חשבתי שנראה את הלכות יום הכיפורים עצמו
הלכות כשלעצמן, כי יש לנו גם הלכות,
דינים יסודיים מקוריים, ויש לנו גם מנהגים,
יש לנו את התפילה.
אז חילקנו את זה לשני שיעורים.
שיעור ראשון, עכשיו נראה את כל הנושא של
ההלכות עצמם, הייסורים, העינויים,
חובת היום ביום הכיפורים.
בשיעור השני נראה יותר את ההתייחסות שלנו אל התפילה,
הווידוי וכל מה שקשור לעניין הזה של ההתנהגות שלנו,
התנהגות אישית, מה שנקרא,
ביום הכיפורים.
בספר ויקרא, בפרק כ״ג,
ונתחיל מהחומש, כי זה בעצם מה שנותן לנו את הממד, מה בעצם זה יום הכיפורים.
יש לנו בפרשת אמור את הנושא של
מועדרות,
החגים, פרק כג מתחיל משבת, עובר לפסח,
אחר כך לספירת העומר,
ואז אנחנו מגיעים בפסוק כג,
אומרת לנו התורה בפרק כג, פסוק כג,
וידבר אדוני אל משה לאמור, ודבר אל בני ישראל לאמור, בחודש השביעי,
באחד לחודש, יהיה לכם שבתון,
זיכרון תרועה מקרא קודש, קראם לך את עבודה לא תעשו, ויקרבתם משל אדוני.
זאת אומרת, התורה מדברת איתנו על
יום הזיכרון, הלוי אומר יום זיכרון תרועה,
שבתון זיכרון תרועה,
זה בעצם הבסיס
של ראש השנה.
ואז,
ולכן הקראתי את הפסוקים האלה קודם,
כי יש לנו פה איזושהי החרגה.
כי אומרים לנו שיש לנו שבתון, זיכרון תרועה, מקרא קודש, כל מלאכת העבודה לא תעשו זה בראשון לשביעי.
השביעי פסוק כ״ו פסוק כתוב וידבר אדוני אל משה לאמור אך
בעשור לחודש השביעי הזה יום הכיפורים ומקרא קודש יהיה לכם ועניתם את נפשותיכם והקרבתם משל אדוני.
זה מה שנותן את ההסבר למה התחלתי את הפסוקים מראש השנה ולא התחלתי מיום הכיפורים.
כי הפסוק אומר אך בעשור לחודש.
מה זה אך?
זאת אומרת כשאני אומר אך, אך זה מיעוט.
מה באתי למעט?
הרי אם יש לי ראש השנה חג
ויש לי יום הכיפורים חג,
מה זה אך?
גם.
לא אך מיעוט, כן?
חוץ מראש השנה יש לי את זה. מה המיעוט פה ביום הכיפורים?
זה מה שחשוב לראות, שהפסוק ממשיך ואומר,
מקרא קודש יהיה לכם, ובדרך כלל מה זה מקרא קודש?
חג שבתון ואכילה ושתייה.
אי אפשר להגיע למדרגה הרוחנית של קבלת החגים
בלי שיש לנו אכילה או שתייה.
ורק במשפט אחד אני אומר, מה שיש לנו הרחבה במקומות אחרים,
מה שמחזיק לנו את הנשמה בגוף
זה האוכל.
בלי אוכל, הנשמה שלנו לא פה.
זאת אומרת, הדבר המרכזי שאנחנו צריכים בו
להדר, לדייק,
לעשות אותו כמו שצריך, זה אוכל.
בחג הגענו לדרגה רוחנית.
יש לנו יום אחד, נקרא לזה במירכאות כפולות, חג אחד,
שבו אך,
בניגוד לכל השאר,
בניגוד לראש השנה, בניגוד
פסח שבועות,
בניגוד לכל החגים, אך,
מה קורה ביום הזה?
מקרא קודש הוא יהיה לכם, ועיניתם את נפשותיכם.
יש יסוד של עינוי נפש,
וזה דבר שהוא מחודש.
והוא אומר, לא קיים בחגים אחרים.
עכשיו רק,
אולי טיפה אני אגיד את זה לפני שאני ממשיך.
אני שומע לפעמים כל מיני, ככה,
לשם דיבורים.
יום הכיפורים
קבוע וקיים תת-כעד דורות לפני בריאת העולם.
לא להתבלבל.
מה מקום הבלבול?
שאילו ישראל לא היו חוטאים בעגל,
אולי צריך משה רבנו לשמור את הלוחות, ואולי צריך להביא לוחות שניים, ולא היה יורד בשעת הנעילה, ואומר, סלחתי כדבריך,
הנה יום הכיפורים.
זה קבוע, התורה קבועה,
כשמשה רבנו רצה להוריד את התורה, אמרו מלאכי השרת,
לפני הקדוש ברוך הוא, חמדה גנוזה, תתקעת דורות. כמה זה תתקעת?
974. 974. 974 דורות, לא שנים.
974 דורות לפני בריאת העולם, גנוזה בבית גנזיך, חמדה גנוזה.
אתה מוריד אותה לבני אדם, הרי תעביר אותה להם.
עוד לא תתחיל כבר לחלל אותה.
שבת ראשונה היה מי שחילל את זה, לפני מתן תורה.
בסדר? זאת אומרת,
יום הכיפורים קבוע.
הוא התגלה בסיטואציה הזאת,
או שהרבה דברים התגלו בסיטואציה מסוימת.
יכול להיות שהיה משהו אחר, אנחנו לא יודעים.
במציאות, בפועל, זה מה שקרה.
אבל לא זה קבע שיש יום הכיפורים.
כי לפעמים יש אנשים שטועים וחושבים שבגלל שהיה איזשהו דבר, לכן התורה היום היא נראית כך.
