אנחנו נפגשים פה מדי שבוע לנפש הפרשה, עבודת הנפש בעקבות הפרשה.
כמו שלמדנו מדברי אדמור הזקן, שצריך לחיות עם הזמן.
והזמן, האנרגיה,
הציר המרכזי זה זמן הפרשות, פרשות השבוע.
אנחנו, אתם יודעים, כמו בכל דבר יש סיפור גדול וסיפור קטן, מכירים?
לא סיפור גדול,
לפעמים הסיפור הוא גדול מדי,
אבל סיפור גדול יכול להיות גם סיפור קטן שאתה יכול לאחוז בו.
אנחנו נמצאים עכשיו בתוך סיפור גדול, והסיפור הגדול הוא סיפור יציאת מצרים,
שמתואר בפרשות, שאנחנו קוראים בשמות, בעירה,
עד משפטים בעצם.
סיפור גדול מאוד, אנחנו מקדישים לו לא מעט זמן במשך השנה, גם את חודשי החורף שבהם הפרשה נקראת, וגם כמובן את ליל הסדר ופסח,
סוכות גם במובן מסוים, ציצית,
הרבה מאוד מזוזה, הרבה מאוד מצוות קשורות ליציאת מצרים,
לאירוע ההיסטורי הלאומי.
אבל חכמי הפנים והקבלה החליטו לספר סיפור קטן
בעקבות הסיפור הגדול,
ולקחו את התקופה הזאת וקראו לה בשם שובבים.
ששובבים זה כמו שבב,
בסדר? זה מזכיר שבב, זה משהו קטן שאתה יכול,
אומנם הוא קטן, אבל אתה יכול לאחוז בו.
אבל הסיפור הוא אותו סיפור. כלומר, אם יציאת מצרים
עוסקת ביציאת עם ישראל לחירות,
אז השובבים יעסקו ביציאת כל אחד מאיתנו לחירות.
להיות בן חורין, ממה? מכל מיני מצרים שמצרים אותנו ומפריעים לנו וחוסמים אותנו ומגבילים אותנו,
הופכים אותנו למשועבדים, לעצמנו, בסדר? זה העניין בעצם.
ובעצם כשאתה מפרק את זה לשבבים קטנים, בכבוד רועי, אתה חושב פה,
אתה חושב פה,
שמואל שיבר, מה קרה? מה, צריך לעצור אותו? מה?
נשמע ש...
אז
אתה יודע שזה מפורק לשבבים,
אז יותר קל גם לאחוז בזה, וגם בסופו של דבר תהליך החירות הגדול
נהפך גם לתהליך חירות קיומי של כל אחד ואחד מאיתנו.
וזה הרי כל העניין של תורת החסידות,
לקחת את הדברים הגדולים ולתת, להעניק להם גם פירוש קיומי,
שבו כל אחד מאיתנו מרגיש שהתהליך גם עובר עליו. לא רק עם ישראל יצא ממצרים, שזה דבר חשוב מאוד כמובן,
אלא גם כל אחד מאיתנו מצליח להימלט מהמצרים שלו,
ולא רק מהמצרים, אלא מהפרעה שלו.
ופרעה,
בחסידות ועוד, הוא מעבר לדמות ההיסטורית, שאגב, היא לא מפורטת מי.
פרעה זה שם גנרי, זה שם של המלך,
לא ברור איך קראו לו, למרות שהיה מן הראוי שנדע,
כי משה רבנו לכל אורך הפרשות צריך להתפלל על פרעה, אפילו לברך אותו.
נכון, פרעה אומר למשה רבנו לצאת במכת, בפרשת בוא.
קומו צאו מתוך עמים, גם אתם, גם בני ישראל,
גם צונכם, גם בקרכם,
כחו,
ולכו ובירכתם גם אותי.
אז משה רבנו צריך לברך את פרעה.
הייתי רוצה להיות שם זבוב על הקיר, איך הוא בירך אותו?
שמנו יד על הראש,
אמר לו מי שלא ילך אבותינו אברהם יצחק ויעקב יברך את פרעה בן תות ענך לא יודע מי
מלכה דענו יברך יא תזכה יחבירו בתשובה שלמה יהיה ליבו תמים להשם יתברך אולי עשה לו גם כבר על הדרך אשכבה וילווה עליו השלום על משכבו יהיה שלום כי תכתיב יבוא שלום ינוח על משכבותם הולך נכחו עשה לו כבר אשכבה אולי גם כן נראה לו אז אנחנו לא יודעים מה השם של פרעה אז פרעה זה מין שם גנריקה זה כוח רוחני
והכוח הרוחני הזה, בעבודת הנפש,
בחסידות, אנחנו מיד נראה,
קוראים אותו בשלוש אפשרויות.
האותיות האלה, פ, ר, ע, ה,
נקראות בשלוש אפשרויות שהן שלושה סוגים שונים של מיצרים שהזמן שאנחנו כרגע נמצאים בו,
שובבים,
האנרגיה הרוחנית שנמצאת בו,
מסייעת לנו להתגבר על המיצר הזה ולצאת להיות אנשים טיפה יותר חירותיים.
עכשיו אני רוצה להסביר עוד רגע, עוד משהו על התקופה הזו, על השובבים,
מה מיוחד בה.
אז אמרנו, זו תקופה שעוסקת בשבבים,
דווקא לא בדברים הגדולים, אלא בדברים יותר קטנים.
בדרך כלל, בעם ישראל אנחנו רגילים לאירועים גדולים, כאילו ליל הסדר,
שבועות, ככה, זה פיצוץ כזה.
כאן יש תקופה מאוד ארוכה,
יחסית, ללא חגים, מחנוכה, השובבים הרי מתחילים פחות או יותר מחנוכה, אמצע טבת, עד
קרוב לפורים בעצם,
כמעט חודשיים, חודשיים וחצי, טבת, שבט, חצי, הדר, ללא חגים, ללא מועדים ביניהם, אלא אם כן יש איזה בחירות באמצע,
מנהג ישראל.
וזה מאפשר לנו לעשות תהליך תיקון איטי,
רגוע, לעבור על הדברים, לסרוק אותם,
לבדוק אותם, כמו שאתה בודק משהו לאט לאט, לא דווקא איזה תהליך דרמטי,
אלא סריקה של דווקא הדברים הקטנים.
וזה כמו שמי שמכיר את כשבונים בית, כן? אז יש את השלד, זה אירוע גדול,
יש משאיות וזה, ואחרי זה יש את כל הדברים הגדולים. אז יש את השלב שנקרא ה-finish, נכון?
הגמר.
זה פיינטיונינג כזה, ועכשיו עוד פה איזה שיוף, עוד פה איזה משהו. כאן הריח סדוק, תחליף לי אותו, כאן זה לא זה, פה יש איזו נזילה.
