אנחנו נפגשים פה מדי שבוע לעשות רצון בוראנו ולעשות רצון קוננו וללכת עם הזמן, לחיות עם הזמן, זה הביטוי המדויק,
שזה ההוראה החסידית לפרשת השבוע,
לקחת איזה עניין בפרשת השבוע, להתבונן בו באופן של עבודת הנפש
וללכת איתו.
יש לנו מיום שני עד שבת ועד שני הבא.
זה מה שאנחנו מנסים לעשות בעזרת השם.
היום ט' בטבת,
ובלילה יהיה י' בטבת.
י' בטבת זה יום ההילולה של אחד מגדולי ישראל.
מי?
חזק, אוי,
שולט.
רבי נתן מנמירוב, התלמיד הנאמן,
הבטל לגמרי לרבו לרבי נחמן,
היום הפטירה שלו זה שרה בטבת.
אגב, לא רק שלו, יש עוד נתן אחד,
רבי נתן אדלר, רבו של החתם סופר.
זה גם הוא
נפטר בעשרה בטבת.
ולכבוד העניין הזה אנחנו נלמד את תורה שלו, של רבי נתן,
אבל גם ניגע בכמה דברים מחב״ד, כמובן, כדרכנו בקודש וכולי.
מסיימים תקופה בסוף הפרשה,
ויוסף מצווה את האחים שלו, את הבנים שלו, את הזרע שלו,
ציווי מאוד מיוחד.
ויאמר יוסף אל אחיו, אנוכי מת, ואלוהים פקוד יפקוד אתכם, ואלה אתכם מן הארץ הזאת אל הארץ
אשר נשבע לאברהם, ליצחק וליעקב. וישבה יוסף
את בני ישראל לאמור,
פקוד יפקוד אלוהים אתכם, והעליתם את עצמותי מזה.
ככה כתוב.
וזה ביטוי מיוחד כי יוסף הוא האדם הראשון שנקרא עצמות עוד בחייו.
ככה חז״ל אומרים.
ויש פה איזה עניין עם עצמות יוסף.
בדרך כלל,
יוסף, כאילו, עצמות,
מה עצמות? יוסף, עצמות, בשר, גידים, מה עכשיו התחיל פה,
מה זה חוג לפתולוגיה, אנחנו לא פרופסוריסט,
צריכים עכשיו להגיד מה החלקים בזה.
בכל אופן מוזכרות כאן העצמות,
עצמות יוסף,
והעניין הוא שהביטוי הזה הוא ביטוי שמלווה אותנו, ממשיך ללוות אותנו,
לא עוזב אותנו,
כן?
גם בספר שמות,
ויקח בושט עצמות יוסף עימו.
יכול להגיד ככה שאת ארונו של יוסף, את יוסף,
עצמות יוסף, זה ביטוי.
כי ישביה ישביה את בני ישראל לאמור,
פקוד יפקוד אלוהים אתכם ועליתם את עצמותם מזה איתכם, ומשמע שהגאולה והפקידה תלויה בעצמות.
יש איזה קשר ביניהם.
ואחר כך,
54 שנים אחרי,
אחרי 40 שנה מיציאת מצרים ועוד 14 שנים
של מלחמה וכיבוש,
כתוב את עצמות יוסף
אשר העלו בני ישראל למצרים קברו בשכם בחלקת השדה אשר קנה יעקב מאת בני חמור אביא שכם במאה כסיתה
והיו לבני יוסף לנחליו. בשלוש מקומות
חוזר הביטוי הזה עצמות יוסף.
יש לך מקום, שי? יש פה אם אתה רוצה.
מקום של חשובים זה כאן.
נצהוד קצת מי ש...
בסדר?
בסדר שיש פה דפים אין לי נראה לי
תסתכלו ביחד בסדר
אז מה יש בעניין הזה, בסיפור הזה של עצמות יוסף, שהוא כזה חשוב?
כמובן איך זה נוגע אלינו
לעבודת הנפש.
המדרש מוסיף תמיהה על תמיהה.
אומר המדרש,
למה ועליתם את התמותה מזה איתכם? אמר רבי לוי, למשל, למה הדבר דומה? לאדם שהכניס יינו במרתף.
נכנסו הגנבים אל התלוא החביות והלכו להם ושתו אותו.
בא בעל היין ומצא אותם שגנבו החביות.
אמר להם, שתיתם היין?
אחזירו החבית למקומו.
כן, זה בעל הבית נחמד, כן? לפחות תחזירו את זה למקום.
כך משכם גנבו אחיו של יוסף אותו ומכרו אותו,
וכשבא להיפטר מן העולם, השביע אותם, אמר להם, בבקשה מכם, אחי,
משכם גנבתם אותי? חי,
החזירו את עצמותיי לשכם.
וכך נאמר, ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים כברו בשכם.
כן?
כן, זה כאילו, כמובן, המדרש הזה, א', המשל, ואני שואל כאן לא ברורים,
מה הכוונה, מה זה הדבר הזה,
זה מה שיש לבעל הבית להגיד להם,
תחזירו את החבית למקום,
תתן להם מכה בראש.
ודבר שני, כמובן, החושיה החמורה ביותר מהי,
יוסף
לא נגנב משכם.
הוא היה בשכם דקה וחצי,
ואז מה הוא עשה?
הלך את עודתן.
וימצאו איש והנה תועה בשדה,
וישאלהו האיש לאמור מה תבקש.
והוא היה אומר, את אחי אנוכי מבקש?
אגידנה לי איפה הם רואים, ואומר,
נסעו מזה,
כי אמרו נלכה דותיינה.
אז יוסף היה בשכם דקה וחצי, והמשיך לדותן,
משם גנבו אותו.
אז תחזירו אותי לשכם, כי משם לקחתם אותי.
וכמו בהרבה מאוד מקומות, המדרש הוא שאלה, הוא כנראה מהווה את התשובה.
מה זה עצמות יוסף?
אז כאן יש לנו תורה נפלאה מאוד,
של רבי נתן,
שאני אקדים לה איזה הקדמה ואני אכנס אליה,
אחרי זה אני אראה עליה עוד איזה השלמות.