אחרי זה לא נצחית.
למה מכירים כרבנות? כי היו עמים פגנים.
הבנתי, שטויות.
אנחנו מדברים על מציאות של תורה שהיא קבועה עוד לפני בריאת
העולם היא התגלתה במקרים איך אומרים הקלדת ארבעה קלידים ביחד
קפץ לנו לחלון העליון יום הכיפורים אבל זה נמצא
זה חשוב לדעת כללית בענייני תורה שהתורה היא קבועה וקיימת
קביעה וקיימת טוב אומרת לנו התורה וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה
כי יום כיפורים הוא לכפר עליכם לפני אדוני אלוהיכם
כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה, ונכרתה מעמאה.
וכל הנפש אשר תעשה כל מלאכה בעצם היום הזה, ועבדתי את הנפש ההיא מקרב עמה.
כל מלאכה לא תעשו,
חוקת עולם לדורותיכם וכל מושבותיכם.
שבת שבתון הוא לכם, ועניתם את נפשותיכם,
ותשאל החודש בערב, מערב עד ערב, תשבתו שבתכם".
הפסוק האחרון עוד נראה,
אבל לשים לב שחוזרים,
אני חושב, שלוש פעמים.
שבת שבתון,
מקרא קודש,
ועינוי נפש.
אלה הם שני הדברים שכתובים בתורה.
במילים אחרות,
איסור מלאכה
ועינוי.
עינוי זה אכילה או שתייה.
אלה הם הדברים
שבהם אנחנו אומרים
חיוב מהתורה.
מצד אחד,
קדושת היום,
איסור מלאכה,
מצד שני, עינוי.
והשילוב הזה לא קיים בשום מקום אחר,
כי מקום שמטענים, היום עצמו הוא יום בעייתי.
המקום היחיד שזה גם עינוי ומצד שני גם קדושה,
העלייה במדרגה זה רק יום הכיפורים.
זה לא הולך ביחד,
כי חיי העולם הזה, קדושת העולם הזה מתבטאת בחיים שלמים מלאים. הווי אומר,
אכילה ושתייה,
ראש השנה,
אחר כך סוכות,
אין שמחה אלא בבשר אלא שמחה אלא ביין.
צריכים לאכול בראש השנה. בשר, מה זה בשר?
בשר בהמה,
חיה בהמה.
עוף זה לא רוצה בשר, פסוק מפורש, בית הציפור,
לא בשר, נכון?
לא בטם,
ביידיש, בשר.
ברור העניין?
יפה. דרך אגב, אומרים לא לאכול מאכלים כבדים, לא לאכול בשר בערב יום הכיפורים, סעודה מפסקת.
מה כן?
עוף,
עוף אוכלים, בשר לא.
בסדר?
עוד פעם, אמרנו לא מנגים, קודם כל את הבסיס,
אבל כדי שנראה את זה.
אז התורה מציית לנו שני דברים,
עינו היא נפש,
ושביתה ממלאכה, יותר נכון,
שביתה ממלאכה ועינוי נפש,
שזה לכאורה תחת ידי סתרי. האמת היא כזאת,
שפעם שאלו את אחד הצדיקים,
איך אתה מתייחס לתעניות?
אז הוא שאל,
מה זה תעניות?
מה זה תענית?
תענית, אני אף פעם לא התעניתי.
צדיק,
אף פעם לא התענה.
הוא אמר, תראו, אני מגיע ליום הכיפורים,
אני כל הזמן בתפילה,
בהתעלות הנפש,
אני רק בערב, פתאום מישהו אומר לי שלא אכלתי כל היום.
לא הרגשתי בכלל שצריך לאכול. למה?
כל כך בהתעלות, יום בשנה,
לא מרגיש שצריך לאכול.
הגיע מוותיקין להתפלל בבית הכנסת,
יש כאלה שישנים גם בבית הכנסת,
ועושה את הכוכבים, הוא שומע את התקיעה, הוא מבין שיש אפשרות
לסיים את היום, אבל באמת צריכים לאכול.
ומה תישע באב?
אמר, תישע באב?
מה זה דיכאון עמוק?
מישהו בדיכאון חושב על אוכל או נזרק,
לא אכפת לו מכלום, את עצמו לא מכיר.
למי יש בכלל תיאבון לאכול בתשעה באב?
זה ברור?
אז אף פעם הוא לא יטענה, אלא שבתשעה באב הוא בדיכאון
וביום הכיפורים הוא בהי.
כמו מלאך לא מרגיש שצריך לאכול.
טוב, אז בסוף יתברר שהוא לא אכל.
אבל זה מה שכתוב פה, שני החלקים.
שביתה ממלאכה, עינוי נפש.
וכמובן, מופיע פה גם העונשים, אנחנו, איך אומרים, מתעסקים
עם הקיום המעשי, העונשים,
אנחנו רואים מישהו אחר שיחפש מה העונש ולפי זה יחיה.
אנחנו חיים לפי מה רצון ה' בעולם.
זה הבסיס שלנו.
בכל מקרה,
הפסוק האחרון,
ופה הוא חשוב, חשוב ביותר.
שבת, שבתון הוא לכם,
הווה אומר, שביתה ממלאכה, שוב,
והיניתם את נפשותיכם.
עינוי נפש, הווה אומר,
אכילה ושתייה.
ממשיך הפסוק ואומר,
בתשעה לחודש בערב,
מערב עד ערב, תשבתו שבתיכם.
שואלים חכמים בגמרא,
תחליטו.
פסוק כז אומר, אך בעשור לחודש השביעי יום הכיפורים והיניתם את נפשותיכם.
פסוק כב אומר, בתשעה לחודש בערב, בערב עד ערב תשבתו שבתיכם.
