אמרנו שנתחיל את העניין הזה של ההכנה ליום הכיפורים ותחילת התפילה.
אחד הדברים היסודיים שיש
ביום הכיפורים זה הנושא של הווידוי.
נכון, אנחנו מתחננים לקדוש-ברוך-הוא
שיסלח לנו,
שיחיש את גאולתנו.
אחד הדברים המיוחדים. אני חייב להזכיר את זה. אני אומר,
בשבוע שעבר נפטר חכם משועמד שושן.
אחד,
אם אפשר להגדיר, לא יודע אם אחד,
יחיד,
עמוד התפילה.
מי שבאמת היה מבין שכל מה שהוא עושה בחיים
זה לכלל ישראל בלבד.
לא מכיר את עצמו,
אין לו חיי אנוכיות פרטיים שלו,
אין לו,
ממש.
הכל זה לעם ישראל.
הכל זה משלם ישראל. איך הוא אמר פעם למישהו?
לא מזמן.
30 או 40 שנה אני מתפלל.
דרך אגב, אני אגיד,
מי שהיה עוזר לו להספיק את התפילות שלו, כי זה לוקח זמן,
היה עושה יום, לילה ויום לפני ראש השנה עשרת הרוגי מלכות,
זה היה פואד,
פואד בן-אליעזר, שהיה המפקד שלו בסיירת.
הוא היה שולח את הנהג שלו לעשות אתו את הסיבוב
כדי שלא יצטרך לנסוע באוטובוסים.
בסדר? זה ברור
איפה הוא עמד.
אז
ממש עמוד התפילה.
ואמר לי הבן שלי, שהרבה פעמים מתפלל איתו,
שהיית רואה
שהוא נעמד לפני תפילה,
כאילו הוא
מתרכז במשהו, ככה אם היה, תמיד היה,
מתרכז במשהו, ובום, ז'וונג נכנס.
אז סיפר לי חבר, האומר, אל-פסי,
שהוא אמר לו לפני חודש, הוא אמר לו שתדע לך,
כשאני מתפלל
אני נכנס לירושלים,
להר הבית,
לא למעלה.
מחשבה.
להר הבית,
לבית המקדש,
לקודש הקודשים,
ומתוך הארון יוצא לי יהלום עם שם ה' בתוך יהלום.
תביני את המדרגה הזאת?
היה כתוב שהצדיקים גדולים רואים שם ה' בצבע זהב.
רואים את זה שקוף בתוך יהלום,
זה באמת צריך להיות מישהו בעל מדרגה.
וכל התפילות שלו זה של עם ישראל.
אחד הדברים המיוחדים
שצריכים להבין,
התפילה הגדולה שלנו היא בשביל עם ישראל. נכון, אנחנו גם נמצאים בשטח.
אנחנו חלק מעם ישראל, לבד נידח ממנו,
נידח.
אף אחד מעם ישראל שלא יאבד לנו בדרך.
כמה אנשים,
חס ושלום, אפשר לפספס אותם.
אחד שלא יתפקשש.
לכן התפילה צריכה להיות תפילה כזאת שאנחנו מבינים
שפה אנחנו מדברים על גאולת עם ישראל.
אני אתן משל
שאני נותן אותו ראש הישיבה, הרב שפירא,
זכר צדיק לברכה.
אמר שפעם היה איזה יהודי,
אני מקצר, בסדר? ברשותכם, כי יש לנו הרבה מה לעשות.
אבל זה חשוב.
יהודי עם כל הצרות של יהודי. איזה צרות יש ליהודי?
פרנסה שדוחים לילדים, ילדים חולים,
אין לו דירה,
גג דולף. מכירים את כל הצרות של היהודים? יפה. אחרי הכול ואחרי כל מה שקרה,
שאתה אומר, אין ברירה, רבה.
לך לרבה.
מה לי ולרבה?
אף פעם לא הייתי צועק. לך לרבה.
זרקה אותו לרבה.
עייני נאשם במי זכיין,
וזרקו את אותו לרבה,
זהו.
הוא מגיע אחרי כל התלאות של הדרך,
וכל הטלטלות,
והכול, ואז הוא מחכה בתור, ואתה תלך לפה, ותבוא.
מחר בבוקר נגמר התור, נגמר פה, נגמר שם, ותשים קצת,
איך אומרים, ליד כל אלישע יש גחזי, צריך,
בסדר,
את החליפות,
בסדר, הכול, הכול.
בסוף הוא נכנס לרבה, ושלושים שנה של סבל התפרק,
לא יכל להוציא מילה מהפה, והם שם ושם, מה עושה הגאבה?
האויס, האויס, חוצה.
כבר יש אנשים ועוד אנשים בתור, כמה זמן אתה יושב?
הוא עוד לא התחיל להגיד מה הוא רוצה,
הוא רק בוכה.
עד שהרב יצא כזה, נו, נו, מה קרה, מה קרה?
חמש בנות צריכות להתחתן, אין מה לחתן.
תחתן אותן, למה לא? שידוך טוב. אין כסף,
אין במה לחתן.
טוב, אין לך פרנסה.
הרבי והגאג דולב, בסדר? ויש ילד חולה, הכול קצת,
ואשתי קצת, הכל בסדר.
כל מה שהוא רצה,
כל מה שהוא רצה, רבן נתן לו.
עכשיו הוא יוצא החוצה אחרי חצי שעה, כל אחד יוצא חמש דקות.
רואים אנשים, יוצא מישהו צוחק.
אני לא יודע, שמענו שם בחירות, יללות,
מה קרה? הרבן הבטיח לו כל טוב שבעולם.
בחור יוצא,
שמח וטוב לב, כמו עם כל הדרך אל הבנק.
הוא שמח,
מתחיל לצאת.
עשר דקות הוא כבר הולך הביתה בשמחה,
רגליים קלות,
המשמש רץ אחריו,
בואנה בואנה, הרבה רוצה אותך,
הרבה רוצה אותך.
מה, נשארתי?
תפידיון נשארתי,
זה השארתי, הרבה רוצה אותך.
הוא לא יודע מה לעשות עם עצמו, הבטיח לו הכל, עכשיו שלא ייקח חזרה.
הוא בא, נכנס,
הרבה בוכה, אני ילד.
רבה, מה קרה לך?
אל תשאל.
קיצור, לוקח לו רבע שעה להרגיע את הרבה, הרבה בוכה.
הרבה, מה קרה?
למה אתה בוכה?
הבטחת לי הכול, הכול בסדר, למה אתה בוכה?
אומר לו, אל תשאל, קרה היום אסון בעם ישראל,
אסון שאין כדוגמתו.
מה קרה?
לא הקריבו תמיד של שחר.
זה ברור?
מישהו הרגיש את האסון? הרגשת את האסון?
אתם מבינים את הבעיה שלנו?
מה הבעיה שלנו?
