טוב, צהריים טובים, אנחנו
בלימודנו השבועי נפש הפרשה,
תזריע, שבת, וכיוון שאנחנו גם לקראת פסח, אז אנחנו נתחיל מפסח ונגיע גם לתזריע,
בסדר?
טוב, פסח, אחת הכותרות של פסח, אחד השמות שלו זה חג החירות, כן?
ללשון חזל,
חג החירות.
אנחנו ננסה לדבר על חירות היום.
ארוחה בה יצחק.
בפסח
יש שתי מצוות,
שאגב הן לא זהות,
אפילו יש להן זמנים נפרדים,
ולמרבה הפלא הן סותרות אחת את השנייה באופן מובהק.
מצווה אחת, או אפשר לקרוא לזה איסור אחד, זה איסור אכילת חמץ,
שמתחיל מיום י״ד בחצות.
מהרגע שניתן להכיר בו קורבן פסח,
אסור לאכול חמץ, שנאמר
לא תזבח על חמץ דם זבחי.
ויש מצווה שנייה שנקראת, והאיסור הזה חל שבעה ימים, מחצות
של י״ד ועד מוצא פסח,
עד שבעה ימים.
ומצווה שנייה, מצוות עשה, חיובית, זה לאכול מצה.
בסדר?
ויש את המצוות.
ולמרבה הפלא, המצוות האלה, שני הדברים האלו הם ממש סותרים אחד את השני.
מדוע?
כי אם אני הולך רגע על איסור אכילת חמץ,
ואני מעוניין להתרחק ממנו כמה שיותר, לעשות סייג,
כמו שמי שהתחיל כבר ללמוד את הסוגיות בתחילת מסכת פסחים, אז יודע שחמץ זה דבר שמכיוון שכל שאר איסורי ההנאה שלנו הם אסורים כל השנה. בשר וחלב אסור כל השנה,
טרף אסור כל השנה, חמץ כל השנה הוא מותר,
בפסח הוא אסור, אז צריך יותר להחמיר בו.
אז אם אני מעוניין להתרחק מחמץ, הדבר הראשון שאני יוצא מהבית
זה קמח,
והשני זה מים.
זה הדבר הכי בטוח, אין קמח, אין דאגות. איך אומרים בצבא?
מה עשו בצבא כדי למנוע בעיות כשרות?
אין בישול חלבי. ברגע שאין בישול חלבי,
מה כבר אתה יכול להטריף את המטבח? מה?
הגשש יטוט דורבן? זה כאילו הבעיה היחידה, פחות או יותר. אין בישול חלבי, אז כבר זה פער בבשרי, נגמר הסיפור.
אז הדבר האישי שצריכים להתרחק ממנו זה מקמח.
אבל באה התורם אומרת, לא, לא, צריך לאכול מצה. מצה אני חייב קמח ומים, בסדר?
ואני מזכיר לכם שבתקופתם
היו עופים מצות גם בפסח, לא רק לפני פסח עופים את הכול, אלא לא היה...
המצות היו רכות, אז היו עופים גם, גם ב...
בתימן, הנה כבודו רבי שלום זוכר, בתימן עופים כל יום מצה. כל יום מצה רכה ונעימה, משהו מגיע. טעים, אבל כשאתה עופה מצה,
אז אם אתה לרגע אחד לא שם לב, לאן הגעת?
הגעת לחמץ.
משונה, נכון?
כלומר, התורה רוצה שאנחנו מצד אחד נפרוש,
ומצד שני נעשה.
מורכב.
מתברר שזה אפילו עוד יותר מורכב
ממה שחשבנו.
בסדר?
בגלל שאתם אני רוצה להכניס אתכם לסוגיה קצרה בגמרא.
בגמרא,
קחו את זה בראש טוב,
לא נלמד פה את הכל, רק נגיעות כאלו,
ומזה נגיע לאיזושהי, אני מקווה, תובנה.
אומרת הגמרא, מסכת פסחים דף מ' עמוד א', תנו רבנן, אין לו תתים שעורים בפסח.
ואם לתת
נדבקו אסורות, לא נדבקו מותרות.
כדי לטחון את חיטים או שעורים, גם היום,
מרטיבים את הגרעינים.
זה נקרא ללטות אותם.
אתה מרטיב את הגרעינים,
ואז יותר קל לטחון אותם.
הטחינה יותר קלה.
אז אומרת הגמרא,
בפסח אל תעשה את זה. כל השנה, גם היום אגב,
זו הסיבה שהקמח הרגיל שלנו,
אז אי אפשר להשתמש בו בפסח. לכאורה זה קמח. מה הבעיה?
כי שוטפים את החיטה, לא טטים אותה.
זאת אומרת הגמרא, בפסח אל תעשה את זה.
בוא אתה צריך להסתבך, מהרגע שאתה מרטיב את החיטה, מה יכול לקרות לחיטה?
תחמיץ, תבקיע.
בוא נשים את המים,
בכל מקרה צריך להפגיש את המים עם הקמח, אבל מינימום הכרחי, אחרי שטחנת את הקמח, אז תשים מים, אז תשגיח,
שזה לא יחמיץ, ועברו 18 דקות, ומהר תאפה. אבל אל תשים חיטים או שעורים במים לפני כן, כי אתה מסתבך.
כן, בדיוק, שמורה,
שהחיטים לא באו במגע עם מים
מעת הקצירה. זה לא שמורה. זה לא שמורה, זה מעת התחינה.
מה? זה באמת התחילה לפני? כן.
זה לא מה שזה התחילה, כן, התחילה אין השגחה.
