טוב, תראו, אנחנו נמצאים עדיין באור המקיף
של חג השבועות, איסטרו חג שבועות עכשיו,
ואנחנו בשיעור נפש הפרשה,
אז אנחנו ננסה לחבר את הדברים האלו.
בדרך כלל הפרשה הנקראת סמוך לחג שבועות היא פרשת נשוא.
בפעם שעברה, נדמה לי, היה לנו שיעור על
דף לאליעזר, כן.
היה לנו שיעור על, נכון,
מה דיברנו פעם שעברה? היה לנו על
אפשרויות שונות, לחתונה עם התורה, למדנו את זה.
אחד הציוויים שמופיע בפרשת נשוא זה ציווי שקשור מאוד מאוד לקבלת תורה
וליחס הנפשי של כל אחד מאיתנו אל המצוות ואל התורה,
וזה הפסוק שמופיע כאן לפניכם.
כשהקב״ה נותן, כשהנשיאים מתנדבים את העגלות למשכן,
אז משה רבנו מחלק את העגלות הללו לבני מררי ולבני
גרשון אבל לבני קיאת הוא לא נותן עגלות. מדוע?
מפני שעבודת
הקודש עליהם בקטף יישאו. בני קיאת אחראים על נשיאת הארון בעיקר
ואת הארון לא נושאים בשום עגלה אלא נושאים אותו על הכתף.
בסדר?
עד כאן זה די פשוט.
אנחנו יודעים שהאירוע הזה של נשיאת הארון בקטף התפתח במשך ההיסטוריה לאירוע דרמטי
בתקופת דוד המלך.
כשדוד רצה להעלות את הארון
מהאוהל
שהאהרון היה בו לעיר דוד,
אז הוא העלה את האהרון על עגלה ולאורך הדרך שמטו הבקר את
האהרון ועוזה רצה להחזיק והקב' ברוך הוא יקרא את עוזה והיה שם אירוע שנקרא פרץ עוזה.
וכולם שואלים איך יכול להיות שדוד המלך טעה בדבר שהוא די פשוט, כן?
שהוא די פשוט.
כתוב בתורה שאת אהרון לא נושאים בשום עגלה ובשום דבר, אלא נושאים אותו על הכתף.
אז איך דוד טעה בדבר הזה?
וחז״ל אומרים, עונים על הדבר הזה,
ואומרים שדוד המלך
קרא לתורה זמירות.
זמירות היו לחוקיך בבית מגוריי.
הקב' הוא נזף בו, הוא אומר, אתה קורא לתורה זמירות?
נראה לך שהתורה זה זמירות? שאתה עכשיו מלחין לי פה את זה?
וחייך שעתיד ייכשל בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים אותו,
שנושאים את הארון בכתף ולא בעגלה.
זה המדרש של חכמים.
המדרש הזה הוא עונה לנו מצד אחד על מדוע היה שם פרץ עוזר, אבל הוא עוד יותר מסבך אותנו.
איך יכול להיות שדוד המלך קרא לתורה זמירות?
מה, הוא לא הכיר את הערך של התורה?
הוא לא הבין מה מדובר?
הוא לא ידע כמה התורה היא יקרה? דוד המלך קורא לתורה זמירות?
עוד הקדמה לפני שניכנס פה לעניינים.
הרמב״ם,
באופן פשוט אנחנו מבינים שצריך לסטת את הארון על הכתף, אז זה כמו אלונקה.
נכון, יש ארבעה לויים נגיד,
יש בדים לארון, כל לוי סוחב את הארון.
אבל הרמב״ם, תראו איך הרמב״ם פוסק, בעת שמוליכים את הארון ממקום למקום, אין מוליכים אותו לא על הבהמה ולא על העגלות,
אלא מצווה לנוטלו על הכתף.
ולפי ששכח דוד עם נושאו על העגלה,
נפרץ פרץ בעוזה. שימו לב, דוד לא טעה, דוד שכח.
עוד דבר מופלא, איך הוא שכח?
אלא מצווה לנשוא על הכתף,
שנאמר כי עבודת הקודש עליהם בכתף יישרו.
הלכה יג,
כשנושאים אותו על הכתף,
נושאים פנים כנגד פנים ואחוריהם לחוץ
ופניהם לפנים,
ונזהרים שלא יישמטו הבדים מן הטבעות,
שהמסיר אחד מן הבדים מן הטבעות לוקה,
שנאמר בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו.
אז זה הופך את זה טיפה לאירוע יותר מסובך. איך נושאים את הארון?
שני לויים ככה,
ושני לויים ככה.
כלומר, אלה הולכים קדימה ואלה הולכים אחורה,
כי צריך שהפנים תמיד יהיו כלפי הארון.
זו המצווה. עכשיו, המצווה הזאת היא מצווה,
אם זה ככה, זו כבר מצווה מסובכת ללכת אחורה.
אז חייבים להגיד שיש פה איזשהו עניין מיוחד בסיפור הזה של הפנים.
גם על מתן תורה כתוב, פנים בפנים דיבר השם עמכם,
בפרשת ויתחנן.
אז כדי להבין את הדבר הזה,
אנחנו נצא ברשותכם ביחד לעיון במצוות נשיאת אהרון
דרך ספר מופלא של האדמו״ר הצמח צדק, האדמו״ר השלישי לחב״ד.
יש לו ספר שנקרא דרך מצוותיך.
הספר הזה הוא מעיין במצוות לפי דרך הפנימיות והחסידות
ומסביר את העניין שלהם.
אז זה בדיוק העניין,
בסדר?
בדיוק הסיפור שלנו. הוא יסביר לנו תוך כדי מה הייתה הטעות של דוד,
בסדר?
אתם תראו שהוא כל כך ישכנע אותנו בעמדה של דוד, שאנחנו בעצמנו לא נבין, כאילו אנחנו נזדהה.
ואחר כך, מה חשב הקדוש ברוך הוא?
ואיך כל הדבר הזה קשור אלינו כאן ועכשיו.
בסדר? נועם, זה מתאים לך?
זה מעניין?
אני שמח לשמוע.
אז תראו,
מצווה שינאים ט' לשאת הכהנים אהרון על הכתף שנאמר, כי עבודת הקודש עליהם בכתף יישאו.
ועניין זו המצווה, פירש הרמב״ם
בפרק בית פתיחות כל המקדש.