שלא הבנו הבוקר
שהיה אסון ולא הקריבו תמיד של שחר.
אבל הוא אומר, אין לנו בית מקדש
ולא מקריבים קורבנות מידין כסדרן.
אנחנו מרגישים את זה? מישהו נמצא שם באיזושהי,
ככה טיפה, טיפה, סליחה על ההכנסה לדיכאון, אבל
בסדר, בכל זאת,
מתעסקים בדברים הקטנים שלנו,
בדברים קטנים מתעסקים.
בסדר?
וצריך לדעת שבאמת הדבר הגדול הוא הנכון.
היה צדיק אחד, היו קוראים לו הבנאי מתל אביב.
מי זה היה?
מישהו מכיר?
הבנאי מתל אביב?
הרב אברהם פיש.
היו כמה בעלי מקצוע, בעלי מלאכה
בתל אביב.
היה סנדלר, היה חייט,
היה מטטר רחובות.
היו כמה כאלה שהחזיקו את העולם.
בברום פיש,
כן, הסנדלר למשל, מי שגילה אותו והביא אותו לגור שם,
לפתוח סנדלריה, זה היה הרב קוק.
הוא הלך, הוא בא מחוץ לארץ, לארץ, צדיק,
הלך לגור בכפר אוריה.
הרב הרב ילבין מספר את זה, שהרב קוק אמר לו, איך תביא אותו לתל אביב,
נפתח לו סנדלריה שיתחיל להתפרנס.
צדיק נסתם, בסדר? זה היה סנדלם. אז היה גם הבנאי.
שני שקי מלט על הפלנקות היה עולה.
אתה מכיר את המושגים?
למה זה פלנקות? אני יודע.
הפסי עץ על היציקות לעלות בתוך הבניין. היום יש מנופים, אז לא היה.
כמה שוקר שק מלט?
חמישים קילו.
בסדר? זה לא חול.
אז זה מלט.
חמישים קילו.
בסדר?
רב אברון פיש היה אומר
שמי שיבוא לציון שלו, אפילו בכל מקום שיהיה,
אבל אם הוא בא לציון שלו,
אני אשאיר שלוש פעמים מבני המקדש, עיר ציון תמלא,
אחד הבתים של צורמי שלא אכלנו,
בסדר?
סליחה,
ארחם בחסדך על עמך צורנו,
את
הבית הזה מהפיוט,
והתכוון על כלל ישראל
לקבל את מה שהוא צריך.
זאת אומרת, מתוך שאתה מכוון לכלל ישראל, גם אתה בפנים.
זה אחד הדברים היסודיים שצריכים לדעת
בתפילה ביום הכיפורים.
אני צריך להיות מחובר עם כלל ישראל.
אחד הדברים היסודיים
שהיום אומר אותם הרב משה בן טוב, זכר צדיק לברכה,
הוא אומר
שלפעמים יש היום,
במקומות מסוימים,
מניין בני תורה.
מכיר את זה?
מניין ישיבות,
מניין בני תורה,
אברכין.
הוא אומר, תראו,
יש מלאך ממונה להעלות את כל התפילות.
כתוב שיש מלאך שממונה להעלות את התפילות.
המלאך הזה,
בסוף יום הכיפורים,
מקבל חבילות. כל בית כנסת
מעליב את החבילה למעלה
והוא עובר עליהם כדי להעביר אותה.
אז מה הוא רואה בחבילה?
מה יש בחבילות?
יש יהלומים, יש זהב,
יש בוץ, יש טינופל.
למה?
כל אחד,
מה זה ציבור, שתי תיבות?
צדיקים במילואים ורשעים.
אז הוא רואה חבילה קצת בוץ, קצת יהלומים, קצת זהב, קצת מעורב,
ירושלמי, מה שנקרא.
תעבירו, עם ישראל.
תעבירו. פתאום, מה בא אליו?
חבילה נוצצת, כל היהלומים.
אבל ככה הרבה טוב, חבילה נוצצת, כל היהלומים?
איזה יופי,
תשאירו פה, נבדוק את זה מה זה.
תביאו את המשמעות,
משמעות ברורה.
אתה צריך להתפלל במקום שיש ציבור.
אם אתה הולך רק עם היהלומים,
טוב, מי שחושב שהוא גם יהלום,
זה גם עוד רגע.
אתה חושב שאתה, יהלומים,
צפה פגיעה, מה שנקרא.
אי אפשר לבוא ולחלק.
אני צריך לשתף את כולם.
לכן, הדבר הראשון שעושים
בכניסת
יום הכיפורים, מה עושה?
קל נדרה.
קל נדרה.
קל נדרה.
שאלה אם בארמית יש קמץ קטן,
בסדר? מנהגים שונים.
מה אנחנו הולכים? להתפלל.
מה אתה אומר?
הרגע אמרו לי שאין פה אשכנזים.
להתפלל.
איך?
להתפלל.
אנחנו מתחילים להתפלל,
אה, את העבריינים. ומה אתה אומר?
את.
ואתה אומר אם, נכון?
תלוי. גם מרן כותב להגיד אם, אבל ספרדים לא אומרים.
אומרים את.
בסדר? זה מרן.
אתה אומר, דבר ראשון אני בא להתיר לכל מי שלכאורה,
מאיזושהי סיבה כלשהי,
לא יכול להיות שותף לציבור,
מי יודע איזה עבירות הוא עשה.
אני בא לשתף את כולם.
כי לא יכול להיות יום הכיפורים בלי כל עם ישראל.
אתן לכם דוגמה שסיפרו אותה על הרב, אי אפשר השנה,
אתה יודע מה יש שנים הבאות,
תחיית המתים,
בלי חכם ישועה בן שושן.
עמד להתפלל,
וחלק מהתפילה זה על חטא שחטנו לפניך בזדון.
מכירים את זה?
נעמד באמצע תפילה הוא שליח ציבור.
קדוש ברוך הוא, לא יכול להיות. אין זדון.
מי עובר בזדון?
אנשים שבויים ביצר הרע שלהם.
אנשים לא יודעים, לא מאמינים שיש אחד בישראל שעובר בזדון.
הוא מתנהל בדיון באמצע התפילה, שליח ציבור.
טוב, אבל אם חכמים אמרו, אז אני אגיד.
אני לא מאמין.
מבינים מה זה להתפלל?
להגיד טקסטים חזליים? חס ושלום.
אנחנו לא באים להגיד טקסטים, אנחנו באים להתפלל, להתפלל שורש,
פלול, להתחבר,
להפליל, כן?
להתקשר לקדוש ברוך הוא.
זה הכול מה שאנחנו עושים בתפילה.
אז קדימה,
מה הדבר הראשון?
לחבר את כולם.
אחד הדברים הראשונים שווידאו,
עוד לא צילמתי את זה פה, שנייה, צילמתי את זה פה,
כף החיים בתרשב״ב אומר,
עבירות שבין אדם לחברו, תראו,
משנה ברורה, סימן תרשב״ב, בסדר?
