כבר מעכשיו חלק מהפוסקים, כל אכילה, כל שתייה זה כבר מצווה
של אכילה בט' בתשרי,
אז אנחנו מכוונים,
היה בני ראוי לפתוח פה שולחן.
ומה שנעשה בשיעור הזה, בעזרת השם,
אנחנו בדרך כלל לומדים פה סיפורי מעשיות כאלה ואחרים.
היום אנחנו נלמד סיפור, אבל הסיפור הזה הוא בעצם
דרך משניות.
דרך משניות זה כתוב בשפה הלכתית אבל בעצם זה מספר סיפור
והסיפור הוא סיפור ההכנה ליום הכיפורים
ואיך הכהן הגדול בעצמו נערך,
מתכונן ליום הקדוש הזה ומכיוון שהכהן הגדול הוא בעצם
סוג של שליח, לא סוג, הוא שליח של כולנו, בעצם כל עם ישראל מלובש פה אז זה גם אנחנו, איך אנחנו מתכוננים
ליום הזה שעוד מעט הוא מגיע. אז אנחנו נלמד את פרק א'
במסכת יומה,
וננסה דרך המשניות להבין עקרונות.
בסדר? זה מתאים לכם?
נתנאל, אתה מאשר את השיעור הזה?
יש אישור מהנהלה? יפה.
נתחיל.
שבעה ימים קודם יום הכיפורים מפרישים כהן גדול מביתו ללשכת פלהדרין,
ומתקינים לו כהן אחר תחתיו שמא יאירע בו פסול.
רבי יהודה אומר, אף אישה אחרת מתקינים לו, שמא תמות אשתו,
שנאמר, וכיפר בעדו ובעד ביתו, ביתו זו אשתו.
אמרו לו, אם כן, אין לדבר סוף.
זה הפתיחה, בסדר?
התחלה של התנועה, של התיקון,
של הכהן, קודם כל הפרק הזה הוא פרק מעניין, הפרק הזה, הרמב״ם אומר שזה הלכה למשה מסיני, למרות שזה נראה כזה פרק
שהוא לא הלכה למשה מסיני.
ושבעת הימים שמתוארים כאן,
אלה בעצם שבעת הימים הנוראים.
כי הימים הנוראים,
כשתורידו מהם יומיים ראש השנה ויום אחד יום כיפור,
נשארתם עם שבעה ימים. אז בעצם בימות החול של הימים הנוראים, הכהן הגדול,
זה מה שעוסק על מה שמתואר במשנה.
והמשנה מתחילה מזה שמפרישים כהן גדול מביתו.
כאילו הוא עובר לגור בתנאי פנימייה
בבית המקדש.
במקום שהוא כל יום יחזור הביתה,
ג'וב, כן, כזה, הוא עובר לגור
שבעה ימים בבית המקדש. מה הסיבה?
הסיבה היא שבעצם הבית
מבטא עבור כולנו סוג של איזה, נקרא לזה, אזור נוחות,
סביבה בטוחה, אזור מוכר ורגיל,
וכנראה בשביל ליצור שינוי
צריך
מדי פעם לצאת מהאזור הזה,
ללכת למקום אחר.
אפילו הכהן הגדול,
בימים הללו, הוא יוצא מהבית.
אפשר להגיד שבעצם יש פה איזה אולי קונספירציה של חז״ל, כי יש כל כך הרבה שעות של תפילות וסליחות שאנחנו באמת הרבה לא בבית. ויש גם מנהג כזה
מאוד מעניין, שיש מנהג שביום כיפורים יש כאלה שהולכים לבית הכנסת ולא חוזרים הביתה.
ישנים גם בלילה בבית הכנסת וגם בצהריים, לא חוזרים הביתה. כאילו,
אני יוצא לאיזה מקום אחר.
חלק מהשינוי
הרבה פעמים תלוי במשנה מקום.
כשאדם נמצא בתוך, אפילו כל מי שכאן טס לחו״ל,
אז כשאתה מגיע למקום של זר,
הלב הוא יותר נשבר.
אתה לא מבין את השפה, אתה לא מבין את ה...
אתה נמצא במקום יותר רגיש כזה.
אז הכהן הגדול יוצא מהבית.
כאילו זה איזשהו ניסיון לזעזע את העולם המוכר והבטוח והרגיל.
אני יודע בדיוק בבית שלי איפה הקפה, איפה התה, איפה החומחום. אני בעיניים עצומות מסדר את הכול,
פתאום אני מגיע למקום אחר, אז קודם כל
מפרישים אותו מביתו,
והדבר היותר משמעותי זה מתקינים לו כהן גדול אחר
שמא ירה בו פסול.
המאזן דולקת עכשיו? לדעתי לא. תדליק אותו.
מתקינים לו כהן אחר שמא ירה בו פסול. מה זה בעצם אומר?
תחילת התיקון מתחיל מאיזושהי תנועה של יראה.
כאילו,
אתם יודעים,
ולכל אחד מאיתנו יש תחושה שאנחנו אנשים אולי חשובים ומשמעותיים וכל זה.
אומרת המשנה, תקשיב, אתה רואה?
יש מי שיכול להחליף אותך.
כאילו, אל תעוף על עצמך.
לא אתה כאן העניין, השליחות זה העניין. אם תמלא את השליחות כמו שצריך, מצוין.
אם לא, יש מחליפים.
החוויה שלכל אחד מאיתנו יש תחליף, נכון?
האנשים הכי חשובים אומרים שבתי הקברות מלאים באנשים שאין להם תחליף.
כן, אדם מתהלך בעולם הזה, הוא מרגיש שהוא חשוב,
והוא מי יודע מה, תרגיע, יכול להחליף אותך כל רגע מישהו אחר וזה יהיה בסדר.
אז אם אני כאן,
זה לא בגללי,
כי אותי אפשר להחליף, זה בגלל השליחות, שאני עדיין ממלא את השליחות.
וזה כאילו הכהן הגדול, שהוא סוג של איזה מלך,
סוג של איזה אדם מאוד מאוד חשוב,
מתחילים איתו בלהגיד לו,
אתה לא כזה חשוב,
אפשר גם להחליף אותך.
מזעזעים לו את העולם.
עוד שנייה ייתן לך לשאול,
אבל אני אספר לכם סיפור.
שלמדתי מאודי פוגל, השם יקום דמון, נרצח ביחד עם אשתו בילדים,
בז' באדר.
אז אודי ואני היו חברים כשגרנו בנצרים.
ואחת הפעמים אודי החליף את הרבשץ.