לשון הגמרא, אם
תשיעי לא עשירי, ואם עשירי לא תשיעי,
תחליט.
אמרת מקודם,
בעשור. עכשיו אתה אומר לי בתשיעי.
מכאן
שיש דין תוספת
יום הכיפורים מהתורה.
צריך להתחיל להתענות בתשיעי,
להגיע לעשירי
עד מוצאי העשירים.
מכאן אמרו חכמים שיש דין תוספת,
יום הכיפורים.
זאת אומרת, ביום הכיפורים אני חייב
להפסיק לאכול מבעוד יום.
המנהג הרווח בירושלים,
40 דקות לפני השקיע.
המנהג הרווח במקומות אחרים,
20 דקות, חצי שעה,
ישר מפלג המנחה.
אבל הדין הזה של תוספת הוא ביום הכיפורים.
פה אני אוסיף ואומר
שיש מי שאומר שאם ביום הכיפורים
שקדושתו, חומרתו
פחותה משל שבת,
צריכים דין תוספת,
קל וחומר שבשבת צריך. אז אם ביום הכיפורים זה כתוב, אז ברור שבשבת גם דין תוספת שבת הוא מהתורה.
יש מי שאומר, לא,
ביום הכיפורים כתוב תוספת.
באו חכמים ואמרו, אם ביום הכיפורים כתוב תוספת, בואו נתקן את זה גם לשבת.
ממילא דין תוספת שבת הוא לרבנן.
ויש מי שאומר
שביום הכיפורים, נכון, כתוב בתורה שיש דין תוספת,
בשבת אין דין תוספת לחלוטין.
מה נפסקה ההלכה?
שיש דין תוספת.
זה ראית, זה רבנה, לא משנה לי.
יש דין תוספת.
משהו
צריך להוסיף.
ואנחנו שמהדרים בנושא הקדושה, חיים בארץ ישראל
וכבר קדושה,
לומדים תורה, מקיימים מצוות בארץ ישראל וקדושה בתוך קדושה,
קודש קודשים,
אתה יודע, זה מדרגה.
מדרגה.
אנחנו במדרגה כזאת, אנחנו מצדדים בדברי רבי יוסי.
עמאר רבי יוסי, אי חלקי,
ממכניסי שבת מטבריה, וממוצאי שבת מציפורי.
מדוע?
טבריה יושבת למטה, צד מערב זה קיר.
טוב, היום בנו בקיר, אבל בסדר, זה צוק.
השמש
לא נראית מוקדם מאוד, מתחיל להחשיך מוקדם.
מקבלים שבת מוקדם.
לא מדברים פה על שעונים,
דיברו פה על מציאות,
טבע.
אז אם חלקים ממכניסי שבת בטבריה, כמה שיותר קדושה,
אבל בטבריה גם מוצאים שבת מוקדם,
קני החושך מוקדם,
אבל לא, לא, מוצאי שבת בציפורי. איפה ציפורי?
ליד מצפרשן, היה שם בין
צומת גולני למוביל.
זה ברור,
היום צומת, מחלף, מחלף גולני, מחלף המוביל.
פעם היה צמתים.
שם למעלה.
מה המיוחד שם למעלה?
שרואים את הים התיכון.
ואז השקיעה היא מאוד מאוד מאוחרת,
מחשיך מאוחר.
אומר רבי יוסי, תן לי כמה שיותר קדושה.
אני פה בארץ ישראל,
תן לי לקבל שבת מוקדם ולהוציא שבת מאוחר.
בסדר, אנחנו שואפים לזה.
כמה שיותר קדושה.
אלא שיש מישהו שבכלל אין חובה, יש מישהו דרבנן, יש מישהו דאורייתא,
אבל ביום הכיפורים זה חובה דאורייתא.
ואומר, ביום הכיפורים,
להדר בכניסת יום הכיפורים הוא רציתו.
כמובן,
כמובן שאנחנו לא מוסיפים איסורים על מה שאסור.
זאת אומרת, ברגע שבאמת היה צאת הכוכבים עם דין תוספת,
עוד רבע שעה
מצאת הכוכבים,
זמן צאת
יום הכיפורים,
לא להמשיך להתענות.
בסדר? אין עניין
להוסיף גם בעינוי.
איזושהי סיבה.
קדושה אוהבים, אבל עינויים לא אוהבים.
אנחנו אוהבים לחיות טוב.
בסדר? זה חשוב פה.
בכל מקרה, התורה מדברת איתנו על שני דברים,
על קדושת היום ועל עינוי.
והדבר השלישי, שהוא בעצם נספח פה אבל הוא גם דבר חשוב,
זה הנושא הזה של דין תוספת שבת.
טוב, בכל מקרה, לענייננו, אנחנו נראה את סימן תר יב.
סימן תר יב,
אתם יודעים מה? אולי אפילו תר יא.
אפשר גם תר יא.
בסדר?
יום הכיפורים,
אמרנו שמדברים על עצם היום,
עצם המצוות או האיסורים.
יש לפני, יש אחרי, בשיעור הבא נראה ככה קצת יותר.
יום הכיפורים ללא כיומו לכל דבר.
ומהם הדברים האסורים בו?
שים לב, מלאכה,
אכילה ושתייה. שמים לב לשני הדברים שמצרף אותם ביחד על שולחן ערוך.
מלאכה, אכילה ושתייה, כי זה בעצם מה שכתוב בפסוקים.
עינוי ואיסור מלאכה.
רחיצה,
מלאכה, אכילה ושתייה.
מוסיפים רחיצה, שיחה,
נעילת הסנדל ותשמיש המיטה.
ואין חיוב כרת אלא על מלאכה ואכילה ושתייה.
למה?
