טוב, צהריים טובים וברוכים הבאים והנמצאים.
נכון מאיר, כן?
אנחנו פותחים בעזרת השם
ללימוד שלנו
בנפש הפרשה לחורף תשפ התש״״פ.
אמנם אנחנו היום קראנו את פרשת בראשית בשבת,
אבל צריך להתחיל מבראשית, אי אפשר לדלג על בראשית.
אז אנחנו ביום שני, אנחנו עדיין באור המקיף של פרשת בראשית,
למרות שניגע כאן גם בהמשך בדברים שקשורים לפרשת נוח.
כבר לימדו אותנו חז״ל שהתורה לא באה להתעסק באיך העולם נברא.
זה לא מעניינה של התורה לתאר את התהליכים הפיזיקליים,
הכימיים,
האסטרו-פיזיים של תהליך בירת העולם, למרות שאפשר לנסות
ללמוד
מדברים כאלה ואחרים, אבל זה כאילו לא מעניין את התורה.
בסדר?
מנקודת החומר הראשונה ועד האדם יחקור המדע ויברר איך זה קרה,
חור שחור, אבולוציה,
הכל טוב.
מרגע שיש אדם,
אדם שיש לו מודעות, תודה.
שיש לו מודעות,
אפשר לצוות אותו, יש לו בחירה חופשית, משם התורה מתחילה לדבר.
כלומר, התורה בעיקר עוסקת לא באיך אלא במה ובלמה.
זה העניין.
אפשר להתלבט
איזו דרך יותר מתאימה למהות שהתורה רוצה, שהקדוש ברוך הוא רוצה, שבשבילה הוא ברא את העולם. אפשר להתלבט בדבר.
הרב קוק אומר גם,
אחריו, שדווקא האבולוציה,
צורת ההתפתחות היא הכי מתאימה.
שהקדוש ברוך הוא ברא העולם ונתן לעולם גם את יכולת ההתקדמות
בינו לבין עצמו. זה כמו מורה שהוא לא רק מלמד את הכיתה, הוא נותן לכיתה כלים להתקדם בעצמה.
אני אלמד אתכם כל מיני כלים ואתם דרך זה תתקדמו בעצמכם, אז זה מורה הכי טוב בעולם,
שהכי מאמין בכיתה שלו.
מכיוון שהקדוש ברוך הוא מאמין בעולם שבו הוא ברא, אז מאוד סביר להניח שהוא גם ברא אותו בצורה אבולוציונית,
התפתחותית.
זה לא בא לסתור
את הבריאה, אלא זה רק בא להגיד כמה הקדוש ברוך הוא
בורא עולם יצירתי.
בורא עולם ונוטע בו את כוח היצירה.
אז בעצם,
היינו אמורים להתחיל את בריאת העולם,
סליחה, את התורה,
גם לאותו מאנדה אמר שהתורה צריכה להתחיל מבראשית ולא מהחודש הזה לכם, אבל גם כשמתחילים מבראשית,
אז היינו אמורים להתחיל את זה מבריאת האדם.
כי זה לא בדיוק, גם אי אפשר ללמוד כלום ממה שכתוב לפני כן,
איך נבראו הדברים, אנחנו לא מבינים את זה, אנחנו לא מבינים מה הכוונה שהעולם נברא.
ובכל אופן התורה מתחילה מבריאת העולם,
מהאחד ושני ושלישי ורביעי.
אז
כנראה שהאופן שבו התורה מתארת את בריאת העולם,
גם הוא משרת את המטרה של להבין למה ולאו דווקא להבין איך.
כי כמו שאמרנו, האיך פחות מעניין אותנו, האיך יעסוק המדע ויגלה איך העולם נברא, מה היו התהליכים וכו'. אותנו מעניין מה ולמה.
אז כנראה שגם בתיאור בריאת העולם שתולים כל מיני נתונים,
כל מיני יסודות שמבארים מהי תכלית בריאת העולם,
מה מגמתו, בסדר?
ולכן התורה כותבת את זה.
אז כשמתחילים מבראשית, אני מאוד אוהב להתחיל מרש״י.
רש״י זה הפרשן הגדול, הקדוש, התמים.
מבין חמש למקרא עד בן שמונים לומדים עם רש״י.
לא עוזבים את רש״י. לא משנה כמה פעמים עברת עליו, עוד פעם, עוד פעם.
שתיים, מקרא אחד תרגום,
עושים עם רש״י.
והפירוש של רש״י הוא כבר לא רק כדי לבאר מה אתה לא מבין, אלא הוא כבר נהיה חלק מהסיפור.
חלק מהסיפור.
ואם אנחנו עוקבים אחרי פירוש רש״י, רואים איך ממש רש״י בונה לנו
יום אחרי יום בבריאה את תמונת העולם המוסרית, הפנימית, הנפשית, אנחנו עסוקים כאן רבי נפש הפרשה,
איך האדם צריך להיראות.
אז
קודם כל,
זה מתחיל מההתחלה, בראשית ברא אלוהים
את השמיים ואת הארץ,
אז הירושלמי מתרגם את המילה בראשית בחוכמתה.
כן?
כלומר, יש כאן איזושהי חוכמה.
הקב' בראה את העולם בחוכמה ומיד רשי רבי נחמן אומר איש הישראלי צריך תמיד להסתכל בהשכל של כל דבר
ולקשר עצמו אל החוכמה והשכל שיש בכל דבר. זה בעצם התורה הראשונה בליקוטי מוהרק
כדי שיעיר לו השכל שיש בכל דבר להתקרב להשם יתברך על ידי אותו הדבר
כי השכל הוא אור גדול ומעיר לו בכל דרכיו כמו שכתוב חוכמת אדם תאיר פניו אז יש שכל בבריאה
הבריאה יש לה איזשהו שכל וכשמתבוננים בשכל של הבריאה
למה היא מטוערת איך שהיא מטוערת
זוכים להתקשר ולהתקרב להשם יתברך על ידי אותו הדבר, על ידי התיאור מעשה בראשית.
בסדר?
אז אנחנו ננסה לעבור על ימי הבריאה
וננסה להבין מה נברא בכל יום.
איזה יסוד נפשי, פנימי, שמלווה את האדם הפרטי ואת האנושות
לכל אורך דרכה, או אמור ללוות, נברא ביום הראשון,
בכל אחד מן הימים.
אז קודם כל נתחיל מהפסוק הראשון.
בראשית ברא אלוהים את השמיים מבית הארץ.
מה שיפה, אני אגיד, שאנחנו נביא רשי שכולנו מכירים,
מדרשים שכולנו מכירים אותם, ברוכים הבאים, ברוכים הבאים.
רבותיי, פה, פה, זו הכורסה שלך, כאן.
יוסף, ברוך הבא.
ראית, יש פה כיסאות של אולם שמחות.
חשבתי שתביא פה גם אל...
דפים היה שם מאחור.
כן.
אז קודם כל המילה בראשית שהיא בעצם מילה בלתי ניתנת התרגום.