היה הרבשץ בנצרים, הוא מצא לזה חופשה,
ואודי החליף אותו. זה שבועיים, ושבועיים הוא חזר.
אז כעבור שבועיים אודי אמר לי, שמע,
אני שבועיים הולך עם התחושה שאני האדם הכי חשוב ביישוב.
כי נצרים, הכניסות והיציאות, צריך הכל לתאם עם הרבשץ.
היום גיליתי שזה לא אני, זה המכשיר קשר פשוט.
ברגע שהעברתי אותו מכשיר קשר לפינחס, אני כבר לא, לא מחפשים אותי, לא...
התפקיד.
כל אחד מאיתנו צריך ל...
אם אנחנו בסוג של איזה הכנה,
נשלחנו כאן לעולם, אז המרכז, הליבה, זה לא זה שאני פה.
הליבה זה שאני ממלא איזושהי שליחות.
זה הסיפור.
ואם אדם חושב שזה תלוי בו, אז הוא יגלה שהוא יכול להיות מוחלף.
כן, לא עלתה לשאול.
נו.
אה, אתה כאילו עושה את זה לעוד...
טוב, אפשרי?
אפשרי.
מהגמרא אמרו לך, לא כדבריך, שיש איזשהו מתח,
הגמרא מציינת מתח בין הכהן לבין המחליף שלו,
שלא היה לו קל.
כאילו, יש לך מחליף,
על מה מתפלל שחקן מחליף?
להבדיל, כן?
שההוא והוא הזה ייפצע.
ישבור את היד, ישבור את הרגל ואני אקבל הזדמנות. זה הוא רוצה, נכון?
אז הגמרא מתארת סוג כזה של מערכות יחסים בין ה...
עכשיו, מביאים אותו ללשכת פלהדרין.
לשכת פלדרין,
בגמרא זה נקרא לשכת השרים, זה מקום חשוב.
זה כאילו, אולי מתחבר למה שאתה אמרת,
אנחנו, אתם יודעים, גם הלבוש שלנו, גם המקום שבו אנו נמצאים,
כל הדברים האלה הם קובעים איזשהו מעמד. לוקחים את הכהן הגדול למקום חשוב, ללשכה,
שיבין את המשמעות
והאחריות
שמוטלת עליו.
עכשיו,
המשנה כאן מתלבטת עד כמה לזעזע לו את העולם.
אנחנו רוצים הרי להתחיל תיקון, נכון?
תהליך תיקון בעשרת ימי תשובה מתחיל מאיזשהו זעזוע.
שאנחנו לא ממשיכים קשטה קד, אנחנו כאילו טיפה מזעזעים את המערכת.
עושים חשבון נפש,
מקבלים תשובה, מתחילים מההתחלה,
פחות ישנים, אומרים סליחות, בודקים את עצמנו אחורה, קדימה.
אם אדם רוצה גם לגמור את כל השאס וגם להשתנות וגם לישון שבע שעות בלילה, זה לא ילך כנראה.
משהו כאן צריך להזדעזע.
אז צריך טיפה לפרט כדי להרכיב,
נכון?
יש שיר שאני אוהב,
מה הזמן מסמל לי, זה הכל שיריות של החיים,
ולפחות את הרגע, להתחיל לאסוף את השברים.
אולי,
אולי ארצה יותר להתחיל קצת למהר,
להתחיל להשתנות ולעשות קצת רעש.
אולי מקום אחר, מקום יותר בוער,
להתחיל קצת לקלקל ולתקן עוד פעם.
תודה אופק, זה היה במקום.
כן.
כאילו, אולי מקום אחר, מקום יותר בו... אתה יודע, כבר פה הכל רגיל, הכל וזה, כבר
קצת לקלקל ולתקן. זה שיר על התשובה,
קצת לקלקל ולתקן עוד פעם, דני לי לי.
שיר יפה.
אז הכהן הגדול, יש כאן איזו התלטות עד כמה לזעזע לו את העולם.
מחליפים לו, מכינים לו סגל... אגב, כל השנה אין לו מחליף.
זה לא רק ליום כיפור.
מכינים לו איזה מחליף, ואז הטענה שלי אומרת, תכינים לו גם אישה מחליפה.
או, זה כבר מפחיד.
מה, אתה מבורצף?
כאילו, תשמע, אנחנו פה...
העולם חוזר למצב אפס,
ואתה צריך להתחיל מההתחלה,
וככה זה נראה.
טוב, אז
תנא קם החולק על רבי יהודה,
לא צריך להגזים, בסדר?
שם תמות אשתו, למה שתמות?
אז אין הדבר סוף, אז בואו נחליף למחליפה, זה לא...
אבל עצם האב האמינה של רבי יהודה בא להגיד שהכהן הגדול מתחיל את המסע הזה מתוך איזשהו זעזוע של העולם המוכר.
אנחנו קצת רוצים,
ולכן באמת מאוד מקובל,
אני בטוח שיש כאן גם בנים וגם בנות שהגיעו לתוכנית אלול למכון מאיר או למכון הורמה. מה, תוכנית אלול, מה? אלול, אלול, אלול, עד יום כיפור, אני רוצה להיות,
גם הבת שלי נסעה לצפת,
אלול עד יום כיפור, היא שם.
מה לא טוב בבית? אתה צריך לצאת מהבית, להיות באיזה מקום אחר,
מבחינה אחרת, טיפה לזעזע את המוכר והרגיל, משם מתחיל איזשהו תהליך של תיקון.
קשה ליצור שינויים משמעותיים כשאתה בתוך אזור הנוחות שלך.
כבר הכל, הכל כבר מוכר.
בסדר?
טוב.
עוד נגיד, עוד נגיד, כן.
אורי אמרנו?
אורי, כן. מה אני יכול לעשות אורי?
בסדר, מה, אין וואטסאפ, אין זה, מה?
מודיעים לו.
אם השתומת, היו הודיעו לו.
יפה, יפה, יפה אמרת, מעולה.
זה היה מתואם בינינו.
אורי אומר, למה לא הודיע לו?
שלא יודיעו לו, נגמור את הסיפור, ואחר כך.
בדיוק, אחר כך.
זה נשמע כאילו ש...
אבל אומרת המשנה, מה אתה אומר? אין לו שום אפשרות לכפר על עם ישראל
אם הוא לא נשוי.
בסדר? כי כתוב, יכיפר בעדו
ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל. אם הוא לא נשוי,
זה מזויף.
הוא חייב להיות נשוי, חייב להיות שלם.
