מה שלומכם?
הכל טוב?
יופי, אנחנו לומדים נפש הפרשה.
העניין של השיעור הזה זה עבודת הנפש של זכות הפרשה,
זה לנסות ללכת עם הפרשה לפי דברי רבותינו בחסידות,
ולאיזושהי עבודה רוחנית, פנימית, לכל אורך השבוע, לפי האור שמאירה לנו הפרשה.
בסדר? זה מתאים לכם?
לי זה מתאים.
אם לכם זה מתאים, אז ביחד אנחנו נכוון דעתנו ביחד.
במיוחד שנמצא כאן שי,
שי, מזמן לא ראינו אותך, נכון?
כיף לראות אותך.
אני רוצה לפתוח בשאלה, בסדר?
אתם איתי?
אתה מכיר את שי, כן?
זה אחד מ...
נכון, אתם דומים.
בהתחלה באתי לקרוא לו טל, פתאום אמרתי שזה לא טל, זה שי.
אני רוצה לשאול שאלה.
נתחיל בשאלה.
השאלה היא,
או אני אקרא לזה ציון עובדה כלשהי.
אנחנו נמצאים כאן בשיעור.
השיעור הזה,
מוקלט, מצולם, כנראה,
ואנשים יראו אותו וישמעו אותו,
בעזרת השם.
לא רק את השיעור הזה, עוד הרבה מאוד שיעורים אחרים בעם ישראל.
זה סוג של מהפכה.
כבר היום אפשר להגיד שיש אנשים שרוב לימוד התורה שלהם
הוא בראייה ובשמיעה ולא בקריאה.
בסדר?
זה בזכות עם ישראל שנוסע הרבה בדרכים ויש הרבה פקקים.
כל אחד נוסע היום בדרך,
נוסע לעבודה הלוך וחזור,
כל אחד עם הפקק שלו, מה שנקרא.
אשרי מי שזוכה לעמוד בפקקים בדרך לירושלים.
אבל יש גם פקקים במקומות אחרים,
והדרך מתארכת כמה שהיא מתארכת. אם היה אפשר לשים איזה בועית מעל כל רכב,
היית יכול לראות
ערוץ מאיר,
הרב שרקי, הרב שרקי, הרב יאלברד, ככה התעבק על בית מדרש שלם, בית מדרש תוסס,
פעיל, בתוך הכבישים.
האם הדבר הזה הוא טוב או לא טוב? האם היה עדיף אולי, אם יש לי אפשרות ללמוד מספר או ללמוד משמיעה,
מה עדיף?
אם היה לי זמן,
אם הייתי נוסע באוטובוס אני יכול לקרוא, אני יכול לשים אוזניות, אני יכול לראות מה עדיף? שאלה.
בעבר לא הייתה שאלה. הצורה היחידה בלימוד תורה הייתה קריאה.
הדרך היחידה להעביר תוכן מאדם לאדם,
בלי שאתה נמצא מולו כמובן,
זה בקריאה, בספרים. היום יש הרבה מאוד אפשרויות. אנחנו ננסה דרך הלימוד שלנו להגין
להבין איזה דרך היא עדיפה.
עכשיו אנחנו הולכים היום להיכנס לתורה ארוכה של רבי נחמן.
תחזיקו חזק חגורות, בסדר?
זו תורה מאוד משמעותית כמובן.
אבל בואו נתחיל.
ויבואו בני ישראל כל העדה מדבר צין בחודש הראשון וישב העם וקדש ותמוד שם מרים ותקבר שם. ולא היה מים לעדה ויקהלו על משה ועל אהרון.
עכשיו הפרשנים כבר שואלים האם יש קשר,
או יותר נכון להגיד מהו הקשר,
בין מות מרים לבין זה שלא היה מים לעדה.
וכולם מכירים את התשובה שרש״י אומר, שבזכות מרים הייתה בעירה של מרים,
כשמתה מרים נסתלק הבאר,
ולכן הם היו צמאים.
אנחנו ננסה לתת כיוון אחר, לקשר בין מות מרים לבין מה שקורה בהמשך.
וירא בעם ממשה ויאמרו לאמור ולו גבנו בגבר אחינו לפני אדוני, ולמה הבאתם את קהל אדוני למדבר הזה, לעמוד שם אנחנו ובעירנו.
ולמה העליתונו ממצרים להביא אותנו למקום הרע הזה,
ומקום זרע ותאנע בגפן וירימונו מים אין לשתות.
מים אין לשתות. עכשיו זה, זה לא חידוש.
טענות של עם ישראל היו גם
לפני כן. זו לא הפעם הראשונה שעם ישראל מתלונן. זה אומנם דור אחר,
כי אנחנו כבר בשנה ה-40 בפרשת חוקת,
עוברים בפרק כ' מהשנה השנייה לשנה ה-40,
אבל היו כבר טענות בעבר.
לא מתרגשים מזה. החידוש
זה התגובה
של משה רבנו.
התגובה כמקיצת הרוח.
ויפה משה ואהרון מפני הקהל ואלה למועד וכו',
וידבר אדוני אל משה לאמור,
ויקח את המטה,
והקהל את העדה, אתה ואהרון, אחיך,
ודיברתם אל הסלע לעיניהם,
ונתן מימה, והוצאת להם מים מן הסלע,
והשקטה את העדה ועד בעירם, ואז כתוב, ויקח משה את המטה מלפני אדוני כאשר ציווהו,
ואז הוא,
נכון, לא עובדתי כאן את הפסוקים,
רק כי על הסלע אומר להם שאימונא המורים וכו', זה סוג של חידוש.
כלומר,
מה היה שם?
למה משה רבנו פונה אליהם ואומר להם שיממונא המורים?
הפסוק הזה הייתי צריך להביא אותו, חבל שלא הבאתי אותו.
מה?
הרי גם לפני כן הם התלוננו, בסדר? גם לפני כן היו תלונות, והוא אף פעם לא אמר ככה. תמיד משה רבנו ידע ללמד זכות, ותמיד משה רבנו ידע להתחנן לפניהם, אנה חתם, אז איך חתה הגדולה וכולי. ופה כאילו נכנס בהם שיממונא המורים, וזה כאילו, מה קרה? מה השתנה?
התלונה שלהם היא לא חריגה באופן יוצא דופן
מתלונות קודמות, אתם מבינים?
אני רוצה, זה לא הנושא של השיעור שלנו, העברנו איזה שיעור בעבר, אבל בכל אופן אני לא יכול להתאפק.
אומרים שכשאדם,
כל דבר יש לו שורש בקדושה, גם לגניבה.
אתה מעביר שיעור, יש לך נושא, אבל יש איזה נושא קטן שאתה רוצה בכל אופן גם לגנוב אותו.
