, דין מראות דם, אומר לנו השולחן ערוך,
כל מראה אדום, בין אם הוא כהה הרבה או עמוק, טמאים,
וכן כל מראה שחור,
ואין טהור אלא מראה לבן,
וכן מראה ירוק אפילו כמראה השעווה או הזהב שמים לב מה זה ירוק שהוא מתכוון
שעווה הזהב
וכל שכן אם הוא ירוק כקרטי או כעשבים
דרך אגב ראינו
אפילו יש בו סמיכות דם והוא אהב הרבה, סמיך
אפילו שהרגישה שנפתח מקורה ובדקה מיד ומצאה,
המעות הללו טהורה
בסדר זה בעצם היסוד
כל מה שהוא מאדום בהיר
עד אדום כהה שחור בעייתי
כל דבר שהוא
משקוף,
לבן, צהוב, חום כהה,
הכל בסדר.
יש זמנים שיש שרוצים להחמיר,
הפסק טהרה, דברים שיש כאלה שרוצים,
תלוי במקרה, תלוי במצב,
יש מה להחמיר שם, מי שרוצה להחמיר.
אבל זמנים רגילים,
זה לא אומר שום דבר. כל מה שאמרנו והתגשנו שאנחנו מדברים על הפרשות.
ברגע שאנחנו מוצאים
שיש לאישה איזשהו מקור דימום כתוצאה מקריאת
רקמה רכה,
אין זה בכלל מה שאמרה התורה מקורה.
יש גם פצע ביד,
יש גם פצע ברגל.
כל מקום שיש בו פצע זה לא מטמא.
גם באותו מקום, כשיש פצע זה לא מטמא.
אנחנו מדברים דווקא על הפרשות טבעיות.
הפרשה טבעית היא מטמאת כשהיא בצבע הלא מתאים.
כהמשך לכל זה,
כן?
זה דיני כתמים.
ואמרנו כבר שדיני כתמים זה דין דה רבנן.
כל מה שדיברנו עד עכשיו, סימן קופצה דין,
אין עוזר אצלכם?
פרק ב',
בסדר? פרק ב'.
כל מה שאמרנו שדין תורה היא שאני טבעת, זה כשיש לה או כשהיא רואה דם. מה ההגדרה של ראייה?
נו נו דברו.
יציאת דם מלווה בהרגשה.
איזו הרגשה?
אחת משלוש הרגשות המלוות,
בסדר? זה דברים שצריך ככה, מה שנקרא,
האמצע הלילה מעירים אותך, צריך לדעת את המושג.
זה ראייה.
לפעמים
אישה מוצאת דם.
אם אישה מוצאת דם בלא הרגשה,
הווי אומר,
ישבה,
שירותים,
לפנים,
לא משנה מה,
מצאה דם.
דין תורה,
אישה שמוצאת דם
לא נתמת.
אין לך מיטה שאין בה טיפי דם, אומרת הגמרא בנידה.
בסדר?
חכמים באו ואמרו, לא.
אנחנו גוזרים גם על מציאת דם בלא הרגשה.
אבל
מציאת הדם בלא הרגשה שאנחנו גוזרים,
אנחנו גוזרים אותה בגבולות גזרה.
לא גוזרים על כל דבר.
יש מציאות מסוימת,
מפורטת,
שרק כשמתממשים כל הנתונים שחכמים אמרו,
אז אישה נטמאת.
כל עוד
זה לא קרה,
אז היא לא נטמאת.
ועל מה אנחנו מדברים תמיד?
על דם שהוא הפרשה.
לא מדברים פה על פצעים. עוד פעם, אני חוזר ואומר,
להדגיש את זה.
ברגע שיש הפרשה,
והיא לא מלווה בהרגשה,
אנחנו אומרים שחכמים באו וגזרו.
עכשיו, לשים לב, אישה שתגיד לי היום,
אין לי בכלל הרגשות.
אנחנו בבעיה.
כי אין לה הרגשה, גם כשהיא רואה מחזור.
ומה אמרנו? וכי בשופטני עסקינן?
מה, אין לך הרגשה בכלל? אז לא.
פה אנחנו מסתבכים קצת,
כי אז נוצר מצב שאם האישה לא מרגישה אף פעם,
אז אולי הייתה פה הרגשה.
ואם הייתה הרגשה, זה דין דאורייתא.