זה עמוד
142. סליחה, 142. עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים לחבר את שיפייסנו.
אפילו לא הקניתו אלא בדברים, צריך לפייסו.
אם לא יתפסס בראשונה, יחזור ולך פעם שנייה.
מביא פה עקף החיים. כל מיני חטאים של אנשים
שאנחנו אומרים, שמעו, חכמים חשבו על הכול.
למשל, אני יודע מה,
עבירה שבין אדם לחברו שיש בה חלק למקום,
כגון אם ביזהו בדברים שעבר על ואהבת ורחה כמוך וכיוצא,
כל הזמן שעולה ורצה את חברו, הפנומה שבין אדם למקום אינו מתקפל.
יש דברים שהם גם בין אדם למקום וגם בין אדם לחברו.
לחברו.
מה גם שאמרנו שכל בן אדם לחברו הרי זה בן אדם למקום.
מי ציווה אותי
לאהוב את החבר שלי?
לאהבת?
מי אמר את זה?
הקדוש ברוך הוא.
זאת אומרת, גם בן אדם לחברו
זה בן אדם למקום.
בן אדם למקום זה בן אדם למקום. אתה והקדוש ברוך הוא, תסתדרו.
זאת אומרת, מי שבעל אשת איש,
יש בזה שני חלקי עבירה.
גם בן אדם למקום, גם בן אדם,
זה חברו.
הבעל הפנויה ברצונה,
לא ברצונה, בעונש,
סדר של תשובה, על הכול.
על הכול יש לנו תשובה.
הכול יש תשובה.
יש הכול תשובה.
הכול יש תשובה. אל תוסיף לנו דברים שלא צריך להוסיף.
מספיק מה שהוא עשה, אתה מוסיף לו דברות?
מי אומר כמוני?
הרמב״ם אומר כמוני.
הרמב״ם אומר כמוני. לא מספיק שבן אדם בא ועבר עבירה.
מי שאכל שום, אתה אומר לו תאכל עוד שום?
על מה אומר את זה הרמב״ם?
וילכות תפילה וילכות ברכת כהנים.
כבר יש פה כהן?
טוב, הרב ויגון מעלינו.
בסדר.
כהן שחילל שבת, כהן שלא יודע מה עשה.
עולה את ברכת כהנים או לא עולה?
אומר הרמב״ם,
וכי מפני שהאדם חטא בחטא אחד,
תגיד לו לא לקיים מצווה?
שיעלה.
זה סיפור אחר.
יש כמה דברים שלא עוזר כלום. עובד עבודה זרה,
רוצח,
עבר על האיסורים שקשורים לכהנים. זה דבר אחר.
בסדר?
יפה. גם באלמום לא.
דברים אחרים.
אבל, וכי, בן אדם, זה כלל ברזל ברמב״ם.
הכי בן אדם שעבר עבירה,
תגידו עכשיו לא לעשות עוד משהו?
חס וחלילה.
ופה כף החיים אומר,
יש עבירות
שזה לא רק בין אדם לחברו, זה גם בין אדם למקום.
ויש דברים שהם רק בין אדם למקום,
ויש דברים שאתה צריך לבדוק מה קורה איתך.
דוגמה קלאסית של היום,
מישהו נתן מכה
לאוטו
של מישהו,
בכלל לא מבין אותו של חבר שלו, של מישהו.
קח פרטים, יש ביטוח,
משרד ממשלתי,
אפילו אין השתתפות עצמית.
לך.
מכירים את זה?
יפה. מה נראה לנו?
עכשיו תגיד את הרמב״ם ללכות תשובה.
עד שיפייסינו.
שלחת לו זר פרחים,
ביקשת סליחה,
הוצאת מהפה איזושהי חרטה,
קח את המספר,
פוליסה ואתה יכול להתקדם עם הביטוי.
זה המינימום.
זה ברור שהוא חייב.
איזושהי שאלה,
מה אם יפייסנו?
אבל שים לב לדבר אחד,
גם אם יש אנשים שנראה לנו שהם לא ראויים,
כל עם ישראל ראוי.
כל מי שנולד לאמא יהודיה, הגדרת מיהו יהודי,
נעשה פה.
כל מי שנולד לאמא יהודיה או התגייר כהלכה,
קוראים לכסה את מכון מעיר,
כל מי שהוא כזה,
חלק מהעם ישראל. חלק מהעם ישראל, חס ושלום, שלא ייפול.
מה הוא מתנהג, איך הוא מתנהג,
לא מעניין אותי.
תביא אותו לפה, תמשוך אותו,
באהבותו תאהבה, לבל יידח ממנו נידח. אין גאולה
לעם ישראל, למי שהוא נופל.
צריך להביא את כולם, למשוך אותם.
זה בעצם היסוד של החיבור של תחילת יום הכיפורים.
מכאן, אחרי שאני מחובר
בתוך עם ישראל, אני יכול גם לחבר לקדוש ברוך הוא, מתוך האחדות שלנו,
כתוב, חבור עצבים מפריים,
אנחנו, אפילו עובדי עבודה זרה, הם מחוברים,
תן להם.
ברגע שהם מחוברים, יש אחדות בעם ישראל, נוכל להזיז כל קיר בעולם,
כל הר יזוז,
כולל להביא את המשיח.
נצליח.
בתפילתנו, בבקשתנו, אנחנו נצליח.
האם באמת אנחנו מתייחסים לכל הנושא הזה ברצינות, מה שנקרא?
האם כשאני בא להתפלל אני מרגיש שאני עומד עכשיו
לפני מי
שבא לבית שיכול לתת לי כל מה שצריך עם ישראל,
גם את הדברים הפרטיים שלי,
לא לשכוח, אנחנו גם בני אדם,
אבל קודם כול שיכול לבוא ולהושיע את עם ישראל.
אתה יודע, מישהו עומד פעם בסיטואציה
שעומד לפני מישהו, שיכול לקבל אותו לעבודה, לתת לו פרנסה.
איך הוא עומד שם?
ראיון.
לילה שלם
הוא בודק
ספרים
עושים רעיון אישי, נכון?
נכון, יש ספרים כאלה?
כותבים קורות חיים
ואנחנו עושים רעיון אישי כדי שתהיה חיובי ויקבלו אותך לעבודה.
מישהו עשה את זה לפני יום הכיפורים?
הכנה
ספר רעיון אישי? כן, צריך לסדר את התפילה.
כתוב.
לעבור אל סדר התפילה לפני כן.
לא סתם אנחנו אומרים,
לפי מנהגנו,
כן, 26 פעם
ויעבור השם על פניו.
באיזה
התרפסות, אנחנו צריכים לפני הקדוש ברוך הוא
שיתמלא עלינו רחמים. 26 פעם
כל התפילות.