אני גונב אותו על הדרך, בסדר?
האמת שהוא גם קשור לנושא שלנו.
חידה בטריוויה.
כשהקב' הוא אומר למשה רבנו,
הוא קח את המטה והקל את העדה אתה ואהרון אחיך ודיברתם אל הסלע וכו'.
ויקח משה את המטה מלפני אדוני כאשר ציווהו".
איזה מטה זה?
איזה מטה זה?
אומר רבי שלום המטה שעשה בו את הניסים.
אם זה ככה,
מה קשה?
למה כתוב שהמטה הזה נמצא לפני השם?
המטה שמשה עשה בו את הניסים
נמצא אצל משה.
איזה מטה נמצא לפני השם?
של אהרון.
כלומר הקב' ברוך הוא אומר למשה רבנו,
הוא קח את המטה, לא את המטה שאיתו פיצצת את פרעה ובקעת את הים וזה, לא, לא את המטה הזה.
קח מטה אחר.
איזה מטה? של אהרון. מה יש בו?
פרחים, שקדים, מתוקים. זה רמז למה?
לדיבור מתוק. זה מטה מעץ. המטה של משה רבינו חז״ל אומרים שהוא היה מטה עשוי מיהלום, מסנפירנון.
אבן קשה.
המטה של אהרון עשוי מעץ.
דרך
דרך היתר הדינה, כאילו הוא כבר רומז לו שהכיוון צריך להיות כיוון מחבק,
כיוון מחמם,
כיוון של פריחה, הוא אומר לו.
עכשיו, האמת זה פשט הפסוקים,
אבל אתה יודע, זה נראה לך פשט, אבל...
ומצאתי שהחיזקוני והכלי יקר אומרים את זה, תראו את הכלי יקר, ותדע ותשכיל כי מצאתי בחיזקוני שמטה זה היה מטה אהרון אשר הונח לפני השם,
ודבריו של החיזקוני בלתי מטובלים כי לא פירש מה טיבו של מטה אהרון לכאן. ואני אומר,
שבאמת הלשון מוכיח שמטה זה היה מטה אהרון.
הכתיב המטה, משמע הידוע,
אשר הונח למשמרת לפני ה' והמטה הזה היה עץ יבש שלא היה בו לחלוכית מים כלל,
ומכל מקום, למרות שהוא היה יבש, הוציא פרח וציץ,
ואין פרח וציץ ולא מים,
אלא שהקדוש ברוך הוא גזר עליו שיוצאים מים,
והפריח השם עץ יבש על ידי המים שהוציא בגזירת האל יתברך.
ורצה הקדוש ברוך הוא שמשה ייקח מטה אהרון ויראו
ויראו אל כל ישראל לומר שכשם שהוציא השם מים מן העץ, כך יוציא מים מהצור וכולי.
וזה שכתוב, ודיברתם אל הסלע ונתן נעימה וכולי, כן?
אבל אני מדלג פה כמה שעות, אבל לא ציווה להכות בו כלל.
זה מתאים לקחת את המטה של אהרון ולתת מכות?
אהרון נותן מכות?
אהרון הוא חסד.
משה הוא לוי, לוי זה דין.
כהן זה חסד, חסד זה כסף, כן? זה רחמים.
אהרון אוהב שלום, רודף שלום, אוהב את הבריות, מקרבן לתורה.
אז הקדוש ברוך הוא אומר למשה, קח את המטה של אהרון ותדבר איתם.
אז למה הדיבור הזה לא הצליח?
זה ברור שהמטרה היא לדבר. אם זה היה המטה של משה רבנו, משה רבנו, עם המטה שלו הוא פועל במציאות.
מכה ונגמר הסיפור.
אם זה המטה של אהרון, זה יותר תהליך, זה יותר לשוחח,
יותר לדבר, יותר לעודד אותם,
להגיד להם בואו נתפלל ביחד.
אז לשם זה הולך. אז למה הדיבור של משה רבנו לא הצליח?
מה הסיבה?
מה הסיבה שדיבורים לא מצליחים?
מה הסיבה שבן אדם מדבר אל אנשים,
והדיבורים שלו עוברים להם מעל הראש?
ולחילופין,
מהי הסיבה שאדם מדבר והדיבורים שלו כן מצליחים? שהוא אומר משהו וזה מחלחל אל הלב וזה נעשה, זה מצליח, אנשים הולכים אחריו.
מה הסוד?
כן, מה?
מה?
אז כבודו מכוון אותנו, כבר דיבורים היוצאים מהלב נכנסים מהלב,
אבל יש פה איזה סוד.
אותם אנשים יכולים להגיד אותם דברים,
אצל דובר אחד זה ייכנס ישר לתוך הלבבות של האנשים ויפעל,
ואצל האחר זה יעבור להם מלמעלה.
איך, מה הסיבה?
זה התורה הנפלאה בליקוטי מוהרן כמה, סימן כ',
בואו נראה.
מוכנים?
התחלנו.
אבל הנה אנחנו אסוציאטיביים, אנחנו ננסה לעשות כאן תוך כדי סדר.
דע שיש נשמה בעולם,
שעל ידה נתגלים באורי ופירושי התורה,
והיא מסובלת בייסורים, פת במלך תאכל,
ומים במשורה תשתה,
כי כך דרכה
של תורה.
וכל מפרשי התורה הם מקבלין מזאת הנשמה.
וזו הנשמה כל דבריה כגחלי אש.
כי אי אפשר לקבל ולשאוב ממימי התורה אלא מי שדבריו כגחלי אש.
בבחינת הלוקות דברי כאש.
וכשהנשמה הזאת נופלת מבחינת הלוקות דברי כאש, ואין דבריה כגחלי אש, ודבריה מצטננים,
אזי היא נסתלקת.
וכשנסתלקת אז נסתלק באורי התורה הנמשכת על ידה,
ואזי כל מפרשי התורה אין יכולים להשיג שום ביאור בתורה.
ואז נתעורר מריבה על הצדיקים,
כי עיקר המחלוקת שבעולם נעשה על ידי הסתלקות ביאורי התורה,
כי הביאור הוא תירוץ על קושיות ומריבות.
על ידי, על ידי זה, בואו ננסה טיפה לבאר את זה.
בא בן אדם, כלשהו רב,
ורוצה להגיד איזשהו מהלך, איזשהו שיעור, איזה חידוש,
או לדבר אפילו דיבור אל קהל, כן? כלשהו.
זה נקרא ביאורי התורה, הוא רוצה לבאר דבר מה שנמצא בתוך התורה.
הדברים האלה יכולים להיכנס אל הזולת רק אם הם יוצאים מאדם שהוא חם.