הרמב״ם שקראנו מקודם, עד כאן לשונו.
ובאור העניין.
יובן, בבאור עניין שכחה של דוד שנסעו על העגלות ואמרו חז״ל שזה היה העונש שלו על שאמר זמירות היו לי חוקיך בבית מגוריי.
ששיבח את התורה בקורת הזמירות. איך יכול להיות שדוד המלך קורא לתורה זמירות?
מה, התורה זה איזה משהו שמלחינים בלחן פופולרי עממי? חלילה.
ואמר לו הקב' ברוך הוא זמירות כמה יתלאו?
חייך אתה נכשל בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן
יודעים בו שנאמר כי עבודת הקודש וכולי.
בואו נעשה כאן איזה חידה.
כשהמילה זמירות,
מה היא מזכירה לכם?
לא, לא, לא, לא, לא, מי אמר שיר?
זמירות.
זה פירוש.
המילה עצמה, הפונטיקה,
איך?
איך? לזמור.
כשאתה זומר משהו, אתה כאילו, מה אתה עושה? אתה מנתק אותו.
אתה מנתק אותו מהשורש החיות שלו.
גם יש שם את האותיות זר,
זמירות, יש שם שער זין רש.
זה סוג של איזה זרות כאילו, נכון?
שונה, בואו נראה.
הוא ביאור עניין
פנימיות וחיצוניות התורה.
יש בתורה צדדים פנימיים ויש בתורה צדדים חיצוניים.
אנחנו מבינים אולי בשלב הזה שחיצוניות התורה זה כל מיני, אני לא יודע מה,
הצד של המעשים אולי, ללא כוונה,
כל מיני גימטריות, כל מיני שטיקים כאלה.
הוא לא ילך בכיוון הזה, תכף תראו מה הוא יסביר.
והנה המצוות נקראים רצון העליון ברוך הוא
ופנימיות הרצון הוא התענוג
ומצד בחינת הרצון שבמצוות שהוא בחינת חיצוניות לגבי התענוג
הוא השבח הזה ששיבח דוד המלך עליו השלום ואמר זמירות היו לי חוקיך
כי כמו הזמר
שיכולים לנגן ולזמר ניגון אחד כמה פעמים
אף על פי שהכל ערבות ומתיקות אחת
בכל מקום כשערב לו איזה ניגון מנגן וחוזר ומנגן אותו כמה פעמים
ולא תקוץ הנפש בו, ועד רבה, תתענק כל פעם כמקדם בעוצם יופיו.
כך היו לי חוקיך.
חוק נקרא מצווה שאין בה טעם ודעת מושג כמו פרה אדומה ושעטנז שאומות העולם משיבים עליהם.
ובאמת כל המצוות נקראים חוקים,
כי הטעמים הגלויים לפנינו אינם מספיקים כלל ואינם בערך הטעמים המתים כמו שהם למעלה.
נמצא שלעינינו הם רק חוקים גזירת מלך.
כלומר שכך רצונו בלי טעם מובן. ואמר דוד,
שאף על פי כן ערבים עליו עד מאוד,
להיות כי מבחינת הלצון הזה הוא רצונו יתברך,
שהוא למעלה מאיות מושג לשום נברא בעולם,
ואפילו בעולם האצילות אינו מושג,
כמו שכתוב, והחוכמה מאין תימצא.
נעצור רגע כאן.
בספירת הכתר,
יש
לכתר שלי שלושה ראשים.
קל לזכור את זה נכון. לכובע שלי שלוש פינות.
לכתר שלנו שלוש ראשים, שלושה ראשים.
אמונת תענוג ורצון.
אבל מי גבוה ממי? מי מרכזי ממי?
אז אומר, אדמור הצמח תדק, דוד המלך אומר, כשאני מקיים מצווה,
עיקר החשיבות בקיום מצווה,
עיקר השייכות שלי,
זה שאני מקיים את רצון השם יתברך.
זה הכול.
כלומר, דווקא הצד החיצוני הוא המשמעותי.
ואולי דווקא בגלל שדוד המלך הוא כולו לב,
והוא כולו מתחבר, והוא כולו תהילים וכולי.
הוא אומר, בסדר, אבל כשאני בא לקיים מצווה,
הדבר המרכזי הוא שאני עושה רצון השם יתברך.
עכשיו, במובן הזה,
זו מדרגה מאוד מאוד גבוהה,
במובן הזה זה לא משנה לי אם אני עושה מצווה גדולה או קטנה,
אם אני עושה מצווה שיש לה נראות או מצווה שאין לה נראות,
אם אני עושה מצווה, מה זה משנה, זה רצון השם יתברך,
זהו, מה אכפת לי אם זה גדול, אם זה קטן, אם זה אמצעי,
זה נקרא מידת ההשתוות.
אז מה אתה רוצה לשאול בזה?
לא, לא, זה הפוך.
זה מאוד משנה שאני עושה את רצון השם בדיוק כמו שהקדוש ברוך הוא אומר, בסדר?
בסדר? אם אני רוצה לעשות את רצון השם מתברך, אז אני צריך לעשות את זה בדיוק כמו שהוא אומר. אם הקדוש ברוך הוא אמר ללכת לפני פה, אז זה יהיה פה, ולא פה, ולא פה.
אבל הדבר המרכזי, מהי החוויה המרכזית בקיום מצוות?
שאני עושה את רצון השם מתברך.
גדול, קטן, מתחבר, לא מתחבר, נהנה, לא נהנה.
זה לא משנה, למה זה פונקציה?
זה רצון השם יתברך?
זה רצון השם יתברך, זה מה שחשוב.
דוד המלך אומר, זמירות היו לי חוקיך. כלומר, דווקא העובדה שזה זמור,
שזה כאילו רחוק ממני, שאני לא מבין את זה,
זה קטוע או שזה זר,
זה,
את זה אני מדגיש.
זמירות היו לי חוקיך. כלומר, קודם כל המצוות שאני לא מבין, כמו שעטנז, כמו פרה אדומה,
הן הכי משמעותיות לי, אבל גם המצוות ש-so called אני כן מבין,
אני מבין שאני לא מבין את כל הטעמים שבהם,
ואני מתחבר בעיקר לעובדה שאני מקיים בעשיית המצווה הזאת
את רצון הבורא יתברך.