בסוף תמביא את הבית לרמה גבוהה, זה בעצם עם השובבים,
באמת הרבה זמן.
אפשר לקחת כל פעם איזה משהו ולתקן אותו. אז אנחנו נרצה להתמקד היום
בשלושה דברים שהם מאוד מאוד רלוונטיים, מאוד דעתי,
בתיקון שאפשר לתקן במהלך השובבים,
והם טמונים באפשרויות השונות של קריאת המילה פרעה.
אפשר לקרוא את המילה פרעה,
העורף,
זו אפשרות אחת.
אפשר לקרוא את המילה פרעה,
עריפה,
כמו יערוף כמתר לקחי עריפה,
ואפשר לקרוא את המילה פרעה, הפרעה.
כן?
הפרעה זה כאילו הפרעה.
יש עוד אפשרויות, פרוע וכולי, אבל אנחנו נתמקד בשלושת הדברים האלה.
עורף.
פרעה ראשון זה פרעה של עורף. מה הכוונה עורף?
אז לפני כן אני אגיד את זה הקטמה ואז נראה את הדברים של רבי נחמן.
לכל אחד מאיתנו יש עורף ויש פנים.
עורף מבטא את הצדדים
באישיות שלנו שהם לא משתנים,
שהם קבועים, שהם סטטיים.
זה נקרא עורף.
פנים
זה הפנימיות,
והפנים משתנות, מחייכות
או לא מחייכות, כדאי תמיד לחייך,
מאירות פנים או חשוכות פנים,
הכל הוא מאוד מאוד דינמי, מאוד מאוד מגיב.
אפשר להגיד שזה קצת הבדל בין טבע לבין התגברות על הטבע.
עורף זה ההתנהלות הטבעית שלנו, ככה זה זורם.
ופנים,
זה היכולת שלנו להשתנות.
היכולת שלנו להפנים דברים ובעקבותיהם
לעשות דברים אחרים.
מצרים מאוד מאוד מאוד מאמינה בזה שאי אפשר להשתנות.
למלך שלהם קוראים עורף.
אי אפשר להשתנות.
אם נולדת לקסטה מסוימת, לקבוצה אתה תהיה שם.
אי אפשר להשתנות כי הטבע לא משתנה.
ואפילו כשמתים שם האנשים והמוות אחרי הכל מסוג של שינוי, אז הם גם את זה עוצרים ומה עושים?
חונטים את המתים.
הנה, לא קרה כלום, הוא פה, הוא איתנו, הוא ישן, הוא הלך לישון, הוא תכף יקום.
מצרים זה מקום שמנגד שינויים,
עורף.
עכשיו, עורף זה שייך לרצף הביטויים,
ככה אני.
לא, אני כזה, אין מה לעשות, ככה אני, אני כזה.
זה עורף.
בפנים,
זו היכולת ללמוד, להשתנות, להכיר אחרים.
ימי השבבים מזמינים אפשרות לשינוי.
להתגבר על הטבע של ככה אני,
של הצדדים של העורף,
הפרעה הזה,
ולהצליח לייצר שינויים.
ולא להגיד, אוקיי, ככה אני. נכון שככה אני. אתם יודעים, יש ביטוי, שמעתי אותו מאיזה חבר שלי.
בפסיכולוגיה תמיד אומרים, בוא תקבל את עצמך,
ככה אתה, בוא תתחבר למי שאתה, אתה כזה.
נכון?
בחסידות אומרים,
מסכימים, אדם צריך לקבל את עצמו.
אבל צריך להוסיף עוד מילה אחת. מה?
התקבלת לעבודה.
מכירים את זה?
התקבלת, בסדר. אבל למה התקבלת?
לעבוד.
תעבוד על עצמך.
יש לפעמים, אני נמצא בכל מיני חופות, אז החתן אומר לכלה, רק שלא תשתני,
שתשערי כמו שאת.
מה זה לא תשתני? למה באנו להתחתן? באנו כדי להשתנות.
זה כל הסיפור, נכון?
נקודת מוצא טובה, אבל אנחנו רוצים להשתנות.
צריך להגיד הפוך, שתשתני, שלא תהיי כמו שאת, שגם אני אשתנה, שאני אשתנה ביחד.
זה ההבדל בין עורף לבין פנים.
אז פרעה, מבחינת עורף,
זה מי שמקשה עלינו,
לא מאמין בשינוי.
זה ככה זה, זהו, זה הכל גנים, הורמונים, לא משנה מה.
צריך ללמוד מהעבר, אתם מכירים? זהו, הניסיון מראה שכשאתה אומר את המילים האלו, הניסיון מראה שאתה בעצם אומר,
ואין סיכוי לשנות, אין סיכוי לתשובה,
אין סיכוי שיהיה אחרת.
יש סיכוי שיהיה אחרת.
תראו מה אומר רבי נחמן.
לפעמים מונח הדיבור הוא מוכן לצאת ואינו יוצא דרך הפה כי אם דרך העורף.
וממש אפשר לשמוע כמה פעמים שהדיבור
אינו יוצא דרך הפה רק דרך העורף.
כי יש שלוש קליפות,
והקליפות רוצים תמיד לתפוס את הדיבור לעצמם,
בפרט דיבור קדוש מאדם גדול.
כי אצלם כל הדיבורים יפים ונאים וחשובים,
ורוצים לתופסם.
מכל שכן שהדיבור הוא נאה באמת.
כי המצרים היו כולם שחורים, היא לא הייתה שרה יפת תואר כל כך, גם כן הייתה חשובה בעיניהם מאוד.
והדיבור הוא בחינת שרה לכל אחד לפי ערכו.
כשכתוב כאן שחורים, הכוונה, זה לא מדובר על צבע ככה חלילה, אלא מדובר על, ככה רשי אומר,
מדובר על אנשים שרואים את העולם בצורה שלילית.
בסדר?
השחר הוא יכול להיות גם כינוי לשבח.
מי זאת הנשקפק יום הוא שחר, יפה כלבנה.
המצרים, התפיסה שלהם על העולם היא תפיסה עוינת ושלילית.
אין סיכוי לשינוי, זו הטענה.
עכשיו הוא אומר, יש לנו,
הוא מניח, הרי איך אנחנו משתנים? אנחנו משתנים דרך דיבור, נכון?
כשאנחנו מדברים אחד עם השני, אנחנו,
אני אומר לך משהו, אתה אומר לי משהו, אתה מוכיח אותי, אני מוכיח אותך, נוצר שינוי, זה נקרא,
הדיבור כאן הוא קורא שרה.
לכן יש בחינות שרה לעומתי, יש שהוא מושל בדיבור שלו על עיר ומדינה,
יש שהוא בחינת שרה על כל העולם ויש שהוא שורר בביתו, אך אצלם, אצל המצרים,
שהם בחינות מצרים, שכולם שפלים,
עם כל הדיבורים חשובים ורוצים לתוספם,
כי השלוש קליפות הן שר האופים ושר המשקיעים ושר הטבחים,
שהן תאוות אכילה ושתייה ופרעה ואותיות העורף
שעומד אחרי הקדושה.