וזה גם כן סוג של אמירה, למרות שמפרישים אותו מהבית,
אבל עיקר התשובה מתחילה בתוך הבית. אנחנו עכשיו, ערב יום כיפור ומחר,
נהגו לבקש סליחה,
ואנחנו כנראה נבקש סליחה מכל העולם,
חוץ מההורים שלנו והבני זוג שלנו והבני זוג,
אבל מהם צריך לבקש סליחה ראשונים,
בתוך הבית, במעגל הקרוב.
בסדר?
טוב, הלאה.
משנה הבאה, משנה ב' כל שבעת הימים
הוא זורק את הדם ומקטיר את הקטורת ומטיב את הנרות ומקריב את הראש ואת הרגל.
ושאר כל הימים,
אם רצה להקריב מקריב,
שכהן גדול מקריב חלק בראש ונוטל חלק בראש.
מה מספרת לנו המשנה הזאת?
מספרת לנו משהו מאוד מאוד מוזר.
אתם יכולים להבין שכהן גדול זה אחד שהיה המון המון שנים כהן, נכון? הוא לא נהיה כהן גדול בגיל צעיר.
מה?
יש לו פזם, והוא גם הכהן הכי מובחר, ו... ו...
ממילא אנחנו מבינים שהוא נורא מזדהה עם העבודה שלו וכל זה.
אז
במשך כל השנה הכהן הגדול הוא כל מה שהוא רוצה לעשות הוא רשאי לעשות.
כל סוגי ה...
איפס, וואי וואי, שני מלכים בכפיפה אחת.
אה?
מה זה לי?
וואי, איזה פינוקים, יא חביבי, ארוך תהיה, תודה רבה.
אז הוא, נכון, הוא זה, הוא הכהן הגדול, עושה מה שהוא רוצה.
הוא מתחבר לזה, הוא מזדהה עם זה, זה כמו, לא יודע מה,
הוא אוהב את זה, הוא עושה את זה גם ככה.
באים בעשרת ימי תשובה, בשבעה אומרים לו, אתה חייב.
תעשה, אתה חייב. כן.
כל שבעת ימים הוא חייב,
רק הוא לזרוק את הדם ולהקטיר את הכתובות. אפשר להבין שזה בגלל שהוא צריך להתאמן, אבל בעצם מחייבים אותו על משהו שהוא רוצה. זה קצת משונה, נכון? למה להגיד חייב? הרי הוא כל השנה עושה את זה בשמחה ובששון, אז מה אתה עכשיו מחייב אותו?
מה המשמעות של לחייב מישהו על דבר שהוא רוצה?
זה נראה מיותר.
זאת שאלה, אליסף,
שמציפה אותנו עוד ממתן תורה.
עם ישראל, שמשה רבנו בעט את העם את התורה, מה הם אמרו?
נעשה ונשמע. מה זה אומר נעשה ונשמע?
רוצים.
מה עשה להם הקדוש ברוך הוא?
כפר עליהם אחי גילגית. אבל הם רוצים!
אז למה לכפות?
מה, אם הם לא היו רוצים, אז תכפה, אבל אנחנו רוצים. לא, אתם חייבים.
או.
הכפייה יש בה איזה מקום יותר עמוק
ויותר עליון מהרצון.
הרצון, אחרי הכל, זה הרצון, של מי?
שלי.
אני רוצה,
אבל אחרי הכל זה אני.
ואני בשר ודם.
וכפייה זה מאיפה מגיע?
ממנו.
הכהן הגדול עובד עבודה קדושה, אז צריך לכפות אותו על מה שהוא רוצה.
זה מאוד מאוד מנכיח את היסוד של קבלת עול. עכשיו תשימו לב, חבר'ה,
זה קצת נוגע לראש השנה.
בהרבה מאוד ספרים מבואר שעיקר העבודה בראש השנה זה עבודה של קבלת עול.
קבלת עול, בסדר?
עכשיו, איפה בא לזה ביטוי קבלת העול שלנו?
הרי ככל שלומדים יותר תורה,
ככה יותר ויותר מזדהים עם המצוות, נכון?
אתה מגלה כמה המצוות הן מתוקות, כמה הן נחמדות,
כמה הן כיפיות, כמה זה פשוט תענוג.
אז בסוף יוצא שאני מקיים את המצוות, כי זה מה?
כי זה כיף, כי זה אחלה, כאילו, כי זה...
אז איפה כאן הקדוש ברוך הוא? איפה קבלת עול?
אנחנו רואים שהכהן הגדול, למרות שהוא מאוד מאוד מזדהה עם עבודת הקודש,
בזמן הזה כופים אותו,
כי בזמן הזה אנחנו רוצים לברר שאנחנו עובדים את השם יתברך,
עובדים את
ה... מכוח קבלת הון, עובדים את המלך.
אז את הכהן הגדול, זה בא לידי ביטוי בזה שכופים אותו.
אצלנו, אני אתן פה איזה טיפ, זה בא לידי ביטוי בקיום פרטי המצוות.
כשאנו מזדהים, אנחנו בדרך כלל מזדהים עם הרעיון הכללי.
הרבה מאוד אנשים מזדהים עם הרעיון הכללי של שבת.
יום אחד צריך לעצור ולנוח, סבבה, אין בעיה.
אבל מי שעובד את השם מתברך, הוא לא מסתפק להזדהות עם הרעיון הכללי, אלא הוא מדקדק
בפרטי המצוות.
בחוד שבת, בבורר, כי מה, בורר זה מעייף? זה לא מעייף בורר, מה זה משנה?
בבורר, בכל הדברים האלו, הוא מדקדק בהם.
הרבה אנשים מזדהים עם הצורך, לא יודע מה,
לריחוק וקרבה בין בני זוג, כן, כדי לשמור על ה...
אבל מי שהוא עובד את המלך, אז הוא מדקדק בפרטי המצווה של טהרת המשפחה,
אחד לאחד, כן? כלומר,
הרבה אנשים מכירים בצורך
לזכור את יציאת מצרים, זה נראה להם מאורח חשוב,
בסדר?
אבל תפילין מרובעות ולא משולשות,
שחורות ולא צהובות, ודווקא,
זה קבלת אותה. בפתח תקווה ראיתי איזה טרנד בשנה שעברה, בשנתיים האחרונות,
לפני כן לא ראיתי את זה,
מלא סוכות,
אבל פסולות למהדרין.
כאילו, אנשים עושים סוכה במרפסת
של הבית, כי יש למעלה תקרה.
ואתה מבין שאין פה איזה...