איך תתרגם בראשית?
אי אפשר לתרגם את המילה הזאת בהתחלה,
מושג הזמן עוד לא נברא, עוד אין שמש, עוד אין ירח.
אז לכן המילה בראשית
מבוערת בחז״ל
בראשית ברא אלוקים אין המקרא הזה אומר אלא דרשני.
כלומר אי אפשר לקרוא אותו כפשוטו אלא המילה בראשית היא בעצם שתי מילים.
בשביל ראשית.
בראשית.
בעבור ראשית, כל העולם נברא בעבור משהו שנקרא ראשית. אז קודם כל זה אומר שהעולם, כשאתה מסתכל אתה צריך להתבונן, יש תכלית לעולם כזה ענק, יש תכלית.
נכון?
מה ההגדרה של אריסטו? איזה הוא חכם, היודע דבר בסיבותיו.
אתה יודע,
אתה רואה משהו, אתה אומר, אוקיי, למה יש פה ליד הבית שלי עכשיו בונים, טרקטורים וזה, אתה אומר, מה התכלית של כל הבלאגן הזה? בונים מרכז מסחרי.
אה, זה מוסבר, יש פה אלף משפחות, אין פה מרכז מסחרי,
זה הבראשית של הדבר הזה, בשביל זה כל הפועלים והטרקטורים וה...
אז גם כאן יש כאן סיבה שמסבירה בשביל מה נברא העולם.
והעולם נברא בשביל ראשית. מה זה ראשית?
מילת קוד, שפת קוד.
רש״י אומר, מגלה את הסוד.
אין המקרא הזה אומר לדרשני, כמו שאמרו חז״ל.
בשביל התורה שנקראת ראשית,
כתוב ראשית,
ראשית דרכו, נכון? השם קנאני, ראשית דרכו,
קדם מפעליו, ובשביל ישראל שנקרא ראשית,
שנאמר קודש ישראל להשם ראשית תבואתו.
יש גם
בשביל ארץ ישראל,
בהמשך המדרש, שנאמר ראשית הריסותיכם תרימו חלה. אז עכשיו הכל מובן.
כל העולם, כל הזה, הוא בעצם בשביל שני דברים.
בשביל האומה הישראלית, עם ישראל שיצא אל הפועל,
והתורה שתתחבר לעם ישראל.
אז בעצם זה מבטא,
הדבר הזה הוא דבר חשוב מאוד, זה מבטא שהעולם,
אני אומר את זה ככה,
מה ההבדל
בין עולם נברא לעולם קדמון. אתם מכירים הרי איזה מחלוקת, נכון, בראשונים,
מחלוקת בפילוסופים הקדמונים. האם העולם הוא נברא או קדמון?
האם העולם נברא בזמן מסוים
או שהוא תמיד היה? מה המחלוקת? הרי אנחנו לא מבינים לא את זה ולא את זה, נכון?
אנחנו לא מבינים מה זה קדמון, מה זה עולם שתמיד היה. מה היה לפניו? לא מבינים את זה, בשכל האנושי.
וגם לא מבינים מה זה עולם נברא.
איך אפשר להבין מה זה נברא? רגע, ומי ברא את מי שברא? כל השאלות האלה שאנחנו...
אז אנחנו לא מבינים לא את זה ולא את זה.
אז מה בכל אופן המשמעות?
בדיוק.
המשמעות היא, עולם נברא
זה עולם שיש לו התחלה ויש לו יעד.
יש סיבה, יש איזושהי סיבה לקיומו.
עולם קדמון אומר שהוא תמיד היה, תמיד היה או תמיד היה, אין לזה שום משמעות ושום יעד.
בסדר?
אז כשאומרים בראשית, אומרים העולם הזה הוא עולם עם תכלית, עם מגמה.
יש איזושהי סיבה לבריאת העולם, ויש לו גם איזשהו יעד שאליו הוא הולך.
לפי זה תתנהל.
היעד, התכלית, כבר מגלים לנו דרך המילה בראשית,
שזה קשור לתורה שהיא המפגש בין החוכמה האלוקית לבין המציאות,
וקשור למי שייצר את המפגש הזה שקוראים לו עם ישראל.
וכל השאר זה מעגלי היקף סביב האירוע הזה בעצמו.
תמיד אני מאוד אוהב לראות את ה...
להתבונן בזה, אפילו נגיד דוגמה,
הופעה, הופעה גדולה.
לא מזמן הייתי עם אשתי, טיילנו באיזה מקום,
ובדיוק היה שם,
היינו בנמל קיסריה, והייתה צריכה להיות שם איזו הופעה,
באותו לילה או לילה למחרת.
אז אתה רואה מלא מלא אנשים,
משאיות, פורקות ציוד, ובונים במה, ותאורה, וסאונד, ואירוע גדול מאוד.
שאלתי מה זה, זה שם של איזה זמר, לא יודע, לא מכיר,
שהופיע שם.
בשביל בן אדם אחד שעתיד להגיע בעוד כך וכך זמן,
כל כך הרבה אירועים. אז יש ראשית, יש תכלית לעניין הזה, לכל דבר.
אז העולם, ככל שהעולם הוא יותר גדול, זאת אומרת שהתכלית שלו יותר גדולה. מה היא התכלית?
רשי אומר, התכלית זה עם ישראל.
זה כאילו האומן האחד שעומד על הבמה.
כולו אחד.
מכמה אנשים טורחים, אתה אומר, זה נראה לו פרופורציונלי.
אומן אחד כזה, איש איריבו כזה,
כן, אומן אחד כזה שמגיע,
מצדיק שהמון המון אנשים יתארחו סביבו.
אז עם ישראל הקטן שבאומות,
אבל זה מצדיק המון המון אנושות מסביב ובריאה וכן על זה הדרך.
אז לענייננו,
היום הפסוק הראשון בתורה מספר שאנחנו נמצאים בעולם שיש לו תכלית
ויש לו מגמה
ויש לו סיבה, ולתכלית קוראים ראשית,
ולכן זה בראשית.
האם עד כאן?
יפה.
וזה בא לידי ביטוי בצורה מאוד חזקה ביום האחד.
כן, הפסוק הוא נכון,
ויער אלוהים את האור כיתו, בהבדל וכו', ויקרא אלוהים לאור יום ועל החושך קרה לילה וערב ובוקר יום אחד.
ורשי כבר אומר,
אה, דווקא הרשי הזה ברח לי,
שהיה צריך לקרוא ליום הזה, אה כן, אני כתבתי.
אז זו טעות פשוט בזה.
ויום ב' מופיע לא במקום הנכון.
רשי אומר יום אחד,
לפי סדר לשון הפרשה היה לו לכתוב יום ראשון,
כמו שכתוב בשאר הימים, שני, שלישי, רביעי.
למה כתב אחד?
לפי שהיה הקדוש ברוך הוא היחיד בעולמו.