ואז במובן הזה לא משנה לי
מה רצון, אם אני מקיים מצווה גדולה,
מצווה קטנה, לא משנה, זה רצון השם וזה רצון השם
וזה רצון השם. כך אמר דוד המלך.
כלומר, כשדוד המלך אומר זמירות היו חוקיך בבית מגוריי, זה לא שאומר, אה, אני לוקח, כל היום לוקח פסוקים ומלחין אותם.
לא.
אלא הוא אומר, אני מחובר,
אני שם מול העיניים את קיום רצון השם יתברך.
זה הדבר המרכזי.
כן, איך הוא... אה, והוא נותן כאן משאב כל כך יפה.
כשאדם יתחבר לניגון,
הוא מנגן אותו, קורא לכם את הדבר הזה?
כשאתה שומע איזה שיר יפה,
אתה שם אותו על ריפיט,
חורך את הדיסק, כל הזמן רצועה 6. עכשיו יש אצלנו בבית דיסק אל ביני לנדאו החדש, אנחנו שומעים את רצועה 6 כל הזמן.
שיר כתר.
כן, כאילו אתה עכשיו, מה, שמעת פעם, מה, מה, יום שלם, תשמע,
תשמע, אני נהנה לחזור לזה,
פשוט נהנה.
אגב, גם בתורה, כתוב, אם בחוקותי תלכו שתראו עמלים בתורה,
מה זה עמל תורה? זה חזרה.
חזרה. עכשיו, חזרה זה משהו מאוד לא מעניין, נכון, אתה כבר מכיר את זה.
אבל אם זה רצון השם יתברך, קודם כל, אכפת לי מה אני לומד מחדש וישן,
אני לומד תורה, מקיים רצון השם יתברך, זה מה שחשוב.
ואני גם צריך לחזור.
אדם שהוא לא מעניין אותו, כביכול,
לא מעניין אותו רצון השם ידבר, מעניין אותו החוויה שלו,
הריגוש שלו, אז הוא קודם כל מחפש דברים חדשים.
הרב צבי יהודה, זכר צדיק לברכה, היה אומר,
היה חוזר על שיעורים הרבה.
וכשאומרים לו, הרב, כבר לימדת את זה,
אז הוא היה אומר, כנראה לא מספיק.
אם אתה שואל, כנראה לא מספיק.
הלוואי שנחזור על זה עוד אלף פעמים.
זה אמת?
צריך לשמוע את זה? זהו, אז זה רצון השם.
רגע, עכשיו
תתחבר איתי לזה.
ככה אמר דוד, כמו שאתה שומע ניגון פעם אחרי פעם.
זו מדרגה מאוד מאוד גבוהה.
אני ארבע שורות מהסוף.
ואף על פי שהרצון אינו מושג,
ואם כן הרצון שבציצית שווה על דרך משל אל הרצון שבתפילין.
מאחר שהכול רצון בלי טעם מושג,
הרי זה כזמירות
שמנגנים ניגון אחד כמה פעמים,
כאשר טוב לפניו ויפה בעיניו.
כך להפלגת מעלת תהילת הרצון.
דוד המלך שם את החלק של הרצון בכתר באמצע.
הוא המרכזי אצלו, בסדר?
כשאדם אומר, אני רוצה משהו, למה אתה רוצה?
בעומק אין לי תשובה.
למה אדם רוצה
דברים מסוימים?
למה? ככה, ככה.
הככה הזה הוא מאוד משמעותי.
הככה הזה הוא בעצם אומר שיש כאן איזה רצון שאני מתבטל אליו.
אז אומר דוד המלך, מה זה משנה? ציצי, תפילין.
למעלה זה הכל רצון השם יתברך,
רצון אחד.
ומאחר שהכל רצון בלי טעם, מושג הרי זה כזמירות שמנגנים ניגון אחד כמה פעמים, כאשר טוב לפניו ויפה בעיניו,
כך להפלגת מעלה תהילת הרצון שבמצוות,
שהוא רצונו העליון ברוך הוא, התענג בו דוד בכל מצווה ומצווה ובכל דקדוק ממנה.
שומע?
הוא מתענג גם על הדקדוק של המצווה.
אבל למה?
כי בזה הוא יודע שהוא מקיים את הרצון של הקדוש ברוך הוא בצורה היותר מלאה.
כי הוא רצון השם,
שלגבה בטלים כל העולמות,
אם שהוא ניגון בצורה אחת, על דרך משל, אבל מה טוב ומה נעים ומה יפה הוא עד מאוד ומאוד.
אז זו הסברה של דוד המלך.
מאוד משכנעת, אני חייב לומר.
כשאדם בא לקיים את המצוות,
הוא צריך לשים לו מול העיניים, איך אני עושה את רצון הבורא יתברך.
אז מה בדיוק הבעיה בזה?
הבעיה בזה היא כזאת,
או בוא נאמר ככה,
אין לזה בעיה, וזה כמו מחלוקת השם שמיים בין דוד לבין הקדוש ברוך הוא.
בואו רגע ננסה להבין את הצד השם.
תארו לעצמכם שאני עכשיו רוצה לקלוט מתנה יום הולדת.
מפה יש לו יום הולדת הכי קרוב?
חצי שנה.
שבועיים. שבועיים. הנה, טל. בסדר, הוא באור המקיף.
אני רוצה לקלוט מתנה יום הולדת לטל.
עכשיו אני הולך, עושה עבודת מחקר, מה הוא אוהב.
לא יודע מה הוא אוהב, מה ימצא חן בעיניו.
אז אמרו לי שהוא אוהב חפצי אומנות, לא יודע מה, אז אני הולך ומברר איזה אומנות הוא אוהב, איזה צורה ואיזה זה, ואז אני הולך לאיזה חנות מיוחדת ששם משיגים את הדברים האלו,
קונה לו משהו ועוטף את זה וכותב ברכה מיוחדת וכאילו נורא נורא משקיע שזה יתאים לו.
בסדר?
מתנה עוטפים,
אז עוטפים, ואז אני מביא את זה לטל,
ואז טל אומר לי,
כמו בני שאולי קצת,
הוא אומר, תשמע,
עצם העובדה שהבאת לי מתנה,
עצם העובדה, עצם הרצון, זה מבחינתי הכל.