זה משפחות כאילו מסורתיות,
שהילד הגיע מהגן, יש לו קישוטים,
יש סוכות, אוקיי, אז מה, בוא נמצא סוכה למטה, בוא נמצא סוכה לפולקלור, זאת אומרת שסוכה ויושבים בסוכה והכל פסול,
אבל זה בשביל האווירה.
אז זה נחמד,
אבל מי שהוא עובד של המלך,
הוא אומר, הדבר הזה צריך להיות לפי ההלכה.
גם אם זה אומר לטרוח ולרדת ולהתאמן.
אז זה הפשר של המשנה השנייה,
שכופים את הכהן הגדול על מה שהוא רוצה.
וגם אנחנו בימים האלה רוצים בעיקר לברר
את העובדה שאנו עושים את המצוות לא רק בגלל שהן נחמדות ומתוקות וזה, כי אז אנחנו בסוף אוהבים את עצמנו.
אנחנו עושים את זה כי אנחנו קיבלנו עלינו עול מלכות שמיים.
כמו בצבא קצת, נכון?
הציפייה היא שחייל מאוד מאוד יזדהה ממה שהוא עושה ויתלהה ויהיה...
אבל אתה לא באמת בונה על זה.
בסוף יש פקודות והוא גם חייב לעשות אותן, ואם הוא יתחיל לחגוג אז הוא יחטוף.
יש לו קבלת עול לחייל הזה.
בסדר?
אתם איתי?
במובן, כן, יצחק, במובן.
לא יודע, שנפרדת ממני בצהריים, בדמעות, שיעור אחרון, פתאום אתה מגיע עוד פעם.
אה, לא, אותו שיעור.
מסרו לו זקנים מזקני בית הדין
וקוראים לפניו בסדר היום.
ואומרים לו אישי הכהן הגדול, קראת בפיך,
שמא שכחת או שמא לא למדת.
ערב יום הכיפורים,
שחרית, מעמידים אותו בשער המזרח ומעבירים לפניו פרים ואלים,
כדי שיהיה מכיר ורגיל בעבודה.
מה שמאוד בולט כאן במשנה הזאת זה הפסיביות של הכהן הגדול, הוא מאוד מאוד פסיבי כאן.
מוסרים אותו, כאילו כמו כדור, למי?
לזקני בית הדין.
איזה מפגש מתחולל כאן?
מתחולל כאן מפגש בין הכהונה לבין התורה. זקני בית הדין אלה בעצם המייצגים של התורה.
כי רוצים לומר לנו,
אין באמת תשובה וכפרה
בלי תורה.
תשובה בלי תורה זה תיקון המעשים.
זה מחזיק מעמד מעט מאוד זמן.
תשובה עם תורה זה תיקון הדעת,
תיקון המחשבות, תיקון השייכות.
זה שינוי באישיות.
הרב קוק אומר שהתשובה באה מהבינה.
כן? זה פסוק מפורש. ולבבו יבין ושב ורפא לו.
כשאדם מתבונן ולומד,
אז הוא מזדהה,
אז הוא גם רוצה להיות מישהו אחר.
כן, מאור.
א', נכון,
יש לנו טבע מהאבות,
בסדר? אנחנו לא...
ב', זה מאוד מאוד מוגבל,
מאוד מאוד שברירי.
המוסר האנושי שאתה מדבר עליו
מאוד מאוד שברירי.
בגדול העולם,
העולם, לא, אנחנו העולם, התייאש מהמוסר האנושי, אין מוסר אנושי בעולם, אתה יודע.
מלחמת העולם השנייה קברה את המוסר.
עכשיו המוסר היחיד זה אל תפגע בי.
אל תפגע בי ואני לא אפגע בך.
תעשה מה שאתה רוצה, זה פחות או יותר שם העולם מתנהל.
אז אנחנו אומרים שתהליך, תיקון אמיתי,
כולל בתוכו לימוד תורה.
הזדהות,
חיבור, התורה יכולה לשכלל כבר דברים שנמצאים אצלנו גם ככה,
יכולה להעצים אותם, יכולה גם לחדש.
אבל הכהן הגדול חייב לעבור דרך מפגש עם זקני בית הדין,
ואומרים לו,
קרא אתה בפיך, כלומר לימוד תורה בשונה
דתות אחרות שהחוכמה של הדת נמצאת אצל אנשי כאלה בדיוק, סיקריטים כאלה וכל מיני שומרי סוד.
אצלנו כתר תורה מומח בכרם זווית,
כל הרוצה ליטול לב וייטול, קראת בפיך, קדימה, תלמד, תהיה בעצמך תלמיד חכם,
תהיה בעצמך מי שמשתנה. אז בתוך עשרת ימי התשובה הללו יש מפגש מאוד משמעותי עם התורה,
כשינוי מהותי, כשינוי מה... כן, יעקב.
שאלה מעולה, ואנחנו נראה בפרק הזה שיש גם וגם.
בהתחלה יש כאן יסוד פסיבי, ומייד אחרי זה הוא מתחיל להיות אקטיבי.
אבל כן, יש גם וגם.
גם,
בסדר.
זה אולי ההבדל בין הסליחות הספרדיות לאשכנזיות.
הסליחות האשכנזיות, אתה די פסיבי,
והסליחות הספרדיות זה היפר-אקטיבי.
כל אחד משלט את המנגינה, זה נכון, כל אחד משתלט על ההגה.
זה, עננו, עננו, נכון.
ושם במערומים, אה, די, נסגר, כל אחד שם משתלט, וזה,
כל אחד מרביץ.
תלוי לאיזה סליחות אתה הולך באותו לילה.
אה?
יופי.
משנה הבאה, משנה ד'.
כן.
עוד שנייה, אני כבר אומר לך, רק לגבי המפגש עם זקני הזה, יש פסוק שקראנו בשבת האחרונה,
קחו עמכם דברים ושובו אל אדוני.
מה זה קחו עמכם דברים? זה התורה.
אם רוצים תשובה אמיתית, זה צריך להיות עם דברים,
עם דיבורים, עם דיבורים של תורה, כי אז אדם משתנה.
עכשיו לגבי השאלה שלך,
שאלה יפה מאוד.
אתה שואל לכאורה, הכהן הגדול מכיר. אפילו הכהן הגדול מגיע בענווה ואומר, אני צריך
מההתחלה
לעבור, להתרגל, אולי לא שמתי לב, כאילו הוא מגיע...
כן, כן. אה, אולי זה כאילו הפעם הראשונה שלו.
כן.
הלאה.
כל שבעת הימים לא היו מונעים ממנו מאכל ומשתה.