שהוא עבר איזה תהליך של חימום. בהמשך הוא יגיד מהו התהליך הזה. כבר עכשיו אני אגיד
מהו תהליך של החימום, איך מחממים את הדברים,
מתפללים עליהם לפני כן.
מבקשים, מתחננים.
ואז הדברים האלה
הם מחוממים אצל האדם,
כשהם יוצאים הם פועלים גם אצל השומע.
בסדר?
שזה לא איזה קורס
באיזה לא יודע מה, אלא האדם עצמו הוא עובר תהליך, האדם עצמו הוא התפלל על הדברים, האדם עצמו המדבר אותם,
הוא חי אותם, הוא תוסס אותם וכולי,
אז במקום הזה כשהדברים פוגשים מישהו אחר זה נוגע לו בלב.
אני כבר אתן פה איזה דוגמה כדי שטיפה הדברים יסוברו ויפלו על אוזניים קשובות.
כשאני עושה חופה, כשאני עורך חופה לזוגות, ברוך השם,
לאורך ימים ושנים.
עכשיו, אתה יכול להגיע לחופה. בסוף, לעורך חופה זה גם עניין, אפשר לקרוא לו מקצועי, בסדר? יש כאילו דברים שצריך לעשות, יש הלכה, יש עדים, יש פה, יש שם, ואתה יכול כאילו לתקתק את זה.
אבל אם רוצים שהחופה תהיה באמת משמעותית לזוג ולקהל וכו',
יש,
שמתי לב, שתי דרכים.
דרך אחת שאני מאוד מזדהה איתה,
ודרך שנייה שאני מאוד מתנגד אליה.
הדרך שאני מאוד, יש פה מישהו, נפקא מיניה לגביו,
הדרך שאני מאוד מתנגד אליה,
ולצערי, שלי, אני לא יודע אם זה,
היא לא נדירה.
זה בדיחות.
כאילו צחוקים, קטע, כאילו החופה,
הרב כזה מתבדח, צוחק על החתן, צוחק על הכלה,
צוחק על שניהם, צוחק על הכאילו,
כאילו הופכים את זה לאיזה חצי מופע סטנדאפ כזה.
זה דרך אחת. עכשיו באמת, הקהל צוחק וכולם צוחקים, אבל האם באמת זה המבוקש פה?
והדרך השנייה זה שאתה בתור רב,
והוראה חופה תתחבר רגע לאירוע, למשפחות, לחתן, לכלל, להורים, להתרגשות שלהם,
אם יש כאן איזשהו סיפור מיוחד,
ומהמקום הזה תדבר.
תהיה אתה עצמך חלק מהסיפור.
אפילו שלא את כל הזוגות שאני מחתן אני מכיר,
חלק מהזוגות שאני מכיר לפגישה אחת לפני כן, אבל בכל אופן יש כאן זוג, זה היום החשוב ביותר בחייהם.
הדרך שלי להתחבר אליהם זה שאני שואל אותם,
תגידו, איזה שיר אתם בוחרים לשים בדרך לחופה?
זה מעניין את הרב?
איזה...
מעניין אותי איזה שהיא, חלק לא בחרו אז אני עוזר להם, מה אתם רואים מעידן רייכל?
ככה, זה, כל דבר עזבי נוגע, רעיון טוב, כן, כל מיני כאלה.
עוזר להם, כאילו,
דרך השיר אתה טיפה לומד מי האנשים,
מה הסיפור, מה...
אתה מתחיל למרות, ואז בחופה, בלי יותר מדי מילים,
אתה מצליח לגעת בנקודה, כי אתה בעצמך חם.
אתה בעצמך, יש בך איזושהי התרגשות אפילו שזו החופה, כבר, לא יודע, האלף שאתה עורך,
אתה חוזר, ברגע הזה, בזמן הזה, אתה נמצא רגע איתם, בסדר?
הרב שמואל אליהו,
שמאליך ימה וטוב, שמאלה טוב בנעימים,
אז מישהו כאן היה בחופה שהרב שמואל עורך,
יש לו מינה כזה בחופות,
הוא אומר,
הוא מבקש מהקהל להתחלק,
כאילו לעמוד בזוגות וכל אחד יברך את מי שעומד לידו.
שים יד ויברך.
אחר כך, בבת אחת לוקח את כל האנרגיה של הברכה
שקיימת בחופה וכאילו מעביר אותה לכל הקהל כולו. הרב שמואל עושה את זה.
אז כדי להצליח להעביר איזה משהו צריך שאתה תהיה בעצמך חם, באורי תורה.
מה יוצר חום?
מה שיוצר חום זה תפילה לפני כן,
מה שיוצר חום זה גם סוג של
תמימות,
עין טובה וכולי.
מה הורג חום?
איך?
קור.
תודה.
ציניות.
ציניות הורגת.
איך נקרא מקום שמדברים בו בציניות?
מדבר צין.
מי מת במדבר צין?
מרים.
בתוך הסט של ההנהגה של עם ישראל יש שלושה ראשים.
משה רבנו זה המוח של עם ישראל.
זה הדעת. משה רבנו באמת הוא יחסית, הוא השכל של עם ישראל. משה רבנו הוא מוריד תורה.
אהרון הוא הזרועות של משה רבנו.
הוא יודע לחבר את כולם, להביא את כולם וכולי, הוא עבודה.
מה זה מרים?
נראה לי זה הלב.
זה עולם הרגש.
החלק הנשי באופן כללי, במציאות, הוא החלק היותר רגיש ורגשי ומחמם, נכון?
איך אמר רבי אבאו?
כשאלו אותו, כשהוא הגיע לגיל מאוד מבוגר, אמרו לו, איך אתה כזה בריא?
הוא אמר להם, חמין ושמן שסחטני אימי בילדותי הם שעמדו לי. החום והאהבה שאימא שלי העריפה עליי כשהייתי תינוק, זה נתן לי חוזקה ובריאות עד זקנה ושיבה.
אז בתוך הסט של ההנהגה הזאת, יש לנו את משה רבנו שהוא השכל, הדעת.
אהרון הוא הזרוע הביצועית, גם קצת חסד. ומרים היא הלב, היא הרגש, כן?
כל מי שהייתה לה, איזה בעיה בשלום בית, באה למרים, מרים נחמא אותה.
מרים היא הרגש הטוב.
ואז מרים מתה.
מה חסר?
חסר את הרגש הזה.
מה מתחיל?
מתחילה ציניות.
אה, נראה לך שהוציא מים מהסלע הזה?
אמין הסלע הזה, כאילו משה רבינו, אמין הסלע הזה נוציא מים, כאילו,
הם התחילו.