אז יש משהו ביום האחד שנברא שהוא לא חלק מהסדרה ראשון, שני, שלישי,
אלא הוא אחד שהולך עם הכל.
מה נברא?
מה נברא ביום האחד?
נברא האור.
עכשיו, ברור לכם
שאין הכוונה לאור הפיזי, נכון?
שהרי המאורות נבראו רק ביום הרביעי.
אז זה ברור שהמילה אור היא משמשת כאן כסוג של משל.
אתה רוצה להבין מה נברא ביום הראשון, ביום האחד?
תסתכל מה עושה האור במציאות ותבין שהאור הפיזי במציאות הוא משל למה שנברא ביום האחד.
מה עושה האור במציאות?
דבר שהיה חשוך, עלום, לא מובן, לא מוסבר,
ברגע שאתה מאיר אותו, מאיר את החדר, נכנסת לאיזה חדר, אתה לא יודע מה קורה כאן,
חשוך.
בא מישהו, מדליק את האור, בבת אחת הכל מתבהר. אתה מבין לאן הגעת? הגעת לכיתה, יש פה כיסאות,
יש פה שולחן, יש פה רמקול,
בשנייה אחת אתה מבין הכול.
כלומר, האור הפיזי הוא משל להתבהרות ומשמעות.
מה שנברא ביום האחד זה המשמעות.
זה מה שנברא ביום האחד.
אור בגימטריה רז.
נבראה המשמעות. נברא העניין הזה שהעולם הוא מקום.
העולם ביחס לאדם הוא מקום שיש לו משמעות, יש לו סיבה.
יש סיבה למה הוא נברא. יש לו איזושהי משמעות, הוא נושא בתוכו איזשהו תוכן.
והאדם מחפש משמעות.
יצור מחפש משמעות. האדם, שייברר בהמשך, מחפש כמובן משמעות.
במה למלא את תוכן חייו.
ראיתם פעם, אריר הולך לקונצרט?
תרבות, קצת לאריות, תרבות.
כל היום לאכול באפולוי.
כמה אפשר לאכול בשר? הכול היה לסטות.
קצת ככה, לרומם את הנפש.
יש ספר ילדים שאני מאוד אוהב,
שנקרא אריה הספרייה.
מישהו כאן מכיר?
אה?
צריך בשביל זה שיהיה ילדים, יהיה ילדים,
בגיל המתאים.
אני מכיר. הוא מוכר מאוד, הוא ספר שזכה במלא פרסים.
אריה הספרייה.
ספר ילדים, לא ספר, הוא ותיק.
אבל ספר שכאילו פעם מצאו באנגליה, מצאו אריה בספרייה.
מה עושים עם אריה?
ואז הספרנית אומרת, אם הוא מתנהג לפי הכללים, הוא יכול להיות פה. אסור להרעיש, אסור לרוץ, אסור...
כאילו הספרנית האנגלית, ספר מתוק.
בסוף האריה עובר על הכללים כי הוא שואג,
אז מגרשים, הסיפור לא יארס לכם, ספר מתוק.
אז...
אבל במציאות אין דברים כאלה. והאדם כל היום מחפש לעצמו משמעות, תרבות, אומנות, ספרות וכן הלאה, זה הדרך.
זה מונח בבסיס
הקיום של העולם.
מה שנברא ביום האחד,
הכל התחיל, זה עומק הביטוי.
סוף מעשה במחשבה תחילה. המחשבה תחילה של העולם זה היום האחד.
שבו נברא האור,
בו נבראה המשמעות.
כמה אנשים אתם מכירים שאתה תגיד להם, תשמע אחי,
כמה אתה מרוויח בחודש?
10,000 שקל.
אני אתן לך 20,000 שקל,
פי שתיים!
בתנאי שתשב בחדר ולא תעשה כלום.
לא לא עושה שום דבר.
שב, בטל.
20,000, תקבל פי שתיים, 30,000.
מה זאת אומרת בטל?
מה אני אעשה?
שב בתים.
לא מוכן.
למה לא? מה אכפת לך?
יש לך את כל הכסף שבעולם. תלך, תקנה את מה שאתה רוצה, הכל טוב. רק אל תעסק, אל תעבוד, אל תייצר.
אל תהיה בעל משמעות.
אף אחד לא יסכים לזה.
אפשר להשתגע.
תטפס על הקירות. מה קרה? תציע לאריה, תגיד לאריה או לזה. כל היום תהיה שבע. אין לו בעיה. הוא יושקע מתחת לארץ כל היום ככה על הגב. הוא לא צריך לטרוף, הוא מבסוט.
האדם מחפש משמעות.
זה בבריאת העולם ביום האחד.
זה האור, זו המשמעות של המילה אור.
האור הפיזי הוא משל מוצלח מאוד לאור הפנימי
של התוכן, של הרז, של הסוד, של המשמעות.
זה מה שנדרה ביום האחד, ולכן זה הולך עם כל הדברים. כן, אלימלך.
בחוק הראשון דיברנו על עוד יסוד אחר של התפליטיסטי של יסודות אחרים, כן, כן, כן. בראשית זה מספר את הסיפור הגדול,
עם ישראל והתורה.
אבל עכשיו ביום האחד,
בעצם בכל דבר שהאדם יעשה, הוא תמיד יחפש משמעות.
זה ירדוף אותו.
לא תהיה לו מנוחה.
מה אכפת לך סתם להיות? לא, חייב משמעות.
טוב,
זה היום האחד.
ביום השני, מה נברא?
מה ברא השם ביום השני? מה ברא השם ביום השני? מכירים את השיר הזה?
של הילדים בגן.
ביום השני נבראה המחלוקת.
ויבדה אלוהים בין המים אשר מעל הרקיע ובין המים אשר מתחת לרקיע ויהי כן.
נבראה המחלוקת,
וממילא לא נאמר בזה כי טוב,
לא נאמר ביום השני כי טוב,
אבל נבראה המחלוקת.
זה דבר מאוד מעניין.
יש פה סוד גדול, אני חושב.
מחלוקת היא לכתחילה.
הקב' ברא אותה.
מה, הוא לא יכול היה לעשות את זה שיהיה בלי מחלוקת?
עולם מתוקן זה עולם שיש בו מחלוקות.
אומנם המחלוקת
היא לא התחנה האחרונה,
אלא היא תחנה בדרך למשהו.
אבל אם לא עוברים דרכה אז אי אפשר להגיע למשהו השלישי.
זה שהקדוש ברוך הוא מבדיל
בין שמיים שהיו מחוברים מאוחדים ואז הקדוש ברוך הוא מבדיל בין המים התחתונים למים, הוא עושה עניין של פירוד,
של אנליזה, כן?
של הפרדה. זה בעצם מחלוקת. אתה מחלק במשהו. אתה אומר, זה, אתה לא פה, אתה שם,
אתה לא מתאים לזה, אתה העליון, אתה תחתון.
עכשיו, כתוצאה מהדבר הזה מה קורה? נוצרת תסיסה.