ערב יום כיפורים עם חשכה
לא היו מניחים אותו לאכול הרבה, מפני שהמאכל מביא את השינה.
זאת משטה חשובה מאוד,
כי היא ממשיכה לספר לנו סיפור של תשובה
בימים הללו.
אין לנו שום דבר נגד הגוף.
אין שום דבר נגד הגוף.
התורה אוהבת את הגוף.
התורה מכבדת את הגוף.
התורה מבקשת ממנו שנשמור על הגוף
ונאכל מזון כמו שצריך, בריא,
ונעשה התעמלות, הרמב״ם אומר.
הרמב״ם ערב, הרמב״ם אומר, אני ערב, מי שיעשה התעמלות ויאכל, אני ערב או שלא יהיה חולה.
הרמב״ם מבטיח, בריאות דעות.
והתורה אוהבת את הגוף, דירה נא ואישה נא וכלים נאים,
מרחיבים דעתו של אדם וכן על זה הדרך.
בסדר?
יש לנו בעיה עם שינה,
עם זה שאדם נרדם.
נרדם, הכוונה נרדם רוחנית.
שהוא הולך כאן בעולם, קונה, רוכש, אוכל,
אבל הנקודה הפנימית שבשבילה נשלחנו,
יש שינה.
אז לכן מה שרוצים למנוע מהכהן הגדול זה לא אוכל,
אלא שינה.
זה הסיפור.
זה מאוד מאוד דומה ל... כלומר, כנראה מכאן רבי נחמן לקח במעשה באווילת בת מלך,
שבהתחלה היא אומרת לו, תצום ואל תישן,
ואז הוא אוכל ונכשל, והיא אומרת לו, אתה יודע מה? עזוב, תאכל, רק אל תישן.
הוא בכל אופן נכדל.
כן?
כלומר, לא להירדם,
לא לתת לזמן לעבור עלינו בבטלה,
בשינה כזאת,
רבי צדק הכהן מלבנין אומר שכתוב בספר בראשית
שהקב' הפיל תרדמה על האדם, ולא כתוב בשום מקום שהוא התעורר.
הוא ממשיך לישון.
הוא ממשיך, רוכש.
תראו אותו, הולך, קונה, רוכש,
טס לחו, חוזר מחו, ישן אבל.
הנקודה הפנימית שהאדם שואל את עצמו
למה באתי לעולם, או
רק המשפטים של הרמח״ל בתחילת מסילת ישרים, לא צריך יותר מזה.
הרמח״ל אומר, יסוד החסידות
ושורש העבודה התמימה
שיתברר ויתעמת אצל האדם מה
חובתו ועולמו.
זהו, שלוש מילים.
מה חובתי בעולמי?
זה הכול, ועם זה אדם צריך ללכת.
אם הוא שם את המילים האלה מול העיניים שלו, הוא לא ירדם.
אבל אם הוא לא שם את המילים האלה מול העיניים, מה זכותי בעולמי?
מה איזה זכויות אני יכול לקבל? מה אני עוד יכול להשיג? אז הוא רדום.
אז הכהן הגדול, עכשיו תחשוב, הכהן הגדול לפעמים היה אדם בן 80,
הוא היה מבוגר.
הוא גם צריך לטבול, גם צריך זה.
הוא לא ישן כל הלילה.
כל אל כיפור הוא לא ישן.
נשאר ער.
כאילו כל עם ישראל ער.
אנחנו לא נגד הגוף.
אדרבה,
כשהנשמה מאירה דרך הגוף,
צריך פחות שעות שינה.
פחות שעות שינה.
וכשהנשמה לא מאירה בתוך הגוף, אז הגוף עייף, רוצה לישון כל הזמן.
בסדר?
יפה.
עוד שנייה, כן.
אתה שומר למה? נכון.
מנהל חינם, יש כאלה שנשארים ערים בליל יום כיפור.
אבל יש לנו מספיק לילות כאלה.
שנה רבה, ושביעי של פסח, ושבועות, אירוע.
כן. אז אולי בגלל הכוח של התפילה אחר כך, שצריך להיות בכוח וכולי.
עכשיו תראו, יש כאן דבר מאוד מאוד יפה.
אני מדלג רגע למשנה ז',
מה קורה אם הוא ביקש להתנמנם?
ביקש להתנמנם. מה זה ביקש להתנמנם?
אם הוא היה מתנמנם,
ביקש זה משהו שיש איזה בקשה כזאת פנימית.
תן לי, תן לי לחיות את החיים, כאילו פשוט,
לא, בלי מתח רוחני, מה אתה חופר לי עכשיו, תן לי להתנמם, תן לי, כאילו.
תן לי לחיות חיים טבעיים, פשוטים, רגילים.
התנמנם.
ביקש להתנמנם.
פרחי כהונה מכים לפניו בעץ והצרידה, ככה,
ואומרים לו, אישי כהן גדול, עמוד ואפג אחת על הרצפה,
ומעסיקים אותה עד שיגיע הזמן שחיטה.
כאילו, תן איזה כמה שכיבות צמיחה כאלו להתעורר.
מה זה הדבר הזה, אתם יודעים? מה זה? זה אצבע צרידה.
האצבע הזאתי,
זאתי,
זאת האצבע הארוכה ביותר שיש לנו בגוף.
כלומר, זה הקצה הכי קצה של האדם.
אין קצה יותר מזה, אלא אם כן מישהו יש לו כאן אף נורא יצירתי,
אבל כאילו, זה הקצה של האדם, נכון? זה החלק הכי רחוק
מהלב, מהנשמה, מהפנימיות. זה החלק הכי רחוק.
זה החלק שמבקש להתנמנם.
כאילו הוא כרחוק.
זה החלק הכי, ככל שהלב, או הרי תמיד עובד,
ככל שאתה יותר מתרחק, אז עם החלק הזה,
אפילו זה, לא.
אפילו זה, צריך להישאר ער.
שימו לב שזה אות האצבע שעליה קושרים את התפילין.
כלומר,
תפילין מתחילים מהמוחין, מקדימה,
ודרך הלב,
מתפתלים על הקצה האחרון, גם הקצה האחרון קשור אל הלב.
קשור אל המהות,
קשור אל התוכן הפנימי.
אז הכהן הגדול ביקש להתנמנם. יש בכל אחד מאיתנו איזה חלק כזה שמבקש להתנמנם. איך אומר מי שאומר?
תן לשים את הראש על דיונה.
כאילו, זה כוח כבר לזה, מה אתה עכשיו?
יותר מדי חופר ויותר מדי... אנחנו רוצים לחיות חיים רגילים, חיים נורמליים, רוצים להיות אנשים נורמליים. לא!