מתחיל איזה דיבור ציני. עכשיו, דיבור ציני,
רבותיי, דיבור ציני קטן,
זה לא פוגע, זה לא מעליב, זה רק עושה דבר אחד. מה?
זה מסלק כל אפשרות לכנות.
כנות דורשת פתיחות ודורשת איזשהו מרחב מוגן שבו אף אחד לא לועג לאף אחד.
ברגע שנהיה מדבר צין, נהיה דיבור מצונן, כפור, הכל כופה.
ברגע שמי שמנסה להעביר דברי תורה,
שהם הלב, הם הדבר הכי הכי עמוק.
ברגע שהוא משתמש בציניות,
גם כאילו בשביל סיבות מוצדקות, כאילו להצחיק את הקהל וכולי, הקהל יצחק, הכל מגניב,
הדברים לא יעברו.
זה פשוט לא יעבור, זה לא ייכנס ללב, זה יעבור מפה, מפה, מפה, זה לא ייכנס פנימה.
וזה בחינת מדבר צין,
שהוא בחינת דיבור מצונן,
ששם מתה מרים,
בחינת הנשמה סובלת מרירבות השעבוד של התורה, ואז נסתלק הבאר.
אין אפשרות לבער ולהעביר דברים הלאה כשאתה נגוע בנגע הציניות.
מאפס עד מאה,
בסדר?
אז לדעתי בין בני זוג, אפס ציניות.
צריך לנקות את זה לגמרי.
בין הורים לילדים, גם.
על תופעות במציאות מותר מדי פעם להשתמש, כי לפעמים זה עוזר לנו להתמודד עם זה. אוקיי, קצת על פוליטיקה, זה אפשר קצת, גם, צריך להיזהר גם שם.
אבל היכולת ליצור מרחב מוגן,
שבו יהיה מותר להביע תקוות,
יהיה מותר להביע שאלות,
יהיה מותר להביע קשיים, יהיה מותר להביע כאבים בלי שמישהו ישר ידקור אותך.
זה הסוד של להעביר ביאורי תורה מאדם אחד לשני.
בצורה של חום, שזה משפיע.
בסדר?
אחד המקומות הציניים זה הצבא.
הרבה פעמים בצבא יש הרבה ציניות.
בין השאר, חלק מההגנות וכל זה, נכון? זה מדהים.
ומפקדים, הרי המפקדים הכי ארטיסטים זה המפקדים, כאילו, שהם מכירים את הנוער,
שיחת עם פיום חמישי, כן, נועם קום, בבקשה,
ספר לכולם מה עשית,
מפקד, אני נרדמתי בבונקר, נרדמת בבונקר,
למה לא תגיד נחרת?
קיבלתי טלפון מדמשק, נוכרים אצלכם בבונקר, עד שם שמעו אותך,
שבת שם, בסדר?
הפסיקו עם זה, בגלל שזה כבר, קרו כמה אסונות מהעניין הזה,
אבל זה כאילו ה...
אני רוצה לספר לכם חוויה אחרת,
היה לי במהלך השירות קצין שהקב״ה הוא כנראה, ככה הוא נולד, הבן אדם לא היה לו את האיבר של הציניות, לא היה לו, כמו שאדם אין לו יד, לא היה לו את זה,
לא היה לו.
וזה נהיה קטע כי אי אפשר היה לסרב לו.
כל מה שהוא ביקש,
דווקא בגלל התמימות,
אז אי אפשר היה לסרב לו.
הוא הוביל אותנו אחריו,
סחף אותנו אחריו
מכוח התמימות והטוב. הוא היה גם מאוד מקצועי.
אבל הוא גם היה כאילו כל הזמן בחיוך, יאללה חבר'ה, בואו, בואו, קדימה, נו, קדימה, צריך לעשות, כאילו, זה משהו כזה.
לא נעזור לך, תרגיע, אתה מחפש כאילו איפה ה... אין קריצה, אין את הקריצה, אין את ה... אין, אין, פשוט אין.
בשלב זה אמרנו לו, תקשיב, אתה חייב לעוף מפה, לעבור תפקיד, למה שיגרת אותנו? כי אי אפשר להגיד לך לא.
וזה אי אפשר ככה.
אנחנו רוצים קצת להקטין ראש מדי פעם, איתך אי אפשר.
גם את זה הוא לא הבין, גם את הבדיחה הזאת הוא לא הבין.
בסדר?
מדבר צין,
בחינת דיבור מצונן, ואז וירא רבעה ממשה.
היינו בחינות המריבה שנתעורר כנע.
ואלו מפרשי התורה נקראים בשביל זה מורים, מחמת שמקבלים על ידי הנשמה המכונה בשם מרים,
וגם הם מורים את מוריהם,
כמאמר מתלמידה יותר מכולם, בזה שאמר להם משה שימונה המורים.
יפה.
אז עכשיו,
אנחנו קודם כל מבינים מה הקשר בין מות מרים לבין, לא זה שאין להם מים, אין להם מים בסדר.
מה הקשר בין מות מרים לבין זה שהדברים שמשה רבנו לא מתקבלים?
כי חסרה איזו אווירה שמרים ייצרה אותה.
אווירה של אמון ושל תמימות ושל שמחה, שמהמקום הזה כשמשה רבנו אומר דברים אז הם מתקבלים.
אין את מרים, אז כאילו משה אומר, מי אמר שהוא אומר? מי אמר שהוא צודק?
מי זה? כאילו יש איזשהו ככה,
אתם מכירים את זה?
יש איזה
יש איזה לעג סמוי לפעמים. טוב, הוא אומר את זה כי הוא כזה, טוב, אה, הבטחת גם פעם שעברה, הבטחת, כאילו משהו כזה.
חסרה מרים.
טוב, עכשיו נשאלת השאלה, אז איך אנחנו מצליחים לשנות את הדיבור שלנו
ולדאוג שהדיבור שלנו יהיה לא דיבור של מדבר צין,
אלא דיבור אחר שהוא קורא לו כאן דיבור של הלב העליון.
אתם מבינים שזה סוד ההצלחה
של האדם בחיים בכלל,
ובקשרים בין בני אדם בפרט?
יכול שלך להגיע למישהו, לדבר איתו דיבורים היוצאים מן הלב,
דיבורים כנים, ושזה ייכנס אל הלב וישפיע ולהקשיב.
זה המון,
זה המון
שאדם צריך לדבר עם הבן שלו או עם הבת שלו. דיבורים אמיתיים, פנימיים,
בלי צחוקים ובלי, בסדר, צחוקים זה נחמד, אבל תכלס, מה, מתי מגיעים כבר לקרקעית?
זה דבר נפלא מאוד.
איך עושים את זה?