אני מקווה שגם אצל האשכנזים זה ככה.
האשכנזים המקובלים, כן.
השאלה מה קורה אצל האחרים.
בסדר?
בכל מקרה, נשים לב לדבר הזה, זה לא בכדי.
שם הוויה
של מידת הרחמים בתוך מידת הרחמים.
הגילוי שבגילוי.
שמעתי פעם שיש כאלה ששרים בארץ ישראל
ההסטוריה שבהסטוריה, השם ישמור, איך אפשר להבין איך מישהו שר דבר כזה בארץ ישראל?
אנחנו בגילוי.
איזשהו הסתר בגילוי.
משהו.
מי שרואה פה דברים לא טובים,
אבל איך אפשר? זה לא קשור אלינו בכלל.
יש לך לגלות, השם ישמור מתי.
בסדר? בכל מקרה זה מה שרואים פה. אומר לנו
השולחן ערוך, סימן תר״ז, זה הדף שצילמתי בכף החיים,
אם יש לכולם.
צריך להתוודות במנחה הקודם, סעודה מפסקת.
אומר הרמב״ם, ויחיד אומרו, אחר שגמר תפילתו,
הווי אומר, אחרי המברכת עמו ישראל בשלום,
מתחילים וידוי.
ושליח ציבור, אומרו ביום כיפור, בתוך התפילה.
אבל במנחה של ערב יום כיפור,
שליח ציבור בחזרה,
הוא לא אומר.
מסיים, מברך את עמו ישראל בשלום, וזהו.
אבל בתוך התפילות,
ערבית,
שחרית,
נוסף,
מנחה,
נעילה, הווידוי הוא בתוך חלק מהברכות של התפילה.
אצל מי?
שליח ציבור בחזרה.
אבל בלחש
זה משהו אחר. בלחש בסיום הברכות של התפילה.
אומר השולחן הערוך בסעיף ב' אין צריך לפרט את החטא,
ואם רצה לפרט הרשות בידו.
ואם יתוודה בלחש, נכון, לפרט את החטא.
אבל אם יתפלל בקול רם או שליח ציבור כשחוזר תפילה,
אסור לפרט את החטא.
למה?
אשרי נשוי פשע כשוי חטאה.
מי שבא ואומר,
אני חיללתי שבת,
אני אשתוק,
מה אתה אומר בעצם?
אני חייב לצטט הלכות תשובה של רמב״ם.
כן, מה אומר הרמב״ם פה?
אתה כאילו מתגאה
שעשית משהו נגד אבא.
תתבייש,
תוריד את הראש בשקט, תוריד דמעות.
מה, אתה מתגאה שעבדת נגד הקדוש ברוך הוא?
אז בשקט.
תתבייש על מה שעשית
ותסבך במה שאתה עושה.
חרטא.
אבל בין אדם לחברו צריך לפרוט בפני חברו.
שמע, היה לנו כך וכך, עשינו כך וכך.
בוודאי,
תפייס את חברו, זה ראינו מקודם, תפש וו.
אז מה אנחנו בעצם אומרים? הרי אומרים בקול רם את כל הווידויים וכל זה.
זה וידוי שכולל הכול.
כולם אומרים הכול אותו דבר.
מי שיש לו באחת הנקודות משהו שקשור אליו,
שיכוון שם.
כן,
בזה נכשלתי.
הקדוש-ברוך-הוא מתחרט,
קראת החטא, עזיבה, קבלה לעתיד, תשובה שלמה.
בסדר? אז מה שיש בטקסט, מה שנקרא,
שכולם אומרים, אפשר להגיד בקודם.
מה שזה משהו פרטי, אישי,
שאין נישואי פשע כיסוי חטאה, זה בין אדם למקום.
בין אדם לחברו,
הוא מודה ועוזב לרוחם.
כן.
ומתוודה בלחש, נכון לפרט את החטא.
בסדר?
בן אדם וחברו, צריך לפרט בפני חברו, כי אחרת מה עשית?
אם שני החבר'ה יודעים בדיוק על מה אתם מדברים, על מקרה ספציפי,
כן?
אז בוודאי, כשאתה מבקש מחילה,
בקטע מחילה, יודעים כולם על מה.
זה ברור. זה ברור, כן, כן. תראו, אין לנו עניין לדכא אנשים,
להשפיל אנשים.
עד רבה, גם לפעמים אנחנו אומרים שאם מישהו יודע שעושה משהו לא טוב לחבר שלו, והחבר שלו לא יודע מזה.
ובואו ויגידו לו, תשמע, פעם שהיינו שותפים, גנבתי ממך,
קח את הכסף חזרה,
זה בעיה.
למה?
כי ברגע זה מה הוא יכניס?
יכניס שנאה, שלא הייתה.
כל דבר צריך שיהיה בחוכמה,
כי המטרה שלנו זה להגביר אהבה בעם ישראל.
אני לא אלך כי אני צדיק,
כן?
איך אנחנו קוראים לזה? צדיק גמור, בסדר?
להגיד למישהו, שמע, אני פעם עשיתי לך ככה, גנבתי, לקחתי, אנסתי, רצחתי, אני יודע מה?
תרגיע.
מה אתה מוסיף בזה בעם ישראל? אהבה?
מוסיף בזה קדושה?
מוסיף בזה טהרה?
מוסיף הטבה לעולם בדבר הזה?
אם כן, אז כן.
שיקול דעת.
אם כן, אז כן.
אם כן, אז כן. ואם לא, אז לא.
אתה עושה, עוד פעם,
הבן אדם עצמו לא יודע. מי כן יודע?
יפה. אתה והוא.
אתה והוא.
בסדר, זהו.
וכמובן צריך להחזיר את הכסף, כן.
ועדיין.
אין דבר כזה.
בלי.
קודם כול צריך להשאיר את הגזלה אחר כך.
כן.
עבודות שהתוודה עליהם, אפילו שהתוודה, לא.
יפה.
אם התוודה עליהם,
אם התוודה עליהם
שנה אחת, לא חייב.
אבל אם הוא רוצה, הוא יכול להתוודות גם בשנים הבאות.
גם אם כן, הוא רוצה להתחזק כדי
שלא יקרה לו דבר כזה שוב.
אפשר.
עוד פעם, זה, כל זה כתוב. בואו נקרא קצת.
בסדר? אנחנו מתקדמים. אני רק בינתיים בסעיף.
כן.
זה בסעיף ד' מה ששאלת, בוא נראה סעיף ג'
צריך להתוודות מעומד
ואפילו כי שמע עליהם משליח ציבור והוא התוודה כבר,
צריך לעמוד. נשים לב לנקודה הזאת שהרבה אנשים לא שמים לב.
חזרת השאץ.
למי זה חזרת השאץ?
לציבור.
הוא שליח של הציבור.
עכשיו בחזרת השאץ הוא אומר וידוי.
אני כבר אמרתי וידוי בלחש.