לא!
באנו לעולם הזה כדי
לעוף לשמיים,
כדי לעשות מהפכה.
אז זה ה...
טוב.
מסרו זקני בית דין לזקני הכהונה. אז זה, בהמשך לשאלתך, יעקב,
זה המעבר. פה הכהן הגדול מתחיל להיות אקטיבי.
העלו, הוא עולה,
לבית, על יד בית אבטינס,
והשביעו ונפטרו והלכו להם.
ואמרו לו,
אישי הכהן הגדול,
אנו שלוחי בית דין,
ואתה שלוחנו ושליח בית דין.
משביעים לנו עליך במי ששיכן שמו בבית הזה,
שלא תשנה דבר מכל מה שאמרנו לך.
הוא פורש ובוכה,
והם
פורשים ובוכים.
זאת משנה מדהימה בעיניי.
מדהימה.
מה משביעים אותו?
מה תוכן השבועה?
אל תשנה.
כלומר,
אם תהיה כמות שאתה,
יהיה בסדר.
לפני כן התחלנו בזה שהוא לא זה והוא צריך לא לישון.
אבל עכשיו מגיעים לאיזושהי נקודה פנימית ועמוקה שאומרת באמת
האלוהים ברא את האדם ישר.
באמת, הטבע שלנו, האמיתי, לא הטבע החיצוני, הטבע האמיתי זה לעבוד את השם יתברך ולהיות צדיקים וישרים.
על זה בנוי בעצם ספר התניא הקדישה,
שכשאדם ננער מבטן עימו, משביעים אותו, תהיה צדיק ואל תהיה רשע.
כלומר, מה זה משביעים אותו? מספרים לו, תקשיב, זה מי שאתה באמת. וגם אם כולם יגידו לך שאתה רשע, אל תאמין להם, אתה צדיק.
זו שבועה שבעצם אומרת לאדם, כשאני משביע עם מישהו אני אומר לו, תקשיב,
זה מי שאתה באמת, אשר נשבענו שנינו,
כמו דוד ויונתן,
אשר נשבענו שנינו עם, נכון, אני ואתה,
השם יהיה בינינו, שאנחנו תמיד נהיה ביחד וכו'.
אז משביעים אותו, שלא ישנה.
זה הבעת אמון הכי גדולה, אנחנו סומכים עליך, זה מי שאתה באמת, אתה שלוחנו ושלוח בית דין.
וכל אחד מאיתנו בעצם בימים האלה הוא
מהדדת באוזניים השבועה.
אתם יודעים, יש מי אני,
יש מי אני היום, יש מי אני באמת.
מי אני באמת?
מי אני באמת?
אז אם תתפוס בן אדם ברחוב, תגיד לו מי אתה?
אני אגיד לך, תשמע, אני עורך דין, אני פה, אני שם. לא, לא, לא, לא שאלתי מה אתה עובד. מי אתה?
אני אני, אני אבא של
טליה, עומר וזה.
בסדר, זה כבר יותר מתקדם, אבל מי אתה באמת?
אחרי חמש-שש פעמים
תצא איזו אמירה עמוקה.
כן, מי אני זה גם יכול להיות
במקום ייני, על מה אני מוכן למצוא את הנפש?
על האוטו שלי, על הרכב, על מה? לא, שם זה כבר
דברים מאוד מאוד מסוימים.
זה מי שאני באמת.
זה מי שאני באמת.
יש סיפור חצי מצחיק על חסיד גור,
שהוא היה יהודי עובד,
והוא היה הולך,
ככה בגדים רגילים, כשהוא היה הולך לרבה,
אז הוא היה מתלבש חליפה וזה, כובע, הולך לרבה.
פעם אחת הוא אמר לעצמו, אמר, על מי אני עובד?
אני כל השנה מתלבש רגיל, וכשאני הולך לרבע אני מתחפש?
הגיע ככה, כמו שהוא.
אז הרבע אמר לו, מה זה?
הוא אומר לו, רבע אני אגיד לך את האמת, אני כל השנה ככה מתלבש,
אז אני, רק כשאני מגיע אליך, אז החלטתי להיות מי שאני.
אז הרבע אמר לו, מעניין.
אני חשבתי שזה הפוך, שכשאתה בא אליי
זה מי שאתה באמת וכל השאר אתה תחפוש. מי אנחנו באמת?
אנחנו החלק הפנימי, החלק החיצוני,
משביעים אותו,
זה בעצם אנחנו נזכרים
על מה נשבענו, בסדר?
על מה אנחנו מוכנים להישבע.
מהי השבועה הפנימית של כל אחד ואחד מאיתנו?
חוויה חזקה, כן, גם בצבא, אני נשבע, אני מתחייב, אני מצהיר, איך שקוראים לזה.
נכון, ולתת, איך הוא הולך, אני, ולמסור את נפשי, ואף אם מדרש למסור את נפשי, נכון?
להגנת כל השבועה, טקס ההצבעה הזה, כן.
אתה לא שומע אנשים שנשבעים,
שאני אלך לקטן הגדול, ואף אם אצטרך להידחק בחניה, אני אלך לקטן הגדול.
זה לא נשבעים, נכון?
לא נשבעים על דברים כאלה.
אמור לי על מה אתה נשבע ואומר לך מי אתה באמת.
לא מי אתה,
מהקליפה שלך, אלא מי אתה באמת.
יפה.
הוא פורש ובוכה
והם
פורשים ובוכים.
למה הוא פורש ובוכה?
בכי
בכל מקום הוא תוצאה של פער.
בין מה שבפנים למה שבחוץ.
מכיוון שכרגע הם גילו לו שהוא,
יש בתוכו את הכול,
אז הוא מסתכל ואומר, אולי אני לא מבטא את מה שבתוכי, ולכן הוא מיד בוכה.
בספר בראשית יש עשר בכיות.
לצערנו הרב, מי שבוכה ראשון בספר בראשית זה,
לא, ישמעאל לא בוכה, לא כותב שהוא בוכה, הגר.
היא בוכה, הזוהר אומר שאנחנו עד היום משלמים על הבכי שלה.
לצערנו, העוד יותר רב,
מי שבוכה שני בספר בראשית זה,
מי?
עשיו.
בברכות, ויישא עשיו את קולו ויאבק.
לא סתם בכה, ויישא את קולו ויאבק.
אנחנו שולמים על זה עד היום.
מי שבוכה שלישי בספר בראשית זה,
יעקב, שהוא מפגש את רחל,
וכל שבע הבכיות אחר כך זה יוסף.