עצמות יוסף,
כן,
או עצמות בכלל,
זה הנקודה העצמית.
הנקודה העצמית.
לכל דבר בעולם יש
לבושים חיצוניים,
כל מיני הלבשות,
יש
נקודה פנימית, אבל יש את הנקודה העצמית.
אפשר לקרוא לנקודה הזאת נקודת מסירות הנפש,
אפשר לקרוא לה נקודת העין,
נקודה עצמית.
הנקודה שכשנוגעים בה,
נגעת בעצם בסיפור כולו.
נגעת בסיפור כולו.
יש כאלה שזוכים לגלות את הנקודה הזאת מהר, יש כאלה
שרוקח להם חיים שלמים אולי לגלות אותה, אבל יש נקודה כזאת.
אצל צדיקים היא מאוד מאוד זמינה,
היא כל הזמן נוכחת את הצדיקים.
ואצל בינוניים, כערכנו, הלוואי,
אז היא נמצאת באיזשהו מקום תמונה, היא מתגלה ברגעים של מסירות נפש, ברגעים גדולים, ברגעים של קדושה,
כשאדם בוחר עם מי להתחתן, שם מנצנצת לו העצמיות.
שם,
בתקווה, בשאיפה,
לא עושים את זה בגלל סיבות חיצוניות,
אה, איזה בחורה נחמדה,
יש לך מראה נחמד, ויאללה, בוא נתחתן. לא.
וגם אפילו לא בגלל סיבות פנימיות.
כלומר, ודאי סיבות פנימיות, אבל
מבעד הפנימיות אמורה לנצנץ העצמיות.
והעצמיות זה שאדם אומר לעצמו, זה זה.
זה זה.
למה? עזוב, זה זה. ככה.
מנצנץ, מעיר לו איזה משהו שהוא בלתי ניתן להסברה.
זוהי הנקודה העצמית.
המשמעות היא שיוסף אומר לאחים,
הגאולה כולה תלויה בזה שכולכם תאחזו במידה העצמית שלי.
יש לי איזה מידה עצמית? עכשיו, זה מאוד מאוד קשה להבין מה המידה העצמית של יוסף.
למה?
כי יוסף הוא מאוד מאוד מגוון.
אצל יעקב, התורה אומרת, יעקב ישתם עם יושב וואלים. אתה מבין שהנקודה העצמית של יעקב שהוא תם.
אתה מבין?
התמימות שלו זו הנקודה העצמית שלו.
כמה שתשים אותו בחברה שמרמים, הוא יישאר תמים.
הוא ידע להתגונן, אבל הוא יישאר תמים.
מאמין.
יוסף, יש לו קטונת פסים.
הוא יודע גם וגם. יש לו גם חלומות,
יש לו גם יכולות כלכליות.
הוא גם בן קרוב לאביו.
הוא גם יודע תורה, הוא גם מדבר...
אז מה הנקודה העצמית של יוסף?
מה הסיפור שלו?
רבי נתן שם את זה על מילה אחת.
כשאני מוצא את המילה הזאת היא מאוד מאוד מאוד שייכת אלינו,
לכאן ולעכשיו, לתשפ'.
המילה היא זיכרון.
יוסף זוכר.
זו הנקודה שלו.
למרות כל הגלגולים שהוא עובר,
יש לו איזו יכולת ריכוז שהוא כל הזמן זוכר את נקודת המוצא ואת היעד.
הוא יכול לעלות, לרדת, באמת, זיגזגים מטורפים.
אשת פוטיפר, בית כלא, אחים, שונאים, מתקרבים, חוזרים.
הוא לא מאבד לרגע אחד את נקודת הזיכרון.
הוא זוכר.
ואפשר להגיד שכל הסיפור של גאולת מצרים,
או גאולה בכלל,
נע על הציר של שכחה וזיכרון.
מי שנמצא בשכחה ובגלות,
אנחנו עכשיו שרה בטבת, אז אומרים שכשתורגמה התורה ליוונית
ירדה חשכה לעולם ג' ימים, ויש גרסאות ירדה שכחה לעולם.
כי כשאתה מתרגם את התורה ליוונית, אתה
עוקר ממנה איזה נקודה פנימית עצמית,
ולכן מי שילמד את התורה באופן הזה, ישכח אותה.
הוא לא יהיה קשור אליה.
כשאתה לומד את התורה בלשון הקודש,
איך שהיא נכתבה,
איך שהיא נמסרה מסיני,
היא המילים, הטעמים, זה נוגע לך בנקודה, ואז אתה גם זוכר את זה.
העניין של יוסף זה זיכרון.
וזיכרון,
היום המילה זיכרון היא קצת סובלת מאיזה בלבול, בגלל שיש לנו היום זיכרון כזה של המכשירים וכל זה.
זה לא מדובר על זה.
על תרה, על ג'יגה, לא.
זיכרון, הכוונה שייכות.
כשאדם הוא מאוד מאוד שייך למשהו, הוא זוכר אותו.
הוא לא שוכח.
כן.
התורה היוונית, מה הוא שונה מליאת תרגום?
א' מי אמר שהוא שונה.
כל תרגום מעבד, אבל
ארמית זה שפה קרובה.
גם כתוב שזה נמסר,
נמסר גם כן, משה רבן אורידו די מהר סיני.
כשאתה מתרגם את התורה ליוונית,
בעצם תרגום התורה ליוונית, במקום להגיד תרגום, תגיד פירוש.
אתה מפרש את התורה רק על הרובד החיצוני שלה.
אין אפשרות, הרי אתה נתקע במילה הראשונה,
נכון? בראשית.
אונקלוס מתרגם בחוכמתה.
בסדר?
איך אתה תתרגם בראשית לאנגלית, נגיד שזו יוונית של ימינו?
כשאתה קורא בעברית, אתה מבין שהמילה בראשית היא מילת קוד.
בראשית,
בשביל ראשית.
מה זה ראשית? ישראל, התורה, ארץ ישראל.
כלומר, התורה אומרת, כל התורה יש לה איזה מטרה, יש לה איזה יעד, היא בשביל משהו.