אם זה דין דאורייתא, ספק דאורייתא לחומרא.
אבל אם לא הייתה פה הרגשה באמת,
זה דה רבנן. ואם זה דה רבנן, צריך לראות אם כל הנתונים מתממשים.
לכן ההצעה הטובה שלנו, ההצעה הטובה ביותר,
היא שאישה קצת תגיע למודעות עצמית.
אפשרי.
יש תרגילים בדבר הזה.
איך מגיעים למודעות עצמית?
אדם צריך להכיר את עצמו, להכיר את גופו.
הרבה פעמים אנחנו רואים שיש ככה, איך אומרים?
רצנו מגיל אפס עד, כל הזמן רצים,
אחרי המציאות הקשה,
ולא שמים לב אפילו,
כך אמר פעם איזשהו, מי אני, מה אני.
בסדר?
מה קורה איתי?
ואדם צריך שתהיה לו הכרה אישית,
עצמית,
להרגשות שלו.
אמרתי פעם, יש מישהו שאתה אומר לו, שמע, אתה נראה לא טוב.
כן, כן, כבר כמה ימים אני נראה לא טוב. מה, זה מתברר שיש לו כבר שלושה ימים שלושים ותשע חום.
ויש אחד אומר, שמע, אני מרגיש את עצמי,
נא לי להתחפר במיטה עכשיו. למה?
כמה שעות יהיה לו חום.
מודעות עצמית.
בסדר, אנחנו בעד.
תמיד זה טוב שאדם ידע מה קורה איתו.
זה נכון גם בגוף, זה נכון גם בנפש.
כל עבודת השם שלנו,
שנדע מה אנחנו עושים,
איפה אנחנו עומדים.
לא, בכל מקרה אנחנו מדברים על מקרה אישה שיש לה הרגשות, ופה היא מצאה אדם בלא הרגשה.
באו חכמים ואמרו שברגע שאישה מוצאת כתם,
הוא טמא בתנאים מסוימים.
ועכשיו אני אתן את התנאים, תראו,
בתחילת פרק ב' בכתמים, בסדר? קודם כל מדובר פה על מציאה ולא ראייה. הווי אומר,
מצאנו כתם
בלי הרגשה.
דבר שני, חייב שהכתם הזה יהיה לו שיעור,
להבדיל ממה?
ממה שאמרנו בראייה, שאפילו רואה טיפה דם כחרדל, יושבת עליו
שבעה נקיים.
פה רק אם יש לו שיעור,
מהו שיעור שחכמים אמרו?
גריס ועוד.
גריס ועוד זה אומר 19 מילימטר.
בזמנו היינו מראים את זה על ידי אסימון.
אתם רואים? לא הבאתי, כי הייתי צריך להביא מהבית.
יש לי כמה כדי להראות מה זה אסימון.
19 מילימטר.
היום נקרא לזה בין שקל לשנקל.
בסדר?
קצת יותר גדול משקל,
קצת פחות משנקל.
אתה יודע מה זה שנקל?
בסדר?
ברור.
זה הגודל.
עכשיו, הוא לא חייב להיות עגול,
לא משנה מה הצורה שלו.
אני צריך שטח,
שטח, לא נפח, זה לא גובה.
שטח.
שטח של 19 מילימטר.
ברור?
ארוך, עגול, משוך, לא משנה מה. העיקר שבמקום אחד יש
שטח
של 19 מילימטר
ולא בשני מקומות 10. שני מקומות זה לא שטח אחד.
שני מקומות נפרדים.
דבר ראשון, גודל הכתם.
דבר שני, על מה אנחנו מוצאים אותו.
אומרים חכמים, הוא חייב להיות על גבי דבר שמקבל טומאה.
לשון המשנה במסכת נידה.
היא ישבה על קרקע עולם וקמה
ומצאה דם,
היא לא טמאה.
שים לב, שני פנים אפשר לראות פה.
מה זה קרקע עולם?
ישבה על סלע,
סלע יסוד.
זה לא סתם איזה אבן ששמו פה כדי שאנשים ישבו
בשפתנו ספסל.
היא ישבה על קרקע העולם,
היא היחידה שהייתה שם, אף אחד לא נמצא שם, קמה רואה שלולית.
בסדר?
לא הרגישה שום דבר.
דין תורה טהורה,
דין חכמים גם,
כי זה לא על דבר שמקבל טומאה.