בוודאי אם אדם מדבר בפני קהל,
מה הסוד שבו אתה יודע שהדיבור שלך,
הוא פגע בלבבות וחולל שם איזשהו שינוי, איך מחדירים את זה?
אומרים שהפחד הכי גדול של האנשים זה פחד לדבר בפני קהל.
זה הפחד הראשון.
יותר אפילו מהפחד למות.
אז אומרים בדרך הלצה,
אני לא זוכר, קראתי את זה באיזה מקום,
שזה אומר שאם תהיה לוויה אתה תעדיף להיות זה שמת ולא זה שמספיד.
לאורך ימים ושמים.
אז בואו נראה.
ומי שרוצה להמשיך באורי התורה לאחרים צריך
מתחילה להמשיך לעצמו דיבורים חמים כגחלי אש כנעל.
הוא צריך קודם כל לחמם את עצמו.
והדיבור נמשך מלב העליון. כלומר, הוא צריך למשוך דיבור מהשם יתברך בחינת צור לבבי.
צור לבבי זה גם השם של הדיסק של אהובנו הרב זיו רווה.
עכשיו הוא קצת חולה, הקדוש ברוך הוא ישלח לו רפואה שלמה, נכון?
אז הוא ככה,
הדיסק השני שלו, דיברנו קצת, התלבט את השם לקרוא לו.
זה היה אחת השעות שאומרות לו צור לבבי, זה מופיע ברמי נחמן, זה גם קשור לכאן. לב העליון, צור לבבי.
דיסק יפה מאוד, כדאי לכם לשמוע.
וצריך לשפוך שיחו בתפילה לפני השם יתברך,
כן?
ועל ידי תפילתו נכמרו רחמי השם יתברך עליו ונפתח לו לב העליון.
כי עיקר רחמים הוא בלב ונשפע מלב העליון דיבורים.
ועל ידי הדיבור ממשיך באורי תורה גם כן משם.
כלומר, מה הסדר הנכון?
שלפני שאני בא לדבר עם מישהו,
בטח לפני שאני בא להעביר איזה שיעור,
אני צריך מה?
להתפלל.
רבי נחמן אומר שצריך להפוך את התורות לתפילות.
אבל כאן הוא גם אומר שצריך
להקדים לתורות תפילות. לא רק להפוך אותן בסוף לתפילות, אלא גם להקדים להן.
להקדים, להגיד לקבוצה ברוך הוא תהיה עם הפה שלי, תהיה עם המילים,
תשלח לי את המילים הנכונות,
תעזור לי, הרי בלעדיך שום דבר לא יקרה, תהיה איתי, תן לי את הדוגמאות,
תן לי את ההקשרים,
תהיה נוכח וכו', ככה, האדם מחמם את עצמו.
ועכשיו זה תהליך בינך לבין עצמך, אתה לא עושה את זה לא בשידור,
זה כאילו לא בפני ציבור.
אתה עושה את זה בינך לבין עצמך, האדם בינו לבין עצמו מתפלל,
מחמם את הלב שלו, ואז במקום הזה כשהמילים יוצאות,
הן טעונות כבר באנרגיה של תפילה, באנרגיה של השפעה, והן מחלחלות ופועלות,
תודה, על האדם,
על השומע.
נפתח לו הלב העליון.
ועל דעי הדיבור הוא ממשיך באורי התורה גם כן משם. ולב הנעל הוא בחינת סלע, שמשם הדיבור בבחינת מילים בסלע.
בסלע הוא בחינת צור.
מבחינת פתח צור ויזובו מים והוא בחינת לב.
כן? צור לבבי.
אז הלב הוא כמו איזה צור סגור,
נכון?
וכשאתה מתחיל כאילו קצת לדבר איתו וקצת ככה, אתה מתחיל להיפתח.
לפעמים זה לא מספיק, אז צריך מה?
גם איזה טיפה כאב קצת, איזה בהלה, אולי איזה התרגשות.
קח את ההתרגשות ותתרגם אותה לתפילה.
כמו שכתב שולי רן, נכון? מה התכלית שזה הכאב? אם לא,
נענע לי את הלב, ששקע בתרדמה וזה זמונה, כאילו, לא יחסיר פעימה,
איזושהי תנועה כזאת.
תודה רבה.
והלב נכמר ברחמים,
ומשפיע דיבורים חמים, בבחינת חם ליבי בקרבי,
בהגיגי טבעה רש, דיברתי בלשוני.
ובלב הזה כתובים כל ביאורי התורה, כותבי מלוח ליבך.
בסדר? ומי שרוצה לקח איזה ביאור,
צריך לקח לו מהלב הנהל בתפילה בבקשה כנ״ל.
כי הוא צריך
לבקש.
הקב' הוא, תן לי בבקשה ביאור תורה,
שאני אוכל להעביר אותו הלאה.
ואז אם אדם מבקש מהקב' הוא ומעביר את זה הלאה, זה נכנס.
אבל אם אדם מגיע לביטחון עצמי,
יש לי שיעור,
הכנתי שיעור, חבל לכם על הזמן,
לדף מקורות, משני הצדדים, תראו כמה מקורות,
אני אעביר לכם פה מהלך,
פצצה וכל זה.
זה לא ייכנס לאף אחד ללב.
סתם, יהיו כאן מילים שמילאו את האוויר.
כל ההתרחשות שקורית כאן בינינו היא תלויה ועומדת בתפילה שהתפללנו, תפילת מנחה אולי,
לפני השיעור הזה, או בתפילה שנאמרת לפני הלימוד,
אבל זה לא רק לגבי שיעור, זה לגבי כל אינטראקציה בעצם בין אישית,
בין אדם למישהו אחר שהוא רוצה להעביר לו סוג של איזה ביאור,
ביאור תורה זה גם ביאור של הלב שלי.
התפללת על זה?
ביקשת על זה?
התחננת על זה לפני השם יתברך.
ואז
ומי שרוצה לקח איזה ביאור, צריך לקח לו מהלב תפילה, בבקשה, ובשביל זה צריך כל אחד מפרשי התורה,
קודם שמתחיל לבאר איזה ביאור, צריך לו מתחילה לשפוך תפילתו לפני השם יתברך.
שמעתם?
לפני שרשי התחיל לכתוב את רשי, הוא התפלל.
לפני שהרמב״ן, לפני שכל אחד, הוא התפלל לקדוש ברוך הוא, תעזור לי, תהיה איתי.
אני לא בא לכאן לבד.
ואז מה יוצר את התפילה?
זה דיבור מחומם, בסדר?
אז הנה זה ההבדל בין דיבור מצונן לדיבור מחומם. דיבור מצונן זה דיבור שאין בו תפילה.