כלומר, מה הוא בעצם אומר?
הוא אומר דבר מאוד מעניין, לדעתי.
הוא אומר שבמצרים משתמשים בכוח הדיבור,
שהוא כוח שינוי,
למה?
למה?
גם.
ואם אתה כבר מתחדש, במה זה?
בשלוש תאוות.
דבר איתי על אוכל,
דבר איתי על אריות,
דבר איתי, שם דבר איתי, שם יש, כן, כן, שם, זהו.
תמיד אם בסך הכל אוכל צריך להיות בריא וטעים, נכון? זה מה שהאוכל צריך להיות.
אתה יכול לדבר על אוכל, על כרובית.
שמעתם איך מדברים על, הכרובית היא עכשיו, זה לא כרובית,
זה חלום, זה מתפוצץ לך בפה, זה חזון הכרובית, הכול הכרובית, אתה מבין?
כי אתה שם את זה, וזה ככה, ויש תוכניות שלמות סביב העניין הזה, ואנשים עוסקים בזה, ו... עכשיו, אני לא אומר, זה חשוב לאכול טוב. אני ממשפחה מרוקאית, אצלנו אין להם משחקים. אוכלים טוב, שבת,
חי סלטים, כן, וכו'.
אבל זה רק אוכל, זה רק אוכל. אוכלים. האוכל הוא מטרה למשהו אחר.
וכאן, כוח הדיבור, שהוא כוח שינוי,
נגנב, אפשר לקרוא לזה,
גונבים אותו לג' את האבות, שר האופים,
שר המשקים,
ושר הטבחים,
שהם תאוות אכילה ושתייה.
ופרעה הוא אותיות העורף שעומד אחורי הקדושה.
ותכף שרואים השלושה שרים הנד שהם שרי פרעה את צרה שהוא הדיבור,
אז היה יפה ונאה בעיניהם, ותופסים לאותו פרעה,
כמו שכתוב, ויראו אותה שרי פרעה ויעלו אותה אל פרעה, כי הם קנה ושת וורידים,
ותופסים הדיבור לעורף.
כן?
הוא אומר כאן בהמשך, כן?
שיש אדם שנעשה ממנו דיבור, הוא נעשה שיחה בפי הבריאות, הכל דובר ממנו, הוא הולך ונע ונע וכו'.
וכי אצל כל אחד יש לו פרעה לפי בחינתו. תודה, ברוך תהיה.
לכל אחד יש פרעה קטן,
שגורם לנו שאנחנו נתמכר או נתמסר רק לעניינים הטבעיים.
בעוד שעיקר תכלית של האדם זה מה?
לעלות מעל הטבע.
כן?
להתבונן על דברים, להשתנות.
באמת בעלי חיים.
אתם יודעים,
אחד מגדולי חכמי המוסר אומר שאנחנו אומרים את זה כל בוקר במשנה
יהודה בן תימא אומר ואז
כנאמר קל כנשר רץ כצבי גיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמיים
עכשיו זה משנה שמספרת את כל הסיפור
כי בטבע צבי הוא תמיד רץ
הוא לא יכול להיות גיבור אין דבר כזה שצבי יראה ארי יגידו הלך מי אותו? זוז מפה תעסק איתי אני הצבי הכי פושטק פה
הוא ירד אז הוא יברח, נכון? זה הטבע של הצבי שהוא בורח.
ואריה הוא תמיד גיבור.
לא תראו אריה שפתאום מתחיל לרדות, פתאום הוא אומר, ימאלה, אני מפחד.
אריה הוא גיבור, זה הטבע שלו, הוא לא יכול להיות לא גיבור.
ונמר הוא תמיד עז וכולי וכולי.
ממך בשר ודם, ממך, מבקשים ממך להיות מה?
דבר והיפוכו.
להיות גם רץ כצבי וגם קיבור כארי, גם עז כנר וגם קל כנשר, אלה דברים שהם בעצם דבר והיפוכו.
מבקשים מאיתנו להצליח להתגבר על הטבע,
להצליח גם לדבר וגם לשתוק,
גם להתקרב וגם להתרחק,
גם לדעת לתת וגם לדעת מדי פעם לעצור. מבקשים מאיתנו לעבוד על המידות, אקסטרה לארץ, כן, להצליח, זה להתגבר על העורף.
זה להתגבר על העורף שהעורף אומר, תשמע, ככה אני, זה העורף שלי, זה המצב, ולעבור לעבודת פנים.
מבקשים מאיתנו לבחור עכשיו שובבים
על מה אנחנו מסתכלים, על מה אנחנו לא מסתכלים.
לא רק עניינים של
שמירת העיניים, אלא סתם, יש
סביבה מסוימת, אתה יכול להסתכל על מה שיש בה,
להיות בעין טובה, אתה יכול להסתכל על מה שיש בה ולהיות בעין שלילית.
זו בחירה שלך.
לא דורשים את זה מבעלי חיים.
אז העבודה הראשונה בימי השובבים זה להתגבר על הסיפור של העורף.
על הסיפור של ככה אני, אני כזה,
זה הטבע שלי, מה אני יכול לעשות?
זה הטבע שלי, זה להגיד שאתה בעצם פרעה.
וזה לקו, ומה שיקרה זה שאת כל כוחות ההתחדשות שיש לאדם, והרי יש לאדם כוחות התחדשות,
לאן ייקחו לך אותם?
לשר המשקיעים, לשר האופקים, לשר הטבחים. שם אתה מצט את עצמך כן מתחדש.
בעוד שכוחות ההתחדשות האמיתיים צריכים להיות מופנים לקניין דת, לקניין מידות,
לאפשרות להשתנות, לרכישת כלים חדשים. כן,
אדם הוא יצור שמסוגל להשתנות.
יהודי הוא אדם שכל הזמן נמצא בתנועה והוא כל הזמן יכול ללמוד ולתקן את מידותיו ולהסיר את המחיצות בינו לבין האור האלוקי. זה הסוד של כל התנועה שלנו.
אנחנו אנשי פנים ולא אנשי עורף.
יש לי שאלה אליך.
איך קוראים לך?
בנימין הצדיק.
האם בעיניך זה דבר טבעי לדבר לשון הרע?
יפה אמרת.
קח קבוצת אנשים, עשרה אנשים,
שים אותם בחדר סגור,
תעזוב אותם, תחזור אחרי חמש דקות,
מה יקרה?
מה?
הם כנראה ידברו לשון הרע. עכשיו זה לא משנה אם זה שחקני כדורגל,
שחקני כדורסל, שופטים,
פרופסורים באקדמיה, זה לא משנה.