כי זה בדיוק מה שראינו בפסוקים בפרשת אמור, פרק כג,
ויקרא,
ראינו שם את העניין הזה של אכילה, שתייה ואיסור מלאכה.
אומר על שולחן ערוך כל מלאכה שחייבים עליה בשבת,
חייבים עליה ביום כיפור.
בדיוק אותם ל״ט אבות מלאכה.
מה שאסור בשבת, אסור ביום כיפור. זה לא כמו יום טוב,
שביום טוב מלאכת אוכל נפש מותרת.
יום כיפור הוא דומה יותר מבחינת האיסורים לשבת.
וכל שבשבת פתור אבל אסור, גם ביום הכיפורים כן.
אלא שבשבת, והגענו פה לעונשים, שאנחנו קצת
קראנו אותם אבל לא הסברנו יותר,
אלא שבשבת זדונו בסקילה, ויום הכיפורים זדונו בחרת.
וכל שאסור לטלטלו בשבת, אסור לטלטלו ביום הכיפורים.
והתירו לקנב ירק
ולפצוע אגוזים מן המלכה ולמעלה
כשחל בחול.
והעידנא נהגו לאסור.
להתחיל לעשות סלט,
כדי שלא יצטרכו במוצאי יום הכיפורים לחכות המון זמן.
אז לחתוך ירק. ומה אומר השולחן ערוך?
עאידנא, מה זה עאידנא?
זמננו. זמננו של מי?
של השולחן ערוך כבר,
כן? וגם קודמים לו, הוא לא המציא את זה.
כן, עאידנא, נהגו לאסור. למה?
הרבה פעמים קורה, וזה מה שקרה פה, אני אראה את המשנה הברורה,
תראו,
המשנה הברורה אומרת את זה. לפי שבדורות האחרונים
התחילו לקלקל ולמהר לעשות דברים אלו קודם המנחה,
לפיכך ביטלו ליתר דקניבת ירק ופציעת אגוזים לגמרי.
בסדר?
רואים שאנשים מתחילים
לא לשמור, איך אומרים, על גבולות גזרה.
מתחילים יותר מוקדם
ויותר דברים.
ואמרת לו, זה מותר, אם זה מותר, למה זה מותר וזה אסור?
אז כבר הכול מותר. בקיצור,
ברגע שלא לומדים טוב, איך אמרתי פעם?
בן אדם שלא לומד, יש לו שתי אפשרויות.
או שהוא נפל לקרשים,
סליחה בוא לא אמר ככה, בן אדם שלא לומד נפל לקרשים.
או שהוא נפל לגובה, או שהוא נפל לעומק.
מה פירוש?
אדם שלא יודע,
או שהוא מחמיר על כל המערכת,
הוא לא יודע מה מותר,
הוא לא למד.
הכול אסור. איך אמר למישהו? אצלכם הכול אסור. זה אסור, זה אסור, זה אסור.
גמרנו. היום כיפורים הכול אסור. אין יותר מה ללמוד.
הכול אסור.
שבת הכול אסור.
למה הוא אומר את זה?
כי הוא לא למד.
מצד שני, יבוא בן אדם שלא יודע,
אם הוא לא יודע מה הוא יגיד.
למה אסור? הכול מותר.
מי היחיד?
כן, קבוצה, אוכלוסייה.
היחיד
שיודע מה מותר ומה אסור ויכול לבוא ולהגיד באמת מה מותר ומה אסור,
זה מי שישב ולמד.
מי שיושב ולומד, יודע באיזה מקומות מותר, באיזה מקומות אסור, באיזה מקומות אפשר להכיר,
באיזה מקומות אפשר להחמיר
או כדאי להחמיר.
מי שלא, בא לך למערכת קבועה,
פעם מישהו אמר לו, זהו זה,
עד סוף החיים.
יכול להיות שאמר לו דברים נכונים,
אבל
מסגרת כזאת שהיא לא ממצה את האפשרויות.
התפקיד שלנו זה מיצוי הקיים.
אמרנו פעם, לא מצוינות, אלא מיצוינות.
תכניס את היוד, את שם השם באמצע.
ואז אתה ממצה את מה שיש בך.
המצוי בא על ידי זה שאני לומד מה האפשרויות.
טוב, אומר על שולחן ערוך
שהיום אין דבר כזה.
כל מה שאסור ביום אסור גם בלילה.
וממתי אסור בלילה?
בתשיעי לחודש בערב, בערב עד ערב תשבתו שבתכם. הווה אומר תוספת.
במילים אחרות, מתי כניסת
יום הכיפורים בירושלים?
נגיד,
הבדוקים נשקיעה, כמה זה? שש?
נגיד השנה. שש וחמישה.
שש וחמישה אנחנו אחרי הכול.
זאת אומרת, אחרי צחצוח, שיניים,
הבית מסודר ומאורגן.
צריך כל מה שצריך.
הכול מסודר ומאורגן, שש וחמישה עזבנו את הבית,
שש ועשרה, מתחילים תפילה.
ספרדים, לך אלי תשוקתי, הווידוי הגדול הזה.
בסדר? זה דבר יסודי.
טוב,
איך?
לא חייבים, אפשר, לא חייבים.
טוב.
האוכל ביום הכיפורים, אומר השולחן ערוך, תרשיוט בית,
ככותבת הגסה חייב,
והוא פחות מקבצה מעט.
אנחנו אומרים בעצם כזית וחצי.
ושיעור זה שווה לכל אדם, בין לננס,
בין לאורג מלך הבשן.
כל האוכלים מצטרפים לשיעור זה, אפילו מלח שעל הבשר וציר שעל הירק,
אבל אכילה ושתייה אינן מצטרפות.