אין איזה השגחה. אבל לך זה מצא שמורה, זה שמורה משעת קצירה.
שמשעה שקצרו, שמרו על החיטים שלא באו במגע עם מים. לא ירד עליהם גשם, לא... בסדר?
מה הגמרא אומרת?
מה?
לא, הגמרא לא אומרת שזה אסור. הגמרא אמרה, אל תעשה את זה.
אין לוטטים.
ואם לטעת, אם החיטים נדבקו אסורות, לא נדבקו מותרות.
רבי יוסי אומר שהוא רן בחומץ, בחומץ סומתן, הוא יכול כאילו לעצור את החימוץ.
אמר שמואל, אני לא חכה רבי יוסי,
אמר רב חיסדה, אמר מר עוכבה, לא נדבקו ממש, אלא כל שאילו מניחם על פי חבית
ואין נדבקות מאליהם. כלומר, ברגע שהחיטים מגיעות לחשש ביקוע, הם כבר חמץ.
ושמואל אמר, נדבקו ממש. עבד שמואל עובדא בדורא דבריו, חשו נדבקו ממש. טוב.
אמר רבא, בעל נפש לא ירטוט.
לא ילטוט. כלומר, אם אתה רוצה להיות מחמיר, אל תלטוט.
בשלב הגרעינים, אל תכניס שמיים.
אומרת הגמרא, מה ירא בעל נפש? למה דווקא בעל נפש?
דווקא מחמיר.
אפילו כולה אלמנמי, דעתה, אני היינו לתת עם שעורים בפסח. אמרנו, שלא לעשות את זה, לא רק למחמירים.
אומרת הגמרא, אחי כאמר, בעל נפש,
בעל נפש,
אפילו חיטין דשרירי לא ילטוט.
כלומר, יש הבדל בין
שעורים לחיטים.
שעורים הן יותר חרוצות, יש בהן יותר חריצים,
ולכן המים יכולים יותר להיכנס בתוך החריצים, ומה?
ולהחמיץ אותם.
החיטים זה יותר חלק. הגרעין הוא,
ואז גם אם תעשה את זה בתוך מים,
המים לא ייכנסו בתוכו ויחמיצו.
אומרת הגמרא, בעל נפש,
אפילו חיטים לא ילטוט.
אמר לרב נחמן,
מנדצייתא לאבא אחין לעמד עיפושא דאבר אבו נא לטטי ובירא בר אבין לטטי
נקודה
אומר רב נחמן אומר מי ששומע בקול רבא ולא לוטט את החיטים אוכל לחם מעופש כל פסח לחם הכוונה מצה
כשאתה לוטט את החיטים הקמח
יותר נעים הטחינה יותר טובה אם אתה לא לוטט הטחינה היא גסה אתה אוכל אתה מרגיש גרעיני בתוך הפה
כאילו מתנגד הוא בטח ללטוט
ואז אומרת הגמרא, ורבא אמר, אסור ללטות.
אסור.
כלומר,
מקודם בגמרא אמרנו, לא שאסור, אלא אל תעשה את זה, עצה טובה.
רבא אומר, לא, אסור, איסור תורה, איסור אדרמנן.
אומרת הגמרא אלא עד לתניא, אין לו תותין שעורים בפסח,
שעורים מולו, אבל החיתים מותר.
לא מבעיה, כאמר רבא, לא מבעיה חיתים,
כבנדאית בצירי על ובמים. הפוך מה שאמרתי מקודם.
חיתים יש בהם חריצים,
חריצים אז נכנסים בימיים אז ודאי שאסור אלא אפילו שעורים שהייתי אומר דשירי אמר דשפיר דמי כמה השמלן. אז זו דעת רבא בהתחלה כלומר רבא בהתחלה הצטרף לקבוצת מי?
האוסרים המחמירים על תלתות לא חיטים ולא שעורים ואז הגמרא מטילה פצצה
הדר אמר רבא מותר ללתות
בסדר?
לא אני חוזר בי מותר ללתות
דתניא ומביאה הגמרא ראיה יוצאין בפת נקייה והדראה
ואי אפשר נקייה בלא לטיטה. כלומר, אם הגמרא אומרת שיוצאים מידי חובת
מצה בפת נקייה, פת נקייה הכוונה פת שעשויה מסולת, מקמח נקי,
אתה לא יכול להגיע למצב של קמח נקי בלי שלטטת את החיטים.
והגמרא מביאה כנראה כל מיני ראיות, ראיות, ראיות.
אני מדלג למודגש.
הדר אמר רבא,
מה?
מצווה ללטות. וואי, זה אנחנו בכלל לא מבינים. בהתחלה רבא אמר עשו,
אחרי זה רבא אומר מותר, עכשיו מה הוא אומר?
מצווה.
מצווה ללטות?
אני חשבתי שאם אדם מפונק, יש אנשים גם יש להם בעיות בשיניים,
הם צריכים מצה רכה, אז בשבילם אנחנו מתירים שיוכלו להרטיב את החיתים,
כדי שיוכלו לטחון אותם, כדי שיהיה להם מצה יותר רכה.
אבל בא רבא ואומר, לא, לא, לא, מצווה ללטות, מצווה לקחת חיתים,
לשים עליהם מים,
להביא אותם לסכנת חימוץ,
ואז מהר להתחיל לטחון אותם לפני שזה יחמיץ וכו' וכו'. למה?
שנאמר ושמרתם את המצות
אי ללא דבאי לטיטה שימור למאי,
בסדר?