זו תכונה טבעית שבני אדם מדבר על אחרים.
תכונה טבעית.
זה כל כך טבעי עד כדי כך שבתורת הקבוצות רוצים להגדיר ככה קבוצה.
גודל מקסימלי של קבוצה,
אומרים זה 120 איש,
כי עד מאה עשרים אתה יכול לרחל בצורה יעילה.
אתה מכיר את הבן אדם שאתה מדבר עליו.
מעבר לזה זה כבר מאבד את הגשמקט,
את ההנאה.
כבר לא כיף לדבר על מישהו שאתה לא מכיר. אתה מכיר אז זה, ככה אומרים.
בסדר?
אז כשהתורה מדברת איתנו על לא לדבר לשון הרע,
היא מבקשת מאיתנו ללכת באיזשהו מקום
נגד הטבע הבסיסי שהוא הטבע הנמוך, שפל, בסדר?
זה שתי דברים שהם טבעי. האם זה טבעי לכעוס?
אני אומר לך, אל תכעס.
זה טבעי
להסתכל בגנותו של חברך. זה טבעי, כל מי ש...
נכון? זה, אני קורא לזה הפקק.
יש פקק בגלל התאונה ויש פקק בגלל הסקרנים.
מה מסקרן את הסקרנים?
מה קרה לו?
מה הסקרנים עוצרים להגיד פרק תהילים?
הם לא עושים את זה נכון. מן הראוי לעשות את זה, הם לא עושים את זה.
מישהו קרא לו מה שאתה מסתכל.
זה טבעי, תתחיל לגבר על הטבע.
או לא להסתכל, או להסתכל ולהגיד פרק תהילים.
אז זה ההבדל בין אדם של פרעה לאדם של פנים.
ובימי השובבים אנחנו חוזרים ומתקפים
את האמון שלנו ביכולת שלנו להשתנות ולתקן.
ואנחנו מגרשים את פרעה שאומר, אני אורף, אין מה לעשות, זה ככה, זה בצורה טבעית וכו'.
בסדר?
זה עניין אחד.
עניין שני, אמרנו שאפשר לקרוא את המילה פרעה עריפה,
כתיב חסר, כן?
מה זה עריפה?
יערוף כמטר לקחי זה בעצם לנתק,
לנתק בין הראש לבין הלב,
נכון?
יש כאלה שקוראים לזה מליקה,
וזה קשור גם לעמלק,
גם עמלק קשור לעטיית מצרים,
או מליקה או עריפה.
מה הכוונה?
אני רוצה להגיד על זה כמה מילים, ברשותכם.
אחד הדברים שכדאי מאוד לשים אליהם לב
ולנסות לתקן אותם
במהלך ימי השובבים,
ומאוד מאוד קשורים לעידן שבו אנחנו חיים,
זה היכולת להרגיש את הזולת.
להרגיש אותו, בסדר?
אנחנו רואים המון המון דברים לאורך היום,
וחלק מהדברים עוברים אלינו כמו סרט, כאילו זה לא נוגע אליי.
אולי בגלל העובדה שבאמת יש הרבה סרטים שאדם יכול לראות מציאות,
למרות שזו מציאות מאוד מאוד דרמטית, אבל זה לא נוגע אליי. אני קניתי כרטיס ואני יושב,
וכשיגמר 40 דקות אני אקום ואלך,
אז הרבה פעמים במציאות עצמה אדם רואה משהו וזה נראה לו כאילו זה סרט וזה עובר לידו.
אין אמפתיה או חסרה אמפתיה.
חסר העובדה שכשאני רואה משהו אז זה ייגע בי, זה יהיה קשור אליי.
יש איזו עריפה, אני רואה משהו, מבין אותו, אבל זה לא יורד ללב.
זה לא נוחת, זה לא מזיז פה כלום.
ניתוק, יש ניתוק בין מה שאני יודע ורואה
לבין מה שאני מרגיש.
באמת, זו המומחנות של עמלק,
אבל גם של פרעה.
לנתק את האנשים מהרגשות שלהם.
אתה רואה משהו, הזכרתי לכם קודם,
לפני כמה שנים היה איזה סרטון,
מצלמת אבטחה
באיזה צומת,
ראתה מצלמת אבטחה, שהייתה שם ממוקמת בכל מקרה,
מערבל ביתו נתן איזה מכה לאופנוען,
מהכף שלו, האחורית הזאת, היא הייתה גבוהה מדי, והוא נתן לאופנוען מכה בראש,
ופשוט השכיב אותו.
ואז רואים איזה עשר, אני ראיתי את הסרטון, הראו לנו את זה במילואים, באחד המילואים,
המגד הראה לנו את זה.
רואים,
ספרנו שם איזה 12 רכבים או 13 רכבים,
נוסעים, רואים את האופנוען, רואים את האופנוען, כי אי אפשר לא לראות, הם צריכים לעקוף, או כשממשיכים הלאה.
אתה אומר, אחד אולי לא שם לב, שני, 13 רכבים.
אחד אחרי השני עוברים, מסתכלים,
טוב, מה זה נוגע אליי?
לא קשור אליי, נכון? זה לא...
עוקפים.
עד שמישהו, אחד, צדיק, בא ועצר ובדק וכו'.
מה, זה לא נוגע אליך?
מישהו קורא לו משהו לידך, זה לא שייך לעולם שלך?
זה קרה לך, ראית את זה? תוריד את זה ללב.
זה הבן שלך, חלילה, בן, קרוב.
כל ישראל קרובים.
אגב, כל האנשים האלו הגיעו אליהם והם עמדו למשפט.
כי יש חוק במדינת ישראל שחוקק אותו הרב חנן פורת,
זכר צדיק לברכה, נקרא חוק לא תעמוד על דם רעך. תודה.
עורך דין?
משפטן?
חוק שמחייב אנשים להגיש עזרה,
כמובן במידה וזה לא מסכן את חייהם של העם.
אתה לא יכול לחייב אדם לסכן את החיים שלו.
אתה רואה מישהו טובע בים ואתה לא יודע לשחות, אתה לא חייב להיכנס. אבל אם אתה רואה מישהו שנפגע בתאונה, אתה חייב להגיש להציע, להציע לו עזרה.
עכשיו, נזכרתי בחוק הזה,
ובדיבור הזה, ותכף נראה איך זה קשור לפסוקים.
לפני כמה שנים נסעתי ברכב,
וממש
דקה או שתיים לפניי הייתה תאונה,
ואיזה רוכב אופנוע היה שרוע על הכביש, זה בכביש 471, כביש מהיר,
שרוע על הכביש,
ועכשיו אני ראיתי אותו, באתי לעצור,
זה קרה לי כמה פעמים, זה קרה לי גם לפני כמה זמן, גם כן איזה רוכב אופנוע,
שבדיוק הגעתי בתאונה, ואז באמת שם באמת עצרתי ועזרתי והזמנתי אמבולנס, כאילו חיכיתי עד שגיעה, אבל שם,
כשבאתי לעצור, כבר היה שם אופנוענים של זק, של יחיד הצלה, והם סימנו לי להמשיך לנסוע.