סלע יסוד לא מקבל טומאה, הקרקע לא מקבלת טומאה.
אבל אם היא ישבה על גבי מפה,
שמה על הקרקע מפה,
לא נעים לה לשבת
על הקרקע עצמה, על האדמה.
שמה בד,
באיזה צבע הבד? טוב, קודם כל שמה בד,
נלך לפי צלבים.
הבד הוא מקבל טומאה או לא מקבל טומאה?
בוודאי.
הבד מקבל טומאה, ברגע שיש עליו, איזה גודל?
שלוש אצבעות או שלוש אצבעות, הווה אומר,
שישה סנטימטר על שישה סנטימטר.
זה גודל העדים.
בסדר?
זאת אומרת, ברגע שהיא יושבה על בד והיא קמה והיא רואה
שיש פה דם,
נטמע,
כי זה על דבר שמקבל טומאה.
יש פה גודל של גריס,
אלא שצריך לעשות פה נדבך נוסף.
הבגד הוא בצבע לבן,
נכון? הגענו לנדבך שלישי.
גודל
מקבל טומאה על צבע לבן.
כי אם הוא בא על צבע אחר,
ולאו דווקא, יכול להיות גם בעיר,
אבל זה לא לבן,
כל צבע של בעד משנה את צבע האדם.
הראינו את זה כמה פעמים.
הגוון למטה
משנה לי את המראה.
דוגמה אני אתן, כשמביאים עד לבדוק,
אם אני שם אותו על גבי היד,
תמיד זה ייראה יותר לכיוון אדום. מדוע?
כי הבעד הוא מצל,
היד שלי לכיוון ורוד.
איך בודקים עד כשמביאים לרב לבדוק?
אתם מבינים למה לרב יש חולצה לבנה?
ועוד פה זה מקופל על שלוש?
שלא יהיה השתקפות של הגוף.
לבן-לבן, על גבי זה בודקים.
הרב אליהו תמיד היה עושה ככה, תמיד, כשיהיה ספק,
היה עושה ככה.
כדי שלא ייווצר מצב שאני מטמא מה שלא צריך לטמא.
קודם כל אני בודק על גבי לבן.
טוב, גם איפה בודקים, וזה עוד דבר.
אבל באופן עקרוני אני אומר לשים לב לנקודה הזאת,
שאנחנו מדברים גודל,
גודל
מקבל טומאה
וצבע לבן.
לבן.
לבן.
לבן.
יש שיעורי שבט הלוי,
הרב אוזנר,
שדן בעניין, האם צריך שזה יהיה דווקא כהה
או אפילו בהיר.
עניתי כבר על השאלה הזאת, שם את הלב מקודם.
בסדר? אתה רוצה.
האם קרם,
לא, זה כהה אפילו.
בסדר, קרם. הנה, הצבע של הסטנדר פה.
בסדר?
לא משנה, לא משנה,
לא משנה. ברגע אפילו, הנה, הצפר של הסטנדר פה.
האם זה גם נחשב... זה צבעוני.
ברגע שזה לא לבן זה צבעוני. גם אפור זה צבעוני.
גם קרם זה צבעוני.
תראו, עכשיו באו חכמים ואמרו, דווקא על בגד לבן,
מדוע?
כדי להצילה מכתמים.
כי, כמו שהזכרנו, אין לך מיטה שאין בה טיפי דם.
אז חכמים באו ואמרו, שמעו,
יש ראייה,
יש דברים.
ואלה דברים שאנחנו הוחמרנו בתנאים מסוימים
לא צריכים להחמיר יותר ממה שחכמים גזרו.
אל תהיה
צדיק הרבה.
איך אנחנו קוראים לזה? צדיק גמור.
ברור? יש כאלה.
לכן,
אני כבר אומר את זה, מרגע שאישה טובלת
ועד שהיא מתחילה שבעה נקיים,
צבעונים, וכדי להיות שקטים,
צבעון יקהה.
שאף אחד לא, איך אומרים?
פעימה מחסירים.
לא חסר לנו צרות.
ברגע שאישה יצאה מהמקווה
עד
שהיא
מתחילה שבעה נקיים
ובנים קיים.
מגן, כן.
מה אמרתי הרגע?
מגן, כן. הבנתם?
הרגע עניתי.
נשאלת.
בסדר? בוא, עכשיו זו בעיה אחרת.