הוא הבכיין הכי גדול.
למה?
כי הוא נמצא בפער הכי גדול.
אמרנו שבכי זו תוצאה של פער, אז הוא כל הזמן כאילו אחי, אז הוא כל הזמן בוכה.
בוכה, בוכה. הוא בוכה שבע פעמים, יוסף.
אז בכי הוא תולדה של פער. כשאנחנו נתקלים באיזשהו פער,
לצורך העניין, עלינו בלוויה, באבל, כן?
אז אדם היה לו אהוב, היה לו חבר, היה לו קרוב,
פתאום הוא שוכב ומדומם, זה פער בלתי נתפס.
בוכים.
זו תגובה בריאה למצב כזה.
אז לכן גם הכהן הגדול בוכה
על הפער הזה שהוא מבין כרגע בין מה שנמצא בתוכו לבין מה שהוא אמור להביא לידי ביטוי בעבודה.
גם אנחנו,
אתם מכירות את זה, בנות, כן?
כתוב בהלכה שאסור לבכות בראש השנה.
וחג, כך כתוב,
וגם ביום כיפור,
כך כתוב.
זה פסוק בספר עזרא, על ראש השנה.
לכו, אכלו משמנים, ושתו ממתקים,
ושילחו מנות לאל נכון לו,
וחדבת ה' מעוזכם, כי קדוש היום לאלוהינו.
מצד שני, רבנו הארי אומר,
שמי שלא בוכה בראש השנה, זה לא סימן טוב.
כלומר,
צריך להיות לך איזה מקום שבו אתה נזכר בשבועה הפנימית הזאת, אם אתה בוכה לבד, אתה לא מביא את עצמך לידי בכי,
אתה בוכה,
זה קורה לך.
כן?
מישהו שאל, האם מותר לרב בשבת דרשת תשובה לבכות תוך כדי הדרשה?
אז עניתי לו, שאם הוא שואל את השאלה הזאת,
אז לא, אסור לו.
אם אתה מתכנן בכי, אז אסור לך לבכות.
אני שואל,
האם מותר לבכות מראש?
אם זה קורה לאדם ויורד את המדימה, זה מצוין, זה משהו טבעי, זה משהו אותנטי.
בסדר?
אז זה, זה הבכי.
הלאה.
הוא פורש ובוכה בין פורשים ובכירים. אם היה חכם דורש, אם לאו, תלמידי חכמים דורשים לפניו. אם רגיל לקרות קורא, אם לאו, קוראים לפניו.
ובמה קוראים לפניו? באיוב ובעזרה ובדברי הימים.
וחריה בן קבוטל אומר,
פעמים הרבה קריתי לפניו בדניאל.
טוב, עכשיו הסיבה שקוראים לפניו בספרים הללו,
בעיקר בעזרא ובדניאל,
לפי הפשט זה בגלל שהספרים האלו יש בהם פסוקים בארמית,
והיה פעמים רבות שהכהן הגדול בכלל לא הכיר עברית וידע רק ארמית.
אבל בפנימיות שאנחנו כרגע לומדים,
יש מכנה משותף אחר לאיוב, לעזרא ולדניאל.
אתם יודעים מה יש בהם?
יש בהם וידויים.
הרי הלב של יום הכיפורים זה וידוי.
רק בעזרה, דניאל ואיוב, יש וידויים אותנטיים.
אנחנו כבר, הווידוי אצלנו נהיה כמו איזה מכונת ירייה.
קטן!
מוכן!
ואז מהסוף להתחלה.
זהו, ואז נגמר.
אז הולכים ובודקים את המקבץ ואת המסודר.
וידוי זה דבר אותנטי.
וידוי זה דבר אמיתי. תמציא אות! תעשה וידוי באנגלית מציבי!
לא יודע, כאילו, תדבר מה עשית, אל תגיד... קודם כל אדם צריך להזמודד על מה שהוא עשה.
יכול להיות שהיום אנחנו בזה, צריך בכלל הרבה וידועים באות ס'.
סימסנו בנהיגה, סימסנו בלי להסתכל, סימסנו על חברים,
כן? כל מיני וידועים, צריך להמציא וידועים.
זה צריך אותו, ושם בספרים האלה יש וידועים אותנטיים,
שעזרא שומע איזה משהו לא טוב והוא מתוודה במקום.
הוא לא הולך לחפש, אני רואה היום אנשים בתפילות מחזיקים ניירות עם וידועים, פירושים.
יש להם פירושים, מסתכלים, הייתי פה... מה, אתה צריך פירוש שאתה לא יודע מה עשית?
תגיד מה עשית, דבר ישיר, דוגרי.
מה אתה עכשיו קורא פירושים?
מה?
את מה?
אני אומר הפוך, יעקב.
קודם כל תגיד את הדברים שאתה צריך לעשות.
ככה הרמב״ם פוסק בהלכות תשובה, זה הווידוי.
אחר כך אתה יכול להגיד עוד דברים על עם ישראל וכו', אבל דבר ראשון אתה צריך להתוודות. אם אני יודע שעשיתי משהו לא בסדר,
אני יודע, אז אני צריך להגיד, הקדוש ברוך הוא תקשיב, זה וזה עשיתי, אני מתחרט.
אז הספרים האלו מתארים וידוי אותנטי וכן.
ויש מקום לחשוב שהווידוי שאנחנו היום מדברים, עכשיו בגדנו גזרנו, זה נהיה כבר כצפצוף הזרזיר, זה כבר נהיה, אתה שם את זה על פליי וזה רץ.
בוא, כל אחד מאיתנו יעבור, לא יודע אם יהיה לנו רשימה של 22 דברים,
אבל שני דברים,
שלושה דברים, ארבעה דברים, לא יודע מה.
בסדר.
ב.
בזבזנו זמן.
יש וידוי כזה? אני צריך לתבודד כזה וידוי.
בזבזנו זמן.
אין, זה לא מופיע ב...
נכון?
לא, לא, לא, לא, לא, לא, זה, זה, ידעתי שתתחכם. אני לא מדבר על ביטול תראה.
אני לא מדבר על ביטול תורה.
זה עוד משהו.
אני מדבר על בזבוז זמן.
זמן שיכולתי בזמן הזה לעשות כושר, בסדר?
לקרוא ספר משמעותי או להיות עם המשפחה, ובמקום זה,
מה?
מה?
לא רוצים לזה. אתה יודע מה במקום זה.