מטפלים בו, אתה סתם מסכן את עצמך, שימו, בסדר, אז כמובן, שמעתי בקולה, המשיכתי לנסוע.
ואז אמרתי לעצמי, רגע, רגע, מה אתה ממשיך לנסוע?
מה זה הדבר?
כאילו, אתה יודע, היה לי דיסק באוטו ושמעתי,
פה לידך שוכב מישהו סובל עכשיו.
יש לו אישה, יש לו ילדים, יש לו הורים, יש לו אחים, יש לו... הוא זרוק פה על הכביש.
אתה לא יכול לעזור לו, אבל הכל כרגיל, זה לא חדר לך את הזכוכית של האוטו, המראה הזה?
עצרתי בצד,
ואמרתי כמה פרקי תהילים. אמרתי, ריבונו שלמה, אני לא יודע מי זה, אתה יודע מי הוא, אבל אני מדבר על ההוא ששוכב שם, בסדר? תקין.
תשלח לו רפואה שלנו.
משהו שירד לנו ללב.
ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אליך וירא בסבלותם. מה זה וירא בסבלותם? מה הוא לא ראה בסבלות שלהם לפני כן?
מהארמון, מהחלון,
רואים את עם ישראל עובד.
וירא איש מצרי בקיש עברי. מה אומר רשי?
שיבער בסבלותם נתן עיניו וליבו להיות מצר עליהם.
גם לפני כן הוא ראה,
אבל עכשיו הוא החליט
שזה נוגע לו,
שזה כואב לו.
נתן עיניו וליבו להיות מצר, ואז משם מתחילה הישועה.
כשזה אכפת לו, אז הוא גם הולך ומתערב ומכה את האיש המצרי.
לפני כן
הוא ראה, אבל זה לא נגע אליו.
אז אנחנו כנראה
לא מסוגלים שכל דבר ייגע בנו, אחרי זה נשתגע.
אבל שזה כן ייגע בנו,
מישהו לידך, קשה לו, כואב לו,
יש לו איזה צער,
אתה רואה את זה, אתה לא נוגע בדבר.
זה, אני רוצה להגיד עוד משהו.
ימי השובבים עוסקים בעיקר בתיקון פגם הברית.
מה זה פגם הברית? פגם הברית זה פגם שבו האדם מזלזל בכוחות חיים.
זה יכול להיות דיבור, יש הרבה טעניות דיבור גם עושים.
מזלזל בכוח הדיבור הוא כוח חיים.
הפגם הכי הכי עבה זה פגם הברית ממש, אבל
גם לא להתייחס למישהו ולא להיות אמפתי כלפיו,
זה אטימות, זה אוטם שריר הלב.
זה אטימות של חיים. למה שמו כאן אותנו בתור בני אדם?
האדם הוא יצור חברתי כדי שבאמת נהיה באינטראקציה זה עם זה,
ונאיר פנים זה לזה. ואם למישהו יש איזה משהו קשה, לא תמיד יש לי פתרון, אבל מספיק שאני שם על היד ואומר לו, אחי, מה קורה, הכל בסדר?
וואי, תודה רבה, איך שמת לב? תודה רבה שהתעניינת בי.
זה המון ההתעניינות שלך.
כן, ראיתי שקשה לך, ראיתי שכואב לך, אני יכול לעזור בזה משהו? סתם, בוא, אני אכין לך כוס קפה, אתה יודע מה? בוא, זה המון.
לתת עינינו וליבנו.
תראו, כאן יש, רש״י הוא פשוט בעיניי מדהים.
בסנה.
ויאמר משה,
אסור עליו ירד את המראה הגדול הזה, מדוע לא עבר הסנה?
ויער אדוניי כי שר לראות,
ויקרא אליו אלוהים מתוך הסנה, ויאמר משה משה ויאמר הנני.
אז הפסוק אומר, שאם משה רבנו לא היה שר לראות,
אז הקדוש ברוך הוא לא היה מתגלה אליו, נכון?
אם הוא היה אומר, טוב, סנה, מה זה סנה?
מה אתם חושבים שזה ארז?
מה זה סנה?
כשיח קוצים.
כשיח בוער.
מה?
פטל, קוצים, לא איזה עץ ארז. זה בוער, מה זה משנה אם הוא בוער או לא בוער? בסדר, אז יש כאן, לא, משה רבינו.
אבל מה רשי אומר?
אסור ענה,
אסור מכאן
להתקרב לשם.
פעם ברחוב סומסום היו שני בובות כאלה שאמרו, בוא נלך לשם.
ואז הם הולכים, עכשיו הגענו, זה לא טוב, אנחנו כאן, אנחנו רוצים להיות שם. כל פעם הם הולכים לשם, אז כשהם שם, הם כאן.
נכון.
אריק ובנצקייל.
מה זה אסור מכאן להתקרב לשם? מה הכוונה? מה משה רבנו אומר?
אני חושב שמשה רבנו אומר,
אני צריך ללמוד לצאת מעצמי.
60 שנה אני רואה במדבר,
כשאר רבנו רואה צאן של יתרו 60 שנה, מתבודד כזה.
הוא אומר, הגיע הזמן לצאת מעצמי אל הזולת.
אל מישהו אחר.
אסור מכאן להתקרב לשם זה שאדם אומר לעצמו, אני מסוגל לצאת רגע מעצמי ולפגוש את הזולת,
את הכאבים שלו,
את הקשיים שלו, אפילו לא רק את הכאבים ואת הקשיים, גם את העמדה שלו. לפעמים אני מתווכח עם איזה מישהו, אני אומר, רגע, שנייה, אני כל הזמן מציג את העמדה שלי, אני רוצה רגע לצאת רגע מעצמי ולהבין מה אתה אומר. רק האמת, רק אצלי.
איש ואישה מתווכחים, אז תעצור רגע, תשתוק שנייה,
תקשיב מה היא אומרת, תראה אם אולי יש לך איזה חידוש, אתה תוכל לחדש, תתחדש לך מהדברים שלה.
אסור מכאן להתקרב לשם.
אני מצליח לצאת מעצמי,
אחד המשלים שאני מאוד אוהב, לשיח, בעיקר לשיח זוגי.
אבל זה נכון להרבה מאוד מעגלים,
כשאתה מדבר עם חבר, זה
טיול בחו״ל.
טוב, אתם לא טיילתם בחו״ל אף פעם, אני יודע, מכון מאיר וזה,
אבל יש כאלה שטיילו בחו״ל, שמעתי כזאת שמועה.