נשים לב לדבר הזה שאנחנו אותו אומרים
לגבי
אם מישהו חס ושלום יש לו איזשהו היתר מרב וכל אחד צריך היתר פרטני,
אין כאן היתרים גורפים.
היתר פרטני לאדם מסוים בעקבות מצב רפואי מסוים,
אישי,
לאכול שיעורים, מה שנקרא.
לשתות לשיעורים.
זה בדיוק העניין של השיעור.
בסדר?
שתייה לבד, אכילה לבד.
מותר לו שיעור שתייה ומשיעור אכילה באותו זמן. זה לא מצטרף אחד לשני.
אבל רטיבות, רוטב, ציר, שהיה לגבי האוכל,
נחשב כחלק מהאוכל.
בסדר? ושים לב לדבר.
אפילו שזה נוזל, אבל הוא קשור לאוכל.
אומר השולחן הוא חכן וחזר ואכל.
אם יש מתחילת אכילה ראשונה
עד סוף אכילה אחרונה כדי אכילת פרס,
מצטרפים, ואם לאו אין מצטרפים.
זאת אומרת, אם אני רוצה שלא יצטרף לי האוכל,
כמות האכילה שאכלתי בלי שאני מבין,
זאת אומרת, בלי שאני עובר על האיסור הממשי של אכילת כותבת הגסה,
זה צריך שיהיה כדי אכילת פרס. כמה זה שיעור אכילת פרס?
יש שאומרים ארבע ביצים ויש שאומרים שלוש ביצים,
במילים שלנו, מבחינתנו,
בין שבע לתשע דקות.
זאת אומרת,
אם בן אדם אוכל את השיעור שעדיין לא מתחייבים בו,
אסור לאכול כלום, הווי ידוע,
חצי שיעור אסור מהתורה,
כן, צריך לדעת את זה.
אין דבר כזה טוב
שאדם מותר לו לאכול משהו,
או בשבת לעשות איזושהי מלאכה, חצי מלאכה,
או באיסור מאכלות אסורים, הוא אכל חצי כזית.
כשהוא אכל חצי כזית, כשהוא עבר חצי איסור,
לא מחייבים אותו בעונש הקבוע בחוק,
אבל קלקול נעשה,
איסור נעשה.
במילים שלנו, חצי איסור, חצי שיעור,
איסורו מדאורייתא.
נקרא לזה את המושג של חכמים.
חצי שיעור הוא אסור מהתורה.
אלא שבשעת הצורך, כשאין ברירה,
אז הוא אומר, טוב, אם עשית חצי שיעור, לא התחייבת בעונש
הקבוע בחוק,
לא ביטלת את היום. זאת אומרת, בן אדם שאוכל, למשל, לשיעורים,
הווי אומר,
את הכמות
שהיא לא אסורה עד מרחק, זאת אומרת בהפרשים של אכילת פרס,
כן, הוא בעצם נחשב שהוא צם ביום הכיפורים.
יש כאלה שאומרים להם לאכול כמות שלמה,
אין ברירה, כוח נפש דוחה הכל,
אבל לגבי האכילה של שיעורים,
זה רק במקרה שאין שום ברירה אחרת.
ואנחנו אומרים
כלומר,
מסיום האכילה עד תחילת האכילה הבאה, או מסיום השתייה עד תחילת השתייה הבאה,
לפחות שבע דקות.
יש מי שאומר יותר,
לפחות שבע דקות,
ברגע שיש הפרש כזה, לא נחשב שהאדם אוכל ברצף,
אלא הוא אוכל, מה שנקרא, לשיעורים, והוא נחשב כאדם שמתענה ביום הכיפורים, הוא לא ביטל את התענית.
כשחס ושלום,
מי שצריך,
אין דבר כזה.
שאוכל רגיל.
אם יש צורך, עוד פעם, זה פרטני,
זה אישי.
כל אחד לפי מה שהוא מברר אצל הרופא מה הבעיה, ובא לרב כדי להבין
מה מותר לו ומה אסור לו.
ולכן, באזור שיעור של,
נקרא לזה כך, 25 סמ״ק, 25 גרם לכל הדעות, לכל השיטות,
יש אפשרות פעם בשבע דקות,
אם מישהו צריך.
בסדר? שותה מים, 25 סמ״ק. עשיתי חשבון פעם למישהו
שהיה צריך
בעיות בכליות, אבנים בכליות, אסור לו לצום.
יכול לעשות נזק גדול.
יכול לעשות נזק גדול.
אמרנו לו 25 סמ״ק פעם בשבע דקות, זה אומר באזור 220 סמ״ק בשעה, נכון?
כמה זה בעשר שעות?
זה יותר מ-2 ליטר.
ביום זה כמעט 3 ליטר.
זה יותר ממשהו ששותה כל יום רגיל.
אז אני חושב שהוא צם.
בסדר?
אז לכן צריך כל דבר פרטני, לקבל הדרכה מרב,
ולא לרחם על הרב.
בשביל זה הוא קיים, לענות על שאלות.
כן, מה השאלה?
ברוך אתה אדוני אלוהינו מלך העולם, כשהכולם לא...
מה פתאום?
סימן תרטז,
בסדר?
זו השאלה שלך.
ילדים קטנים,
התינוקות מותרים בכל אלה. מה זה בכל אלה? כל מה שרציתי ללמד.
מהסימן הזה, תרשת ב',
עד תרשת טו',
בסדר?
חוץ מנעילת הסנדל,
שאין חוששים כל כך אם לא ינעלו.
קטן בין תשע שנים שלמות
ובין עשר שנים שלמות.
מחנכים אותו לשעות.
כיצד היה רגיל לאכול בשתי שעות ביום, מאכילים אותו בשלוש.