המים התחתונים מקצבנים.
אנחנו גם כן רוצים להיות למדע, למה הפרדת אותנו?
נוצרת איזושהי תנועה.
במדע קוראים לזה תזה,
יש תזה,
ואז מה מדרבן את התזה, את האנשים לעשות?
להציע אנטי-תזה. מה פתאום, זה לא ככה.
מה, זה שתי דקות לדבר, אנטי-תזה.
ואז מה יהיה בסוף?
סינתזה.
דבר שלישי, שכולל בתוכו את התזה ואת האנטי-תזה בצורה יותר מתוקנת.
ככה העולם נברא.
וזה חשוב מאוד,
בגלל שעולם בלי מחלוקות, או חברה בלי מחלוקות, זו חברה חולה.
אגב, דבר מאוד מעניין, לא הבאתי כאן את הרש״י הזה,
אבל זה רש״י מדהים,
בעיניי.
כתוב לא טוב היות האדם לבדו,
בפסוק, נכון?
למי זה לא טוב?
למי?
לאדם. לא.
רש״י אומר לא טוב לאלוהים.
ככה רש״י אומר.
לא טוב היות האדם לבדו, אם הוא יהיה לבד, הוא יחשוב שהוא אלוהים למטה.
ואז הוא יבוא לכפור. אני חייב לעשות לו עזר כנגדו, שהוא יבין שהוא חלקי, שהוא חסר.
זה לא טוב לעניין האלוקי.
חלק מהלימוד של הצניעות שלנו זה העובדה שאנחנו זקוקים למחלוקת.
אנחנו לעולם לא נוכל לאחוז את האמת כל אחד בפני עצמו,
אלא תמיד נזדקק למישהו לחברותה,
שיגיד לנו את הדברים בצורה אחרת, שיעמת אותנו עם דעות אחרות,
שיציב לנו את הדברים בצורה אחרת, ואני אדבר איתו והוא ידבר איתי, אנחנו נחלוק, ובסוף אנחנו נגיע למשהו שהוא שלישי,
והוא יותר מוצלח משנינו.
אבל העולם נברא עם מחלוקת,
וזו ברכה.
חברות שאין בהן מחלוקת הן חברות מפגרות עד היום.
צפון קוריאה,
רוסיה הקומוניסטית, ששם מותר רק לאדם אחד להגיד מה נכון ומה לא נכון, הן חברות תקועות. חברות שדווקא מעודדות דיון ותסיסה והפריה הדדית ודעות שונות.
צריך לדעת גם עם זה איך להתנהל.
הן חברות שמתקדמות, שכל הזמן מצליחות לייצר לעצמן עוד ועוד
עוד ועוד מקומות שמגיעים אליהם ומתרחבים.
אז ביום השני אומר רש״י נבראה המחלוקת. תראו את רש״י
מעל הרקיע. על הרקיע לא נאמר אלא מעל הרקיע.
לפי שהם תלויים באוויר, המים.
ומפנימה לא נאמר כי טוב ביום שני.
למה לא כתוב כי טוב? מה, מחלוקת זה לא דבר טוב?
אם אתה מקדש את המחלוקת עצמה,
אז זה לא טוב.
אבל אם אתם מבינים שהמחלוקת היא תחנה הכרחית
בדרך למשהו שלישי שכולל
אותי ואותך גם יחד,
אז זה טוב.
לפי שלא היה נגמר מלאכת המים עד יום ג',
והרי התחיל בשני.
בדבר שלא נגמר, אינו במלואו וטובו.
ובשלישי, שנגמרה מלאכת המים,
והתחיל בגמר מלאכה אחרת,
כפל בו כיטוב בעת פעמים.
אחת נגמר מלאכת השני,
ואחת נגמר מלאכת ה... אז נאמר כיטוב ביום השני, רק זה נאמר ביום השלישי.
כלומר, אחרי גמר המחלוקת,
אנחנו פתאום מבינים שמה?
שהמחלוקת
היא בסוף כולנו התברכנו ממנה.
מחלוקת בין החסידים לבין המתנגדים.
בזמן שהמחלוקת התנהלה היא לא הייתה טובה, היא הייתה גרועה מאוד.
אלה סבלו מאלה ואלה סבלו מאלה.
אבל כשהמחלוקת הזאת נגמרה,
לא יודע מה, מאה שנה אחר כך, אנחנו מסתכלים ואומרים, וואו,
החסידים קיבלו מהמתנגדים את הזהירות לא לעבור חלילה על גדרי ההלכה.
ואילו המתנגדים קיבלו מהחסידים את הצורך שתהיה התלהבות והתלהטות בעבודות השם, ואלו יתברכו מאלו ואלו יתברכו מלו, ועל זה אפשר להגיד מה?
כי טוב, אבל זה קורה ביום השלישי.
בלי המחלוקת, כל אחד היה במסלול שלו, וזה היה יוצא אולי חלילה מגדרי ההלכה, וזה היה מתייבש ונובל לגמרי, וכן, על זה הדרך.
בעל ואישה, שיש ביני מחלוקת, זה דבר לגיטימי, כי זה איש וזה אישה.
מדברים וכו', בסוף יוצא להם איזה משהו שלישי,
הרי תמיד הילדים הם גרסה מתוקנת של ההורים,
נכון?
אפשר לראות את זה, שהילדים הרבה פעמים הם לוקחים איזשהו, לוקחים את המשהו שהם
מזדהים עם האבא,
משהו שמזדהים עם האימא, והם כוללים את זה ביחד.
אז אתה יכול לראות איך,
איך כאילו מחלוקת בין אבא לאימא, אצל הילד נהיה איזה משהו שלישי.
כן, כך אומרים על הרב קוק,
שאבא שלו היה מתלמידי הגר״א,
ואימא שלו הייתה מחסידי חב״ד.
ואצל הרב קוק זה הכל התקלל בבת אחת. הוא היה חסיד ואדמו״ר ורבה בהתנהלות שלו ובפרישות ובצדקות, אבל היה לו מבט-על כללי ובאישיות אחת שהכל כאילו יהיה בלול,
זה הדבר השלישי. אבל זה לא היה קורה אם לא היו מתחתנים המחלקות אחת עם השנייה.
אם הוא לא היה יונק משני מקורות בעת ובעונה אחת.
מבינים?
למה המחלוקת זה דבר חשוב?
אני מאוד מאוד חושש
מחברות
שאין בהם מחלוקת.
צריך לדעת איך לנהל מחלוקת, כמובן.
אבל חברה שאין בה מחלוקת, שיש בה קול של אדם אחד,
היא חברה בעייתית,
אני חושב.
היא לא דינמית, היא לא זזה, היא לא נעה, היא לא פרה ורבה.
ומחלוקת זה דבר טוב,
דבר מבורך.
כמו שרואים בגמר,
הגמרא מלאה מחלוקות.
מה ברא ה' ביום השלישי?
קראתי לזה שעשוע.