אין לך שום אפשרות לתרגם את זה לשפה זרה.
The beginning,
Genesis, זה המילים שהם מתרגמים. זה לקחת
את המשמעות, בדרך כלל הכי הכי חיצונית וגם הכי לא נכונה,
כי הרי לא שייך לדבר על מושגי הזמנים לפני שיש מאורות וכולי,
ולשים את זה בחזית.
כשאתה מתרגם את המילה בראשית,
כשאתה אומר את המילה בראשית, המילה המקורית,
אתה מבין שהיא מרובדת במלא מלא משמעויות,
שלא ניתן בכלל לתרגם אותה.
עכשיו, ברגע שתרגמת את זה לשפה החיצונית,
אז זה כבר לא שלי, אז אני שוכח את זה.
בלי ספק,
העצמיות שלי יוסף היא זיכרון.
זיכרון ושחרחה.
אני אפילו אדייק את זה יותר מזיכרון.
במקום להגיד זיכרון, ותכף ניכנס כאן לתורה של רבי נתן, הייתי אומר ריכוז.
יש ליוסף איזו יכולת ריכוז מאוד מאוד מאוד גבוהה
בנקודה שאותה הוא מזהה, כנקודה החשובה שאותה הוא לא עוזב.
הוא לרגע אחד לא שוכח אותה.
הוא יודע שאם הוא ישכח אותה לשנייה אחת, הכל יכול לקרוס.
הוא כל הזמן אוחז בה וזוכר אותה.
בואו תראו את התורה, זו תורה נפלאה של רבי נתן, בואו נראה אותה לאט לאט.
קודם כל,
אנחנו מצווים על זכירת יציאת מצרים פעמיים ביום. זה כבר קשור.
על כן צריכים לזכור יציאת מצרים בקריאת שמע בכל יום,
דייקה,
כי יציאת מצרים שגאל אותנו השם יתברך מיד פרעה ועבדיו,
הם מבחינת כוח המדמה,
וזהו מבחינת שמירת הזיכרון.
על כן צריכים לזכור זאת בכל יום דייקה,
כי שמירת הזיכרון צריכה להיות בכל יום דייקה.
כל יום אדם צריך להזכיר לעצמו מאיפה באתי ולאן אני הולך. מה הסיפור שלי?
מה הסיפור שלי?
יש לי סיפור, לכל אחד מאיתנו יש סיפור,
הסיפור הזה זה לא שאתה פעם אחת חתנת עליו, זהו אתה רץ. לא.
כל יום מנסים להשכיח מי אטענה את הסיפור הזה,
וכל יום אדם צריך להזכיר לעצמו.
חלק מהזיכרון זה להגיד את פרשיות קריאת שמע,
אבל כל יום אדם צריך להזכיר לעצמו, רד, יש לי איזשהו...
אני יכול להגיד לכם מה אני עושה, בסדר?
מה אני מזכיר, אני באמת מזכיר את זה לעצמי כל יום.
כל יום.
כל אחד, זה אישי.
עכשיו אני מגלה כאן משהו אישי, בסדר? אבל זה נשאר בינינו.
לא מגלים לאף אחד, נכון?
סודי.
כל אחד יש משהו,
לכל אחד יש איזו נקודה עצמית שמאוד מאוד מזינה
את העירת שמיים שלו ועבודת השם שלו וכו' וכו'.
כל אחד עם העניין שלו.
אצלי מאוד מאוד חי הסיפור של הגאולה ושל עם ישראל ושל קיבוץ גלויות,
כאילו כל העניין הזה.
עכשיו, כל יום אתה הרי יכול לשכוח את זה. כל יום.
אתה יכול להתעצבן מהפקקים ומהפוליטיקה ומההוא ומהציניות, כל פעם אתה מדבר, קלה קלות.
בסדר?
אז אני כל יום מזכיר לעצמי,
תזכור,
תזכור,
תזכור באיזה תקופה אתה חי, אל תפספס, אל תשגיא, אל תהיה קטן,
תחשוב גדול,
תזכור.
ומדי פעם גם אני מתגבר את זה באיזה ספר, באיזה ככה, באיזה סרטון, נזכר מה היה, מה פה עכשיו,
כל הזמן להזכיר, כי בקלה קלות אתה נופל לקטנות,
ואז אתה לא נגאל,
אז אתה נופל לגלות.
אתה אומנם נמצא בארץ ישראל וכולי, אבל אתה בגלות.
חד משמעית, בסדר?
יש זמנים מיוחדים, וחודש אייר.
אז אצלנו בבית, אני אגלה לכם עוד סוד.
אני מכיר שתי מצוות שמוטלות על הבית,
ולא על היחיד.
זה הדלקת נר חנוכה ודגל ביום העצמאות.
נר איש וביתו ודגל איש וביתו.
אבל כשאנחנו תולים את הדגל ביום העצמאות,
אצלנו בבית,
אז זה לא שאני אומר, טוב, אה, יום העצמאות,
יום הזיכרון טוב, תביא איפה הדגל, לא, לא, לא, לא, לא, לא, פתאום, חלילה.
כל הילדים עומדים במרפסת.
אני מעמיד אותם בשורה,
אומר להם, עכשיו טקס תליית הדגל, עמוד דום,
עומדים לי כזה רפוי, אה, דום, עמוד נוח, צדיע, ואני מביא את החלילה, עושה את הדבר הזה, שאלה זה,
תולים את הדגל, מצדיעים,
נשארים התקווה,
אני מאמין, תם טקס קליאת הדגל,
ואחרי יום ירושלים שמורידים את הדגל, עוד טקס,
טקס לערודת הדגל לשנה הבאה וכו' וכו'.
עכשיו הילדים מחכים לזה, חבל, אז מה קורה, מתי הטקס, מתי, רוצים לתלות אותו בניסן, לא,
דגל תולים בשבוע של יום העצמאות באייר.
אז יש אירועי שיא כאלו,
אבל בעצם כל יום אדם צריך להזכיר לעצמו את הנקודה העצמית שמחיה אותו,
אחרת הוא ייפול לשכחה.