דיבור בוטח בעצמו יותר מדי, כמובן דיבור ציני, דיבור מקרר.
דיבור שככה עושה איזה בדיחה, איזה לעג, איזה ככה, איזה עקיצה, אדם ככה בטוח בעצמו, הוא ככה זורם,
זורק בדיחה לשם, זורק בדיחה לשם, וכשנכנס מישהו הוא זורק עליו איזו הסתלבטות קטנה, הוא שולט בעניינים,
שולט בנעשה ובהיבריסקל, כזה ככה, חיות כפיים שוערות,
כמו איזה הרצאת טט כזאתי.
בסדר?
אולי תצליח להעביר ידע, אולי,
גם זה לא בטוח.
פה אנחנו מדברים על להעביר
איזושהי חוויה שנוגעת בלב.
נתתי לכם דוגמאות,
חופה,
כל איזשהו אירוע שאתה רוצה,
אתה רוצה להיות שם ולהרגיש שקרה שם משהו שהוא מעבר לטקסט,
איזו התרחשות שאתה יוצא ממנו אחרת,
זה מצריך לפני כן שתהיה איזושהי התחממות קצת.
יפה, הלאה.
עוד אפשרות, תראו איזה, זה תורה נפלאה ממש.
עוד אפשרות
ליצור דיבור חם זה כשאני מקשר את עצמי אל האנשים שאני מדבר אליהם.
אולי ניתן דוגמה יותר פשוטה.
תפילה.
חזן, בעל תפילה, שליח ציבור.
אדם יכול להיות שליח ציבור בכל מיני מקומות, אתה יכול להיות שליח ציבור במקומות שאף אחד לא מכיר אותך ואתה לא מכיר את אף אחד, נו, נו, מניין, מניין,
נו, תיגש בעל תפילה, אתה ניגש.
הרב שטיינזלץ אומר שמניין אמיתי זה עשרה לבבות ולא עשרים רגליים.
שמעתם?
אפשר לספור רגליים, יש פה עשרים רגליים? אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש, מניין.
אבל מניין זה עשרה לבבות.
מה קורה כשאני מכיר את האנשים שאיתם אני מתפלל?
ואני יודע שפלוני אשתו צריכה ללדת.
ואלמוני אבא שלו בבית רפואה.
ופלמוני הוא בן עבודות והוא ממתין לעבודה.
והרביעי, יש להם בבית תאומים שמשגים להם את המוח והם היפר-אקטיביים. אני מכיר טיפה את המצוקות וכל אחד עם ה... ובמקום הזה אני הולך להתפלל.
אוסף אליי את כל האנשים ומקשר את עצמי אליהם והם אליי?
זה עולם אחר לגמרי.
גם כשאדם בא לדבר, תראו מה הוא אומר. ויש חילוק בין ביאור באות ג',
יש חילוק בין ביאור שאדם מבאר בינו לבין עצמו, לבין ביאור שאדם מבאר לרבים. כי כשדורש ברבים וקודם הביאור הוא מקשר את עצמו
עם נשמותיהם ושופך שיחו ותפילתו לפני השם יתברך. על מי?
עליהם!
הוא מתפלל גם עליהם, הקב' תהיה איתי, תהיה איתם, תפתח לי את הלב, תפתח להם את הלב, שיהיה ביחד,
נזכה לרומם אותך.
אז זה עולם אחר לגמרי.
אביור הוא שמקשר את עצמו עם נשמותיהם ושופך שיחו ותפילתו לפני השם יתברך,
בוודאי עיני אל כביר לא ימאס.
אבל תפילת יחיד אפשר שמועשים בתפילתו.
בזה בחינת דיברת אל הסלע לעיניהם.
כאילו הקב' אומר למשה רבנו, תקשיב,
לך אל הסלע.
עכשיו כל העם נמצאים איפה?
מאחורי משה, נכון? הוא נמצא ליד הסלע, כל העם מאחוריו.
ואז אני מדמיין, הקב' אומר, תסתובב אליהם
ותראה אותם.
תראה שהם צמאים.
תראה שהם עייפים.
תראה שקשה להם.
תראה כמה... תתחבר אל המצוקה שלהם, אל הכאב שלהם, אל הקושי שלהם.
ומהמקום הזה תדבר אל הסלע.
אבל תתחבר אליהם.
תסתכל על הכאב.
כמובן בשביל זה צריך מה? איזה אווירת מרים כזאת, איזה אווירת דיבורים חמים וכל זה.
אבל משה רבנו בזמן הזה שומע בעיקר את התלונות ואת הטרוניות ואת ה...
לפעמים מאחורי תלונה,
לא לפעמים, בדרך כלל מאחורי תלונה מה מסתתר?
מצוקה, כאב.
איך אמר מי שאמר?
אין ילד רע, יש ילד
שרע לו.
רע לו, מסכן, אז הוא מפה, מפה, עוקץ, דוקר, אבל רע לו.
נכון.
איך אמר לי פעם מישהו, כשאני צועק אני בעצם מבקש עזרה.
מה אתה צועק?
תירגע. כשאני צועק זה בעצם אני מבקש עזרה. זה אומר שאני זקוק לעזרה.
אז כאילו ההוראה למשה רבנו הייתה מה?
בוא תקשר את עצמך אליהם.
וזה בחינת בדיברת על הסדר אליהם, שתפילתך תהיה בשער של ציבור המקובצים וזה הקהלטם.
וזה החילוק בין הלומד מתוך ספר ובין השומע מפי החכם בעצמו.
כי השומע מפי החכם בעצמו בוודאי נתקשר נשמתו עם נשמת החכם בשעת תפילתו כנ״ל.
כלומר, אם החכם הזה יתפלל לפני השיעור
שהוא מעביר,
אז כל מי ששומע אותו נהיה חלק ממה?
מהתפילה.
ממילא השפעת הדיבורים היא הרבה יותר גדולה מאשר אם הוא רק יקרא אותו.
ויש לזה האדם חלק בביאור הזה,
כי על ידי התפילה נתווסף קדושה למעלה,
וכל תפילה יוצאת מהרבה נשמות, היא מוספת קדושה למעלה ומעוררת ביותר בלב העליון,
ולב העליון שופך ממא הביור ביותר הכל. לפי רוב האנשים, כן, יותר קדושתו. כלומר, ככל שיש יותר אנשים שהם מתפללים ביחד,
יש יותר שפע שזורם.
אז יש כאן איזה מין הוראה כזאתי,
חילוק בין לומד מתוך ספר ובין השומע מפי החכם בעצמו.
ולכן האירוע הזה,
שהרבה מאוד אנשים היום לומדים מתוך שמיעה,
ולאו דווקא מתוך קריאה,
לא בטוח שזה כזה גרוע, כלומר יכול להיות שזה אפילו עדיף.