לא, אני לא צריך לפתוח את המתנה בכלל, לא, עזוב, אין צורך. העובדה שאתה חשבת עליי,
והבאת לי מתנה,
זה מה שמשמח אותי הכי הכי בעולם, זה הרצון שלך.
אומר לו, ואז מה אני אמור להגיד לו? אוקיי, סבבה, מעולה, אחלה וזה, אבל...
יש פה, אתה יודע, יש פה איזו השקעה. לא, לא, אין צורך, איזה סתם, זה יהרוס את זה, אין צורך, לא, אין. משאיר את זה סגור על המדף,
ארוז, לא?
אז יכול להיות שמצידו זה בסדר,
זה כאילו סוג של איזה שבח,
אני יודע שהוא ככה זה, אבל מצידי,
אני השקעתי כאן משהו שיש לו גם,
הוא גם יתאם עם כלל הטעם האישי שלו,
אני רוצה לשמח אותו, וזה שהוא לא תואם את הטעם הספציפי הזה,
הוא כאילו פוגם במה?
פוגם בנתינה.
או לחילופין,
תארו לעצמכם, אימא שמכינה אוכל לביתה,
כמובן היא מכינה אוכל בריא,
יש מינרלים, יש חלבונים, יש פחמימות, אבל מה היא עושה גם?
בסדר, אין בעיה, אבל עכשיו גם צריך שיהיה טעם, נכון?
אז היא אומרת, זה ראובן אוהב, נשים לו קצת חריף, הוא אוהב את זה, זה יהיה בשבילו.
ויהודה אוהב קצת ככה, עם צ'ימי צ'ורי, נשים לו זה. ונועם אוהב את הפרגיות עם מירנדה, נביא מירנדה, ככה מכינה וכל זה.
עכשיו הילדים אוכלים,
אז אומרים לאמא, אמא, תשמעי האוכל,
מינרלים אחד-אחד,
פחמימות, אנחנו מרגישים את הבריאות בגוף, כאילו.
אומרת להם, אוקיי חבר'ה, נראה לי פחמימות, סבבה, אבל מה?
השקעתי בכם ברמת הטעם. אה, כן, לא.
מצידו התברך,
מצידו המצוות,
התורה והמצוות זה משהו שאנחנו אמורים
להתענג עליו.
הוא נתן לנו מצוות עם טעם.
הוא נתן לנו מתנות שגם יכולות
יכולות לקלוע לטעם האישי של כל אחד ואחד מאיתנו.
כלומר,
צריך להיווצר מצב שאצל כל אחד מאיתנו תהיה איזה מפה טופוגרפית כזאת עם גבהים,
שבהם לחלק מהמצוות אנחנו אולי כנראה לא נתחבר, ואנחנו נעשה את זה כי זה חובה עלינו, קבלת עול. אבל זהו?
אין לך איזה מצווה שהלב שלך יוצא אליה?
שאתה מרגיש יותר מחובר אליה?
שאתה מרגיש איזשהו טעם? שאתה מתענג עליה? אין.
אומר הצמח צדק, אמר לו הקדוש ברוך הוא, דוד,
זמירות קר יתלאו,
וכי המעלה היא רק מצד הרצון שבתורה ובמצוות כנזכר לעיל,
שהוא רק בחינת אחוריים וחיצוניות לגבי פנימיותם, שהוא בחינת התענוג העליון ברוך הוא, שיש בכל מצווה ממצוות התורה.
אתם יודעים מה אומרים? רב שלם יקר לי בחיה אומר את זה.
קודש קודשים רב שלם יקר לי בחיה אומר
שהרבה, יש שני מושגים.
כבוד שבת ועונג שבת.
כבוד שבת
שאדם מכבד את השבת,
בבגדים נעים, בחולצות, זה, באור, וכן על זה הדרך, וגם באוכל.
עונג שבת שאדם נהנה מהשבת.
יש לו נהנה, הוא נהנה פשוט, כיף לו בשבת, מהשבת, כיף לו.
אז אם אדם יש לו רק כבוד שבת ואין לו עונג שבת,
הוא אומר לקבל, מה אתה רוצה ממני? ציווית לכבד, כיבדתי, ועד ממני.
הוא אומר לקבל, תגיד, ולא נהנית?
לא היה לך כיף?
הבאתי לך, שתהנה, שתהנה מפסוד, תגיד, אה, איזה כיף, שבת, ענוג, למה אין שבת פעמיים בשבוע?
זה פגם.
הוא משווה את זה להיכרות
מצד אחורי לבין היכרות מצד פנימי,
מלפנים.
כשאתה רואה מלפנים, אז יש לנו הכרות, יש לנו ענה. מאחור,
הכרות היא יותר מעומעמת.
אז אומר ירצי מחצדק,
כי הנה מעלה תענוג על הרצון הוא גבוה מאוד נעלה,
שהוא בחינת שעשוע המלך בעצמותו.
שאינסוף ברוך הוא נקרא מקור התענוגים.
ויובא לזה גם בגשמיות.
כדי להבין מה גדול הכוח של התענוג, בואו נלך רגע לתענוגות גשמיים.
בסדר?
כשאדם מתענג על משהו גשמי,
הוא מדבר פה על תופעת התרחבות.
אתם יודעים מה זה התרחבות?
אני אסביר לכם מה זה.
נגיד,
מכל תחום שלא תלכו אליו, בסדר?
נגיד אדם בונה בית.
בית צריך רצפה.
מה אני אגיד לכם? רצפה זה כנראה הדבר הכי פחות חשוב בחיים.
נצפה, אתה דורך עליה, אתה לא מתנשק איתה, אתה לא אוכל אותה, אתה לא מדבר איתה.
זהו.
אפילו לא אכפת למי שעוטף אותה, אתה או הרובוט.
אין לה איזה יחס אישי אליך.
בכל אופן, אתה יכול לראות אנשים שמגיעים,
אני הייתי
בנינובא הייתה, אז הלכתי לבחור ריצוף, כן?
אנשים מגיעים לחנות קרמיקה,
ריצוף, צריך להתאים לקרמיקות, צריך להתאים לזה,
יש לו קונספט, לריצוף יש קונספט, זה לא סתם.
מה קרה? יש פה איזה יסוד של תענוג.
באמת, יש רצפה יפה. הוא מתרחב, הוא לא רק אומר, אוקיי, רצפה יפה, בוא נבחר ממש...