יוסף ככה הוא עובד.
מה הסלוגן של יוסף?
מה הזיכרון שלו?
אלוהים חשבה לטובה.
אלוהים חשבה לטובה.
אלוהים חשבה לטובה. אני פה, אלוהים חשבה לטובה.
זה התפקיד שלי, זו השליחות שלי. אני יש לי כאן...
הוא זוכר את זה כל הזמן.
והוא אומר לאחים שלו, גם אתם תזכרו,
אל תתרגלו, כי מצרים משכחת,
כי מצרים מרגילה, כי מצרים מפתה.
עוד
דור שניים אתם בכלל לא תזכרו מאיפה באתם.
כבר תקראו לילדים שלכם, תקראו בשמות מצריים, חלילה.
הוא מבקש מהם לאחוז בזיכרון.
מה קרה לך, חושבי פרעה, רגע, רגע, רגע, חכה, זה אתה לא מבין, חכה, יש עוד הרבה דברים שאנחנו לא מבינים.
בואו נראה, בואו נראה.
זה מוסבר תוך כדי.
וזה בחינת פרה האדומה, כי פרה מכפרת על אבון העגל, שהוא עבודה זרה, שכפאו בה' יתברך.
ובהתורה, ועשו עבודה זרה,
שכל זה הוא בחינת פגם הזיכרון,
כמו שכתובו, ויעשו עגל בחורר, וימירו את כבודם.
שכחו אל מושיעם, כי התורה היא בחינת זיכרון.
והם כפו בתורה, והשם יתברך, וכל זה מחמת תאוות עולם הזה.
שלא רצו לדבק מחשבתם בעולם הבא. אז אתה יכול לראות אנשים שכל החיים שלהם הם שוכחים
שבאנו לכאן לעולם הזה בשביל תאוות.
יש לנו איזו מטרה, העולם הבא זה הייעוד, זה האידיאל.
כמו שאמרו, זיכרונם לברכה, לא עבדו ישראל עבודה זרה,
אלא כדי להתיר להם אריות בפרסיה.
על כן המשיכו אז מחדש סיטרה דה מוטה שהוא בחינת שכחה שהיא מיטת הלב.
אדם או קבוצה שלא זוכרים את הייעוד שלהם הם מתים בעצם.
הם מתים.
לא זוכרים וגם לא מרוכזים. זה לא מספיק לזכור. זה לא זיכרון שמונח לך באיזה מקום במדף.
זיכרון זה לשון זכר.
זכר זה משהו שמוליד.
זה משהו שקשור.
אז הזיכרון גם...
הייתי לפני כמה זמן,
היינו בסיור בעיר דוד.
למד כאן בחודש אלול.
אחד התלמידים היה,
הוא עובד שם סמנכ״ל.
הוא לקח אותנו לסיור כזה מקיף, נפלא מאוד.
באמת, זה מקום מדהים, כמובן, כאן הכל התחיל.
אז תומכי הסיור,
הוא אמר לנו,
אתם יודעים מה הסוד של דוידאלה?
דוידאלה הוא בעצם, דוידאלה בארי הוא ה...
אז אמרנו לו מה...
זאת אומרת, הוא כל הזמן זוכר
מה השליחות שלו.
הציעו לו הרי מלא הצעות,
מלא כל מיני הצעות פוליטיות,
בעיקר להיות ראש הבית היהודי וכל מיני תחנות.
זה עיר דוד,
זה הסיפור שלי.
הוא כל הזמן ממוקד בזה, הוא מתפזר, זה השליחות,
זה המיקוד, הוא זוכר את זה כל הזמן,
אז ככה זה נראה.
ככה נראה אדם
שיש לו שליחות והוא לא מתפזר על אלף ואחד
חתיכות וגם וגם וגם.
עזוב, יש עוד אנשים בעולם, הם יעשו את זה. אני, השליחות שלי זה זה.
אני זוכר את זה ומרוכז בזה, יש גם ברכה.
יש גם סייעת ידש מהשם, את כל היחסית זה קל, כי יאללה.
עיר דוד, דוד, דוד על...
שמו גורם.
בואו נמשיך.
על כן המשיכו אז וחדש ויתרדמות, אשר מבחינת שכחה שמיטת הלב, כמו שכתוב, ואני אמרתי, אלוקים אתם,
אכן כאדם תמותו וכולי.
כמו שאמרו רבותינו, זכרנו לברכה, שבשעת מתן תורה פסקה זוהמתן וזכו לחירות ממלאך המוות. אז מה קרה בשעת מתן תורה?
נוצרה איזה מין הזדהות הכי עמוקה בנפש,
שאתה אומר, יותר אני בחיים לא אשכח את הייעוד שלי.
אז פסקה מהם זוהמת מלאך המוות.
מלאך המוות בעצם זה מלאך השכחה.
כשאדם שוכח שהוא לא מרוכז,
הוא קצת מת.
וכשאדם כל הזמן בייעוד ובריכוז שלו,
הוא חי.
יוסף נקרא חי, ספירת היסוד היא נקראת חי.
על כן צוותה התורה להביא, תכף זה הולך ומתברר יותר ויותר.
על כן צוותה התורה להביא פרה אדומה להמתיק גם השכחה,
כי אין הדין נמתק אלא בשורשו. ופרה היא בחינת שכחה.
כן?
למה פרה היא בחינת שכחה?
אפשר לדעת, זה כל מיני הסברים כאלה ואחרים.
אבל נראה לי ההסבר הכי פשוט זה שפרה היא מעלה גרה.
כלומר היא אכלה משהו ואחרי זה יכולה לעלות אותו ולאכול אותו עוד פעם.
מה, כבר אכלת את זה? את לא זוכר?
אה, באמת?
לא זוכר אותי.
הצורך הזה,
כל אחד מאיתנו יש לו איזה משהו שהוא, אני זוכר,
עשיתי את זה כבר, אני לא אעשה משהו אחר. היא לועסת את זה עוד פעם ועוד פעם.
אז הוא מניח כאן איזה הנחה שפרה
היא מבחינת שכחה.