כשאתה שומע את הרב מלמד,
אתה שומע גם את הקול שלו,
אתה שומע את הניואנסים בקול,
אתה שותף לתפילה שהרב הזה יתפלל לפני הלימוד,
אתה נהיה חלק מהדבר הזה.
כל פעם אני יכול להגיד לכם דבר אחד,
הקבוצה ברוך הוא זיכה אותי גם לכתוב ספרים וגם להעביר שיעורים.
הרבה אנשים פוגשים אותי ואומרים לי שלום,
או אותי, לא משנה, כל רב אחר במכון מהיר,
אני תלמיד שלך ואתה לא יודע.
למה? כי אני שומע את השיעור הזה ועל זה.
שומעים או רואים את השיעור.
אף אחד לא פגשתי שאמר לי, תשמע, קראתי, אני תלמיד שלך כי קראתי את הספר שלך.
קראתי את הספר, ספר יפה מאוד, תודה רבה, מחזק אותי וכו', אבל אף פעם לא אמר לי, אני תלמיד שלך בגלל הספר.
כאילו, אתה קורא ספר, אתה אומר, וואו, אני מעריך או לא מעריך, אבל להיות תלמיד של, להיות חלק, זה רק משותפות במה שקורה כאן.
בסדר?
זה ה...
כי ככל שיותר אנשים, כנראה, בחינת ואתה קדוש עובדי ישראל,
על ידי תהילות ישראל נתווסף קדושתו של הקדוש ברוך הוא.
גם כל אלו האנשים העומדים בשעת הדרוש,
נכנע רישתם על ידי הטוב שבחכם הדורש.
כן?
ולפי ההכנעה כן נכנעים האויבים, דהיינו הקליפות, השוכנים סביב הלב העליון.
בבחינת זאת ירושלים, שמתיה בתוך הגויים והיא לביא לב, בחינת דברו על לב ירושלים.
מי רוצה להיות מסוגל לדבר דיבורים של הלב?
דברו הלב ירושלים.
אז אני רגע עושה סיכום,
לפני שאנחנו נגיע לחלק האחרון.
דיבור מצונן הורג.
דיבור מצונן יוצר ציניות, יוצר עוקצנות והכל מתפספס.
דיבור חם, דיבור של מרים,
דיבור של רגש טוב, הוא נעשה בסביבה נקייה,
לא צינית,
הוא לא מדבר צין, הוא לא מדבר מצונן,
הוא מאפשר נגיעה, הוא מאפשר מבט,
מבט, הוא מאפשר לגעת באמת את הדברים.
איך הוא נוצר הדיבור הזה, אם מתפללים עליו לפני כן.
בין אם זה בלימוד תורה, בין אם זה בקשר בין אנשים. ברגע שמתפללים, מה קורה? נפתח מה?
נפתח הצור העליון. הקב' הוא מעביר, נותן לך דברים. זה ממש סגולה להצלחה פשוט.
הוא זוכר לכם, כאילו אתה מתפלל, ואז הקב' הוא אומר, אני אהיה איתך.
ואז הדיבורים הם דיבורים אמיתיים, כנים וכן על זה הדרך.
בוודאי אם אדם גם דורש, הוא מתקשר לאותם אלה שנמצאים אצלו, הוא לא עכשיו מעביר שיעור כלולי, הוא לא מסתכל, יש פה הרבה אנשים נחפטים.
אני רואה את הפנים, אני רואה את נועם, אני לא רואיתי אותו מזמן,
תכף, עד השם, אני מדבר איתך קצת.
ואני רואה את זה, את פה שהתארס, ואת טל, ואת שי, כי אני שם לב מי נמצא כאן, ומשה, אני שם רגע לאנשים, ללבבות, למי שנמצא כאן, חלק אני לא מכיר, אני אשמח להכיר אחרי השיעור,
כאילו,
אתה מקשר את עצמך רגע לנוכחים, למי נמצא כאן, ואז משהו נוצר בינינו.
עכשיו לאור הביאורים האלה נוכל להבין קצת יותר מה קרה שם במדבר בשנה ה-40.
וכשמתפלל קודם הדרוש צריך להתפלל בתחנונים ולבקש מהקדוש ברוך הוא מתנת חינם ולא לתלוג בזכות עצמו וכו'.
ויתחנן אל השם בעת האי לאמור שצריך לדבר תחנונים. כן, הדיבור כמובן צריך להיות בצורה של תחנונים.
הגענו לפסקה האחרונה בתורה וזה הטעות
שטעה משה.
כשהקדוש ברוך הוא אמר למשה, קח את המטה
והקל את העדה ודיברת אל הסלע לעיניהם.
שייקח ממשלת עוזו שיש לו מצוות ומעשים טובים שלו. בסדר, כאילו, יש למשה רבנו עמדה.
יש לו הרבה מצוות, הרבה מעשים טובים. הוא אומר, הקדוש ברוך הוא, עם המצוות שלך אתה צריך להשתמש רק כדי להכניע את הרשעה שבהם.
הקל את העדה, כי בשלטת הקל יש בהם גם רעים, צריך מטה עוז כדי להכניע את הרשעתם. אבל אחר כך,
כן,
זה כמו נגיד שנכנס מורה לכיתה, בסדר?
בתיכונית, לא פה.
אז שלב ראשון שנכנס לכיתה, אם הוא רוצה שיהיה לו זה, הוא צריך להגיד, סליחה,
סליחה, מה קורה פה, סליחה, כולם לעמוד, המורה הגיע, לעמוד,
מה זה יבוא לכאן פה בשולחן? סליחה, תסדרו פה את השולחן,
תרים פה את הניירות, מה זה צריך להיות? כיסאות ישרים.
כאילו, מגיע המורה.
אז צריך בשתי דקות הראשונות לעשות רגע איזה משמעת כזאת,
כדי להכניע את כל היוצר של המופרעות שעוד הגיעה מההפסקה לכיתה.
האם זה כל השיעור?
עכשיו כל השיעור יגיד, אני עוד למדתי בבתי ספר שהיה עונש מקובל, היו עושים לנו את הדבר הזה,
שהמורה היה מלמד אותנו שיעור שלם בעמידה.
היה לכם דברים כאלה?
נכנס, לא קמנו, כולם לעמוד,
שיעור, הוא יושב, לא, לא, השיעור הזה תמתאו בעמידה.
45 דקות עומדים.
היה איזה...
אז זה ברור שזה לא עובד.
אחרי השתי דקות הראשונות של הסדר ומשמעת, טוב, אפשר לשבת, חבר'ה, בואו נתחיל ללמוד, ואז המורה פותח את הלב, נכנס, ואז נוצר משהו.