היה רגיל לאכול בשלוש, מאכילים אותו בארבע. לפי כוח הבן, מוסיפים לענות אותו בשעות.
בין אחת עשרה, בין זכר ובין נקבה. מטענים ומשלימים מדברי סופרים כדרך הלכה במצוות.
ברור.
חינוך.
שנה, שנתיים לפני הבר-מצווה, בת-מצווה,
אפשר
לחנך לתענית שלמה. אבל לא קודם.
אני זוכר שתמיד היינו גיבורים גדולים,
והאבא אומר, אתה עכשיו הולך לאכול.
אבא, יש לי כוח.
עוד משתוללים עם הילדים, אתה יודע.
יש לי כוח, אתה עכשיו הולך לאכול.
יש הלכה.
אל תקפוץ לי על מדרגות.
מי שמקיים את ההלכה לפי סדר, ימשיך אותה כל החיים.
לפעמים הקיצורי דרכים,
אנחנו אחר כך
שואלים שאלות.
תגיע לכל מקום שאתה צריך להגיע בזמן המתאים.
כשקופץ מהר גם נופל מהר.
אז דבר רע חשוב, בכל התחומים של קיום מצוות,
כללית אני אומר על זה.
ואם אנשים חושבים,
הילדים שלי, אני יודע מה, כל מיני כאלה דברים,
עזוב, עזוב. הילד שלך אין כמוהו בכל העולם.
אין כמוהו.
אבל שיתנהג כמו כולם.
בסדר?
היה לי מקרה כזה גם.
אחד הילדים שלי רצה
זה היה משהו בתלמוד תורה היה, לא משנה מה.
אמרתי לו, בוא, יש רב, הולכים לישון.
היום נכנסנו,
ראש הישיבה, הרב שפירא, זכר צדיק לברכה.
אז אמרתי לו, הרב, בן, יש שאלה.
שואל את אבא שלו, לא, שואל את הרב.
היה בן עשר, אחד עשרה. שואל את הרב, כן, מה השאלה?
תשובה ברורה של הרב שפירא.
מה עושים כל הילדים בכיתה?
תעשה גם אתה.
אחר כך, בזדמנט הראשון, הוא שואל אותי, הרב,
באמת שבא ממנו, או ש...
זו אווירה מבחוץ או משהו כזה, זה לא ממנו.
אבל היא, לא משנה.
שנייהם כמו כולם.
זה קרה, כי לפעמים אנשים חושבים שקופצים על מדרגות,
וואו, גאון, ידידי.
את הגאונים תשאיר אותם שיצאו בזמן.
בינתיים, שימשיך לגדול כמו שצריך לגדול.
אתה יודע, כאלה שלא משחקים, הילדים כשהם קטנים, הילדים משחקים אחרי הבר-מצווה.
הרי בסוף כולם משחקים, נכון?
היית מישהו שלא קופץ על עצים?
לא משחק כדורגל?
ראית?
אם לא לתת לו קשור הקטן, תלמד משנויות, תלמד זה, תלמד זה. מכירים את ההורים האלה?
הילדים הצדיקים.
תלמד, תלמד, תלמד, תלמד.
בגיל 14 מה הוא עושה?
עכשיו הוא הולך לשבת לשחק כדורגל.
זה סדר לגדילה.
טוב, יאללה, לא הנושא שלנו. בכל מקרה לענייננו, בסדר?
זה הנושא שהצולחן הערבי מדבר עליו.
נמשיך קדימה.
סעיף A אומר לנו,
ראינו לחיוב כרת או חטאת אבל איסור האיכה בכל שיעור זה מה שאמרנו
שחצי איסור
חצי שיעור
אסור מהתורה.
טוב.
תרשות ג',
סליחה,
סעיף ט' בתרשות ב',
דיברנו על אוכל.
השוטה ביום כיפור מלא לוגמר
חייב ומשארים בכל אדם לפי מה שיעור. מה ראינו על אוכל?
האכילה שווה לכל אדם בין לננס
בין להורג מלך הבשנה. והשתייה?
זה הולך?
לפי האדם.
או משערים בכל אדם בפי מה שיעור, הגדול לפי גודלו, והקטן לפי קוטנו, ולא מלוא דוגמב ממש, אלא כדי שיסרקנו לצד אחד בפיו, וייראה
כמלוא דוגמב. והוא פחות מרביעית באדם בינוני.
וכל המשקיעים מצטרפים לכשיעור.
עוד פעם, אמרנו 25 סמ״ק, זה חומרה גם.
תקפו לו אולי 30, כן? אין בעיה,
אפשר לשתות פעם בשבע דקות.
אבל כדי שנהיה שקטים, לדעתי זה מספיק ביותר.
מי ששותה פעם בשבע דקות
שני שלוקים, זה ממש מרווה את הגוף.
רק מה שחשוב זה,
אמנם אנחנו כבר נמצאים יום קודם,
אבל מה שחשוב ביותר זה
שלשתות המון כבר מעכשיו, כבר מאתמול.
כי אם שותים ביום שלישי אחרי הצהריים, בערב יום הכיפורים אחרי הצהריים שותים הרבה,
תוך שעה זה יוצא החוצה.
צריכים לגרום לכך שייצא ויישאר הגוף רווי.
זה מה שחשוב.
בין לגברים וקל וחומר לנשים,
שאצלם הסיסמוגרף הוא יותר גדול,
הוא יותר עדין,
שכל שינוי קטן יכול לגרום
לאובדן נוזלים, מה שנקרא.
אז לשתות הרבה הרבה הרבה, כמה שיותר מוקדם לפני,
לא ברגע האחרון.
טוב, זה לגבי שתייה.
שתה, סיפיות, שתה מעט וחזר ושתה.