אז כולנו מכירים את הפסקה באורות התשובה, נכון?
יש,
בתורה הקדוש ברוך הוא אומר, תוצא הארץ עץ פרי, עושה פרי אשר זרו בו למינהו,
ואילו האדמה הוציאה עץ עושה פרי, נכון? אז הרב קוק באורות התשובה כותב
שבתחילה צריך להיות טעם העץ כטעם הפרי,
אבל האדמה עשתה מרד,
עשתה קונצים,
והוציאה רק עץ עושה פרי. קודם כל, זה דבר מאוד מאוד חשוב לשים לב שהבעיות באנושות,
הבעיות בעולם לא התחילו רק מרגע שהגיע האדם. עוד לפני שנברא האדם כבר היו בעיות.
זה אומר שעצם הבריאה של העולם,
עצם המעבר מאין סוף לצמצום, הוא סוג של משבר.
כן? סוג של משבר.
עצם הצמצום. איך אומרים את זה?
כל פנים, מה התכוון הקדוש ברוך הוא לעשות?
טעם העץ כטעם הפרי. מה הכוונה? שמה, אנחנו נלך לעץ, אנחנו ניתן ביסט, יהיה לנו טעם של תפוז בענף,
א', לינה חינם, יכול להיות שכן.
אבל אני חושב שהכוונה היא כזאת,
ככה הרב קוקסא מסביר,
אבל אני טיפה אסביר את זה בשפה אולי יותר מודרנית.
הרב קוק אומר שהעונג של המטרה יואר לך כבר בדרך.
זה מה שהוא אומר.
בסדר?
מה הכוונה?
איפה אנחנו פוגשים מקום שבו הדרך,
העונג בדרך,
הוא כמו הסוף, ולפעמים יותר.
איפה?
במשחקים.
משחקים.
שיחקת פעם, לא יודע, משחק עם הילדים שלי, משחק זיכרון.
מכירים?
בסוף, בסוף המשחק, בודקים מי יש לו יותר קלפים, מי ניצח.
אבל זה ממש לא החלק הכי...
כל הקטע זה המשחק עצמו.
שאתה ממש נהנה מהדרך, אתה לא אומר, יאללה, מתי כבר נגיע ונספור את הקלפים? לא!
כל העניין זה הדרך, נכון?
אז הקב' ברוך הוא ברא מראש עולם שהוא כמו גן שעשועים.
שאתה נהנה מאוד מאוד מהדרך,
ולא רק מחכה להגיע לאיזושהי מסקנה.
התורה נקראת שעשוע,
ולא תורתך שעשועה היא, שבעצם אדם מאוד מאוד נהנה מתהליך הלימוד. תראו,
ברוך השם, זכיתי להוציא ספר בחודש אלול,
ואני אצא בעזרת השם עוד אחד בעוד כמה חודשים.
אז גם תהליך כתיבה של ספר הוא מאוד מאוד דומה.
אתה לא כבר אומר, או, אתה כבר אני אגמור איזה אופי על ה...
אתה מאוד מאוד נהנה מהתהליך עצמו, והפוך, אדרבה, אתה תפחד,
מה יקרה שייגמר.
למרות שכשנגמר תהליך הכתיבה שלי אז קורה משהו מאוד מעניין שהנשמה הזאת שנקראת ספר המילים המסמכי וורד פתאום מקבלים גוף זה נהיה פתאום
מעומד ומעוצב וזה יורד לאיזה דפוס ועוד אנשים יכולים לקרוא את זה יש לזה משהו מאוד מאוד משמח מצד אחד מצד שני מה נגמר?
נגמר התהליך
וזה קשה להיפרד זה היה משהו שמאוד מאוד שימח תוך כדי התרחשות.
אז המגמה הייתה שהעולם יהיה עולם כל כך מתוקן ונעים
שאנחנו נשתעשע בו כל הזמן. והאמת,
שהיום אפשר לראות
שזה טיפה קורה בחלק מן המקצועות.
כן, אדם שעסוק ביצירה, והרבה מאוד אנשים עסוקים ביצירה,
מי שהוא מהנדס מכונות,
אז כשהמכונה עובדת זה ודאי סיפור גדול,
אבל גם תהליך התכנון שלה ונגזרות של ה... למדת מכונות, נכון?
או בניין מכונות.
נכון, היכולת לאפיין את הצורך,
תהליך מרתק, אתה משתעשע, זה סוג של משחק.
וגם מהנדס בניין, וגם מי שמתכנת,
וגם מי ש...
אתה מאוד מאוד נהנה ומשתעשע בדרך, זו המטרה.
שהחיים לא יחולקו לסבל, סבל, סבל.
בסוף הגעתי לאיזה נקודת סיפוק, אלא כל דבר שנעשה,
כל התהליך,
יהיה סוג של שעשוע.
שע',
האותיות שע',
שער, שע', הוא שער גבוה מאוד.
כתוב שהכדוש ברוך הוא ברא את העולם בשין עין נאורים.
שין עין זה 370 עמודי אור שירדו לעולם.
אבל 370, לא יודע למה, זה המספר דווקא.
אבל שין עין נאורים, שבעצם הכדוש ברוך הוא ברא את העולם כגן שעשועים.
משהו שהוא חפש שאנחנו נהנה ונשמח ונתענג
גם בדרך, וככל שהעולם הולך ומתקדם, הולך ומתקן,
השעשוע יותר גדול.
אנחנו יותר ויותר פוגשים את ממד השעשוע הזה.
כן, יגאל.
לא,
מראש היה אמור להיות בריאה שבו יהיה טעם העץ כטעם הפרי.
טעם העץ כטעם הפרי, הכוונה שאתה תחוש את מתיקות הפרי, לא רק בסוף,
בגמר, שיהיה פרי,
אלא כבר בעץ, כבר בגזע, בענפים, במה שמוליך אל.
אני רוצה לומר שזה לא רק עניין חקלאי,
אלא שהקדוש ברוך הוא ברא עולם שהוא בעצם עולם שהוא גן שעשועים,
שאנחנו מאוד מאוד נהנה, ויהיה לנו שמחה וסיפוק,
גם בתהליך עצמו.
יהיה לנו, זה יהיה משהו שהוא בעונג וצריך לחפש את זה, וזה כבר קורה היום.
כמו שאמרנו, כל מי שעוסק ביצירה והרבה מאוד אנשים עוסקים היום ביצירה מאוד מאוד נהנים ושמחים ומשתעשעים בתהליך עצמו אפילו אם לא רוצים שייגמר. אתם מכירים את הבדיחה? היה איזה עורך דין אחד, ותיק מנוסה בזה שהביא איזה סטאז'ר אליו ואז הוא אומר לו, שמע, אני נוסע לחופשה,
שבועיים, אני חוזר, בינתיים תנהל פה את המשרד, תעשה מה שצריך.
חזר אחרי שבועיים
אומר לו נועה חיה, אומר לו, תשמע,
אתה זוכר את התיק הזה שיש לך פה עשר שנים שלא גמרת?