בואו, עכשיו יש פה... אתם לא יודעים כמה ריצופים יש.
אתה אומר, כולה רצפה, אתה לא יוצא מזה. אנחנו מגיעים למקום שם, אין סוף בחירה, כולה רצפה, זה לא איזה משהו חשוב יותר מדי.
מבריק ומט ומנוסר ולא מנוסר, עם זוויות מעוגלות, עם זוויות מעוגלות, מידות כאלה, מידות אחרות, העין, הער, אתה לא גומל עם זה.
הלכנו לבחור איזה ריצוף, אז רצינו, ראינו איזה משהו פשוט, בואו ניקח אותו.
המוכר שם אמר,
אני לא יכול להרשות לעצמכם לקחת כזה ריצוף, אני לא יכול לתת לכם לקחת כזה ריצוף, לא, אני לא יכול.
ממש, הוא נלחם בנו, שיעור פנים ואופ.
כאילו, אתה לקח את זה אישית.
אני אומר לו, אחי, כולה רצפה.
הוא נעלב, איזה כולה רצפה, כל ה...
כן, כל הזה של הבית, כל ה...
כשיש לך איזה יסוד של עונג גשמי,
הוא נוטה להתרחב.
נוטה להתרחב, אתה רואה כאילו עוד זווית, עוד זווית, עוד פה, עוד זה, לא נגמר.
מישהו שיש לו תחביב, מכירים את זה? אז הוא עכשיו,
כן, רכיבת אופניים.
כן, אני רכיבת אופניים. מה זה, הכול לא מסובך? אופניים, שני גלגלים,
כלי לא מסובך, יאללה, עולה. עכשיו אתה מתחיל, יש בולם כזה ובולם אחר, ויש איזה קדימה ואחורה, ותמיד מסוג כזה ומסוג כזה, ויש טיפולים, כאילו,
כאילו, יש כאן איזו תמונת התרחבות. אומר אדמורת סמך צדק
זה הכל פסולת מהתענוג שלמעלה.
כלומר, כשאדם מתענג על משהו, הוא נהיה חלק ממנו,
הוא מתחיל להתרחב.
התענוגים הגשמיים זה נובלות, זה פסולת מהתענוג העליון.
מה?
הלחייה. כן.
הנה הוא אומר את זה.
גם בגשמות אדם רואים שהתענוג הגדול מאוד הוא על כל כוחות הנפש, מתפשט בשורה רביעית,
במרחב עצום כמו תענוג שביחוש הראייה, ובו כמה רבבות תענוגים, פרטים מינים ממינים שונים.
ותענוג שביחוש השמיעה,
ומהות תענוג אחר, וגם בו כמה רבבות פרטים. מי שכאן יוציא פעם דיסק,
או שמע מישהו שהוציא דיסק, כמה הם משקיעים, נכון, יהודה?
כמה משקיעים שמוציאים דיסק שם, איזה צליל שם מאחורה, לא נקי לי, תנקה לי אותו עוד קצת, תעשה לי מיקס,
תפתח לי אותו, תערבב לי אותו, תערבה לי אותו,
יאללה, תן לשמוע. לא, זה בנוי שם, משקיעים בזה עשרות שעות הקלטה כדי שזה יצא מושלם.
התרחבות כזאת.
וחוש השמיעה, וגם רבות פרטים, וכן בריח, ודיבור, וטעם, וכולי, כן?
כמו התוכניות האלה, מאסטר שף, וזה,
משהו שם בסיומת של העגבנייה ברח לך.
זה, לך שם
דקדקים בזה, כן? כמו,
אני אוהב לקרוא מה כתוב על הבקבוקי רעין מאחורה.
נכון? יין פירותי,
עם עפיצות חלקית,
סיומת ארוכה וגוף מלא,
עם ארומה חורפית,
כל מיני, אתה חושב שזה...
יין, כולה, תן לשתות, בכוס פלסטיק אני שם אותו, ואתה חושב שזה... לא, יש פה... זה... אתה מתאים להגשה עם זה ועם זה ועם זה.
אין לדבר סוף.
אז זה בדברים גשמיים.
כל אחד יש לו תענוג נבדל מן התענוג שבזולתו. תנסה להגיש.
קברנסו בניון בארוחה חלבית. מה זה? אתה לא יודע שקברנסו בניון הולך עם בשרי?
עד לאן הידרדרת?
עד לאן?
תנסה להגיש שעין מבושל, תסתכלו עליך ב... לא יודע למי, אנחנו רק לא מבושל... כאילו, כל תענוג הוא נבדל.
אתם רואים את הרזולוציות האלה בענייני העולם הזה,
תבינו, זה לא סתם, זה לא הגיע סתם בטעות, זה כנראה שייך
לאיזה מין בבואה של משהו יותר עליון.
ומה שהוא אומר היום זה שאדם מתענג על השם, וכל מצווה היא תופסת אותו בזווית אחרת.
כאן הוא מתענג על הדבר הזה, וכאן הוא מתענג על הדבר הזה, וכאן יש לו שמחה מהדבר הזה, וכאן יש לו, נכון, כמו כל חג, אתה נמצא בשבועות, אתה אומר, אין על שבועות, זה החג הכי מדהים בעולם.
פתאום מגיע לך ראש שנה, אין, ראש שנה.
רב שלמה קלובר גם כן היה עלוב בזה, יש לו כאלה שיחות.
הוא אומר, רבותיי, תראו, ראש שנה
זה הכי בעולם. אין יותר מראש שנה, שופר וזה.
אבל תודו שיום כיפור זה געוואלד,
כי אנחנו לגמרי לגמרי עם השם,
אין יותר מיום כיפור.
אבל אם אנחנו מתבוננים על זה, יש יותר משהו מסוכות?
הקדוש ברוך הוא מחבק אותנו, אין, סוכות זה הדבר האמיתי.
משכנע אותך על סוכות, אחרי שאתה מתחיל, כן סוכות.
אבל מישהו יכול להתחרות בחנוכה,
בנרות,
כאילו כל חג הוא משכנע אותך שזה החג הכי הכי מדהים, וזה נכון, כל חג שאתה נמצא בו אתה הכי מתענג עליו.