מצאה אישה,
נלך לזמננו,
בשירותים, על האסלה.
מה דין האסלה?
הוא אמר על הקרקע.
דבר שלא,
קבל טומאה.
ברור.
מצאה על אסלה,
אין שאלה.
ואם עכשיו היא בניגוב מצאה,
זה פרחי תשובה.
חתם סופר, מה אומר?
נייר זה חד-פעמי.
חד-פעמי איננו מקבל טומאה.
לכן, כיוון שהיא מצאה על גבי נייר,
אז היא לא נטמאת.
שאלה עכשיו, מה דין המגן?
לדעתנו.
המגן הוא גם חד-פעמי.
קבע שהוא חד-פעמי הוא דין כמו נייר,
לכן הוא לא מטמא.
עכשיו תשימו לב, הכולה הזאת מביאה לידי חומרה.
הכולה הזאת שאמרנו שמגן
הוא לא מקבל טומאה,
ולכן הוא לא מטמא,
הוא כמו צבעוני,
כמו בגד צבעוני.
איפה אנחנו מסתבכים בו?
שבעה נקיים.
שבעה נקיים אני חייב ללבוש בגד לבן,
כדי שנדע, נהיה בסטנדביי 24-7. האם יש פה משהו טוב או לא טוב?
אבל מצד שני, אני לא יכול להגיד לאישה,
גברת,
שבעה נקיים, את הולכת רק עם לבנים, לא נעים לה.
אז מה אנחנו אומרים?
כיוון שאנחנו צריכים להיות עם בגד לבן כדי לדעת מה קורה,
ואת שמת את המגן,
וברגע זה, מה עשית? ביטלת
את האפשרות לידיעה מה קורה,
כי לא רק שזה לא מקבל טומאה,
אלא זה גם משנה את הצבע,
בדוק.
חומרי הספיגה, כמו טיטולים,
חומרי הספיגה גורמים לשינוי בצבע.
אם פותחים אותו, לא נעים להגיד,
אבל זה צבעים שונים בשכבות שונות.
בדוק.
בסדר? אז אני לא יכול לדעת כלום.
אז בעצם קלקלתי את
שבעה נקיים. לכן,
אישה
ששמה מגן בשבעה נקיים,
ברגע שהיא מוצאת משהו על המגן,
החומרה שלה היא שתעשה בדיקה פנימית
כדי לוודא מה זה.
בסדר?
זה היסוד.
מצד אחד אנחנו מקלים
מצד שני אנחנו גורמים לכך שצריך
באיזשהו מקום להחמין.
אבל להחזיק את החבל בשני קצותיו אי-אפשר.
אי-אפשר להגיד, טוב, זה גם לא וגם לא.
זה לא עובד ככה.
אתה צריך להחליט להיות עקבי בפסיקה.
כי יש כאלה באמת שמחמירים גם במגן.
ברור שגם מגן זה לבן והוא מטמא.
כי זה כמו בגד.
בסדר?
כן.
העד הוא בד.
זה בגד.
מה זה העדים שקונים ב...
איפה שקונים,
בית-מרקחת, מקווה, לא משנה מה זה.
בדים לבנים גדולים
שכיבסו אותם, למה צריך לכבש?
זה לא מילן, זה חומר שמונע, דוחה מים. דוחה מים. איך זה נקרא?
יש לזה שם בלועזית,
עושים לי מעילים.
יש לזה חומר, זה נקרא
פרזנטציה, אם אני לא טועה.
בסדר? זה חומר שגורם לכך שהבגד,
גם כשאתה קונה חולצה חדשה,
משפחים מים זה
או מתקבץ או נפל. מדוע?
זה לא מתקלקל בלחוץ בדרך וכו'.
כל בד הוא כזה.
וזה לא טוב לבדיקה, כי אם יהיה משהו אז זה לא יישאר עליו.
לכן קודם כול מכבסים את הבד ואז גוזרים אותו.
זה בעצם העדים שאתה קונה.
באופן עקרוני אתה יכול לקחת גופייה משומשת,
ואותו דבר.
שיהיה בגד רך.
אבל זה כבר בדין העדים.
בכל מקרה לענייננו זה בגד.
ובגד
שלוש על שלוש אצבעות,
שישה סנטימטר.
אתה יודע איך זה בגד.