אז מה עושים אנשים?
יושבים.
הוא יושב,
מחכה עד ששליח ציבור יגיד וידוי. מה אומר לכם שולחן ערוך?
שליח ציבור אומר וידוי, אתה יחד איתו.
אני השנה, אני אגיד את זה, השנה היה
שליח ציבור שמוסף בראש השנה,
ואני החלטתי שאני עומד לידו.
כי אם דרך אגב אני מתפלש אחרית, תוקע,
אז כשאני תוקע מישהו אחר אומר מוסף, וכתוב בהלכה
שלא יהיה תוקע ושליח ציבור ביחד. זה מקרים מיוחדים,
אפשר לעשות את זה, עשינו את זה כבר.
במקום שאין בקושי מניין,
במקומות עשרים עמים, גם תוקע, גם זה, חמש תפילות,
ויום כיפור חמש תפילות, וזה,
כל מה שצריך וגם תקיעות.
אבל פה לא,
יש שליח ציבור.
עבדתי עם השליח ציבור.
האמת שפעם הזאת הרגשתי
שאני מתפלל את מה שמתפלל השליח ציבור.
כי בדרך כלל יש איזשהו רפיון.
וכבר אני אומר דבר אחד שהוא חשוב.
הרי אנחנו בסיום קדושה
יכולים לשבת.
תמיד, כל השנה.
מתי זה מבחינתנו סיום קדושה ויכולים לזוז מהמקום?
אחרי
האל הקדוש.
בימים נוראים,
המלך הקדוש.
שימו לב, המלך הקדוש מגיע הרבה יותר מאוחר, לא, זה לא בסוף, זה בסיום
הברכה השלישית, אבל היא קצת יותר ארוכה
מהרגיל.
לפני כן בכלל
לא זזים מהמקום.
אתה עומד, זה חלק מהקדושה עד
המלך הקדוש.
וברגע שאומרים המלך הקדוש אפשר לשבת,
אבל מי שיכול,
מי שיכול,
אני ראיתי את זה השנה, זה עוזר.
לפחות מבחינתי ראיתי את זה,
חוויות אישיות מה שנקרא.
אתה עומד ומתפלל יחד עם השליח ציבור, אתה מרגיש איזו תפילה.
כי אמרנו כמה פעמים שיש מדרגה גבוהה יותר
מתפילה בלחש, זה,
כי תפילה בלחש זה חיתוך שפתיים,
מה המדרגה היותר רוחנית יותר גבוהה זה הקשבה.
הקשבה.
מידת ההקשבה זו המדרגה הכי גבוהה שבאדם.
ולכן מה קורה ברגע שאפשר? רגע ראשון,
כולם מתחילים לטייל,
מסדרים עניינים,
חזרת השעד,
כל השנה.
עזר וחזר.
לא בבית ספרנו,
עד כדי כך,
אבל להקשיב למישהו אחר זה בעיה.
גם עכשיו מה שאני עושה, אני לא מקשיב לך, אני מדבר.
קבעת את הבעיה?
אני צריך להקשיב למישהו אחר.
כשאני מדבר וכולם שותקים.
אל תסתיקו אותי.
מה שצריך, תשאלו.
בסדר, ברור מה אני אומר?
עמידת ההקשבה זו המדרגה הכי גבוהה באדם.
להקשיב.
ולכן הנושא של חזרת השעה, צריך לשים לב קודם כול, הקדושה מסתיימת ב...
המלך הקדוש.
עד אז לא זזים מהמקום.
עומדים.
כמו בעמידה.
שבעמידה איך עומדים?
ברגליהם?
רגל ישרה. רגל, כמו אחת.
בסדר, דיברנו על זה בהלכות תפילה. כן.
עניתי.
לא, איפה אתם מרגישים אנשים שהלכה לפי ארון.
אז הנה אנחנו לומדים שולחן ערוך.
קודם כל, גם כשהשליח ציגור חוזר חזרה תשץ
ואומר וידוי, תעמוד.
עלינו לשבח באמצע תעמוד. זה ראשון למשל. תעמוד.
מקומות שיש,
צריך לעמוד.
בכל המקומות של הוידוי.
כללית, אם אתה יכול לעמוד, יש כאלה שבכפיפת ראש,
כן?
כל היום.
מעל מי היה מסופר שכל יום הכיפורים,
מתחילתו ועד סופו היה בעמידה,
עד אחרית ימיו.
על מי?
אחידה.
עם חיים יוסף ודוד אזולאי.
גם בזמן זקנותו
היה עומד כל התפילה,
מההתחלה ועד הסוף, כל יום הכיפורים.
האמת?
האמת זה עניין של הרגל.
דבר אחד ברור,
וזה אני אומר, כי אני רואה את הדברים בבית כנסת תמיד,
בפרט לא ביום הכיפורים,
לא יושבים רגל אל רגל להקשיב לחזן.
לפיוטים.
זה ברור?
כללית בבית הכנסת
כתוב שבקושי התירו להישען.
אז אנחנו מביאים כיסאות כאלה, פלסטיק, ויושבים ככה,
בסדר? ויש אנשים, תן להם,
אתה יודע איפה אתה נמצא מול הקדוש ברוך הוא,
אתה נמצא במשפט תעבורה, אתה יושב כמו איזה לפלף.
מול הקדוש ברוך הוא איך אתה אומר.
להרגיש ברצינות שאנחנו עושים משהו,
זה בעצם מה שאנחנו צריכים את ההכנה.
כשאני אומר מילה, היא פועלת.
כשאני מתכוון לה, היא עוזרת.
אין דבר כזה שאני מוציא מילה מהפה והיא לא תפעל.
קדימה לעבודה.
מי שרוצה לשאול משהו, כן.
חכם עיניו בראשו.
כאם שיש מצווה לומר הדבר הנשמע,
כך איסור לומר דבר שאיננו נשמע.
אל תתעסק עם מי שאתה לא יכול להתעסק.
רק מי שאתה מבין שיש לך דיבור איתו.
מי שיבין אותך
דיבור רציף.
נורמלי, סביר,
סע קדימה.
חשוב הדבר הזה.
וזה בעצם כל היסוד של התשובה שלנו.
אני הזכרתי את זה, אני אומר את זה במילה.
הרמב״ם כותב,
זה חמור,
הרמב״ם כותב שאדם בעצם
נשפט
על כל מי שיש בסמכותו
ולא העיר לו.
בסדר?
ראש הממשלה
נשפט על כל חטאי עם ישראל.
הרב הראשי.
בסדר?
הרב העיר.
רב בית-כנסת, רב שכונה,
בן-אדם בבית שלו,
אחראי על הילדים שלו.
דוגמה שפעם נתתי,
מישהו יוצא מהבית בשבת בבוקר,
בית-כנסת, שבע וחצי,
השכן שלו קבוע.