כי עיקר השכחה מבחינת כוח המדמה,
שהוא כוח הבהמיות,
זה עוד הסבר,
כן?
אדם מתחיל לדמיין דמיונות,
מתחיל לחיות בכל מיני סרטים, שוכח מיהו.
כוח המידע הזה זה כוח בהמי.
יכול להיות כוח בהמי, כוח נמוך.
זה כוח שאם הדעת לא מכוונת אותו, הוא הולך למקומות נמוכים,
כן?
אז אדם שוכח מיהו.
זה מה שקורה כשאדם יושב בתוך סרט.
אדם יושב בתוך סרט, הוא כאילו עובר, הוא נמצא בתהליך של ביטול מוחלט אל הסרט.
כרגע השהות שלו מחוקה לגמרי והוא כולו על המסך.
אין בן אדם, הוא רק בטל אל ה...
הדמיון השתלט עליו לגמרי.
עד כדי כך שהוא
שוכח מי הוא, שוכח הזמן עובר עליו, הוא שוכח לאכול אולי.
בעיקר הבהמיות השכחה הוא מבחינת פרה ביותר, כי עיקר הבהמיות הוא כי מלך שבבהמות שור,
וכל הבהמות צולולים בו, ובעיקר אכילת השכחה מבחינת הבהמיות.
והשכחה היא מסיתרא דנוקבה כידוע,
כי דוכה נקרא על שם זכור,
יוסף הוא שור,
שמבחינת זיכרון, על כן גם בבהמות נאחז השכחה ביותר,
מבחינת הנוקבה של השור, שהוא הראש
והמלך שבבהמות שהיא הפרה, על כן נקרא השר של שכחה פורה,
על שם פרה כמובא.
יש שר שכחה.
מישהו שגורם לנו לשכוח מי אנחנו, מה אנחנו, מה התכלית שלנו.
עכשיו יוסף,
בעצם, אני עושה רגע כאן איזה עצירה,
ממה יוסף מפחד?
ממה הוא מפחד?
לא שישכחו אותו ממצרים,
שהם ישכחו את עצמם במצרים.
שישכחו את עצמם במצרים.
אתה יודע, בהתחלה אתה מתגעגע, אחרי דור אתה לאט לאט שוכח.
ובסוף,
עכשיו, אם בן אדם שכח, אין את מי לגאול.
אין את מי לגאול.
גם אם משה רבנו יבוא 200 פעם, אין את מי לגאול, הם שכחו.
אז יוסף, זה מה שמטריד אותו, הזיכרון.
ועליתם את עצמותיי מזה איתכם, הכוונה, אם תחזיקו במידה שלי, מידת העצמיות שלי, מי אני אומר יוסף? אני זוכר.
ועכשיו זה היה גם הזמן לענות על מה ששאלנו במדרש.
הרי אמרנו שיוסף בקושי היה בשכם.
זיכרון הוא לא תלוי כמות,
הוא עניין איכותי.
יוסף זוכר ששלחו אותו לשכם.
הלוח איך רואים בשכם, לך יש את ה... היכן הם רואים. במקרה, הוא בסוף נחטף מדותן.
אבל הסיפור של התככים ושל הקושי ושל המריבה הוא שכם.
זיכרון שכם צרוב אצל יוסף, אפילו שהוא היה שם דקה וחצי.
לשם תחזירו אותי.
יש לי שליחות.
היא התחילה משכם,
הגיעה למצרים, צריכה לחזור לשכם.
לשם אבא שלח אותי.
יוסף לא נותן למציאות,
הרי המציאות הייתה זה שהוא היה בסוף בדותן, אז מה?
הוא לא נותן למציאות לסחוף אותו.
אומנם המציאות שהייתי בדותן, אבל אבא שלח אותי לשכם.
לפגוש את האחים.
וזה השליחות שלי, ככה מסבירים, מדוע יוסף לא ניגע לאחים?
כי עד שהוא לא יכול לתת תשובה לאבא שלו על השאלה,
שאלה,
לך נא וראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן והשיבני דבר,
שזו הייתה שליחות שניתנה לו לשכם,
עד שהוא לא יכול להגיד לאבא שלו, אבא, האחים ואני והצאן בשלום,
הוא לא נגלה ליעקב.
אז שכם אצל יוסף זה נקודה עצמית, הוא היה שם דקה וחצי בדיוק, אז מה, הוא זוכר את זה,
כי זו נקודה עצמית.
עכשיו,
התורה הזאת שאנחנו תכף נסיים אותה,
היא מאוד מאוד קריטית לנו,
כי אנחנו נמצאים בדור, בתקופה
שבה אנשים שוכחים ילדים ברכב.
אתם מבינים?
הרי הנביא מעלה את זה בתור דבר שהוא בלתי אפשרי.
איפה?
בישעיהו.
נכון?
הפטרה של פרשת עקב.
ותומר ציון עזבני אדוני ואדוני שכחני.
אומר הנביא, התשכח אישה עולה,
מרחם בן בטנה. האם יכול להיות שאמא תשכח את הילדים שלה?
גם אלה תשכחנה ואנוכי לא אשכחך. גם אם תגיד שאמא תשכח את הילדים שלה, אני לא אשכח אותך.
אבל הנביא מביא את זה בתור איזה דבר פליאה.
והיום רמת הסחת הדעת, אגב, 99% מהמקרים של דברים כאלה זה גברים.
ולא נשים יותר מתוקנות בזה, יותר זוכות.
אבל גברים, רמת הסחת הדעת שלנו,
פיזור הדעת היא כל כך גדולה,
אנחנו כל כך שוכחים שאנשים שוכחים את הילדים שלהם ברכב.
את בנו שיצא ממאה הוא שכח אותו באוטו.
כמובן, לא, חלילה, לא דנים אף אחד ורק התפללים שלא יקרה שום דבר כזה לאף אחד יותר מישראל.
אבל רמת פיזור הדעת היא הרי נוראה ואיומה.
תכף נראה את האדם.
עכשיו, כשאדם, דעתו מפוזרת בעניינים של עולם הזה, גם דעתו מפוזרת בעניינים של עולם הבא,
והוא לא מרוכז,
והוא לא זוכר,
וככה זה גלות.