אם יש מתחילת שתייה הראשונה, עד סוף שתייה האחרונה כדי שתייה רביעית,
מצטרפים לקישור.
ואם לאו, הם מצטרפים.
ושראו ששיעור צירוף השטויות כדי אכילת פרס, כמו צירוף האכילות, וזה מה שאמרנו בתחילה.
בסדר? בין שטויה לבין האוכל,
פעם בשבע דקות, את השיעור המותר למי שנזקק. עוד פעם,
לאדם שלא נזקק אין שום היתר.
יש אפילו לא לנגוע באוכל.
טוב, אישה שמאכילה את הילדים,
בעל שמאכיל את הילדים,
אז אין לו ברירה, הוא חייב לנגוע באוכל.
אבל אדם אחר גם לא מושיט ידו לאוכל.
תרש יג אסור לרחוץ ביום הכיפורים, בין בחמין,
בין בצונן, ואפילו להושיט אצבעו במים אסור.
אם יהיו ידיו ורגליו ושאר גופו מלוכלכים בטיט או בצועה,
או שנטף דם מחותמו,
מותר לרוחצם שלא עשו אלא רחיצה של תענוג.
ולכן,
נוטל אדם ידיו שחרית.
אמרנו, למה נוטלים ידיים שחרית? שתי שיטות.
ראש רשב״א,
למה נוטלים ידיים שחרית?
ידיים המסקניות או
רוח רעה.
הרי אומרים, בידך הפקידו רוחי.
אחר כך המחזירים נשמות, נפגרים מתים.
כיוון שהיה פגר מת, יש טומאה.
על שתי השיטות אנחנו פוסקים.
החליטה גם אם מישהו ישן
עם סרבל חסין אש וכפפות נומקס,
אתה צריך לטועל ידיים בבוקר.
נכון?
הוא לא נגע בשום מקום, אין שום דבר.
ישן עם כפפות,
סרבל, הוא לא יכול לגעת בשום מקום.
בכל זאת, בגלל הרוח רעד, צריך ליטול ידיים.
בסדר, זה ברור. שתי השיטות נפסקו להנחה.
בכל מקרה,
כיוון שצריך ליטול ידיים,
מברך את דעת ידיים וייזהר
שלא ייטול, אלא עד סוף קשרי אצבעותיו,
ואומר עד,
רואים סוף קשרי אצבעותיו.
זה בעצם מה שמותר לנו,
ליטול ידיים. וכן למי שהונח לשירותים
או מגע במקום
שלא צריך לנגוע וצריך לחוץ ידיים,
עד סוף קשרי האצבעות.
מינימום של מינימום.
אז למה אנחנו באמצע השנה נוטלים ידיים עד
פרק היד?
כי זה לכתחילה.
לכן יש כאלה
שבמוצאי יום הכיפורים,
לפני שרוצים לאכול,
לפני ברכת לבנה, מה עושים?
הולכים לטול ידיים, אז מידת חסידות, זה לא חובה.
מידת חסידות בלבד.
כוהנים נוטלים ידיים עד הפרק,
עד הפרק, אבל נותנים ידיים לברכת כהנים,
כי זה שתי נטילות נפרדות.
יש פה כהן?
יש פה כהן?
אין פה כהן.
שור, בית ראש ובית כהן.
טוב, ראש הישיבה חופף עלינו כל היום, הוא כהן,
רוחו נמצאת בכל מקום במכון,
אז יש לנו פה כהן.
בכל מקרה, תמיד,
גם כהן שנטל ידיים
והוא עם קרוקס, לא יודע מה, לא צריך לפתוח את הנעליים,
כשהוא רוצה לעלות לברכת כהנים, צריך לטול עוד פעם ידיים.
למה?
יש הבדל בין נטילת ידיים
ליום-יום לבין נטילת ידיים לעבודה.
זה כמו חולין ותרומה.
ונטילה בדרגה יותר גבוהה, אותה נטילה,
אבל לצורך, המחשבה צריכה להיות לצורך עבודה. אז אם הוא נטל לצורך העבודה כבר לפני שהוא בא לבית-הכנסת,
קשה לו ללכת, לא יודע מה, אין בעיה.
אבל הוא חייב שתהיה נטילה נוספת.
טוב.
אם הטיל מים ושפשף בידו, עשה צרחה וקניח, מותר לרחוץ,
דאב אל ידיו מלוכלכות.
ובכל מקרים, מבחינתנו, שכנסים בחדר שירותים,
כן, בחדר שירותים אנחנו יודעים שזה כבר דורש
נטילה. עצם הכניסה למקום, מקום שטומאה,
כבר דורש נטילה, אז בשכנס השירותים, גם אם לקחת רק נייר
כדי לקנח את האף, אז הוא צריך
לטול ידיים אחר כך, כמו מי שהיה בשירותים.
ההולך לבית המדרש, סעיף ה',
או להגביל פני רבות. טוב, נכנס במים, אפילו שלא צריך, אין לנו את זה היום.
בכל מקרה, סעיף יא אומר לשולחן ערוך.
מי שראה הכאבי בזמן הזה ביום הכיפורים, ימלך ומקנחון במפה ודיו,
ועם יבש או שנתלכלך ווחץ מקומות ורווחים בו לבד ומתפלל.
ואסור ללחוץ גופו ולטבול אף על פי שבשאר ימות השנה הוא רגיל לטבול לתפילה.
בסדר? זה שולחן ערוך, ויש מה המקובלים שכתבו
שילך לטבול.
אבל המקוואות סגורים, איפה הוא יעשה את זה, אני לא יודע.