כשהוא יוצא לבית-הכנסת עם הטלית מתחת,
עם התיק טלית מתחת הכתף, מתחת בית השחי,
השכן שלו יוצא עם הגלשן.
לאן הוא נוסע?
פה בירושלים.
תל-אביב,
גלשן, יש ג'יפ נוסעים.
הבן-אדם ההוא כל פעם הולך לתפילה,
מתפלל בכוונה, הכול.
אחרי 120 עולה לשמים,
שחור בעיניים.
חשבתי שפה זה עולם האמת.
מה? עשו שקר.
מראים לו בתמונות כל מה שהוא עשה בחיים.
מה בין היתר דנים אותו?
על זה שהוא נסע
עם הג'יפ
בשבת בבוקר
לגלוש בחוף היום בתל אביב.
אני? אין לי ג'יפ.
יש גז'ן, לא ידע לשחות, ירושלמי.
אומר הרמב״ם,
שכן שלך יצא כל פעם, בדיוק בשעה שאתה יוצא,
כי אם היית אומר לו, אתה יודע מה, שכן טוב, בואי תן לבית הכנסת,
הוא היה בא בשמחה.
למה לא אמרת לו?
למה לא אמרת לו?
איפה שאתה יכול לעשות משהו ולא עשית, אתה נשפט. מצד שני,
מצד שני למטבע.
מה הצד השני?
חבר הכנסת ברוך הוא, אם אני הייתי אומר לו מילה,
מוריד עליי
וב גרירה של האוטו.
אני יכלתי להתרסק איתו.
אתם מבינים את הבעיה?
מצד אחד אתה מחויב, כי אחרת
אם אתה לא באת והתרעת והארת את עיניהם של אנשים,
יהיה לך חושך.
אתה אחראי, אתה בעל הבית.
אבל מצד שני,
אם אני אפתח את הפה אני יודע מה יקרה.
אז מה עכשיו התפילה שלנו?
אני תמיד אומר את זה.
צריך להתפלל לקדוש-ברוך-הוא להגיד את מה שצריך ולא להגיד את מה שלא צריך.
זו התפילה.
תן לי להגיד את מה שאני צריך ומה שלא, לא.
מה שאני לא אפספס, כי אם אני אפספס,
אכלתי אותה.
היה לי מקרה כזה.
היה איזה מישהו שפעם אחת הוא בא אליהם איזה משהו,
אמרתי לו, תשמע, יש משהו בעייתי,
צריך לתקן.
אמר לי, כן, אתה צודק, ולא תיקן.
אני כל הזמן אומר, הקדוש ברוך הוא, מה עוד אני יכול לעשות איתו? באתי, ניסיתי לדבר איתו, משהו חמור, ויצא איתי.
עד שיום אחד לבית הכנסת הוא פתח עליי את הפה,
והוא צעק ליד כולם, 150 איש, אתה לא הרב שלי!
די, אני עשיתי ככה. עכשיו אנשים, מה, הם פגעו ברב, לא?
אני עשיתי הנחת רווחה, עשינו התפלאו, מה קרה?
אבל עד מתי בן אדם מצווה להוכיח?
אז גמרנו.
ברגע שהוא צעק, אתה יותר לא רב שלי,
לא, זה לא מתאים לי, אני רציתי שהוא יתקן.
אבל ברגע שהוא לא מתקן,
והוא צעק לא רב שלי, לפחות אני רגוע קצת.
בכל זאת לא יגידו לי למה.
אתה מבין?
רמב״ם מפורש.
הוא קיים רמב״ם מפורש.
רצה טיפה...
עכשיו, אם מי שלא מבין טוב את מה שקורה,
אז התרגז, מה זה? פוגעים ברוב, פוגעים בו, טפלו בו, תוציאו אותו.
חייך, צריך לשחק קדימה, תודה רבה.
הקדוש ברוך הוא, איך אתה מארגן דברים, וואי וואי.
זה ברור.
זה כל העבודה שלנו.
לעשות רצון השם,
לראות איך אנחנו מתחברים עם המציאות,
תוך כדי
תיקון בתוך כדי תנועה, מה שאפשר.
אז זה בעצם מה שכתוב פה, כן? צריך להתוודות עם. סעיף ד' זה לשאלה שלך. איך השם?
אופן.
עוונות שהתוודה עליהם ביום הכיפורים שעבר ולא שנה עליהם,
אפילו אחי יכול לחזור ולהתוודות עליהם.
יכול.
אין חובה.
יכול.
בסדר?
זה ארבעה הסעיפים האלה. בואו נראה את כף החיים קצת.
וואו, וואו, וואו. אני אלקט.
להילקט
כי זמננו ככה קצר.
למה צריכים להתוודות במנחה קודם סעודה מפסקת ולכן כולם מתפללים מנחה מוקדם?
אומר לנו כף החיים, סעיף קטן א', רואים?
שמא יערה דבר כלכלה וסעודה,
שכרות וכיוצא, ולא יוכל להתוודות אחר כך.
ויש מי שאומר, שמא יחנק בסעודה,
רמב״ם,
יכול להיות תשובה,
כן, קודם שיתוודה, וידבריו הבאים,
כרגע עושים בו הביתה,
ולנראה שהרמב״ם מפרש שמא ירדבר כלכלה בסעודה, פירושו שמא יחניק בסעודה
יד הארון.
ויש רוסית סברת ועוד גם כן אחר הסעודה, קודם תפילת תל אביב,
כמו שכתוב בית הסבתא.
יפה. ואז מה אנחנו עושים?
התפילה זכה או לך אלי, בסדר? הפיוט הזה.
דרך אגב, יש מחלוקת, מי כתב אותו?
יש מי שאומר שרבי שלמה אבן גבירול ויש מי שאומר
רבי יהודה הלוי.
שתי דעות מופיע,
מי כתב את הפיוט הזה. והפיוט הזה,
אני אומר אותו, הוא,
זה פיוט, לדעתי, שהוא פותח את הלב לתחילת
יום הכיפורים יותר מכל דבר אחר.
החכם נעים, הרב נעים בן אליהו,
זכר צדיק לברכה,
החסיד המקובל, שגם היה ככה מצטנע,
האח הגדול של הרב מרדכי אליהו,
לפני שהוא נפטר הוא השאיר רשימה איך לעשות את הלוויה שלו.
בין היתר הוא אמר, בלוויה שלו נשאיר לך אלית שוקתי.
זה וידוי.
זה פשוט וידוי.
וגם בלוויה של חכם ישועה במשושן,
אמנם היום שישי אחר הצהריים, ממש כניסת שבת,
אבל שרו חלק מהלוויה העילית שוקתי, אני חושב שזה הספד הכי טוב שיש.
אבל מה מטרת ההספד?
דרשות מה זה מתים ומה זה חיים?
מה מטרת ההספד?
אגרא דה
הספדה
דילויה
רבכי,
אם אנשים שומעים,
היה הספד מאלף.