הגלות היא גלות הזיכרון והשכחה.
אם אדם לא זוכר את התפקיד שלו, את השליחות שלו, את הייעוד שלו, למה הוא בא, לאן הוא הולך, ומזכיר את זה לעצמו כל יום.
אז עכשיו סיכמו עשור, ברוך השם, יש הרבה מאוד עולים
שעלו לארץ ישראל.
אבל יש גם כאלה שירדו.
מה קרה למי שירד?
מה היה שם? למה הוא ירד?
הוא התחיל לשכוח.
הוא התחיל לשכוח.
הוא איבד את הזיכרון, כאילו.
אם הוא היה זוכר,
זוכר את אבותיו שמסרו את הנפש כדי להגיע לכאן,
זוכר את הקמת... זוכר. אז הוא לא היה מעלה את הדבר הזה בכלל על דעתו.
אבל לרגע הזיכרון התחיל להיחלש,
ונמצאה שכחה,
ואז חוץ לארץ נהיית אופציה.
יש כזה ביטוי, לא יודע מאיפה לקרוא, זה, בזכירה סוד הגאולה, נכון? יש ביטוי כזה, זה ממש מכאן לקוח.
בזכירה סוד הגאולה. בואו נראה, נסיים את זה.
כן, שר ששיכה נקרא פורה וכולי, וזה שמוכיח את ישראל
על ששחררו את השם יתברך ושמו ממנו בכתיב,
כפרה שררה שרר ישראל. על כן פרעה הוא מבחינת כוח המדמה,
כוח בטל כמובן בתורה הנ״ל רצה להתגבר על ישראל. מה הייתה התוכנית של פרעה?
איך הוא תכנן להתגבר עלינו?
להמשיכם לגלות ועבדות תחת ידו,
שהוא בחינת שכחה להשכיחם חס ושלום את זיכרון עולם הבא.
שהיו רגילים לדבק מחשבתם שם כפי מה שקיבלו אבותיהם אברהם, יצחק ויעקב.
תכבד העבודה על האנשים ואל ישאו בדברי שקר.
מה עם דברי השקר?
הזיכרון.
בואו נגביר עליהם מאוד מאוד את ההווה.
את ההווה, עוד עבודה, עוד משימות, עוד מטלות, עוד טאבלט, עוד מחשב,
עוד מיילים, עוד הווה, עוד מבזקים,
עוד מתקפות כאלה, עוד, איך קוראים לדבר הזה שקופץ לך,
התראות של איזה אתר החדשות, שולח לך התראות, שלרגע אחד לא יעבור עליך ד' אמות
בלי שתדע מה סמוטריץ' התעטש או מה הוא ירד באף וכל זה.
בסדר? כאילו, לרגע אחד שלא תוכל להתנתק מהנצח,
וכמובן בתפילה,
הרי זה הזמן הכי טוב להיסגר על כל הדברים האלו.
תפילה זה הזמן שנועד כדי שניזכר בקווי הנצח.
ושם, אתם רואים, פעם, אתה יודע, הייתה פגישה בין אנשי עסקים סינים לישראלים.
הסינים שאלו איך אנחנו כאלה מוצלחים בעסקים.
אז אמרו לסינים, אתם, יש לכם, אין לכם שלוש תפילות ביום.
כל הרעיונות הכי טובים העסקיים באים בזמן של התפילה.
תתחילו להתפלל, תראו שאתם מצליחים.
כן?
אז פרעה מנסה להגביר מאוד את כוח המדמה וכולי,
ורצה להתגבר על ישראל, להמשיכם לגלות ועבדות תחת ידו, שהוא מבחינת שכחה להשכיחם חס ושלום את זיכרון עולם הבא.
עולם הבא זה עולם המשמעויות, עולם המהויות.
שהיו רגילים לדבק מחשבתם, כי מה שקיבלו מאבותיהם, אברהם, יצחק ויעקב, הם התחילו להמשיך זה הזיכרון בעולם,
כי הם הודיעו וגילו אלוקותו בעולם.
על כן פרעה ראה פרעה בחלומות פרות דייקה.
פרות אמרנו זה כוח המדמה שמשכח
שהן שבע פרות טובות ושבע פרות רעות ואכלו הרעות הטובות ולא נדע כי באו אל קרבנה
שכל זה מראש התגבר חס ושלום הרע על הטוב עד שנשכח הטוב חס ושלום בבחינת ונשכח כל הסבה זה ממש כתוב במפורש שיוסף אומר לפרעה הולך לרעילת על מצרים ענן שכחה
אתם תשכחו
את כל הטובה שהקדוש ברוך הוא השפיע עליכם
ובדיוק מזה יוסף מפחד הוא לא רוצה שעם ישראל ייפול לתוך ענן השכחה הזה
על כן היה חלומו פרודייקה, כי שם אחיזת פרעה שבבחינת כוח המדמה.
אבל התיקון היה על ידי יוסף.
כי על ידי שפתר יוסף את החלום לפרעה ונעשה מלך,
וקיבץ את כל אוכל, שבע השנים הטובות,
על ידי זה שבר וביטל את הרעב והגביר הטוב על הרע.
הרי מה עושה יוסף?
הוא אומר לפרעה, אנחנו צריכים לזכור את הרעב בשנות הסבה.
צריך להפסיק לשכוח ולהתחיל לזכור.
בוא נזכור שיש רעב,
בואו נמשוך את הטובה אל הרעה,
בואו ניצור רצף של זיכרון, וכך תהיה גאולה. כך הוא מגן על מצרים וכך הוא גם רוצה להגן על העם שלו.
ועל ידי זה זכו ישראל לצאת משם, כי עיקר יציאת מצרים היה בכוח יוסף הצדיק,
כמו שכתוב, ויקח משה את עצמו את יוסף עמו,
כמו לאיתו בזוהר הקדוש, כי יוסף הוא בחינת שמירת הזיכרון,
הוא מכניע בחינת פרעה שהוא בחינת שכרחה.
זהו, זיכרון מול שכרחה.
כמה הדבר הזה חשוב?