אין לנו שאלה בזה, וכל מה שאנחנו מדברים על נושא של כתם זה מציאה בחוץ,
שים לב,
בדיקה פנימית כלשהו.
לא דיברנו על זה.
דיברנו על דיני כתמים,
שחכמים אומרים.
בסדר, זה היסוד.
דבר נוסף
שצריך לבדוק, באיזה מקום נמצא הכתם.
אם אישה מצאה כתם בכתף,
איפה זה בא?
מאיפה זה יכול להיות?
זה יכול להיות שהגיע ממקורה?
אם היא מצאה על הרגליים, בין הרגליים, על העקב, אני יודע, כל מיני מקומות שיכול להיות אפשרות שזה יגיע.
טוב, אם אישה במקרה עושה תרגילי קרקע,
יוגה,
עומדת על הראש,
מכירים את התרגילים האלה?
הכל יכול להיות,
הכל יכול להיות,
תלוי באישה.
אישה סטנדרטית, שהולכת תמיד עם הראש למעלה, בסדר?
ולא עשה כל מיני תרגילים, אז זה המקום.
אם זה נמצא במקום שלא יכול שיגיע מאותו מקום,
זה גם לא מתאמן.
אם יש אפשרות שזה יגיע ממקום אחר,
מורה למלאכה, בן בית ספר, וצבעו בגועש אדום,
או לא יודע מה, צבעי כל מיני צבעים,
ופתאום היא מוצאת על הגוף שלה,
או על הבגד שלה, צבע אדום.
ברור מאיפה זה הגיע.
לשון חכמים,
עברה בשוק של טבחים,
התעסקה בתרנגולת
ומצאה על עצמה כתמי דם.
נו, בטח, זה מהתרנגולת, מאיפה זה בא?
טוב, אני לא יודע היום מי מתעסקת עם תרנגולת,
אבל... לכן נתתי את הדוגמה של מורה למלאכה.
בסדר?
חתיכה סלק,
לא יודע, זה לא עושה בדיוק ידוע, אבל בסדר, נגיד.
יצר כתם אדום,
רימונים, בסדר?
התעסקה במשהו כזה, נו, בוודאי, זה בא מזה.
אנחנו לא מכריחים לטמא, חס ושלום, ההפך.
אבל במקרים שאמרנו,
נמצא במקום שיכול להיות
בגד לבן או על הגוף,
גודל,
צורה,
אז אנחנו אומרים שהיא נטמאת.
זה בעצם דיני כתמים.
הדבר הנוסף הוא, וזה כבר הזכרנו גם בראייה,
שאם יש מקור אחר לדם,
שיכול להיות או שהיא התעסקה במשהו אחר או שיש לה פצע,
כמובן שיכול לה מתמא.
דוגמה מעשית,
דלקת דרכי השתן,
אפשרות,
בסדר?
זה מבלבל.
לא, אין שום בעיה.
זה לא בא מאותו מקום.
סמוך, אבל
לא מאותו מקום.
דוגן הפלסט יכול להיות חורין.
דיברתי מקודם, עומדת על הראש.
בסדר?
אלה דברים שיכול להיות
שהם לא מתאמים,
והם קיימים.
קצאים כלשהם, אחרי לידה,
כל זה לא מטמא.
טוב,
סימן קופצדי.
דבר תורה הנה אישה מטמאה ולא אסורה לבעלה, עד שתרגיש שיצא דם מבשרה וחכמים גזרו
על כתם שנמצא בגופה או בבגדיה שהיא טמאה ואסורה לבעלה,
אפילו לא הרגישה ואפילו בדקה עצמה ומצאה טהורה.
צריכה יהפסק טהרה שתבדוק עצמה ותמצא טהורה,
אחר כך תמנה שבעה נקיים ויום מציאה.
ואם הרגישה שנפתח מקורה להוציא דם ובדקה אחר כך ולא מצאה כלום,
יש מי שאומר שהיא טמאה.
בסדר? לשאלה שהייתה מקודם.
בדקה ולא מצאה.
לא גזרו בתינוקת שלא הגיעה זמנה לראות,
כן?
הייתה שופעת כמה ימים, הרושם זה מזלפת,
זו ראייה אחת שתפסוק.
לא גזרו על כתם, אלא אם כן יש בו כגריס ועוד.
זה שצריכים שיעור, בין ממצא הכתם על חלוקה, בין ממצא על בשרה.