פייסבוק, מה שבאת הזמן הגדולה של הדור הזה,
כשאתה תסתכל מה הוא עשה, מה הוא עשה, מה זה, מה פה, מה שם, הכל. בזבזנו, בזבזנו זמנך, אם זה עושה לך את זה יותר טוב.
בסדר?
צדיק, צילמנו.
בוידאו, צילמנו.
צריך להתוודות על זה?
מישהו השאיר שנייה אחת, הוא השאיר איזה שקית, כי רגע הילד בחה לו באוטו, אז הוא השאיר שנייה את השקית זבל, עוד שנייה הוא לוקח את זה לפח.
עוד לא חוזר, השקית מצולמת בוואטסאפ.
מי השאיר את השקית זבל?
החוצפן וזה, ומייד הוא לקח את זה, ועכשיו ביישו אותו בכל הבניין. הוא אומר, אני עוד שנייה חוזר, הבקה, הילד בחר, שנייה אני בא.
מייד, טח, מסלמים.
הולכים.
צילמנו.
כל אחד ימציא משהו...
לא אמרנו שלום.
הסתכלנו על האנשים ולא הערנו להם פנים, היינו תקועים בעצמנו.
התבודדנו, אבל לא של רבי נחמן,
אלא של, לא יודע, מה, כאילו, כל אחד עם ה...
יש, חסר וידאו.
וידאו צריך להיות משהו אותנטי.
ציערתי את אשתי.
צריך כנראה להתוודות,
משום מה עשוי.
אז זה משהו, הספרים האלו,
יש שם,
גם בדניאל, גם בעזרא, יש שם וידויים חיים,
טריים, שידור חי.
יפה.
משנה ז' למדנו, המשנה האחרונה נפלאה מאוד.
בכל יום תורמים את המזבח בקריעת הגבר או סמוך לו,
בין לפניו או לאחריו. תורמים את המזבח, הכוונה, מנקים את המזבח,
מפנים את האפר.
ביום הכיפורים עושים את זה כבר מחצות לילה,
כי יש הרבה עבודה, וברגלים מהשמורה הראשונה.
ולא הייתה קריאת הגבר מגעת עד שהייתה אזהרה מלאה מישראל.
המשנה משתמשת
במושג קריאת הגבר. קריאת הגבר זה כאילו קריאת התרנגול, נכון?
במקום להגיד זריחה, שזה זמן אסטרונומי נוח,
ששם בעצם היו עושים את זה,
משתמשים בקריאת הגבר. זה כמובן מאוד מאוד משונה.
זה מזכיר לנו
ברכה משונה לא פחות,
שאנחנו מברכים כל בוקר.
מהי הברכה?
ברוך אתה אשר. הנותן לשכבי בינה להבחין ביניהו ובינה. זו ברכה מאוד משונה.
מאוד משונה.
בסדר?
בזה צריך להתחיל את הבוקר יהודי
ולברך על התרנגול שצפצף לו למטה וגם ככה הוא רוצה לשחוט אותו בהזדמנות קרובה?
כן. כן, התרנגול ככה זה חבר'ה.
מה?
רבותיי, הברכה הזאת יש לה משמעות אחרת לגמרי. המילה שכבי,
כי אמנם בלשון חכמים היא נקראת תרנגול, ותרנגול נקרא גבר,
אבל בלשון המקרא, שכבי זה לב.
יש פסוק באיוב,
מי שט בטוחות חכמה
ומי נתן לשכבי בינה.
ואז אם שכבי זה לב, אז תוכן הברכה הוא כזה, ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם הנותן ללב שלי בינה להבחין בין היום לאתמול.
גם אם אתמול נכשלתי, טעיתי וכו', היום אני יכול להתחיל מההתחלה.
זה יסוד התשובה.
האמון והאמונה בשינוי,
ויכול להיות להתחיל מההתחלה.
לכן קוראים לזה גם גבר.
כאילו, אם אתה גבר,
בוא תאמין שאתה יכול להתחיל מההתחלה.
בסדר? אל תהיה, אתה אומר, מה אני עושה? אני כזה, זהו, יש לי הרגלים.
ככה אני. אין ככה אני. אם אתה גבר,
גבר זה סחבי, סחבי זה לב.
לב זה מי שיודע להבחין בין היום לאתמול.
יודע להתחיל מההתחלה.
אז לכן המשנה אומרת, עבודת יום הכיפורים,
שמחדשת את כולנו, תלויה בקריאת השחווי, שמזכיר לי שחווי,
כאילו לקחו בעל חיים שיש לו שם כמו של הלב,
ועל זה תיקנו את הברכה.
ועוד הערה אחת אחרונה,
הכהן הגדול לא היה מתחיל את העבודה בבית המקדש.
אני רק אומר לגבי הדבר הקודם, זה בעצם האמון של כל אחד מאיתנו בימים האלה,
שאפשר להתחדש.
יש שיר מאוד יפה, ימים לבנים ארוכים,
ימים לבנים עכשיו.
נכון, כמו בקיץ, קרני החמה, כאילו, יש שירים חדשים, ימים לבנים.
יש שירים כאלה מאוד אופטימיים של לא משמר, נכון? ותשרי נתן, יש ככה, והתחלנו את שירינו מהתחלה. שירים כאלה יפים, שמחים, של אופטימיות, של...
והמשנה מסיימת ואומרת, הכהן הגדול לא היה מתחיל את העבודה שלו עד שלא הייתה העזרה מלאה מישראל, עד שלא היה צפוף.
כי עיקר הכפרה זה על כלל ישראל.
היה צריך להרגיש את זה,
שיהיה צפוף, שיהיה ככה, כולם יהיו ביחד.
זו החוויה. ולכן באמת בימים הללו אנחנו מצטופפים.
פה בירושלים, הערב, צליחות בכותל,
מדברים על מאה אלף איש לפחות שיהיו שם.
הייתי שם פעם,
זה מאוד צפוף.
מאוד מאוד צפוף.
כנראה שאשתי תהיה שם היום.
מאוד מאוד צפוף.
זה הסוד.
להתחיל,
כאילו הכפרה שורה על עם ישראל כשהם אגודה אחת.
צפופה.
ואז שורה הכפרה. אז הנה ראינו, עברנו על הפרק הזה, פרק משניות,
וראינו איך הפרק הזה תומם בתוכו המון המון יסודות של הכנה לקראת היום הקדוש. יהי רצון שהקדוש ברוך הוא ישלח לנו כפרה.
עם כל הכפרה עלינו ועל כל ישראל, אמן ואמן,
חזקו ואמצו.
כמובן, סליחה על המחילה אם פגעתם בי, אני אסולח לכם.