כמה הוא חשוב. אנחנו כל יום יכולים לשכוח.
מאיפה באנו, לאן אנחנו הולכים, מה המטרה שלנו? אז כל יום צריך להזכיר.
אז התפילה מזכירה לנו,
קריאת שמע מזכירה לנו, יציאת מצרים מזכירה לנו, אנחנו מזכירים לעצמנו.
אני חושב גם, חלק גדול מהקישוטים שיש כאן בחדר הזה, או בכלל,
נכון, יש נוי,
טוב, אני נכנס למכון מאיר, יש פה כל מיני תמונות.
בבית של כל אחד מאיתנו יש כל מיני תמונות, כל מיני זה,
המה על אמה, מה הסיפור הזה?
זה בא להזכיר.
הייתה, רגע, יש לי את התמונה הזאת, זה מזכיר לי את זה, יש לי את התמונה הזאת, מזכיר לי את זה.
לפני שנתיים,
אשתי אוהבת לקנות לי ליום הולדת
מתנות שהיא אוהבת.
זו שיטה טובה, כן?
בסדר, זה כאילו ככה זה...
זה כמו הגבר שהביא לאשתו ליום הולדת של המקדחה,
אחרי זה מברגה הוא הביא לה, ואז הביא לה,
כן, כל זה, שיהיה לך, ש...
אז אשתי קונה תמונות,
היא אוהבת תמונות, מזמינה תמונות,
כל מיני...
אז אתה יכול לפי התמונות כאילו לראות את ה...
אז כשהתארסנו אז הלכנו לגור בגולן, אז היא
הכינה איזו תמונה כזאת אצל גרפיקאית של המטבע שמצאו בגולן,
שהיה כתוב עליו לגאולת ירושלים הקדושה.
עכשיו, אני נכנס הביתה, אני רואה את המטבע הזה, רואה את מה שכתוב שם,
יש שם איזה ציטוט של שמריה גוטמן,
הארכיאולוג שחפר את גמלה.
אתה בבת אחת נזכר, גם בתקופה,
גם בשנים שקרנו בגולן וכו'. לפני שנתיים היא אומרת, אין לנו כלום מעיר דוד, זה לא יכול להיות, היית שש שנים בעיר דוד,
למדת תורה שם, איך אין בבית כלום מעיר דוד?
טק, טק, טק, מצא תמונות של בריחת השילוח כאלה יפות וזה, בסלון.
צריך שיהיה זיכרון מ... אני נכנס, אני רואה את זה.
אפילו הקישוטים שאנחנו מקיפים את עצמנו בהם, פועלים על הזיכרון. השאלה, מה אתה רוצה לזכור?
מה אתה רוצה לשים לך מול העיניים?
אז תזכור.
את השנים האלה ואת השנים האלו, כמובן תמונות של צדיקים, תמונות של גדולי ישראל, מזכירים לך כאלה שהיית קשור אליהם.
אבל לא רק.
כן, לא צריך שכל הבתים יהיו עם אותם קישוטים. הצדיקים הטהורים אינם כובדים על הרשת. אפשר קצת לגוון, אפשר שיהיה...
התיקון על ידי יוסף, וייקח משה את עצמו יוסף עימו, כמו דיתא בזוהר הקדוש, כי יוסף, שהוא מבחינת שמירת הזיכרון,
הוא מכניע מבחינת פרעה שהוא מבחינת שכחה.
הוא מברר לזיכרון משכחה,
על כן הוא יודע לפתור את החלום של הפרות, ולהכניע ולבטל לשכחה, נאחז בהם
שהן שבע שני הרעב, ומגביר הסבה על הרעב,
וממשיך כל ההשפעות והברכות על שמירת הזיכרון,
שמשם כל הברכות הנ״ל.
מי שזוכר יש לו את הברכה.
הוא יש לו את הברכה.
אז קודם כל התורה הזאתי, הרווחנו אותה כי זה גם יורטרייט של רבי נתן, כמו שאמרנו,
אבל היא ממש מגדירה היטב את המאבק בין גלות לבין גאולה כמאבק בין זיכרון לבין שכחה.
מי ינצח גם בינינו לבין האויבים וגם בתוך עם ישראל, בין הקבוצות השונות שקצת נאבקות בתוכו,
ינצח מי שיזכור.
מאיפה הוא בא ושהזיכרון שלו יהיה חזק וחי.
זאת העבודה.
זו אמירה כללית, יחסית.
אני רוצה בכל אופן להיכנס רגע פנימה ולצייר את זה בנפש של כל אחד מאיתנו. איך נראה טיפוס זוכר ומרוכז?
אז בחסידות, בחב״ד, יש
שלושה טיפוסים.
אתם יודעים, כל שפה עם כינויי הגנאי שלה.
פעם היית אומר על מישהו, קומוניסט, היה נחשב
חירוף וגידוף, כן?
בחב״ד להגיד על מישהו חיצוני, שהוא חיצון,
כי יש חיצוני,
יש פנימי ויש עצמי.
עצמי זה, כמו שאמרנו, זה הנקודה העצמית, זה כנראה שייך לצדיקים.
הפנימי זה דבר ששייך לכל אחד מאיתנו, אבל חיצוני זה דבר שצריך להימנע ממנו.
עכשיו, אפשר להגיד שחיצוני זה מי שעושה דברים סתם בשביל הווסח,
אבל תראו שהרבי
מגדיר את זה בצורה אחרת.
חיצוני זה מי ש...
לא מי שעושה דברים בשביל לעשות רושם,
אלא מי שהדברים לא מיושבים אצלו כמו שצריך.
מישהו שהוא לא מרוכז.
ותכף נקרא את זה, אני אטיפה אעריך בסיפור.
הסיפור הוא על אדמור הרשב,
שנכנס
להגיד מאמר חסידות,
והמנהג הוא שלפני שאומרים מאמר חסידות,
החסידים שרים ניגון, זה נקרא ניגון הכנה למאמר.
יש כל מיני ניגונים ששרים לפני...
והרבה הרשב ראה שהם מתקתקים את הניגון.