אז הוא אומר,
כאשר נעריך ונתבונן להבין ולהסכים מזה על עניין מקור התענוגים למעלה,
הרי נודע שכל בחינת תענוג שבעולם הזה נתהווה מפסולת של פסולת של התענוג העליון, על זה לשבירת הכלים. זה הכל,
הכל,
כן, באמת החומר האמיתי שגורם הנאה זה לימוד, זה דף מרא, אפשר לקרוא לזה.
כל ההנאות של העולם הזה הן איזושהי פסולת,
כשאתה מנסר עץ, יש גם נסורת. זה נסורת, זה לא משהו סתם,
אבל זה נסורת מהעץ הגדול.
אז כל ענייני הנאות העולם הזה הן פסולת משבירת הכלים,
מהנאות העצומות שיש לאדם, העונג האדיר שיש לאדם כשהוא דבק ברצונו יתברך.
אבל מבחינת התענוג שבעולמות הרוחניים אפילו בגן עד התחתון נעלה הרבה אליהם אין קץ.
אפשר להוכיח את זה בצורה פשוטה מאוד, אתם יודעים.
עכשיו אני אוכיח לכם את זה בצורה הכי פשוטה.
נגיד שאכלת במסעדה הכי שווה בעולם
לפני חודש,
בסדר?
עכשיו אני מדבר איתך על זה, עושה לך משהו?
וואלה, יום אחרי, זהו, אחריי, אכלתי, נגמר.
אבל אם אדם עשה איזשהו מעשה טוב,
מעשה שיש לו השלכה רוחנית,
עזר, גמל חסד עם מישהו,
נתן לו איזה עזרה וכו',
גם אם זה היה לפני הרבה שנים,
ואני מדבר איתך על זה עכשיו,
אתה תרגיש עכשיו נעימות בגוף, התרחבות פיזית, תחושה נעימה עכשיו,
כי עונג רוחני הוא נצחי.
עונג אשמי, סיימת, אחריך, זהו.
זהו, אתה, זה שאתמול היית במסעדה לא אומר כלום על היום.
וזהו נגמר.
עונג רוחני זה דבר שהולך עם האדם כל החיים.
אתה יכול להיזכר, בכיתה א',
עכשיו אני נזכר, כן, בכיתה א', הגיע חבר שלי בלי סנדוויץ' לכיתה,
והבאתי לו סנדוויץ'. אני זוכר את זה כמו היום.
הוא היה כזה, ראינו אותו כזה, ראה מה קרה,
הגברתי את האוכל, אמרתי לו, המורה, אבא שלי הביא לי שניים,
הבאתי לו, היה מבסוט וכל זה.
עכשיו אני מספר לכם, היה לי טוב.
וואי, אני מרגיש איזה צדיק הייתי, וואי.
כן, מעשה רוחני מלווה אותך כל הזמן, עונג רוחני.
כן,
בסדר, זה בגלל שהוא עבר כאן תהליך, תכף תראה איזה תהליך הוא עבר.
אז בהתחלה הותה פה.
אז מה הוא אומר?
אז העונג הזה הוא מקור התענוגות.
בואו נדלג רגע למודגש.
והנה מצעד בחינת
התענוג שבמצוות. אם אנחנו שמים את הלב על התענוג שבמצוות,
אז מה אתה אמור לשים לב?
להבדל בין כל מצווה, כי התענוג של זה זה לא כמו התענוג הזה. מצד הרצון אין הבדל. כל המצוות, אתה מקיים את רצון השם יתברך.
אבל מצד התענוג, לא הרי תפילין כהרה ציצית,
לא הרי ציצית כהרה לולב, לא הרי לולב כהרה שופר.
זה עונגים אחרים, זה פועל על חושים אחרים. פה זה שמיעה, פה זה לבוש,
פה זה מישוש, פה זה אכילה, זה דברים אחרים.
מצד בחינת התענוג שבמצוות, הרי לא ייתכן לקרותם זמירות חלילה,
כניגון אחד הנפלא שמנגנים אותו כמה פעמים, מצד פליאתו ואף מצד פליאתו.
והפלאה זו מעלה בטיחו כל העולמות, כי לא זו הדרך במעלת העונג העליון ברוך הוא, כי אדרבה, כל מצווה הרי מיוחדת ונבדלת בצורתה מזולתה,
כי התענוג שבה אינו ממהות וסוג התענוג שבמצווה האחרת.
אז אם אני חוזר לדוגמה של המוזיקה,
של הניגון,
אני אגיד את זה בהמשך בעצמו,
אז בסדר, אתה רוצה לשמוע את אותו רצועה כל הזמן, אבל האומן הכין לך עשר רצועות.
עשרה שירים.
כל שיר מספר סיפור אחר.
למה לא תעבור על כל השירים?
אם תבוא לרובה, תשמע, אחי, קראתי את הדיסק לך,
שמעתי רק את שיר מספר שש, כל השאר לא עניין אותי.
אז מה, אומן ישמח או לא ישמח?
הוא התבייש? הוא אמר, תשמע, אחי, אבל
הכנתי כאן דיסק מלא עם כל מיני סגנונות,
איך לא טענת מהכל?
אז הוא אומר, כנ״ל ממשל ההתחלקות מסוגי התענוג בראייה ושמיעה,
ככה על דרך, למשל, ציצית,
שורשה הוא עניין תענוג מיוחד,
הוא תפילין תענוג מיוחד,
ועל דרך זה כל התרייג מצוות ושבע מצוות דה רבנן,
שהם תר כ עמודי אור כמניין כתר,
ולזה נקרא התענוג בשם פנים והרצון בשם החורים. אדם יש לו עונג מהמצוות,
אז זה בחילת פנים.
בקיצור, מה שהוא בא לומר,
זה שכל אחד מאיתנו אמורה להתפתח בנפש איזו מפה טופוגרפית
תלת-ממדית של עליות וירידות שבה חלק מהמצוות,
יש לנו אליהן יחס אישי.
אנחנו כן, אנחנו יותר חמים עליהן, יותר קשורים אליהן.
גם את המצוות שאנחנו לא קשורים, אנחנו מקיימים, כי אנחנו מחויבים.
אבל אנחנו הולכים על הציר לא רק של הרצון, אלא של התענוג.
איזה מצוות, אני מתענג עליהן.
למה אני מתחבר?
רבותיי,
תרשו לי לתת לכם הגדרה למיהו יהודי.
כולם דנים בזה, מיהו יהודי?
יש את ההגדרה של הרב שטיינזקס, אתם מכירים אותה?