כלומר אומר כתוב ושמרתם את המצות, כלומר שצריך לשמור על הקמח שלא יבוא לידי חימוץ,
בסדר?
עכשיו אני יכול להבין איך זה קורה כשאני שם את הקמח
ושם בו מים ולעש אותו,
אז אני מבין למה אני צריך לשמור,
תשמור על הבצק שלא יחמיץ,
אבל הרבה אומר, ושמרתם את המצות הקוונה מרגע הקצירה, איך אני שומר על החיטים שלא יחמיצו
מרגע הקצירה?
חייב להיות שמה?
שמה?
לא יהיה כאלה, אין בעיה עם רגע. או, אז שלום אומר, יפה, שלום מה אומר?
מאוד פשוט, אני רק צריך לשמור שלא יבואו במגע עם מים.
זו השמירה, אני קצרתי חיטים, שמתי בזה שק, אני צריך לנסוע,
השק הזה לא יהיה בחוץ, לא ירד אליו גשם, לא ירד אליו טל. הרבה אומר, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, מה פתאום?
אותו דבר כמו בבצק.
כמו שבבצק אתה שם מים ושומר שלא יחמיץ,
ככה גם בחיטים.
תשים מים ותדאג שלא יחמיץ.
מה?
לא, החיטה מתבקעת, אם אתה משאיר אותה הרבה זמן במים, היא מתחילה להתבקע. תרטיב אותה ומיד תרוץ לתחון.
אותו דבר כמו, אני אומר, מבחינת רבה,
רבה,
שימור זה דבר אקטיבי, לא דבר פסיבי. אני רק שומר שלא יגיעו מים. שימור זה דבר אקטיבי. זה יכול להחמיץ,
וזה לא יחמיץ.
זה ההלכה
שרבה רוצה להגיד לנו.
כלומר, כדי לקיים מצוות שימור מהחמץ,
אני צריך להביא את הגרעינים למצב שהם יכולים להחמיץ ולא יחמיץו.
אז זה נקרא שימור מהחמץ. אבל אם זה מראש יכול להחמיץ,
אני רק אמרתי שזה לא יקרה,
זה לא נקרא שימור.
זה לא נקרא שימור. כדי שהגנה תיקרא הגנה, צריך שיהיה מה?
התקפה.
אם עומדים בשני בלמים ושני מגינים במבנה של 1-2-2, כן, אבל אין התקפה.
השער נשאר לכיתה, תראה רבה, בסדר, אין התקפה.
אבל אם יש התקפה ועכשיו אתם מגינים, זה ההגנה.
ברור?
זה חידוש עצום.
אתם לא מספיק מתלהבים מהחידוש הזה.
ואז הגמרא... איך זה קורה? מה זה איך זה קורה?
לא, בתוך 18 דקות? לא 18 דקות, 18 דקות זה בבצק.
אתה עכשיו מרטיב חיטים?
אם תשאיר את החיטים כמות שהם,
תשאיר אותה מזה שעה-שעתיים ותראה את החיטה מתחילה להתבקע.
בסדר? וברגע שהיא התבקעה אז מבחינתנו היא החמיצה.
אומר לך רבה, תחמיץ את החיטה, סליחה,
תרטיב את החיטה ועכשיו תרוץ מהר לטחון אותה. ברגע שהיא נטחנת אז היא כבר אין בעיה, בסדר?
אבל למה מראש להרטיב?
אל תרטיב! אני לא אוכל להרטיב כדי לטחון, אני טיפה יותר התאמץ ואתחן,
איפה שאין לי ברירה, כשאני צריך להכין בצק, אין לי ברירה.
אני חייב לערבב מים,
שם אני חייב להרטיב, ושם אני צריך לשמור. אומר רבא, לא, לא, לא. כתובו שמרתם את המצות,
צריך לשמור, מצה שמורה לפי רבא זה מצה שמרגע הקצירה
יכלה להיות חמץ, ושמרתי שהיא לא תהיה חמץ.
זה המצווה.
מצווה משונה מאוד. כלומר, אם התחלנו את השיעור באמירה שגם ככה המצוות סותרות אחת את השנייה, נכון?
איסור אכילת חמץ,
ומה?
ואכילת מצה. עכשיו, לפי רבא,
אנחנו מביאים את המצע הכי הכי קרוב שיכול להיות לחמץ.
הכי קרוב, הכי לקזקל,
ותיזהר שלא.
ממש ללכת על התהום כאילו.
אמר רבא מצווה ללטוד שנאמר ושמרתם את המצות.
אי דלא באי לטיטה שימור למאי.
ואז הגמרא בקשה על רבא הרבה מאוד קושיות שלא ניכנס אליהן כרגע. ואומרת הגמרא ואפילו אחי לא הדר בי רבא.
למרות כל הקושיות
רבא לא חזר.
דאמר להו לאן דמהפכי קיפי כי מהפחיתו הפיכו לשום מצווה.
עלמא כסבר שימור מעיקרא מתחילתו ועד סופו באינן. הוא היה אומר לאותם פועלים בשדה שהיו הופכים את ערימת החיטים ככה וזה, הוא אומר להם תעשו את זה כבר לשם מצת מצווה.
כלומר הוא סובר ששימור זה מתחילת התהליך, מזמן הקציר ועד האפייה.