סיימתי לך את התיק.
אומר לו, מה אתה מסיים?
מי מסיים כזה תיק? זה אנחנו מתפרנסים ממנו הרבה שנים.
מה סיימת? כן.
הוא משתעשע עם התיק הזה הרבה זמן, הופך, אנחנו גובים כסף.
אז, אבל באמת,
זו יצירה.
לא כל כך היה קיים בחקלאות של פעם. בחקלאות של פעם אדם היה עובד עובד עובד מאוד מאוד קשה כדי להגיע לרגע הזה שהוא
הוא יכול לקטוף את הפרי בשביל שיש לו מה לאכול.
אז העולם בעצם יצא לשנים ארוכות של קללה בהקשר הזה.
ככל שהעולם הולך ומתעקן, הולך ומתבשם,
אנחנו יותר יכולים לחוות את השעשוע בדרך.
וקצת אפילו מטשטש הגבול בין המטרה לבין התהליך, כי פעם אפשר היה מאוד מאוד,
אפשר היה להגדיר את זה מאוד מאוד, נכון, לדוגמה,
אוכל.
יכולת להגיד שאתה צריך לעשות, תקלף תפוחי אדמה וזה, ולשים בשיר ולעמוד קשה כדי שבסוף יהיה מה לאכול.
אז ההנאה והעונג נמצאים באכילה,
ודרך...
אבל היום יש מקצוע שנקרא צילחות.
אתם שמעתם על המקצוע הזה?
איך מגישים את המנה בצלחת.
זה נקרא צילחות, לומדים את זה.
כל התהליך ובחירת המוצרים, כאילו הפילוסופיה של... אפילו שם הדבר הזה בא לידי ביטוי, שאדם מאוד מאוד נהנה, משתעשע.
והתהליך הוא אפילו לא רוצה לאכול את זה בסוף, כאילו מרוב שזה היה לא יפה והוא נהנה מהתהליך, ובכן על זה הדרך.
בעוד דברים,
בסדר?
רש״י,
עץ פרי,
שיהיה טעם העץ כטעם הפרי, והיא האדמה לא עשתה כן, אלא בתוצאי הארץ וכולי,
עץ עושה פרי ולא העץ פרי.
לפיכך, כשנתקלל האדם על עוונו, נפקדה גם היא על עוונה והיא נתקללה.
כן, זו מדרגה מאוד מאוד גבוהה, אז כאילו האדמה מסרבת עוד להיות שם.
מה נברא ביום הרביעי?
גם כאן יש לנו איזה פער בין מה שנברא לבין מה שקרה בפועל.
אז מה כתוב? שהקדוש ברוך הוא רוצה לברור את שני המאורות הגדולים, נכון?
את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה ואת הכוכבים.
בפועל מה קרה?
מאור גדול ומאור קטן.
נכון?
מה הפסדנו?
מה בעצם ה...
מה הייתה הווה אמינא?
הווה אמינא הייתה שיהיו שני מאורות שווים בגודלם.
שמש וירח.
עכשיו, השמש, אנחנו יודעים שהיא מבטאת,
היא בעצם משהו אקטיבי, פעיל.
שמש מלאה פיצוצי מימן שמפיקים חום ואור ומאירה.
והלבנה, מה היא?
היא מראה.
מה?
מחזיר אור.
אז אפשר להגיד שבעצם העולם שנברא בבריאת העולם, הייתה בו הדדיות בין פעילות
לבין קליטה.
תארו לעצמכם,
מורה בכיתה,
בבית ספר בתיכון, אולי גם פה ראוי לעשות את זה,
אולי אנחנו גם טיפה עושים את זה,
שמוגדרת לו המטלה הבאה.
אתה, השיעור שלך זה 45 דקות,
אתה רשאי לדבר רק 22 וחצי דקות.
זהו.
22 וחצי דקות אחרות, אתה צריך להקשיב.
זה לא חייב להיות ברצף,
אתה יכול לחלק את זה.
אבל חלוקת הזמן בין דיבור לבין הקשבה צריכה להיות שווה.
מה?
מה זמני?
אנחנו הרבה יותר מדברים מאשר מקשיבים.
מקשיבים
הרבה יותר פועלים מאשר קולטים אבל בעולם האידיאלי שנברא זה היה שווה
הדיבור וההקשבה היו שווים
הדוחא והנוקבה היו שווים החשיבות הייתה שווה וגם הגודל היה שווה סיפר לי איזה חבר שהוא ראש ישיבה תיכונית שיש להם סדנה שזה נקרא להוריד את המע״מ
מה זה להוריד את המע״מ?
מע״מ איך?
מורה עומד מדבר
להוריד את הדבר הזה ב-18% לפחות,
את כמות הדיבורים של המורים. תיתן לתלמידים לדבר, תציב בפניהם בעיה,
תאתגר, תקשיב להם אתה, תשקף אותם,
תהפוך את התהליך ללמידה הרבה יותר משמעותית,
הרבה יותר אינטראקטיבית, כן?
מאשר מלל ודיבור וכן הלאה. זה הדרך. כמה אנחנו מסוגלים להקשיב?
כמה אנחנו מסוגלים להתבונן?
כמה אנחנו עסוקים בקליטה ולא רק בפליטה, בדיבור, במלל?
אז מראש נברא העולם שבו זה היה שווה.
הדיבור, ועכשיו היו שני מאורות.
אין שני מלכים שופפים בכתר אחד, אז ניהלנו עולם שבו רוב האנשים
מדברים ומפטפטים וצריך להיעצר כל הזמן ולתעד ולפרסם.
אגב, זה יכול להיות גם אצל אותו אדם עצמו.
כן,
מישהו כאן היה בשיחות בכותל באלול ובעשרות ימי תשובה?
לא הייתם?
הייתם, נכון?
בכותל בחצות ליל, הכוונה.
אתה מגיע לאיזה מקום,
מקום שקורה בו דבר מדהים, גותל, סליחות, דרמה גדולה,
נכון?
אפשרות אחת להיות מאור לבנה,
ולהיות,
פשוט להיות, להקשיב, לעצום את העיניים, להגיד את התפילה, לקלוט את הרושם, להיות.
ואפשרות שנייה זה להרים מצלמה ולתעד,
להיות אקטיבי, אני רוצה להיות, לתעד, לצלם, להרים זה, לשלוח מיד הודעות, אני פה, שימו אלי לב, אני זה, אל...
ראיתי שם המון אנשים עם מצלמות, לא יודע להגיד איתכם כולם ירים מצלמות.
כן, כאילו,
בנפש שלנו,
לפחות שיהיה 50-50.
הגעת לאיזה מקום, בסדר, אבל לפחות תהיה פה בעמדת הקשבה, הפנמה,
קליטה.
אחרת לא היית כאן, באת, צילמת, אבל לא היית, היית כאן מתה עד, היית מבחוץ.