מיהו יהודי, מי שהנכד שלו יהיה יהודי.
זה יהודי.
לא מי שהאימא שלו יהודייה, מי שהנכד שלו יהודי. אני רוצה להגיד שמיהו יהודי,
מי שיש לו סידור משל עצמו.
סידור.
אם אנחנו רוצים שעולם התפילה, לדוגמה,
יתפתח אצלנו למשהו משמעותי,
לא יכול להיות שאדם לא יהיה לו סידור משל עצמו.
הוא כל פעם מגיע לבית הכנסת ולוקח סידור מהספרייה.
עם הכריכה שאתה אוהב, עם צורת האותיות שאתה אוהב,
ותרשום על הסידור את השם שלך.
ואולי פעם גם תיפול לך איזה דמעה תוך כדי תפילה על הסידור.
ואולי פעם תעשה ממנו הבדלה וישפך טיפה יין,
ותדליק איתו נרות חנוכה וישפך לך קצת טפטור, ויהיה לך סידור, שלך.
לא, אין סידורים.
וגם בבית כנסת כבר לא לוקחים, כי מתפעלים מהטלפון.
אני אין לי תפילון בכלל, לא יורדתי תפילון לטלפון.
לא מפעל מהטלפון.
טלפון זה חולין גמור.
לא נפלל ממנו.
שתתפלל סידור.
או סידור קטן, פרסים ותיק, או סידור וזה,
שתיקח איתך סידור, שיהיה לך.
עכשיו, לא רק סידור אחד, כמה סידורים.
לי יש כמה סידורים. יש לי סידור קטן, המילואים, לא לסחוב את הסידור הגדול.
סידור קטן למילואים, שאני אוהב אותו ככה, יש לי סידור בינוני כזה,
כל מיני טיולים וזה.
יש את הסידור הגדול שאני מתפלל ממנו, חלקת יהושע עם כתב אשורי,
עם כל מיני פירושים על דרך החסידות,
יש חלקת יהושוע על יום חול,
חלקת יהושוע על יום שבת, זה הסידור שלי.
ואני לא יכול בלי הסידור שלי.
לפעמים מפרחים לי אותו מהמקום, אני צריך לחפש אותו.
איפה היחס האישי למצוות?
איפה הסיפור, איפה המפגש ביניך לבין? כל הזמן עושה אותך אותו דבר, הכול אותו דבר.
אני אקח לי סריטה ממצוות תכלת, ואתם עושים סריטה. כל אחד עם הסריטות שלו. יש כאלה שיש להם סריטה ממצוות תפילין. תראו אותם כל היום בודקים את התפילין, שדרגים אותם.
יש כאלה שיש להם סריטה ממצוות סוכה.
כל שנה ניגשים לתחרות הסוכה הנאה.
אתה יודע מה, יש להם קונספט לסוכה. עושים סוכה בצורת בית-מקדש, סוכה... כל אחד יש לו איזה...
אין לך שום סריטה על המצוות. כל המצוות,
על הכל אותו דבר, הכל מת השם יתברך. כל המצוות אותו ניגון.
לא.
זה נכון שיש בדבר הזה מעלה להתחבר לרצון השם,
אבל זה מצידנו כביכול. אבל מצד הקדוש ברוך הוא אומר, אני הכנתי לכם מגוון מצוות כדי שיהיה לכם מגוון תחושות
כשאתם באים לעבוד אותי ותעבדו אותי בשמחה ובטוב לבב. אתם כאילו כמו אותו אחד שמקבל את המתנה ולא פותח אותה.
כמו ההבדל בין אחור, כי על דרך משל העורף והצוואר ואחורי הגוף שנקראו בכלל בכלל בכלל אחוריים, הרי כולם בצורה אחת.
שעור אחד מחסה לכולן בשווה,
ואין התחלקות ביניהם. אבל הפנים,
כל האיברים מיוחדים ושונים וניכרים, מובדלים בפעולתם ובתמונתם, זה מזה.
ראייה בעיניים, שפיעה באוזניים.
כך, מצד הרצון, הרי כל המצוות צורה אחת להם.
כך רצונו.
אמנם זה רצון נפלא ונכבל מאוד, אבל מצד התענוג שבהם,
שהוא פנימיותם, הרי ניכרים כל אחד ואחד בצורה מיוחדת,
ועניין מיוחד ונפלא ביותר,
לאין קץ ותכלית,
כי הוא בחינת אין סוף ממש וכולי.
אז עכשיו אנחנו מבינים, בגלל שדוד תפס, הוא קורא לזה בחינת אחוריים.
שם את הדגש דווקא על הרצון,
בגלל זה הוא שכח.
את מה הוא שכח? איזה מצווה?
את מצוות פנים אל פנים.
כל המצווה של אהרון
זה שאתה תהיה עם הפנים אל התורה.
לפני כן אני הבאתי כאן חלק, הוא מעריך להוכיח שהלוחות הברית לא היה בהן צד קדמי וצד אחורי.
הרי הלוחות מזה ומזה הם כתובים.
אז איפה שאתה לא מסתכל עליהם, אתה תמיד מסתכל עליהם בצד הקדמי,
והוא מעריך להוכיח במדרשי חזל,
שגם אם היית מסתכל עליהם מהצד,
זה גם היה אותו דבר.
כלומר, גם כשהיית מסתכל מהצד, היית רואה את הכתב.
זה היה נס בלוחות. שמכל זווית שלה היית מסתכל, היית, זה היה נראה כאילו היית מסתכל בצד הפנימי,
מקדימה.
אין להם צד אחורי.
למה?
אז לפי הצמח צדק, הביאור הוא שהציפייה של הקדוש ברוך הוא מאיתנו שאנחנו נהיה פנים בפנים, ופנים בפנים זה תענוג,
שנתענג על המצוות.
ממילא זה יוצר, לא על כל המצוות אני יכול להתענג.
אז חלק אני מתענג יותר, חלק אני מתענג פחות,
חלק אצלי זה קבלת עול, חלק אצלי זה...
אבל יש כאן איזושהי טופוגרפיה אישית.
ולפי שתפס דוד בחינת אחוריים,
לקח לאנוש מידה כנגד מידה בשכחה הבאה מבחינת אחוריים. כשאדם שוכח משהו,
זה אומר שלא היה מספיק שייך אליו. תראו כמה דברים יש שאנחנו זוכרים בכלל בלי מאמץ.