והוא סובר ששימור זה דבר אקטיבי כמו שבבצק אתה שומר הוא יכול להחמיץ אבל אתה דואג
כשזה לא יחמיץ ככה גם בשלב החיטים אתה צריך להיכנס למצב שזה יכול להחמיץ ולא יחמיץ ככה גם אומר התוספות
ואם תאמר כמאן דה סבירא לדבעי שימור בשעת היפוך אם כן איך אי מורך דה מצווה ללטוט דין מה לא מצווה היא אלא צריך שימור מתחילתו עד סוף אולי המצווה לפי רבא זה רק פשוט לדאוג שלא יבוא במגע עם מים ויש לומר דה עיקר השימור כדי שלא יחמיץ וסבר רבא עיליו שיש שימור מחמץ בשעה שהוא עדיין דגן כגון לטיטה
לא היה מצריך שימור בשעת בידרים מתחילת הדיגון.
אם אין אפשרות שזה ייפול, שזה יחמיץ,
אז אתה לא צריך לצוות על שימור.
מזה שהתורה מצווה אותנו, נשמור על החיטים מהחמצה כבר משעת הקציר.
סימן שצריך לדאוג שבשעת הקציר אפשר שזה יהיה חמץ, ולשמור שזה לא יהיה חמץ.
הבנתם?
אתה הבנת?
ככה ככה, נכון?
מי לא הבין?
זה אבסורד.
אני חוזר בשביל כבודו עוד פעם.
בסדר? אני עכשיו קצרתי חיטה, יש לי חיטים ביד.
אפשרות אחת, מהר לוקח אותם, שם אותם באיזה קופסה,
שלא יבואו במגע עם מים. אני שומר עליהם, שלא יחמיצו, שלא יבואו במגע עם מים.
עכשיו אני רוצה לטחון אותם,
טוחן אותם, יש לי קמח, עכשיו אני צריך להפות מצה, אז אין לי ברירה, אני חייב לשים לה קמח, מה?
מים. טוב, שם אין ברירה, אני מרים ידיים, אז אני מהר, מהר, עושה קמח ודואג שזה לא יחמיץ.
זו אפשרות אחת.
רב אומר, לא, לא, לא, לא, לא, חביבי, ממש לא. התורה אומרת, ושמרתם את המצות.
שאתה צריך לשמור שזה לא יגיע לחימוץ,
בסדר?
לשמור שלא יגיע לחימוץ זה רק אם יש אפשרות
שזה יחמיץ.
איפה הייתה לך אפשרות שזה יחמיץ בשלב הגרעינים?
הרי לא נתת בכלל למים להתקרב, לא פייר, לא יפה.
תרטיב את זה,
עכשיו זה יכול להחמיץ, ועכשיו תשמור על זה.
עוד פעם צוחק, אבל זה לא ניזה תוספות.
והגמרא,
מה אתה מרים עליה ידיים? כן, ראובן. אם אתה שומר על זה בלי להירתם עליה, זה הגנה, זה הגנה. יפה, בסדר. אתה רואה שהגמרא
והתוספות
וגם הרמב״ן,
כן?
שעוד לא קראנו אותו.
בואו נקרא את השלוש שורות האחרונות ברמב״ן.
ואלו, הוא מביא את הקושיות וכולי, מה שאמרנו, ואומר הרמב״ן
ואלו שתי הקושיות האחת מתרצת לחברתה, בוודאי. אף רבא מודה שאין עיקר שימור אלא שישמור שלא יבואו לידי חימוץ.
אלא אחי אמר רבא, כיוון דכתב רחמנה ושמרתם,
מותר, כלומר הרמב״ן טיפה ממתן את זה, התוספות אמר שלפי רבא זה חובה.
הרמב״ן אומר מותר להביא אותם לידי צורך שימור,
אבל מוסיף הרמב״ן, וכל זמן שהוא מביאן לידי כך
מקיים בהם יותר מצוות ושמרתם.
כלומר,
אתם מבינים, מי מקיים יותר מצוות,
איפה אני מקיים יותר מצוות ושמרתם?
כשיש לי אפשרות שלא, אם אין אפשרות, יש כל הזמן על האפשרות.
איזה אפשרות? מה?
זה תמיד יכול להירדל את זה, נכון? איך שאות. הגנתי את זה, זה יפה, סתם הגנת. זה מסובך להגן, אתה לוקח את החיטים, שם אותם באיזה מקום, שומר, שלא יגיע.
זה לא רציני, הוא אומר לך. אני רוצה אותך מרוכז, אני רוצה אותך דרוך. בדיוק כמו בשלב הבצק.
תרטיב את זה,
ועכשיו תשמר שמה?
שזה לא יחמיץ.
ככה אומר רבא ותוספות.
חלק אחרון מתים מרצה שני. כן, כן, לא, לא.
תראו, זה בסדר, זה בגלל,
זה בגלל מה?
תראו מה אומר הרמב״ם. הרמב״ם אומר החיתים מותר לבלול אותם במים כדי להסיר הסובים וטוחנים אותם מיד כדרך
שטוחנים הסולת.
וכבר נהגו כל ישראל בשנער ובארץ הצבי ובספרד ובערי המערב
לא יבלו את החיתים במים עם גזירה שהם יישו ויחמיץו. כל ישראל באמת נהגו לא כמו רבה, פחדו מזה.
וגם השולחן ערוך אומר החיתים שעושים בהם מבצעת מצווה טוב לשומרון שלא יפלו עליהם מים בשעת קצירה
ולפחות מעת בחינה,
ועידנא אסור ללטות בין חיטים בין שעורים. ככה מרן פוסק.
לא להלכה.
אבל אתה רואה בגמרא את רבא שהוא כאילו מנסה,
יש כאן איזה משהו.
כן, סליחה.
מה זה?