כאילו, יאללה, זה ניגון כזה שדרך כלל הוא הולך לאט,
והם שרו את זה כזה, יאללה, בואו תקתק תקת ניגון, כי צריך לשיר ניגון, כי הם כבר רוצים לשמוע את הרבא מדבר.
הוא נזף בהם.
הוא אומר להם, כששרים ניגון, שרים ניגון.
עכשיו אנחנו בניגון.
אל תרצו לעבור הלאה.
איך שעכשיו התנהגתם, שרתם ניגון כמו חיצונים.
ופנימי, כשהוא שר ניגון, הוא עכשיו שר ניגון. עכשיו!
אני מתכונן.
עכשיו זה הכנה.
בסדר? עכשיו אני זוכר,
גם זוכר ו...
נכון, זה אותם אותיות בעצם.
זכור וריכוז, זה פשוט אותן אותיות.
האפליקציה היישומית של זיכרון זה ריכוז.
כן, של זכור זה ריכוז.
אז אני זוכר שצריך להתכונן, נגיד, לשמיעת מאמר חסידי,
ולכן אני כרגע מרוכז ממה שאני עושה.
ולא אלף ואחד דברים. הנה, בואו תראה.
הרבי כאן אומר, פנימי פירושו שהדברים הם שלו,
והם נשארים גם אצל ילדיו ונכדיו.
החיצון,
הדברים אינם קיימים אף לא אצלו עצמו.
החיצון הוא אדם מרומה, ללא יסוד.
פנימי הוא מבוסס, אדם יסודי.
אדם מרוכז.
העניין של גדר הפנימי הוא כמו הסיפור שקרה, סיפרתי לכם,
בזמן הרבי הרשב, שהחסידים ירו בניגון כדי שיוכלו כמה שיותר מהר לשמוע את המאמר.
ויאמר להם הרבי הרשב, הכל חייב לבוא באופן פנימי.
פנימי זה באופן שזכור.
כאשר מנגנים צריכים להיות מונחים בניגון,
וכאשר ראינו את המאמר צריכים להיות מונחים במאמר.
וממשיך הרבי באותה שיחה ואומר, למסקנה,
פנימי הוא אחד שמונח במה שהוא עושה.
אתה מדבר עם מישהו,
דבר איתו, תהיה מרוכז, בוא.
אתה קורא ספר, תקרא ספר. אתה עכשיו עושה ספורט, עושה ספורט.
מה שאתה עושה, תהיה בוא.
תהיה מרוכז, תזכור למה באת לדבר הזה, מה תכלית מה שבאת, וממילא גם תפיק ממנו הרבה יותר.
בעומק זה סוד הגאולה הכללית,
אבל אנחנו יודעים שהגאולה הכללית היא בסופו של דבר גם מורכבת מגאולות קטנות בכל יום. אדם גואל את עצמו בכל יום.
מהשכחה, מהפיזור, מהבלבול, מההפקרות, מה...
איך
שאני מפעיל איזה כוח ריכוז מסוים שמזכיר לי מה התכלית, ואת זה אני עושה.
ואז החיים מורכבים מהמון המון רגעים קטנים של ריכוז.
ואז החיים ראויים לשמם.
פנימי הוא אחד שמונח במה שהוא עושה.
פעם ראיתי, הרבי מספר,
איך שרב מנדל פוטרפס העיר לבחורים שהגיעו להתוועדות
ותוך כדי ההקשבה למשפיע הם השלימו את שיעורי החטאת והרמב״ם.
כי הרי צריך כל יום ללמוד חומש ותהילים וטניה
ורמב״ם.
אז הם לא הספיקו.
אז בזמן שהמשפיע דיבר עליהם, תקתקו את זה.
שאל אותם רב מנדל שיחליטו ממי הם עושים צחוק.
או מהספר הפתוח לפניהם או מההתוועדות.
כיוון שפנימית צריך להיות מונח במה שהוא עושה.
ואנחנו, יש לנו הרבה אפשרויות בדור הזה לעשות דברים במקביל,
אבל מי אמר שזה טוב?
זה הפך יוסף הצדיק,
זה הפך הזכירה.
כשיוסף מבקש ועליתם את עצמותיי מזה איתכם, הוא אומר לעם ישראל,
אם תזכרו,
לא תאבדו את הזיכרון מאיפה באנו,
ולא תאבדו את הזיכרון לאן אנחנו הולכים, ויוסף גם יודע לארוז להם את זה בצורה מאוד מאוד קצרה.
פקוד יפקוד אלוהים אתכם, בלי יותר מדי הערכות.
ממוקד, מסומן,
אז גם תוכלו להיגאל, גם אז וגם היום.
ואני חושב שהמלחמה היום, יש לנו מלחמה על הסחת הדעת.
כמובן, הדוגמאות הכי חזקות זה נהיגה. אתה נוהג,
יש לזה כל כך הרבה השלכות על החיים שלך,
על החיים של אחרים.
אפילו לא חיים, סתם להזיק ליהודי ולגרום לו, לבאס לו את היום ולדפוק לו את הטמבון.
גם זה לא איזה מצווה גדולה, נכון?
למה אתה לא מרוכז?
תתרכז,
תזכור, אתה יודע מבטלן אתה הולך,
כפשוטו.
גאולות קטנות
שאדם עושה כל יום הופכים את החיים למשמעותיים וזכורים וזה הציווי של יוסף בסוף ספר בראשית ועליתם את עצמותי מזה איתכם ועם ישראל לוקח את זה
זוכר את זה ומביא את העצמות של יוסף יותר מ-300 שנה אחרי שהוא נפטר
כלומר 210 שנים במצרים ועוד 40 שנים במדבר ועוד 14 כמעט 300 שנה אחרי שהוא נפטר הם יודעים להביא את העצמות שלו לשכם
לאיפה שהוא שייך
לסגור את המעגל
יהי רצון שיהיה לנו חיים מלאי זכירה וריכוז.
עסקו ואמצו.
תגובה אחת
שיעור נפלא. תודה לרב אייל ורד. אני זוכה להעביר את דבריו, בשמו, בשיעורי פרשת שבוע לנשים בישוב. ישר כוח!