אז כשאדם הולך לחו״ל,
הוא מחטים דרכון, נכון?
בנתב״ג, ועכשיו הוא יוצא לחו״ל.
למה הוא הולך לחו״ל?
נגיד הוא טס ל... לא יודע מה, טס לדרום אמריקה.
טייל.
אז מה, עכשיו הוא כל פעם עובר ואומר, יואו, זה כמו בארץ, יואו, זה בדיוק חומוס כזה שבמחנה יהודה, יואו.
אתה הולך שם כדי לראות פה? אתה הולך שם כדי לראות שם? לא, אני רוצה לראות מה שיש שם, נכון?
אז תחשוב שכשאתה בא לדבר עם מישהו, אתה יוצא לטיול בארץ שלו, תחתים דרכון.
עכשיו אני בארץ שלך.
מעניין אותי הנופים שלך,
המחשבות שלך,
הכאבים שלך. אני לא אומר שאני מסכים
או לא מסכים, אני פשוט בא לבקר.
כמו אדם הולך לארץ אחרת, הוא רוצה להכיר את התרבות שלה, את הטעמים שלה, את המאכלים שלה, את כל הזה, הוא רוצה להכיר,
נכון?
ישבתי פעם עם אשתי ואיזה, עצרנו עליהם הדרך
לשתות איזה כוס קפה,
ישבנו באיזה ארומה,
ומאחורי יושבו איזה שני, שני אנשים דיברו בקול רם, אז לא הייתה לנו ברירה אלא לשמוע אותם.
אז אחד היה בטיול בווייטנאם,
והוא סיפר לחבר שלו על הטיול,
שהיה טיול, איזה טיול מלהיב וזה, והחבר שלו היה סוקרומן בלבאס אותו.
הוא אומר, כן, אבל הייתם בהר הזה והזה? הוא אמר, לא, אז אם לא, אז לשם.
לא, אבל אחרי זה היינו בנהר, כן, אבל אחרי הנהר הזה יש את המפל, הייתם, לא, לא, זה לא שווה, כל הזמן ביאס לו את הסיור.
אז היית שם,
היית?
אז האם אנחנו מצליחים,
איך אומר השיר, אדם בתוך עצמו הוא גר, בתוך עצמו הוא גר.
אנחנו גרים בתוך עצמנו וזה בסדר גמור.
אבל האם אנחנו מדי פעם מצליחים לצאת מעצמנו אל עבר האחר,
אל עבר הזולת ולהבין את העמדה שלו ולשמוע אותו ולהקשיב לו?
האם אנחנו יודעים להיות שר מכאן כדי לעבור לשם?
האם אנחנו יודעים להכיר את הכאבים, למרות שזה,
מישהו אומר לך, תשמע, כואב לי משהו, הוא אומר לך, מה פתאום, זה לא כואב.
נכון? כמו שמישהו אומר, אני מפחד, אל תפחד, זה לא מפחיד.
זה לא מפחיד, אני מפחד, זה לא מפחיד, זה מפחיד, אני אעזור לך.
לא, תשמע, כואב לי המצב הפוליטי. אה, כואב, שטויות.
הוא כואב לו, מה אתה רוצה?
תראו מה הקדוש ברוך הוא אומר למשה רבנו.
ויאמר ה'
ראו ראיתי את עוני עמי אשר במצרים ואת צעקתם שמעתי מפי נוגסיו
כי ידעתי את מכאוביו.
במעמד השנא הקדוש ברוך הוא אומר אני לא רק בא לגאול אותם,
כביכול הקדוש ברוך הוא אומר אני יודע מה כואב להם.
מספרים שהבעל שם תופעם עבר באיזה בית מרזח וראה שני שיכורים, גויים,
מדברים ביניהם.
אז אחד אמר לשני, איך שלי, אתה אוהב אותי?
אז הוא לא בטח שאני אוהב אותך.
אז הוא אומר לו, איך אתה אומר שאתה אוהב אותי אם אתה לא יודע מה כואב לי?
והתחיל לבכות.
אז הבעיה שלו, הוא אמר, דו-סי זה אמס, זה אמת.
איך אתה יכול להגיד שאתה אוהב מישהו אם אתה לא יודע מה כואב לו?
אתה לא יודע מה חסר לו, איך אתה יכול להגיד את זה?
אנוכי ידעתי מכאוב לבבם, אומר הכתב והקבלה, גם בלתי ראייה ושמיעה,
כי חדרי לבבם הנכאב גילויים לפניי. גם אם אני לא רואה ושומע, אם אני רגיש מספיק לזולת,
אני אוכל לדעת
מה כואב לו?
בוודאי בילידי רוחנו, בילדים שלנו, בקרובים אלינו.
אז זה מלחמה בפרעה השני.
פרעה אותיות עריפה להפסיק את הנתק הזה במה שאני רואה ובמה שאני מרגיש.
לחבר.
ראית משהו? זה נוגע אליך.
או שזה נוגע אליך לתפילה.
לפעמים אין לי מה לעשות, אני רק רואה משהו.
בסדר, אז עכשיו אני יודע שאני צריך להתפלל על הדבר הזה.
או לפעמים זה נוגע למילה טובה.
ולפעמים זה גם נוגע לעזרה ממשית.
בסדר?
הגמור הריאצ היה אומר,
זה משפט חזק,
שכשני יהודים נפגשים ביניהם,
זה כדי שיצא מזה טובה ליהודי שלישי.
איזה משפט חזק.
אתה פוגש חבר שלך, אתה מתחיל לדבר איתו, פתאום, רגע, תגיד, מה עם זה? לא, תשמע, הוא לא עובד. הוא לא עובד, זה קטע, מה המקצוע שלו?
איזה קטע אני... תשמע, רגע, תן לי את הטלפון, פשוט בום, פרנסה,
שידוך.
ככה, אתה פוגש מישהו
ששני יהודים נפגשים זה כדי שתצא טובה ליהודי שלישי.
כמה שידוכים יצאו מזה.
פוגשים איזה מישהו, תגיד, מה איתו, מה איתו, מה יש לי איזה בחור, יש לי איזה, יאללה, בואנה.
בדיוק היום ככה שוחחתי עם אשתי,
והוא אמר לי משהו, אמרתי לה, כן, אבל מה עם הבחור ההוא, יש לנו איזה מישהו בשכונה מתוק,
מקסים, ממש יהלום, חבל שהוא לא כבר,
צריך למצוא לו מישהי קדימה, סתם הגענו לדבר עליו, לא היה זה, זה לא היה נושא השיחה.
אבל כששני יהודים נפגשים זה כדי שתצא טובה ליהודי שלישי.
משפט חזק.
אז זה
כנגד העריפה.
והדבר האחרון,
כנגד ההפרעה.
איזה הפרעה?
פרעה זה בעצם ביטוי להפרעת קשב וריכוז.