מצווה.
זה מה שאנחנו רוצים לברר.
כי אנחנו עסוקים כאן בסוגיית החירות.
מי נקרא בן חורין?
מי נקרא בן חורין?
שנייה.
בוא נקרא. מי נקרא בן חורין?
יש לנו שלוש אפשרויות.
אסור, מותר ומצווה.
ורבא, זה אומנם לא נפסק להלכה, כי כנראה אי אפשר לפסוק דבר כזה להלכה, אבל נקרא לזה, זה נפסק להגדה, בסדר?
זה נפסק לשאיפה.
מותר להגיד שאיפה היום, או שיגידו שאני מזדהה עם מפלגת זהות?
אה?
זה שאיפה.
אז מי נקרא בן חורין?
בן חורין נקרא בשלב הראשון אדם שכשהוא רואה,
זה אסור, הוא רואה איזה מצב של חמץ, של החמצה, הוא נמנע ממנו.
נמנע.
הוא לא מעוניין להיכנס אליו, לא רוצה, אני צריך להסתבך.
לא רוצה, תן לי, אני רואה בעיה,
אני יודע לבחור, לא להיכנס לתוכה.
איזושהי מציאות בעייתית,
מציאות חברתית בעייתית,
מציאות זה, לא רוצה, אני לא רוצה, אני צריך לנסוע לתל אביב, לא מתאים לי, אני, זה, לא, זה תל אביב, בלאגן וזה, צניעות, אני אסע בחורף, לא יודע מה, אני אסע בלילה, לא יודע, אני לא יודע, אשה, אשלח את אשתי, לא יודע.
בסדר?
רוצה להימנע, זה אסור ללטות.
לא רוצה בכלל להיכנס.
רבא אומר, אבל זה לא בן חורין אמיתי.
לא, זה מדרגה, אבל זו לא המדרגה האחרונה.
מפני שהוא נמנה כל הזמן.
מצווה ללטות, אפשר ללטות.
כלומר,
בן חורין אמיתי זה מי שהוא כבר נקלע למצב מסובך,
הוא יודע להתמודד.
הוא יודע להתמודד.
הוא לא הולך לשם לכתחילה,
אבל אם הוא נקלע, הוא יודע להתמודד.
הוא לא רק
לא מדבר לשון, הוא לא רק נמנע מלהגיע למקומות שבהם מדברים לשון הרע, בוא ניקח דוגמה של לשון הרע כי אנחנו תכף נגיע לזה,
אלא אם הוא נקלע למקום שמדברים בלשון הרע וכולי, הוא יודע להיכנס לכאלה מקומות ולצאת מהם בשלום.
אבל המדרגה השלישית, אומר רבה,
זה ללכת עד הקצה.
זה שאדם הוא כל כך בנוי,
הוא כל כך שלם,
הוא כל כך
מחובר שהוא מסוגל להגיע למקומות
עד הקצה, ולא ליפול.
עכשיו, זו תורה מסוכנת מאוד.
ראובן מרים עליי פה גבות, אני רואה עוד שניה, הוא אוכל אותי.
אבל זה לא אני, זה רבא.
תלוי לכם מה לכעוס עליי.
זו תורה של גיבורים.
ותכף תראו איך זה קשור בפרשה שלנו.
בואו נראה אבל את התורה של מאה השילוח, בסדר?
מאה השילוח תמיד הולך על הקטעים האלה. זה מאה השילוח על פרשת תולדות בכלל.
ויהאב יצחק את עשיו כי ציד בפיו.
ונתפרש שהיה עשיו צד את אביו,
איך מאסרים את המלך ואת התבן.
והנה אין לחשב את הדבר כפשוטו".
שעשו הצליח לעבוד על יצחק.
כי בטח לא טעה יצחק אבינו בו, אם היה רמאי מפורש.
אך מתחילה היה שניהם שווים אנשים גדולים. גם יעקב וגם עשו, שניהם גדולים.
ורק שדעת עשו היה לייפות את עצמו לפני אביו, כדי שיישא חן בעיניו,
למען התפלל בעבורו להשם יתברך שייתן חוכמה בליבו.
ויעקב הלך בטומאו ואמר למה לי זאת אם אני הגון בעיני השם יתברך
ייתן בלב אבי יצחק שהתפלל עבורי אליו
ולא ישר בעיניו דרכו של עשו כי הדרך של עשו צריך ברור
כי מי אומר שכוונתו רצויה אולי הוא רק רוצה לרמות
ולכן יעקב אבינו הפריש את עצמו מכל ספק
ורק בהשם לבדו בטח ליבו בסדר אז הוא אומר כאילו בעצם ההבדל בין עשו ליעקב זה שיעקב הלך רק על הבטוח
ועשיו לקח סיכונים בעבודת השם. איך מאסרים את המלח, איך מאסרים את התבן, איך כאילו זה, הוא היה,
הוא היה, כמובן אני לא רוצה לקחת סיכונים. ואז הוא אומר ככה, ובאמת,
בכל מקום שאדם מכניס את עצמו בספקות בעבודת השם יתברך,
ובדברים הצריכים בין יורים יתברר לטוב, אז הוא גדול ממי שסילק עצמו מספקות.
מי גדול ממי?
האמיץ.
המעז. המסתכן.
יש פה כמובן סיכון שהוא גם ייפול.
שהוא גם ייפול,
אבל,
אבל הוא לא מפחד.