לך לבית-מדרש, תשמע דרשות.
הספד צריך לבכות.
אולי אני גם אגיד את זה.
כשנפטרה הרבנית,
מזל רחל, אליהו, אשתו של הרב נעים בן-אליהו,
הוא היה באותו זמן כבר משותף.
הוא לא יכל לדבר.
ובאו כל הרבנים של פורת יוסף וכל החבורה וזה,
ונותנים לספידים.
והרב נעים לא יכל לדבר כי הוא היה משותק.
אבל הוא ספדה.
כן, הוא גם ידע לטפל בכל הנפטרים. הרב כדורי, הוא תיאר אותו.
הוא היה מתעסק בדברים האלה בירושלים,
הגדול שבין כולם.
בקיצור, הוא ראה כנראה שמספידים,
הספידים, לטעום באמצע,
נתן צעקיו.
הוא לא יכול לדבר.
לצעוק אפשר, נכון?
כולם בכו.
אמרתי את זה אז,
ההספד הכי גדול,
והיה מספיק לחסד, כי אנשים ראשון מספדים שלא
נשארים אדישים.
זה ההספד הכי גדול.
אם כל הציבור כולו,
למה?
חרפת המון אסיר, והיה על כל הארץ.
אני חושב שיש מכתר יהודי.
זה חילול השם, שיהודים נפטרים,
כי סימן שיש עבירות.
מה עושה יום הכיפורים?
הפוך בדיוק.
זה מה שהוא אומר.
אחרי שאכלת,
שאכלת,
לפני כן במלאכה התוודת, גם אחרי.
אומרים
לך יהיה לי תשוקתי, לכן אנחנו מתחילים מוקדם כדי להספיק את
ברכת שהחיינו כקבלת שבת,
קבלת היום
לפני השקיעה.
ומי שלא יגיד, הרי אני מקבל על עצמי את יום הכיפורים לפני השקיעה. כי יש דין, כמו שאמרנו קודם,
תוספת
ביום הכיפורים.
טוב,
ציוו חכמים,
סעיף קטן ד',
שכל שאר ישראל יתוודו ביום הכיפורים, בין איש ובין אישה.
יחקתה בספר החינוך, פרשת נשא,
ולא יקבל מצווה זו של וידוי בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ובנקבות.
והעובר הזה אם לא יתוודה הלכת העם ביום הכיפורים, שהוא יום קבוע מעולם
לסליחה ולכפרה, אומרים מעולם, זה לא אחרי חטא העגל,
מעולם.
וביטל מצוות עשה, זה יוריין שם.
הביא דברי מהיפה ללב וכתב,
דולא שמע כזאת שנשים מתוודות ביום הכיפורים.
אפשר שסמכו עצמם על מה שבעל הבית מתוודה,
אבל חטאנו אנחנו ואבותינו ואנשי ביתנו.
רק ככה אומרים,
אנחנו ואבותינו ואנשי ביתנו.
אבל דבר אחד ידוע מבחינתנו, שבימים נוראים
נשים הולכות לבית הכנסת, גם כאלה שלא נהגו ללכת כל השנה.
מי אומר שנשים לא הולכות לבית הכנסת כל השנה?
הרמה.
זה אשכנזים.
הרמה מביא שנשים לא הולכות.
מתי כן הן הולכות?
בימים נוראים או כשיש שמחה במשפחה.
זה הרמה.
ספרדים יותר הלכו, אבל גם
הרבה לא הלכו.
בכל מקרה, בימים נוראים
הולכים לבית-הכנסת
והם מתוודים, ומי שלא התוודתה כי היא
נמצאת עם הילדים בבית,
אז
בעלה אומר, אנחנו בעברתנו ואנשי ביתנו. מכל מקור ביותר נכון ללמדם
להתוודות בעצמם, כי מצווה בו יותר משלוחו.
גם מחנכים את הילדים ללמדם להתוודות,
כדי שירגילו לכך.
בסדר? סמך למה שנהגו לומר קודם בוידוי אנא השם אלוקינו ואלוקי אבותינו, יראה לעניות דעתי שהוא מבוידוי של כהן גדול ביום הכיפורים,
שאומר אנא השם קפרנה לחטאים ולפשעים,
אז האנא הזה,
ואומרים בעבודה את הכהן הגדול ביום הכיפורים,
זה בעצם הסמך שמתחילים כך. טוב, בכל מקרה לענייננו, מה שרצינו,
בואו נראה סעיף קטן י״ד.
יש כמה דברים שחייבים לראות אותם.
לגבי?
אה, זה המנהגים שלא דיברנו.
תן לי לגמור את סעיף קטן י״ד ונדבר על נר. חייבים לדבר על זה, אתה צודק.
בסדר, החסידים הראשונים
היו כותבים באיגרת עוונותיהם
כשהיו חוטאים כדי לוודא את הלכתתם
וכדי שיזכור ויתחרט ויעשה תשובה.
אני מזהיר,
לא לעלות לרשת ודברים כאלה.
בסדר, אין לי אינטרנט, אבל
אנשים לא מבינים שכל מה שהם כותבים באיזשהו מקום מישהו עולה על זה.
ואין עניין שיפורסם הדבר.
צמוד לחזה,
בסדר?
אדם שלא יכתוב וישים בשום מקום שלא צמוד אליו אישית 24-7 את חטאיו.
הנושא הזה ברור למה אני אומר את זה?
אין שום סיבה שמישהו פעם יתבזה.
אין עניין בדבר הזה.
טוב, אז חסידים ראשונים, אף אחד לא מסתכל ברשימות שלהם.
היום אי-אפשר לדעת.
כל מקום מצולם.
גם כשאתה כותב, יכול להיות שמצלמים ורואים מה כתבת.
בסדר?
טוב,
מחלקה יהודית.
חסידים הראשונים היו כותבים באיגרת אבנונים כשהיו חוטאים כדי לבטא את חטאתיו,
ומה שאמרו חציף מאן דפריש חטא, הנה,
זהו שמגיד לה כל אשר חטא,
אבל מותר להגיד לאדם צדיק וצנוע אחד מעוונותיו,
כדי שיורה לו האח יעשה תשובה.
זה כן אפשר.
וזה קורה.
לפעמים בא התלמיד,
אני אומר את זה באחריות.
אני לא מעוניין לשמוע אף אחד מאיפה הוא הגיע.
כולם צדיקים.
כל מי שבמכון מאיר הוא צדיק.
אבל לפעמים קורה
שבא איזה בחור ואומר, הרב,
אני צריך דרך תשובה.
אם אתה צריך דרך תשובה, תגיד לי מה נופל.
כמה שפחות לשמוע,
יותר טוב.
כדי להורות, דרך תשובה.
בלי יותר מדי פרטים.
אם אין ברירה,
וזה חלק מהעניין, אין ברירה.