משהו שמפריע לנו להתרכז, וטיפה דיברנו על זה בשבוע שעבר גם,
משהו שמפריע לנו להתרכז,
ולכן מפריע לנו לראות דברים מאוד מאוד משמעותיים. תראו,
הרי עם ישראל הם עבדים,
בתבן, בתית.
בא אליהם משה רבנו ואומר להם, תקשיבו, אני הולך לגאול אתכם.
הולך לגאול אתכם.
הם לא שומעים.
הם לא קשובים. מי גרם להם את זה?
פרעה.
הפרעת קשב וריכוז.
מתמדת.
הרי כשמסבירים הפרעת קשב וריכוז, מי שכאן יש לו את זה, או מי שיש לו ילדים שיהיה לו את זה, היום מי שאין לו את זה, הוא משונה.
זה כמו הסיפור על החיטה המשוגעת
של רבי נחמן, כן? זה כאילו,
בואו ניקח רטלין, אבל נכתוב לנו על המצח שאנחנו לא צריכים.
כולם, היום יש להם התאמות,
הקראות, בבגרות וכל זה.
אז
בקצה הקיצוני של ההפרעה זה כמו מישהו,
שעכשיו אני מדבר אליכם, ומישהו כמה אני אעשה לי ככה.
כן?
כמו שהילדים אומרים, לא נגעתי בכלל, אל תיגעע בי, האוויר הזה הוא ציבורי, כאילו, כל מיני כאלה, נכון?
אתה לא יכול, תשמע, זה מפריע לי, אז לוקח איזה כדור ומוריד לו את זה.
מוריד לו את ההסחה.
יש דרכים אחרות גם, לא רק בכדורים,
אפשר גם בטבע, אפשר גם ברוגע, אפשר הרבה מאוד דרכים, אבל נגיד.
אז יש איזה מישהו שקוראים לו פרעה,
שהוא כל הזמן דואג שעם ישראל יהיו מוטרדים, כל הזמן, טח-טח. דרך אגב, אחת השיטות, עבודת פרך. מה זה עבודת פרך?
פירחה, זה קושייה.
הוא כל הזמן פורח להם את האישיות, כי הוא נותן להם לעשות עבודות בלי לגמור אותם.
ככה אומר המדרש.
אדם גומר עבודה, אפילו אם הוא עבד, אבל הוא גומר עבודה, יש לו סיפוק, הוא בנה איזה חומה,
מגיע לסוף החומה, בניתי חומה.
עד היום אני הולך עם אבא שלי וכל מיני מקומות, הוא אומר לי, אתה רואה את השביל הזה, אני בניתי אותו.
אתה רואה את הגדר הזו, אני בניתי, אתה רואה את הדשא,
וזה סיפוק, שמחה.
פרעה נותן להתחיל לא לגמור.
תתחיל,
תעבור באמצע לזה, תעבור באמצע. אף פעם לא היו גומרים, אז הוא לאט לאט
הפך אותם לאנשים שלא מחפשים משמעות,
פרוחים מבפנים,
ולכן הם לא מקשיבים.
רבותיי,
לא היה דור
כמו הדור שלנו
ברמות הפרעת קשב וריכוז.
אני לא מדבר על ההגדרה הלימודית, אני מדבר על העובדה שאנחנו מוסכי דעת בצורה מתמדת.
כל רגע משהו מסיח את דעתנו, כבר אנשים לא מדברים ביניהם.
דיבור קרוב, דיבור של עיניים, כי כל הזמן יש הפרעות,
כל הזמן קופצים לנו דברים לחיים,
כל הזמן מפריעים ומסיכים את דעתנו.
כמות הידע היא בלתי נתפסת שאנחנו מוצפים בו.
ואחרי זה אתה נמצא בפייסבוק,
יש לו אלף ואחד סוכנים שמקפיצים לו כל רגע דברים.
אדם לא חי את החיים שלו, הוא חי את החיים שמסביב,
שכל הזמן מציפים לו עוד ועוד ידע שאין לנו את הכלים בכלל להתמודד עם זה, זה פשוט מסיח את דעתנו לחלוטין.
שובבים זה זמן לעבוד על ריכוז ועל התמדה.
ריכוז.
אתם יודעים שמה שאדם משיג בשעה של ריכוז
הוא לא ישיג בעשר שעות של חוסר ריכוז. זה כמו קומקום שאתה מרתיח אותו,
אתה רוצה שהמיים ירתיחו, אבל אתה כל עשר שעות מוריד אותו מהאש ומחזיר.
זה לא יקרה,
זה לא ירתח בחיים.
היכולת לשבת ולהתרכז.
מי שנכנס לבית המדרש,
אני כרגע לא מדבר לא מצד הקדושה ולא מצד הזה,
שייכנס בלי הטלפון. עשו מחקר בארה״ב וגילו,
שלוש קבוצות תלמידים,
קבוצה אחת נכנסה עם טלפון פעיל,
כאילו למבחן, ואמרו להם אל תענו, אבל הוא קיבל הודעות וכולי.
קבוצה שנייה נכנסה עם הפלאפון, אבל היא כיבתה אותו, אבל הוא היה לידה,
וקבוצה שלישית לא הכניסה את הטלפון בכלל לכיתה.
ובדקו את רמת התוצאה, כמובן, כל התנאים בנישואים,
ולא היה מה להשוות בין הקבוצה שלא הכניסה את הטלפון בכלל לבין הקבוצה שהכניסה אותו, אפילו שהיה כבוי, ודאי לא לאלה שהוא כל הזמן זמין.
כל רגע משהו, זורק לך איזה משהו, עוד רגע, עוד הודעה, עוד איזה משהו, תכבד את הנתונים לדייה הזאת, תכבד את הפר, תשאיר אותו בחוץ.
עכשיו אתה אומר, אנחנו עוד שעתיים.
מה קרה? מי יתקשר אליך? יש לך איזה הסכם פוליטי לעשות? גם ככה אפשר להפר אותו אחר כך, זה לא כזה משנה, נכון?
אז מה הלחץ? מה הלחץ? מה הסיפור?
אנחנו לא מרוכזים.
אתה מדבר עם האדם, אתה מבין? הוא לא איתך.
תסתכל אלף ואחד כיוונים.
ואם דיברנו על כך שימי השובבים זה שמירה על כוחות חיים,
אז אנחנו כאילו חיים, יעני חיים, אבל החיים הופכו לידינו.
כי אנחנו מבזבזים אותם, כי אנחנו לא מרוכזים.
אם אדם מרוכז במשהו, נכנס, תגיד, לומד גמרא, נכנס לגמרא, נכנס,
נותן לעצמו שעה,
אז הוא מהר מאוד נכנס לעניינים והוא מביא תוצאות.