הוא מרגיש שהוא מספיק גדול כדי לקחת סיכוי. עכשיו, אתה מרים לי גבות וכל הדברים האלו,
אבל בעצם תראו שהיושבים פה, יש קבוצה בעם ישראל נגיד שבחרה כמדיניות בהסתגרות.
נכון, החברה החרדית, אנחנו כמובן מאוד אוהבים ומכבדים כל אחד, אני רק מדבר באופן כללי. המדיניות הכול היא מדיניות של הסתגרות,
פחות או יותר.
מה בעצם אומרת הסתגרות? אני לא, לא,
אני מפחד מההתמודדות, אני לא רוצה להתמודד,
זה לא מתאים לי.
כל מי שיושב כאן,
נכון, הוא בחר בחירה אחרת.
הוא אומר, אני מסוגל לצאת לרחוב, אני מסוגל
ואני מסוגל להישאר.
ואתה מכניס את עצמך לפעמים בספקות, נכון? זה לא רק גלק.
אומר המי השילוח
ורק זאתי בזרע יעקב,
לפי שיש להם מבטח עוז בה' יתברך שיברר הכל לטוב,
זה מותר לו להכניס עצמו בספק.
אבל מי שאין לו מבטח עוז,
אסור להכניס על עצמו בספק. מי שמרגיש שהוא לא מספיק חזק ולא יעשה את זה.
אבל מי שיש לו ריבוי תורה,
למד הרבה תורה, תורה גדולה וגבורה של תורה,
אז הוא יכול להתקדם עוד טיפה לעבר היעד, בסדר?
הוא לא צריך שהמציאות תהיה סטרילית מסביבו.
המציאות היא לא תמיד סטרילית. למרות שהמציאות היא לא סטרילית,
אני יודע להיכנס, ללטות את החיטים,
אבל שלא יחמיצו.
אתם יודעים, אני אגיד לכם את זה,
אני אגיד את זה בצורה הכי הכי מפורשת והכי ברורה, בסדר?
הכי מפורשת והכי ברורה,
אני רוצה כבר ללעוץ לאן זה מגיע בסוף.
אנחנו כולנו חיים בחברה שיש בה גברים ונשים,
בסדר?
עכשיו,
האם אנחנו חיים בחברה נפרדת?
לא.
חברה נפרדת, מי שיודע, זה גור.
בחסידות גור זה נפרד באמת. כלומר,
אין מצב כזה גם שאתה מארח מישהו.
כשמארחים מישהו לסעודה אז הגברים יושבים בנפרד מאנשים, זה נפרד באמת, כל משהו הוא לא גור זה לא נפרד.
זה נקרא חברה, איזה חברה,
שיש בה גברים ואנשים והיא מתנהלת או רוצה להתנהל בצורה צנועה, אבל זה ברור.
כך לצורך העניין את מכון מאיר, יש פה מזכירה יושבת, יש פה
בנות שירות, יש פה למטה, יש פה כאילו כל מיני, בסדר?
וגם אנשים שעובדים, יש בבתי ספר, יש מזכירות, יש מנהלת, יש יועצת, יש במקומות הכי הכי דוסים. אני גרתי בנצרים, אז היישוב, מזכירה, כאילו, מקומות הכי...
עכשיו,
מה זה אומר?
אפשרות אחת להגיד,
אני,
כיוון שזה בעל, אני לא מדבר עם נשים בכלל, אין שום, זה אני, וזה חברה נפרדת,
ומי שמרגיש שזה משהו צריך שיעשה את זה,
אבל צריך באמת לעשות את זה.
האפשרות השנייה היא להגיד, אוקיי,
אנחנו נמצאים בתוך חברה שיש בה גברים ונשים, אני אמור לדעת איך מדברים על אישה.
בצורה שזה צנוע,
בצורה שזה מכובד,
בצורה שזה ענייני,
כן?
בסדר?
עכשיו, זה נאמר כאן, אתם מבינים שזה בעיות במחפרת הרבה יותר גדולה וכל מי שהולך לעבוד,
וכל מי שהולך לפרנס את עצמו הולך לעבוד,
המקומות הם לא מקומות סגורים, נכון?
אז אדם הולך לעבוד, יש תחתיו עכשיו עובדות,
איך מדברים?
איך לומדים איך לדבר? מה אומרים? מה לא אומרים?
אתה תגיד שטויות, או שאתה לא תגיד בכלל, אז אתה צריך ללמוד.
אבל בשביל זה צריך הרבה תורה והרבה גבורה. אבל אתה החלטת, אדם החליט שהוא הולך לעבוד בשוק החופשי, הוא לא...
אז אתה אמור לדעת איך להתנהל שם.
זה בדיוק על מה שהוא מדבר. כלומר,
אתה יכול להכניס שאתה לא שם מים וחיטים בכלל,
אין שום בעיה, ואז אתה עובד רק בסביבה נפרדת של גברים, בסדר לגמרי. אבל רוב הציבור הדתי-לאומי לפחות לא החליט את ההחלטה הזאת,
והוא עובד במקומות שיש בהם גם גברים וגם נשים.
מישהו לימד אותך איך מדברים נכון?
מה הגבול שאותו לא עוברים?
זה מה שאומר עמי השילוח,
לדעתי.
מי שאין לו מבטח עוז, לא יכניס לו לספק.
כמו עשו, הכניס את עצמו בדברים שבאו אחר כך שהיה רעים. כי לא מברר הקב' לטוב, רק את ישראל.
כן?
בעם ישראל יש את הכוח הזה לברר את הטוב.
ולפיכך, יצחק,
כאשר ראה שעשו מכניס את עצמו בדברים כאלו,
אמר,
אם יתברר זה, אם עשיו יצליח, הוא יהיה גדול מיעקב.