אם אין בכתם מקום אחד כגריס ועוד, אף על פי שיש טיפים בכמה מקומות,
לא מצרפים אותם.
כתם לא נמצא על בשרה שהוא ארוך כרצועה או גולה, שהיו טיפים, או שהיה אורך הכתם על רוחב עריכה,
או שהוא נראה כאילו ממטה למטה למעלה, לא מטמא.
למה? כי זה לא סטנדרטי,
זה לא סביר שיגיע מגופה.
כתם שנמצא על דבר שלא מקבל טומאה,
לא גזוה עליו.
כיצד בית קרקע עולם,
או בית הכיסא,
כל דבר שלא מקבל טומאה וישבה עליו ומצא בו כתם,
אחרי כתם שנמצא על בגד צבוע טהורה.
בכל מקום שיימצא שם כתם טמאה, לא במקום שבא מן המקור.
סליחה.
לא בכל מקום שיימצא שם כתם טמאה,
אלא במקום שאפשר שבא מן המקור.
בסדר? זה כל מה שראינו נמצא על השרוול. בקיצור,
כל הדברים האלה צריכים לשים לב אליהם,
שהם בעצם הדברים שיכולים לטמא.
ואם
כל מה שאמרנו זה
כשזה נמצא בחוץ,
אבל ברגע שיש בדיקה פנימית,
עד מטמא בכל שהוא.
אלא אם כן מצאנו מקור אחר לדם,
כמו שאמרנו, פצע.
טוב,
סימן קצא, איך?
לא הבנתי.
לא מבין. היא ישבה על קרקע ומצאה על קרקע.
אם היא מצאה בבגד, אז ברור שבבגד.
אם היא מצאה בבגד, ברור שבבגד.
אבל אם היא מצאה על הקרקע, הקרקע לא מטמאה.
אישה לובשת בגדים ומצאה בבית הכיסא,
על האסלה.
מה אכפת לי מהבגדים עכשיו?
מצאה על הבגדים, זה סיפור אחר.
בסדר? סימן קופצה דא.
זה גם קצת דיברנו. אישה שהשתינה מים,
איך? איפה קטע ארה? אה, קטע ארה.
ד',
סוף ד',
ד', סוף ד',
בסדר? פרק קצר.
אומר השולחן ערוך, סימן קופצה דא.
אישה שהשתינה מים ויצאה דם ממי רגליה, בין שהשתינה והיא עומדת ובין שהיא יושבת,
הרי זו טהורה.
למה?
אמרנו, יש מקור לדבר.
יכול להיות שיש דלק לדרכי שתן.
היום אפשר בקלות לבדוק.
בסדר? ואותו דבר, אם מצאנו איזה משהו יבש,
ולכן תמיד אנחנו אומרים, סתם ככה גם הגיענה,
תמיד מנגבים מקדימה כלפי אחורה,
מה שנקרא בונוסים,
בפרט לנשים.
מקדימה כלפי אחורה ולא להפך.
שזה יכול לבלבל.
מכל מקרה לענייננו, ברגע
שראיית הדם, יציאת הדם הייתה,
יציאת הדם הייתה שלא כדרך יציאת הדם,
אז היא לא נתמתת בזה.
ונתנו את הדוגמאות,
מחלות מסוגים שונים.
דבר נוסף,
זה אם זה יצא כתוצאה מפגיעה,
מה שמביא פה הרב אליהו,
בדיקת רופאה.
הרופאה נגעה באיזשהו מקום,
פצעה אותה.
קורה.
לא נעים לרופאים להגיד, אבל צריך שאול אותם.
לא ייהרגו אותם על זה, אבל צריך לדעת,
יש פה פצע.
כתוצאה מבדיקה נהיה הפצע.
להרגיע.
אחר כך צריכה לבוא אישה ולכי תבדקי ולכי תראי למה.
להיות בסדר ולהגיד אם זה
פצע או לא פצע.
בסדר?
אלה הם הדברים, סימן קצד א'.
טוב.
אפשר לומר שאת היום, מה שנקרא,
את הסדר של היום, ראינו.
אם אני מסכם,
נאמנות האישה,
מה זה ראייה מבחינת האישה,
מציאת כתם, מהו דין הכתם ואיפה מוצאים אותו.
זה כל היסוד.