מסכם וכולי. אם אדם לא מרוכז, און עוף, הוא נכנס, כל רגע מישהו מפריע לו, כל רגע הוא חותך את עצמו, אז החיים מבוזבזים.
אתה מנסה להרים מים עם כף מלאה חורים.
ההפרעה הזאת של פרעה, שזה מה שהוא עושה להם, הוא עושה להם הפרעת קשב וריכוז ברמה שהם לא מסוגלים לשמוע בשורת גאולה אפילו.
ואנחנו הרי יודעים שאנחנו כל כך נוסחי דת שאנשים אפילו שוכחים את הילדים שלהם.
לא עלינו, נכון, ברכב.
וזה קורה רק מהסחת דת.
לא שכחת את הארנק באיזה מקום, את הילד.
הנביא אומר שזה...
לא יכול להיות.
או שזה כן יכול להיות, אבל זה נדיר. איפה הנביא אומר את זה? הנביא?
הזכרנו את זה פה פעם, לא?
הזכרנו את זה, נכון? בעקב.
יפה.
ה'תשכח אישה עולה מרחם בן ביטנה, גם אלה תשכחנו, אבל אנחנו לא חייבים לשכח אחר.
האם יכול להיות שאישה תשכח את הבן שלה?
היה פעם מקרה, דין תורה מעניין,
בבני ברק.
הכנסה אישה לחנות של הצורפים, או חנות לכסף, לא רוצה להגיד שם של חנות,
עם ילד,
ואמרה, וואי, אני אחפש פעמותים, וזה אחד הפעמותים הכי יקרים. אוי, איזה פעמותים יפים.
אני, בעלי כאן ברכב, אני רוצה רגע להראות לו, אז תשמרי רגע על הילדה, שנייה, מעלה לבעלי וחוזרת, נתת את התינוקת למוכרת, היא יצאה מהחנות
ולא חוזרת.
ואחרי שתי דקות נכנסתי לשם ואולי ראיתם איזה ילדה קטנה,
מישהו גנב לי את הילדה.
בקיצור, הייתה, אז היא לקחה, גנבה איזה ילדה מהעגלה,
נכנסה איתה לחנות,
מהילדה,
נתנה את הילדה למוכרת,
כאילו שהיא שלה, ולאחת אותה מתאים אליהם.
אז הגיע דין תורה לאחד הרבנים שם, האם המוכרת חייבת?
כי כלל אומר שאסור להוציא סחורה מהחנות.
היא אמרה, כן, אבל היא נתנה לי את הילדה שלה.
כאילו, יותר מזה, אני... כן.
אז,
לא זוכר מה היה הדין.
בואו תראו מה אומר רשי.
זה היה כדי לעורר אתכם, לתת לכם איזה ככה אקשן.
מה אומר רשי?
וידבר משה כן על בני ישראל, ולא שמעו אל משה מקוד שרוח ומעבודה קשה, ומרשי לא שמעו אל משה,
לא קיבלו תנחומים.
משה מנסה לנחם אותם, אלה הם טרודים מדי.
מקוצר רוח, כל מי שהוא מיצר ונשימתו קצרה ואינו יכול להעריך בנשימה,
נקרא קוצר רוח.
עוד עוד עוד עוד עוד עוד שנייה, תירגע כפרה, תנשום עמוק.
אומר רבנו, האם ראמת?
היתה בזוהר החדוש,
בפוסיק ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה,
שבמצרים היה הדיבור בגלות.
הם לא יכלו להוציא מכוח אל הפועל, לא יכלו להוציא כל הפנימיות של הלב אל הדיבור.
זה נקרא קוצר רוח.
הכל זה כאילו בלי ריכוז.
אתה אומר מילים וזה הכל כזה, לא, אתה לא מתכוון, ברכה היא לא ברכה,
בקשה היא לא בקשה, הכל כזה בכאילו, הכל ב... ב... כמו שאתה שומע ברדיו, זו תוכנית אקטואליה, שאתה אומר, שעה שלמה הוא דיבר על זה, מה הוא אמר? הוא לא אמר כלום.
נכון, מה הוא אמר? הכל כזה בלה בלה בלה בלה.
שום תוכן ערכי, אמיתי.
ואיתה, אומר האמרי האמת, בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים.
מה הכוונה? נתקרב הכל אל הדיבור.
הדיבור נהיה מלא תוכן. שופר הוא חירות.
במתן תורה כתיב ההיא כל השופר, משה ידבר בעלי מעניין ובקול,
ובתקויות כבר יש דיבור, בפסוקי התורה והנביאים והברכות דה רבנן,
קבל רינת עמך סגבנו תארינו תורה,
ואיתה בתיקוני זוהר, דדיבור ובשם אדנות וקול בהוויה,
וצריכים לכוון ולייחד שניהם,
זהו חירות.
קבל רינת עמך סגבנו תארדנו. מה החירות?
שהקול יתחבר עם הדיבור.
קול זה קול פנימה דליבה,
זה קול פנימיות הלב,
הוא יתחבר עם הדיבור. שהדיבור לא יהיה דיבור רק מתוכן,
חסר כוונה, חסר ריכוז,
אלא הדיבור יהיה דיבור שאני מדבר עם מישהו,
אני אדע עם מי אני מדבר,
אני אתרכז, אני אגיד מילים בעלות משמעות, בעלות תוכן,
ולא סתם מבלבל את המוח ועושה כל מיני דברים ריקים מתוכן.
אז אם כך, יצאנו למסע
אחרי שלושת ההפרעות המסתתרות בשם פרעה.
דיברנו על עורף,
על טבע, על חוסר רצון להשתנות.
ובימי השובים האלה אנחנו דווקא רוצים כן להשתנות.
כן לבדוק את עצמנו ולקבל כל מיני דברים שיאפשרו לנו שינוי,
כל מיני כלים.
כן, האדם הוא יצוב שמסוגל להשתנות, מסוגל לשנות את אורחות חייו,
להיות מעל הטבע.
דיברנו על עריפה,
על נתק בין המוח לבין הלב,
על כך שבעצם אתה רואה משהו והוא לא נוגע אליך, ומשה רבנו רואה וזה נוגע לו.
הקב' יודע את מה חובב.
ודיברנו על הפרעה, הפרעת קשב וריכוז, כל מיני טרדות שקופצות כל הזמן, תבן ועוד תבן ועוד תבן,
שמפריעות לנו לראות את התמונה בשלמותה,
מפריעות לנו לראות מה קורה לנו מול העיניים,
כן?
הקוצר רוח הזה,
ואנחנו דווקא רוצים ימים של אורך רוח ושל שמחה ושל ריכוז,
וכך לנצח את פרעה ולהצליח להחזיק בשבבים האלו של עיני השובבים כדי שאנחנו בעצמנו נוצא לחירות יחד עם כלל ישראל.
חזקו ונמצאו רבותיי.