אך השם יתברך עיד עליו שלא הייתה כוונות על השם שמיים. השם יתברך עיד שעשיו עשה את זה בשביל האואנטה,
לא באמת.
אבל אם אדם עושה את זה באמת,
אם אדם נכנס במקומות מסובכים לשם שמיים,
בגבורה,
אז יש מצווה ללטות.
כאילו, יש מצווה להגיע,
למצות את, זה נקרא גבול הקדושה, למתוח את הקדושה
עד המקום האחרון.
וכן גם בישראל נמצאו נפשות שמותרים להכניס את עצמם יותר בספקות מנפשות אחרות,
אף שאלו ואלו מזרע יעקב,
כמו העניין של שמעון ודינה.
כי לוי לא חפץ לקחתא כי הרע לנפשו,
פן אין כוונתו באומץ לשם שמיים. לוי לא רצה להתחתן עם דינה אחרי ששכם בן חמור חטף אותה,
כי כל שבט לוי הם צדיקים, הם בירה והסתלקות מספק אצלם,
כמו שכתוב אצלם בעתנן לאמורה,
ולכן יצאו כהנים שנכנסים לפני ולפנים.
אבל שמעון הכניס את עצמו בספק.
הוא אמר, אני הולך על זה, אני אברר את הקדושה שאני נמצאת בדינה.
ואמר, חס וחלילה שאני מחזיק עצמי לנואף.
ונשא את דינה והכניס את עצמו בדבר הצריך ברור.
כי אמר שהוא בטוח בהשם שיברר לטוב כוונתו שכוונתו לא היה רק להוציאה משכם וכל כוונותיה רק לשם שמיים.
ולכן שבט שמעון היה צריך לבירורים כאלה.
עכשיו תשמעו משהו נוסף.
חידה בתנ״ך. מי לדעתכם,
ומי ששמע את זה ממני שלא יענה,
אתה פה יושב יצחק ונהנה מהחיים והכינרת עולה.
מאז שהוא התחיל ללמוד הנדסת מים,
השתפר על זה, משהו.
חבל הזמן.
והוא לא מגיע לשיעורים, רק למבחנים.
מי לדעתך יצחק המפספס הגדול בתנ״ך?
האדם שהוא הפספוס הכי גדול בתנ״ך.
מה אומרים?
איך? איך?
לא, למה שהוא? חלילה.
נוח.
צודק שנוח פספס בגדול, כי הקדוש ברוך הוא נוזף בו, כשהוא יוצא מהתיבה הוא בוכה.
אז אומר לו הקדוש ברוך הוא, מה, עכשיו אתה נזכר לבכות? למה לא התפעלת לפני כן? תראה מה.
אדם, כן, אדם, כן. אברהם.
אברהם?
אברהם.
האדם הגדול בענקים, כל האנושות היא בנים של אברהם. האדם שהכי משפיע באנושות זה אברהם אבינו.
האדם הכי מפוספס בתנ״ך זה מישהו שאנחנו אפילו לא יודעים את השם שלו.
קוראים לו פלוני אלמוני, שמעתם עליו?
במגילת רות.
זה אחיו של בועז
ואלימלך שהיה אמור לייבם את מי?
את רות המואבייה.
אבל הוא לא רצה להיכנס בספק.
מואבי ולא מואבייה, לגייר ולא לגייר, זה לא גלאט.
אז הוא אמר לבועז, תפאדל, תגאל אתה.
אז התנ״ך מוחק את השם שלו, אנחנו לא יודעים איך קוראים לו.
אומרים שהשם שלו הוא טוב.
והיה אם יגאלך טוב, יגאל, ואם לא יגאלך,
אגלך אנוכי שכבי עד הבוקר. אז קוראים לו טוב, והוא התעסק רק בדברים טובים. הוא לא היה מוכן להיכנס לדברים מורכבים. הוא לא היה מוכן להיכנס לדברים. הוא רוצה רק דברים טובים. רות זה גלאט?
רות, אני שואל אותך, זה גלאט או לא, נועם?
לא גלאט. אז לא מתאים לי, לא גלאט לא רוצה.
פלוני אלמוני היה צריך להיות סבא של מלך המשיח,
ואנחנו אפילו לא יודעים מי הוא.
ובמקום זה בועז, שנכנס לסיפור מורכב,
ואולי גם שילם מחירים,
אבל בועז הוליד את עובד,
ועובד הוליד את ישי,
וישי הוליד את דוד.
אתה גם יכול לפספס אם אתה לא הולך על זה.
זו דוגמה.
כן, בועז הוא אישיות מורכבת. אז יכול להיות שזה ימים של נפשות כאלו.
אבל בועז אמר, אני לא מפחד, אני הולך עד הסוף. אני אברר גם את המואבייה הזאת.
כמו שמעון.
איפה זה קשור לפרשת תזריע?
בפרשת תזריע אנחנו עסוקים,
התחלת הפרשה עוסקת בדיני טומאה של יולדת, אבל מיד אחרי זה הפרשה עוברת לעסוק רובה ככולה בדיני מצורע.
מי שמדבר על שונה ולא רק.
וכשהמצורע הזה הוא צריך להיטהר,
אז התורה מבקשת ממנו שיביא וציווה הכהן לקח למטהר שתי ציפורים חיות טהורות ועט ארז ושני תולעת ואזור.
עכשיו בתוך הרשימת מכולת הזאתי אני מבין הכל.
אני מבין עץ ארז, למה?