אנחנו בעצמנו סובלים מהפיצול אישיות. לפחות אצלנו, זה בעצם המגמה, הציפייה, שלפחות אצל האדם עצמו
יהיה לו 50-50. אתם יודעים שאחת הבעיות המרכזיות שמטפלים בזוגות מדווחים עליהם, זה שבני זוג,
מדברים ולא מקשיבים אחד לשני.
בן אדם מדבר אל אשתו או אישה מדברת אל בעלה,
הוא עושה לה ככה ואין לו מושג מה היא אמרה.
זה לא רק כי מדובר שאנשים שהם לא חכמים או לא אינטליגנטים, הם לא יודעים להקשיב.
מי שאומר לך משהו,
אתה מיד זורק אותך לעולם שלך,
אתה מיד כבר התחלת לנדוד, אתה עושה ככה עם הראש, מהנהן, או מגיב לא לעניין, לא,
מלאכת ההקשבה, פינוי מקום ולהיות הקשבה אמיתית פעילה היא מלאכה, היא לא דבר פשוט.
אז מראש נברא העולם שנתן אותו משקל להקשבה כמו לדיבור.
אותו משקל לקליטה כמו לפעילות.
אותו משקל להפנמה כמו להזרעה, כן?
אותו משקל לדוכא ולנוקבה. קודשא בריך הוא שכינתא, לא משנה איך שתקראו לזה.
עולם מרתק מאוד.
זה ביום הרביעי.
המאורות הגדולים.
שבים נבראו ונתמעתה הלבנה על שקריגה ואמרה
אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד.
מה נברא ביום החמישי?
ביום החמישי הקדוש ברוך הוא ברא שני סוגים של בעלי חיים.
סוג אחד,
בעלי החיים שבמים,
שרץ המים והדגים והלווייתנים הגדולים, והוא בירך אותם,
נכון? פרו ורבו ושרצו בה ורבו בה, נכון?
והוא ברא גם את העוף, והעוף יעופף על הארץ.
בעצם ראשית החיים שנבראו בעולם
זה בעלי החיים במים והעוף.
הבהמות וכל זה נבראות רק ביום השישי.
למה זה ככה?
מה הקב' רוצה לרמוס לנו?
אנחנו אמרנו בימים נוראים,
מלך חפץ בחיים.
הפשט הכי פשוט של מלך חפץ בחיים זה לא מלך שחפץ,
או לא רק מלך שחפץ שאנחנו נהיה בחיים,
אלא זה מלך שחפץ בחיים, אוהב חיים.
איפה ככל שיש יותר ריבוי חיים, יותר הולדה,
יותר רבייה, יותר תנועה. ככה הקב' יותר נוכח ויותר אוהב.
איפה אתה יכול לראות את ריבוי החיים בכמות,
בצבעים,
בגודל?
איפה?
בים.
בים. שם יש את הצבעים הכי מדהימים, כל מי שצלל בים סוף יודע את זה.
שם יש את הריבוי הכי גדול של השרצות של דגים,
שם יש את הגודל הכי גדול.
אומר הקב' תסתכל בים ותבין כמה אני אוהב את החיים.
וכמה מלשינים עליי ומעלילים עליי שלא רוצה שנהיה חיים, רוצה שכזה קיבוץ.
זאת אומרת, מי שרוצה עולם מקובץ בורא כאלה צבעים וצורות ועוצמות וכו'.
אז היום החמישי בעצם, ולכן יש שם ביום החמישי גם ברכה, פרו ורבו,
הוא בעצם בא לומר שהקדוש ברוך הוא מלך חפץ בחיים,
ובכל מקום שיש תנועת חיים,
יש נוכחות אלוקית. מכאן המקור לחשיבות של האסתטיקה, של הנוי, של היופי,
של הנגינה, כל דבר שהוא מרבה חיים,
הוא מרבה נוכחות אלוקית.
לא סתם הקדוש ברוך הוא ברא עולם צבעוני, לא יכול לברור עולם שחור ולבן.
למה צריך לברור עולם צבעוני, עם צורות?
הוא רוצה שהעולם שלו יהיה יפה,
מגוון, נכון?
אנשים משקיעים הרבה מאוד כסף וזמן שהבית שהם גרים בו יהיה בית יפה. מה זה משנה? הרצפה, אתה דורך עליה, אכפת לך איך היא נראית.
מה אתה שוטף אותה בכלל?
זה רצפה, לא, חשוב, רצפה תראה יפה, ותמונות, וקיר, וצבעים,
מעצבת פנים, מעצבת חוץ, כל הדברים האלה.
מיותר, לא מיותר.
זו תוספת חיים.
למדנו את זה מהיום החמישי.
והדבר הנוסף זה עוף.
זו לדעתי אחת הבריאות הכי הכי קונספירטיביות שנבראו אי פעם.
הרי מה עושה הקדוש ברוך הוא?
בורא חיה שנמצאת כאן בכדור הארץ ויש לה יכולת להתגבר על כוח המשיכה.
עפה בשמיים.
עכשיו,
בשביל מה זה?
זה כדי להוות השראה לאדם.
האדם מסתכל על הציפור ואומר, יום אחד גם אני אעוף.
יום אחד אולי אפרוס כנפיים, יום אחד תראה שלא אפחת.
אני גם רוצה.
כלומר, הוא ברא איזה בעל חיים שייתן לאדם איזו השראה
לרצות להיות משהו שהוא מעולם לא היה.
הרי למה שאדם ירצה לעוף? אנחנו כל היום על הקרקע.
אבל יש בעל חיים כזה שאתה אומר, רגע, אם הוא, אז גם אני, יום אחד גם אני אעוף.
כלומר, יש לרב קוק פועל שנקרא להתרחם.
הקב' ברוך הוא ברא בעולם בריאה עופות,
שנותנות איזשהו כיוון שכל המציאות כולה רוצה ללכת בו להיות יותר ויותר מופשטת ורוחנית.
ובסוף בני אדם מצליחים לעוף ואחרי זה הם מצליחים להבין שלא צריך חוטים כדי לדבר אלא אפשר גם זה ומגלים מה נמצא בכלל באוויר. הרי היום חלק גדול מהדברים שאנחנו עסוקים בהם זה דברים שנמצאים איפה?
באוויר. גלי רדיו, גלי קול, גלי אנרגיה, כל מיני דברים. הכל נמצא באוויר, כאילו זה צריך להיות אדם מאוד מאוד רוחני כדי להבין שבאוויר יש כל מיני דברים שיכולים לעבור ואתה יכול לתפוס אותם.
העוף
זה הסוד, זה הקונספיראציה.
טוב,
מה ברא השם ביום השישי?
חידה.
איזה בעל חיים הורג הכי הרבה בני אדם בשנה בעולם?
נחש.
מה?
לא, לא, חוץ מהאדם.
איך?
פיל.
חיידקי.
מי אמר כאן יתוש? צדק.
יתוש.