אז גם כאן אומר הקדוש ברוך הוא משה, קח את המטה, תעשה להם דבר ראשון, איזה מסדר כזה קטן, אבל אחר כך מה?
דיברת אל הסלע,
אין דיבור אליו בנחת.
ומה הדיבור אל הסלע?
אנחנו טועים, וחושבים שכאילו תדבר אליהם לפני הסלע. לא, מה הוא אומר?
מה זה דיברת אל הסלע לעיניהם?
תתפלל על ענייני הסלע לפניהם. כאילו, עם ישראל יראו את משה רבנו עומד בתפילה.
הקדוש ברוך הוא תן להם מים, מרגיע להם מים.
אתם יודעים איזו עוצמה זאת?
כשהילדים שלי היו קטנים, הבנות היו קטנות,
אז היה לי טיפה יותר זמן מהיום,
אז הייתי יכול להישאר בבית בערב שבת,
בזמן הדלקת נרות, כשאשתי הייתי עומד לידה,
כשהייתה מדליקה נרות, והילדים היו לידינו.
היום, בגלל העניינים והעומסים, אני יוצא מהבית כבר לפני.
אבל לראות את המבט של הבת שלך בת 4-5-6 עומדת ומסתכלת על אימא מתפללת.
ככה.
רגע שהנקת נרות זה רגע משמעותי,
ואשתי מתפללת בכל הלב, ולפעמים יש איזו דמעה בתפילה, כי אתה מתפלל,
כל הכוונות וכל ה... הכל מתנקז לרגעים האלו.
ואני הייתי רואה אותה מתפללת ורואה את הבנות מסתכלת עליה ככה.
כמו איזה...
כמובן שמהר מאוד גם הבנות התחילו להגיע עם כזה שמו על עצם איזה מטפחת כזה כיסי ראש וגם הם היו עושות ככה ומתפללות ומחכות את האימא שלהם.
אז תארו לעצמכם את משה רבנו עומד ומתפלל וכל עם ישראל רואה אותו מתפלל עליהם בבכי.
מה זה עושה להם? מה זה עושה ללב?
אה?
איזה חום, איזה אהבה.
דיברתם דיבור עליה בנחת.
הין מדרש רבא וכו', בהין זוהר.
ודיברתם אל הסלע בדיבור בפיוס, שיספוך שיחו ותפילתו בתחנונים כדל וחירש אל הסלע.
היינו לב העליון. סלע זה צור. צור, מה זה? צור? לבבי.
כן?
לעיניהם די כאה,
שיהיה הקהל בשעת המעשה,
כדי שיקשר את עצמו עם נשמתם, תסתכל עליהם, תראה את הכאב שלהם, תראה את הנשמות שלהם, ומהמקום הזה תתפלל עליהם.
ומשה לא עשה כן.
אלא זכר טובו וצדקתו בשעת תפילתו שלא ישתמש עם המטה רק בשביל הקהל אלא ישתמש עם המטה בשעת תפילתו כאילו משה הגיע והתפלל בתקיפות יתר כזה מבקש שיהיה כאן זה וזה טיפה נזף בהם אולי
וזה בחינת וירם את ידו ידו זה תפילתו כמו שכתוב וידע ואמונה
תרגומו פרישין בצילו שהרים את תפילתו ולא קישר את עצמו עם הקהל
לא היה דיבורים חמים ממילא מה קרה?
אז הם לא שמעו אליו
לא, לא נוצרה התקשורת הזאתי.
ואז הם, זה, המורים, ואז הוא נזף בהם.
ויערך את הסלע מתהו פעמיים, כביכול ייכה צור ויזובו מים,
שייכה את הלב העליון.
כמו שלוקחים איזה דבר בכוח ובאונס,
כי בא בכוח מעשיו הטובים.
הוא אמר לקדוש ברוך הוא, אתה חייב לתת להם מים, אני הובלתי אותם, הנהגתי אותם, מכוח הזכויות שלי, תן להם מים.
לקחת דבר בכוח.
איך עושים את זה?
וזהו הקהלת הסלע פעמיים.
כן, איך כתוב בפרו, בפסוקים, נכון?
לא הקדישתני פעמיים, נכון?
סליחה, והיא כיתה בסלע פעמיים.
סליחה, כתוב, ויך משה את המקל,
ויך משה את הסלע במקהו פעמיים, זה הפסוק,
נכון?
אז מה זה פעמיים?
הכאה אחת שלקח בו הורה התורה בכוח ובאונס ולא ביקש מתנת חינם,
דקה אחת, כי מי שדוחק את השעה, שעה דוחקתו. זה ברור שזה הרבה יותר מהיר, אם אני נגיד הולך רגע למורה הזה, אני חוזר רגע למורה בכיתה,
זה הרבה יותר מהיר אם המורה יגיע לכיתה, יעמיד את כולם, יעשה לה משמעת ברזל, יגיד להם, אתם עושים מה שאני אומר לכם, טק, טק, טק, הוא יגיע לתוצאות יותר מהר.
אבל כנראה התוצאות הן יהיו חלקיות ביותר.
אם אתה מוכן להיות חלק מתהליך,
ולשוחח, ולדבר, אז ההפנומטיה גבוהה יותר.
אז גם כאן משה רבנו אומר,
מכה את הסלע פעמיים, פעם אחת הוא לוקח ביורי תורה בכוח, וההכאה שנייה
הוא דחק את השעה, כאילו מיהר מדי.
ונסתלק משה רבנו בעצמו קודם זמנו,
ועל הסתלקותו השכינה שהיא הלב היא מיידנת ובוכה עליו, וזה פעמיים כי מתו משה באהרון על ידי ההכאה,
כמו שכתוב, המה מי מריבה.
ובשביל זה,
נותן כאן עוד איזה הוראה,
אין לאדם לדחוק את עצמו על שום דבר,
אלא יבקש בתחנונים,
אם ייתן להשם יתברך ייתן ואם לאו לאו.
יש כאלה מתעקשים, אני רוצה איתה, רגע, זה טוב לך?
תבקש להשם יתברך.
בסדר?
תבקש, לא בטוח שזה טוב לך.
לא בטוח שזה מתאים לך.
כשאתה מגיע למקום של תחנונים.
סיפור של דיבור הלב העליון מול דיבור מצונן, מדבר צין מול דיבור חם,
מרים שחסרה מה קורה,
המרחב הזה, החם, המלא אמון בתפילה,
שמאפשר לדיבורים שיוצאים ממישהו אחד להיכנס פנימה
למישהו אחר ולהוציא ממנו מים חיים.
ברוכים תהיו.