לא צריכים בכלל להתאמץ.
את מה?
אנחנו זוכרים מאות שמות של אנשים,
בלי להתאמץ.
אנשים שמשמעותיים לנו.
בני משפחה, קרובים,
זוכרים.
אנחנו זוכרים שירים שאנחנו אוהבים,
את המילים שלהם, בלי בעיה ובלי להתאמץ.
אבל כשאנחנו לא מחוברים למשהו שהוא מגיע מבחינת עול,
אז אנחנו יכולים לשכוח אותו.
אז מכיוון שדוד דווקא הלך על קבלת עול,
אז נשכח ממנו הסיפור הזה.
וגם השחרר בעניין המצווה הוא גם כן בעניין זה שנשכח ממנו עניין המורה על מעלתה מצעד בחינת הפנים דווקא.
ולכן הצטוו לשאת הארון בכתף
ופניהם על הארון.
ופירוש פנים העליון הוא התגלות התענוג העליון של כל מצווה שנתגלה אז לישראל.
ולכן על כל דיבור פרחה נשמתם.
מתי יש לנו חוויה של פריחת הנשמה?
יש איזשהו עונג.
לפעמים אתה שומע איזה שיר כזה, ואתה נכנס ל...
וואו, איזה תענוג, איזה יופי, איזה...
כאילו, הנשמה יוצאת.
מקבלת עול פורחת הנשמה,
מקבלת עול מורידים את הראש.
אבל פרחה נשמתם בהר סיני זה מרוב העונג הרוחני שהיה להם.
לפעמים אתה שומע איזה שיר, זה, זה, ואתה, וואו,
הנפש שלך יוצאת, לא יודע, ניגון ארבע בבות כזה,
עם חמשת אלפים איש, ביד קיסלר.
עוד רגע צריך,
יחזיק אותך שלא תעוף.
כן, לעומת פנים של מעלה, דהיינו שיעקב חפצם ותענוגם רק באלוקות בלבד.
ומבחינת אהבה בתענוגים,
שאין לאדם שום תענוג בדבר מענייני העולם הזה,
זולתי אלוקות וכו'.
ולכן במתן תורה היה ייחוד נפלא, פנים בפנים, אני מזכיר לכם את הפסוק,
פנים בפנים דיבר השם עיבכם.
ותצטוו גם כן בנשיאת אהרון.
כלומר, נשיאת אהרון זה איזה מין שחזור של מעמד הר סיני.
אתם יודעים שכתוב בפוסקים שהוצאת ספר תורה כל שבת היא שחזור של מעמד הר סיני.
תחשבו שהולכים, הארון נמצא למעלה, אז כאילו עולים,
כל העם מתקבצים מסביב לארון,
אז זה כמו ראי אחד ישראל נגד ההר,
ואז מוצאים את הספר תורה, מה קורה?
וירא כל העם וינועו ויעמדו ברחוק.
טיפה מתרחקים, ואז מלווים את הספר תורה לבימה,
ואז מגביהים אותה וכולם רואים את הקולות ואת האותיות.
אז באמת מעמד
הוצאת ספר תורה הוא סוג של איזה
שחזור בקטן של מעמד הר סיני.
גם נשיאת הארון, פנים בפנים, שחזור
של מעמד הר סיני.
בואו נסיים.
אז גם זה רומז,
ונכתוב גם כן בנשיאת הארון שנמשך לפחות פנימיות העליון של החל לא היה בהם אחור,
והיו כתובים הלוחות משני אבריהם,
שיהיו גם כן פניהם אל הארון להיות פנים בפנים.
גם זה רומז, העניין הנדל, שהיא הפנימיות לאלוקות,
והפנימיות זה העונג.
ובזה כל חפצו ואישו ומגמתו ותשוקתו.
ואחריים כלפי חוץ השתמשות בנינים המוכרחים לקיום הגוף,
העולם וגופו ובני ביתו, זה יעשה ככה בדרך מקיף.
אין המוכרח לעשותם כדי לקיים גופו וגוף בני ביתו כמשפט התורה,
כדי שיגיע לתכלית האמיתית, עבודת השם והשגתו על ידי תורה ומצוות, שלשם פניו מביטים.
איפה הפנים שלך ועל מה אתה מתענג?
האם אדם מתענג על כל הדברים של ענייני חול? שמה הוא מדקדק, שמה הוא...
אם זה לא עד הסוף, הטעם, הארומה, אם זה לא הבולמים האחרונים שיצאו,
אם זה לא הבגד הכי זה, זה לא שווה לו.
או שבטוב שם אתה צריך להיות יעיל ומתפקד וכו',
ובקודש אני מפתח טעם אישי.
נהיה לי טעם אישי בקודש.
ועל זה עולים כל המעשים שעושים מבחינת אחוריים עד כה וכו'.
ידך בעורף רביך ודוד המלך,
שתפס לשבח התורה בבחינת אחוריים ולא באמיתת פנימיותה,
וכך נעלם ממנו לפי שעה מצווה זו אמורה על מעלת
פנימיות התורה,
כמו שכתוב, עבודת הקודש עליהם,
בכתף יישאו.
אז זה יותר דומה לא לניגון אחד שאתה חוזר עליו כל הזמן,
אלא לניגונים שונים עם תענוגות שונים שפונים לחלקים שונים בנפש.
ככה הקדוש ברוך הוא יצר וברא את התורה. אז יש כאן איזה מין ויכוח מי גדול ממי, הרצון או התענוג? בכתר.
כביכול דוד המלך אמר, הרצון גדול, הקדוש ברוך הוא אומר, לא,
התענוג גדול.
לגבינו זה אומר שכל אחד מאיתנו אמור,
אמורה להיווצר לו בנפש
איזושהי מפה אישית.
מסכתות שהוא יותר אוהב ונמשך אליהן,
מצוות שהוא יותר קשור אליהן,
עבודה, עניינים של עבודת השם שהוא יותר נמשך אליהן, כן.
ומה שלא אני לא אעשה? חלילה, את הכול אני אעשה. גם מה שלא אני אעשה בקבלת עול, אבל לא רק קבלת עול.
יש, אלא הדבר הגדול מכולם זה פנימיות התורה,
שזה צעד העונג שלה.
חזקו ואמצו,
ברוכים תהיו.