בעזרת השם,
בשבוע הבא אנחנו נראה את החלק השני שהוא מדבר על
כל הנושא של להיטמא.
לא,
לא. אישה שמצאה כתם על דבר שלא מקבל טומאה היא לא צריכה
לבדוק שום דבר. שאלות בתחום הזה?
שאלות?
הכול בסדר?
כן.
עוד רגע. זה יהיה בשבוע הבא בעזרת השם, אנחנו נדבר על שבעה נקיים.
כל ראייה היום,
מציאת כתם, ראייה, דורשת שבעה נקיים.
בשבוע הבא אנחנו נראה את השבעה נקיים האלה, ממתי אפשר להתחיל אותם.
זה כבר כל הדין הזה של מה עושים היום, מבחינת
מתי מתחילים לספור בכלל את השבעניקים.
אבל כל מה שראינו זה שהיום סופרים שבעניקים.
עוד שאלות?
כן.
תראו,
את זה התחלנו, והשאלה הזאת חשובה, לשים לב.
אני ממליץ,
המלצה אישית שלי,
בתחילת הדרך לשאול,
כמו כל תחום שאני צריך את הפרקטיקה שלו,
לשאול, כיוון שלפני החתונה
לא הראו אפילו לאישה צבעים וכתמים וכו' וכו'.
לא תמיד ברור.
דבר אחד אני אומר,
והוא חשוב.
בדיקה צריכה להיעשות באור יום,
כמו שאומרת ההלכה, בין חמה לצל.
זאת אומרת, בזמן שיש שמש, בצל.
אז רואים צבע אמיתי.
כי אם בודקים במקום שיש תאורה צהובה,
הרבה פעמים בשירותים באמבטיה יש תאורה צהובה,
זה מבהיל, כל דבר נראה בצבע אדום.
ואם בודקים במקום שהוא רק לבן, זה גם מטעה.
סיפרתי פעם שבזמן אצל הרב אליהו
צריך להגיד לך היה פלורוסנט למעלה
ונורד ליבון על השולחן.
בין זה לזה.
זה צבע אמיתי, זה יוצר תאורה אמיתית.
צריך כזה, בדיוק,
3,200,
5,500, זה לבן.
לא, אני צריך יותר, לא את הבלדים,
לא את הצהוב ביותר ולא את הלבן ביותר, באמצע, זה 3200, אני חושב.
מה?
לא, יותר צהוב.
ארבע?
חמש וחצי, הנה, הנה.
בסדר, יש לנו מובן מקצוע.
בקיצור, אני צריך משהו באמצע,
לא לבן מדי ולא צהוב מדי.
הכול מטעה.
ולכן הרבה פעמים כשאנחנו לא יכולים לראות,
ולכן חכמים אומרים לא רואים מראות אלא ביום,
וכשאנחנו רואים בלילה זה רק שוודאי לנו שזה בסדר.
כשיש לנו ספק, משאירים ליום.
ולכן,
ברגע שבדקתי באור כמו שצריך,
אישה באה ואומרת,
בדקתי באור בתאורה אמיתית,
וראיתי בתאורה הזאת שזה צבע צהוב, חום,
אין שום שאלה, לא צריך לשאול.
היא אומרת, תשמע, אני לא יודעת,
פה זה נראה ככה, פתאום בזווית הזאת זה נראה ככה. יש לי ספק.
יש ספק?
שואלים רב.
בסדר? זה ברור?
ספקות שואלים רב.
אם ברור שזה טמא, זה טמא, אם ברור שזה טהור, זה טהור.
ספקות שואלים רב.
אם לא ברור בכלל,
שואלים עד שתסתגלי.
ואני כבר אומר שיש אנשים שגם אחרי עשרים שנה
ושלושים שנה באים לישון.
בסדר, גם דברים כאלה יש.
בוא נאמר ככה, ב-28-30 שנה שאני בודק אנשים,
באים מכל הגילאים.
מזוג צעיר ועד מבוגרים.
בסדר, בלי הספקות.
וזה תחום שאנחנו רוצים להיות פיקס.
חס ושלום שלא נטעה בשום דבר.
בסדר?
אני אומר שאלה,
עוד משהו?
יפה. בעזרת השם,
בשבוע הבא אנחנו מתקדמים על פי התוכנית שלנו.
שמרו לכם את התוכנית
כדי שנהיה צמודים לתוכנית.
כל טוב להתראות שלום.