גם אני לא מעוניין לשמוע.
אני אגיד לכם גם למה,
ואחר כך נראה את הנושא של הנב.
היה לי פעם איזה מישהו בבית הכרם,
ישבתי ללמוד איתו,
ולא זז,
איזה בלוק חסום שם.
שלושה חודשים, בוא פעם לבית הכנסת,
תפילים, כלום, שום דבר.
לא יודע מה קורה פה, הוא אומר, הוא קשוח.
הלכתי לרב בן טוב, אמרתי לו, מה קורה פה עם הבחור הזה?
מסתכל עליי, אומר לי, אתה אשם, אני אשם.
בחינם,
משקיע זמן.
מה אני אשם?
אתה אשם,
אני אשם.
למה?
אתה מסתכל על מה שהוא עושה.
באמת הוא עושה חטאים גדולים.
הרב כבר רואה, כן?
הוא עושה חטאים גדולים.
כל עוד אתה מסתכל על מה שהוא עושה,
לא יזוז כלום.
יש ביניכם מסך.
מה אנחנו מתפללים? להוריד כל המסכים.
יש ביניכם מסך.
תסתכל על הנשמה שלו, איזו נשמה טובה. למה הוא עושה את הדברים האלה?
מרוב שהוא גדול, הוא לא יכול להסתפק בדברים שגרתיים.
תכוון אותו אל ה... ותראה את הנשמה שלו.
איזו נשמה טובה.
הוא אומר לי, אתה לא רואה פה רבע שעה אנשים
חוזרים בתשואה?
תסתכל על הנשמה, תסתכל על מעשי.
עובד.
ולכן, כדי לא להיכשל בזה,
אני מדבר עכשיו על עצמי, כן? לא לספר לי דברים סתם.
אני רואה את כולם צדיקים.
כולם מבחינתי,
איך אומרים?
ישר נשמה טהורה בלי שום רבב עליה.
בא בן אדם ומתחיל לספר לי, אני עומד בניסיון.
בסדר, לכן, רק אם יש אפשרות, הוא אומר פה על כף החיים,
רק אם יש אפשרות שמישהו יראה לו דרך תשובה,
בסדר, אז אפשר לשמוע, אין ברירה.
אבל לא צריך.
או יישאר לו סתם אדם שעשה עוון זה,
הוא בא לשוב ואיך יעשה תשובה.
בסדר, ככה מופיע בספר חצין.
כן, יש מישהו שעשה עבירה כזאת, איך יעשה את זה?
בסדר, תראה לו דרך תשובה.
בסדר, זה דבר שצריך. עכשיו לגבי נר.
מה?
כן.
מתפעלים מחר מוקדם,
לפני סעודה מפסקת כמובן,
ומתוודים וידוי ראשון
בתפילת מנחה.
עכשיו מה שחשוב זה, וזה חלק מהעניין של יום הכיפורים,
ביום הכיפורים עושים הבדלה.
ההבדלה שעושים ביום הכיפורים היא על נר,
וברכה,
וברכת המבדיל בין קודש לחול.
תסתכלו בסימן תרכד במשנה ברורה,
סעיף קטן ד'.
מברכים על האור, ואין מברכים מוצאי יום הכיפורים על האור שהוציאו עתה מן האבנים
או מהגפרורים,
כן?
משום שמברכים עליו מעמוד ראשון ואילך.
זאת אומרת, אנחנו צריכים נר שישבות כל יום הכיפורים.
על הנר הזה ששובת כל יום הכיפורים
אנחנו מברכים בורא מאורי האש, ואחר כך מברכים,
כן, מבדיל בין קודש לחול. זאת אומרת, מברכים הגפן,
אחרי הגפן מברכים בורא מאורי האש,
ואחרי בורא מאורי האש המבדיל בין קודש לחול. אין בשמים.
בסדר? אבל מה? צריך לברך בורא מאורי האש על אש ששבתה.
זאת אומרת, מדליקים נר,
נשמה גדול. אני ממליץ על 48 שעות. כ-24 הוא דולק, דולק, דולק, עד שאתה צריך אותו.
שנייה קודם הוא נכבה.
זה חוקי מרפיר.
אל תבדקו.
מה? לא, לא, לא.
אתה מדליקים, בטח, רק יום הכיפורים.
מה?
כי אנחנו משביתים, לא אוכלים ולא שותים,
משביתים את הכול, הנר הזה יהיה מלפניכם.
אז לכן, לוקחים נר נשמה גדול,
מדליקים אותו בערב יום הכיפורים,
משאירים אותו במקום שלא יחווה,
מוצא יום הכיפורים כשעושים הבדלה בבית,
מברכים ממנו,
גורם מעורר הענש, כן, עליו מברכים.
אם להוסיף לו גפרור או פתיל נוסף שיהיה אבוקה כמו במוצאי שבת אפשר.
טוב,
לא קריטי.
לא קריטי.
אז חפש באיזשהו מקום.
חפש באיזשהו מקום.
יש מי שאומר שאפשר.
בסדר?
ברור.
הדלקת נרות בכניסת החג, כמובן בערב יום כיפורים מדליקים נרות,
בוודאי, מדליקים נרות בבית בזמן כניסת שבת.
לא מאוחר יותר.
ולהדליק, לא, לא.
נרות של שבת.
כמו נרות של שבת.
מדליקים נרות,
להדליק נר של יום הכיפורים
ושאחיינו.
יש כאלה שלא מברכים שהחיינו.
במקור ש... כן, אבל אז לא מברכים שהחיינו, כי הם מברכים שהחיינו בבית הכנסת.
לא מברכים שהחיינו על הדלקת הנר, כי הם מברכים שהחיינו בכל נדרי.
כן. מברכים שהחיינו, לא?
לא מברכים שהחיינו?
על היום?
לא יודע.
נראה לי שכן.
לא, של יום הכיפורים.
כן, להדליק נר שלנו.
בסדר?
אז לפחות טיפה התכוננו.
המטרה שלי בשיעור הזה הייתה
יותר את העניין של התפילה, של הווידוי.
להבין שאנחנו עובדים פה,
אנחנו יוצאים ליום עבודה,
יום עבודה מפרך,
שבסופו, בעזרת השם, מה אנחנו עושים?
יוצאים לנופש בבונגלוס.
מייד אחרי
סעודה של אחרי יום הכיפורים,
מתחילים לבנות סוכה, או עושים משהו בסוכה. והרב קוק, כשלא היה בונה סוכה, היו מישהו יותר, מה היה עושה?
היה מסיים במסכת סוכה
במוצאי יום הכיפורים. גמרא, כן?
לומד את כל המסכת.
מתחיל לסיים.
טוב, בעזרת השם, שנזכה ללמוד משניות.
בעזרת השם. ברכה והצלחה.
נזכה לגאולה שלמה.
תשבורים, תן לנו ונחלתנו.