יתוש הורג, כרישים הורגים, לא יודע, זה 13 אנשים בשנה בעולם,
נחשים 20. יתוש זה מיליונים.
מעבירים מחלות ממקום למקום. חיידקים, אבל צריכים שמישהו יעביר אותם.
חז'ל אומרים ככה.
יש פה שתי אמירות לגבי היום השישי.
אמירה ראשונה זה לגבי המיקום של בריאת האדם. האדם נברא בסוף.
מי מגיע בסוף?
מי מגיע בסוף?
תלוי מי.
יכול להגיע בסוף, תזמורת מגיעה, מכוונת את הכלים וכן על זה הדרך.
בסוף נכנס למנצח,
וכי חשוב, מגיע בסוף.
אז אומרים לאדם, אם אתה נע לציר של הענקת משמעות לעולם,
אתה הכי חשוב.
אתה הכי חשוב. הכל נברא בשבילך. קודם כל הכנו לך את הכל, ורק אחר כך אתה הגעת.
אבל אם האדם נברא,
תופס את עצמו כחלק מהבריאה
על אותו level,
מתחרה עם עצמו בריצה, בשחייה, כאילו הוא סוס, כאילו הוא דג, כאילו הוא לא יודע מה הוא.
אז אומרים לו, איך הולשון חז״ל,
אפילו יתוש קדמך.
יתוש יותר חזק ממך, יתוש יהרוג הכי הרבה בני אדם.
על איזה ציר אתה שם את עצמך?
אם האדם שם את עצמו על הציר של האדם נשלח לעולם כדי להעניק לעולם את המשמעות, כדי לספר את הסיפור שלו,
אז הכל נברא לכבודך.
אתה נזר הבריאה.
אבל אם האדם נשלח לכאן והוא מזהה את עצמו כחלק מהבריאה, אז אתה היצור הכי פגיע,
הכי מסכן, הכי חלש,
כמה שתרוץ הכי מהר, ריוסן בולט,
חתול רחוב,
הכי פוש, תוקף אותו.
בסדר? ומייקל פלפס, השחיין הגדול, דג גופי הכי מעפן מאיזה חנות, זה גם כן עוקף אותו.
אף פעם בני אדם לא ייסחו כמו דגים ולא ירוצו כמו צ'יטה, לא, לא, זה לא יקרה.
נקודה.
יגרדו עוד שנייה ועוד שנייה, אבל זה.
אבל אם אתה בא לתת משמעות, או-הו, אתה נזר הבריאה.
נזר הבריאה, מה הוא זקוק?
לענווה.
ביום השישי נבראה הענווה.
אומר רשי,
מעשה אדם,
ענוותנותו של הקדוש ברוך הוא למדנו מכאן.
לפי שהאדם, בדמות המלאכים, מי התקנאו בו? לפי כך נמלך הקדוש ברוך הוא בהם.
כן? א',
הקדוש ברוך הוא נעשה אדם לשון רבים.
הוא התייעץ עם כולם.
וכן מצינו באחיו, שאמר לו, מיכה, ראיתי את ה' וכו',
אני מדלג קצת, נתן רשות.
ואחרי זה הדיבור הבא, נעשה אדם, אף על פי שלא סייעו לקדוש ברוך הוא ביצירתו,
ויש מקום למינים לרדות, כלומר, יכולים המינים הכופרים להגיד, כתוב נעשה אדם,
בלשון רבים,
אז סימן שיש עוד רשות חוץ מהקדוש ברוך הוא.
לא נמנע הקדוש ברוך הוא מללמד דרך ארץ ומידת ענווה,
שיהיה הגדול נמלח ונוטל רשות מן הקטן.
ואם כתב עשה אדם,
לא למדנו שהיה מדבר עם בית דינו אלא עם עצמו.
אז הקב' הוא כותב נעשה אדם כדי ללמד את מי ללמד ענווה?
את האדם.
דווקא בגלל שהקב' הוא משליט אותנו
על הבריאה כולה ונותן לו כל כך הרבה כוחות ויכולות,
האדם זקוק לענווה.
ביום השישי נבראה הענווה.
הצניעות נעשה אדם. למרות המחירים
נבראה הענווה.
אז עברנו על ימי הבריאה וראינו איך כל יום בדרכו של רשי מספר לא את הסיפור של האיך אלא את הסיפור של המה והלמה.
נבראה המשמעות,
נברא הסוד, נבראה המחלוקת,
נברא השעשוע, היכולת ליהנות תוך כדי,
נבראה ההקשבה והדיבור כמעמדים שווים,
נבראה אהבת החיים,
מלך חפץ בחיים ונבראה הענווה. אלה היסודות שבעצם דרכם יש עולם מתוקן.
העולם הולך ומקלקל את עצמו לאורך פרשת בראשית,
והסיום הוא סיום מאוד מאוד רלוונטי אלינו.
כתוב ככה
רגע, זה תנ״ך? יש שם תנ״ך?
אני מצוין, תודה, יובל. הנה, זה בסדר.
כן, כן.
הפסוק שחותם את הפרשה, תודה, סליחה.
כן, לא, אם זה היה תנ״ך היה צריך קורא, אבל זה לא תנ״ך.
הפסוק שחותם את הפרשה הוא פסוק מאוד מאוד...
וירא ה' כי רבה ראת האדם בארץ וכל יצר מחשבות ליבו רכה כל היום,
וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ובהתעצב אל ליבו.
בהתעצב אל ליבו, זה נראה כזה פסוק מגשים.
אבל רשי אומר, והתעצב אל ליבו,
הקב' הוא גרם לאדם להיות עצוב.
והתעצב האדם אל ליבו של מקום.
עלה במחשבתו של מקום להעציבו.
מה זה עולם עצוב?
עולם שעסוק בלקחת הוא עולם עצוב.
מה זה עולם שמח?
עולם של נתינה.
כשהאדם עסוק בנתינה,
כשעסוק בהשפעה, הוא שמח, הוא מאושר.
בעולם של לקיחה, שבו כל אחד עסוק בלקחת,
יש עצבות.
בסדר?
מי שיתקן את עולם הלקיחה זה נוח שיהיה עסוק בנתינה בלתי פוסקת
לכל התיבה בעצם, זו שנה של מה שנוח רק נותן ונותן ונותן ונותן.
הוא יתקן את העולם קצת, הוא ינחם אותנו קצת, יניח לנו.
אבל הסיבה שהבריאה בעצם בסוף פרשת בראשית נהיית עצובה,
זה בגלל שמבחינה מוסרית כרגע כל אחד עסוק בלקחת. מלאה הארץ חמס,
וכל אחד רוצה לקחת אליו.
ומי שרוצה רק לקחת גוזר על עצמו חיי עצבות.
אתה רוצה להיות שמח?
תיתן.
תהיה שייך למעגלי נתינה והשפעה.
וכן הקדוש ברוך הוא, ללכת בדרכיו
ולשמור את כל הרישיות הללו, אמן ואמן.
חזקו ואמצו,
ברוכים תהיו.