תשעה קבין, מים שאובים, הווה אומר, 13 וחצי ליטר זה, שיטת המקובלים, לפי מרן
בשום אופן לא טובלים. ובאמת,
בעיה גדולה, אני רק אולי אזכיר את הדבר הזה, כיוון
ששנים האחרונות
יותר מדי אנשים התקשרו
לשאול את השאלה הזאת,
כי חכמים מתייחסים מאוד בחומרה
לעניין הזה של
תראו, בתרשת טו, בסעיף ב', בואו נקרא את זה, כי
קשה לי להוציא את הדברים האלה
לא בגלל החוסר נעימות, אלא בגלל חומרתם.
בדברים חמורים אני מעדיף.
אנחנו רואים שאנשים יראו את זה לבד,
כן, שנהיה יותר חיוביים ויותר חינומיים.
השורן ערוך בסימן תרשת טו, בסעיף ב', אומר
הרועה כלי בניל יום הכיפורים ידאג כל השנה.
ואם עלתה לו שנה, מובטח לו שהוא בן העולם הבא.
יש את המקל ויש את הגזר.
טוב, אבל שאף אחד לא יחפש את זה.
דבר אחד לשים לב, אני אומר,
לעניין הזה.
יש דבר
שהוא גורם,
לדעתי ברור,
לעניין הזה.
לא לישון תחת מזגן ביום הכיפורים.
לא לישון במקום שאתה חשוף למזגן.
כי ברגע שהגוף מתקרר מהמזגן, הוא מתחמם מבפנים.
הכול ברור עכשיו?
אתם מבינים מה אני מדבר?
ולשנים האחרונות,
כשאני שומע את הטלפונים במרצאי יום הכיפורים
של האנשים שממש בלב שבור,
הרב, מה קרה לי? ואני אומר, ישנת תחת מזגן, והתשובה היא חיובית.
פטנט של הרב בן טוב, זכר צדיק לברכה.
רק על המקום,
על הגוף,
לשים שמיכה חמה.
קפל שמיכה, רוחב,
על המקום, לא רגליים.
בסדר?
זה נכון לכל השנה.
נכון לכל השאר.
יש עוד דבר,
ראיתי אותו דווקא אתמול.
אתם יודעים, אולי גם אני אגיד אותו על אף שזה לא שייך לפה.
חשוב אבל הדבר הזה.
הכף החיים מביא
שביום,
כן,
הכף החיים בסימן תר יט,
סעיף קטן מט שרוצה שירשום לעצמו.
בליל יום הכיפורים נוהגים לקרוא תחר כל סדר תפילת ערבית
ארבעה מזמורים הראשונים שבספר תהילים.
בסדר?
בסידורים, ספרדים לפחות מופיע, אשכנזי, בסדר?
לא יודע אם שם מופיע, אבל אני חושב שגם מופיע.
אתה יודע, נוהגים לקרוא רק כל ספר תפילת ערבית ארבעה מזמורים רשומים של ספר תהילים, והם
אשרי
אשרי האיש אשר לא הלך
למה רגשו גויים
מזמור לדוד
למנצח מנגינות עד לבטח
וסגולה היא כי יש בהם יש תיבות.
מה זה יש?
שלוש מאות ועשר תיבות.
עם ארבעת המזמורים,
כן, מזמור,
כמניין קרי,
שי, כמניין קרי,
ומי שקורא אותם ומכוון בהם לא יראה קרי בליל יום הכיפורים ההוא.
בסדר? לשים לב לדבר הזה. זה פטנט שראיתי אותו השבוע,
שבת האחרונה ראיתי את זה.
לדעתי אפשר להשתמש בזה כל פעם.
וזה מופיע מכתבי הארי.
אבל כותב לנו הכפחיים שכל הסיבה שאומרים את ארבעה פרקי תהילים זה
להישמר
מקרי על-ידי 310 מילים
של ארבעת הפרקים הראשונים.
אז מה, איך אומרים?
ברגע זה גילינו שגולה
נוספת
על שאר כל הדברים,
וכמובן אדם צריך להיזהר מבחינה פיזיולוגית.
מבחינה פיזיולוגית הווי אומר שהוא ייקח משהו חם
וישים על המרכז של הגוף,
לא על הרגליים.
בסדר? זה היסוד לכול.
טוב, דבר נוסף זה, אסור לסוך, אפילו מקצת גופו,
אפילו אינו אלא להעביר הזוהמה, אבל אם הוא חולה אפילו אין בו סכנה שיש לו חטטים בראשו, מותר.
אסור לנעול סנדל או מנעל של אור,
אפילו קבע קטייה וכיוצא בו, אפילו של עץ ומכופה אור, אסור.
עבל של גמר ושל קש או של בגד או שרמינים, מותר אפילו לצאת בהם לרשות הרבים.
זה בדיוק מה שאנחנו אומרים
ביסוד הזה של ניהלת הסנדל.
במילים אחרות,
כיסינו,
כיסינו את כל הלכות יום הכיפורים
בזמן קצר.
עברנו את הסימנים.
נכון שיש עוד הרבה מה לדבר,
אבל באופן עקרוני ראינו מה דין תורה ומה
הדינים האחרים, ובעזרת השם שהקדוש ברוך הוא יזכה אותנו
שאנחנו
בעזרת השם
נזכה לשמור על יום הכיפורים כהלכתו,
נזכה להיות בטהרה,
נזכה להיות בקדושה.
מתוך כך הקדוש ברוך הוא יגל אותנו גאולה שלמה,
נזכה לבניין בית המקדש במהרה בימינו אמה.
אנחנו, הפסקה של שתי דקות,
דקה וחצי,
ולאחר מכן את העניין הזה של סדר התפילה וההתייחסות שלנו ליום הכיפורים,
ופה הבאתי, צילמתי מתוך כחפיים, שנראה את זה קצת בצורה יותר רחבה.
בסדר, אז דקה וחצי, התאוששות מה שנקרא.