כי הוא התגאה על עץ ארז זה.
אני מבין שני,
תולעת.
תולעת שני גם כן, תולעת ככה שהיא, גם כן בוא תהיה תולעת, תהיה המצורש שדיבר לשון הרע הוא היה אדם גס,
הוא פגע בזולת.
בוא תהיה עדין כמו תולעת. אני מבין, עזוב, מה זה עזוב? שוב פעם, צמח שפל.
הכל נועד כדי להשפיל את גאוות דיבה, אני לא מבין מה זה שתי ציפורים חיות.
במיוחד שאת הציפורים האלו, מה עושים איתם?
אחת שוחטים ואחת משחררים.
אז אם אתה משחרר, למה תפסת?
ואומר הזוהר, דלגו רגע מקור אחד, תחזי כתיב ולקח לה מתאר שתי ציפורים חיות טהורות.
כיוון דאמר שתי ציפורים לא ידענה דיניו חיות, מה?
ייקח לו ציפורים פוחלצים? מה הוא ייקח לו? מה זה שתי ציפורים חיות?
אלא הוא כמוה אבל חיות חיות ממש.
כמו דעת אמרת וירא החיות לקבל אתר דיין כי מיניו נביאי מיניים. כלומר הוא צריך לקחת ציפור שמביאה לידי ביטוי איזה אקט הכי גדול של חיים,
והגמרא אומרת שזה ציפור דרור דווקא. זאת אומרת, ציפור שהיא מאוד חופשיה,
צריך לקחת.
למה לקחת שתי ציפורים?
אומר המדרש של קוד שמעוני בצבע הכהן ולקח לה מתאר שתי ציפורים חיות. אמר רבי יהושע נראה לי, או רבי יעקב ורבי סימון,
אלו הציפורים הקולניות.
אמר הקדוש ברוך הוא, יבוא הכל ויכפר על הכל.
רגע, רגע, לא הבנתי. הוא דיבר לשון הרע המצורע הזה, נכון?
הוא דיבר דברים לא טובים.
אז לכאורה, מה אמור לכפר על הלשון הרע, שהוא מה יעשה?
שתיקה.
לכן צרעת נקראת, סגירו.
סגור את הפה שלך, תשתוק קצת, תפסיק לדבר על כולם האחרים.
אבל מה המדרש אומר?
לא, לא, לא, לא, זה לא מכפר לגמרי.
רק קול יכול לכפר על קול. או במילים אחרות, רק מה?
רק דיבור יכול לכפר על דיבור.
תראו מה אומר הזוהר עוד פעם.
זה זוהר שהייתי מבקש, מתפלל, מתחנן,
שכל אחד מאיתנו יזכור אותו כל החיים.
אומר הזוהר ככה, כאדם מילה בישה סלקה באורחין ידיעה, כשאדם מדבר לשון הרע,
ושער יכמד וחיביא תקיפה, ומביא מילים לפני הנחש.
כמה רוחין מתארין בעלמא, ומעורר רוח טומאה.
ורוחה נחתה מהאוסיתרה, מגיעה רוח מהצד של הטומאה,
וישתק כך דעהו ברנש, יתער לו במילה בישא. האדם הזה מעורר את כוחות הטומאה בלשון הרע שלו.
וערוך הממלא לקדישא התעברת מיני מסתלקת ממנו הרוח הקדושה.
כדין שריה ילווה ושא יבליה אז הוא נטמא וכדין הוא סגיר ואז הוא בעצם נהיה אטום וסגור ולכן העונש שלו שישב בדק מחוץ למחנה ויסגור את הפה.
אבל אומר הזוהר ככה כמה דעונשי דעי ברנש
בגין מילה בישא כמו שאדם נענש על מילים לא טובות שהוא אמר
כך עונשי בגין מילתיו הדקאתי לידי ויכיל למללה ולא מליל.
ככה האדם עתיד להיענש על מילים טובות שהוא היה צריך להגיד ולא אמר.
עכשיו למה האדם לא אומר מילים טובות?
כי הוא אומר מה אני אתחיל לדבר על מילים טובות אז יגידו לי זה אז אני אגיע ללשון הרע. עדיף לשתוק וזהו.
הזוהר נגד זה.
הזוהר אומר תדבר,
תדבר,
תלמד לדבר, תדבר דברים טובים אל תפחד שלא יגיד אדם לעצמו טוב מכיוון שנכשלתי בלשון הרע אז אני יותר לא לוטט.
סותם את הפה אני מגיע כל מקום סוגר את הפה לא אומר הזוהר תלמד לדבר נכון בדור שלנו לא צריך רק ללמוד מה לא לדבר צריך ללמוד מה כן לדבר
איך מדברים?
תגיד דברים טובים תגיד דברים חיוביים תגיד דברים משמעותיים תהיה אדם חברתי זה לא חוכמה להיות שתקן מנזר השתקנים החוכמה היא להיות דברן בקדושה
וזה עוד שתייה אני יותר חייב וזה שתי הציפורים השפת אמת אומרת זה אלה שתי הציפורים החיות
אחת הוא שוחט כנגד הדיבורים האסורים הציפור היא פטפטנית
אחת הוא שולח על פני השדה
כלומר, מה? גמר התיקון זה רק שאני אדע ללכת ולהסתובב בשדה ולדבר, והכול יהיה מה?
בקדושה, בטהרה, בשמחה.
כן.
חבר הכנסת גדולד מחשב את זה עליך בעשית זמנת הראשון,
שאסור לדבר על אנשים בכלל, גם לא טוב. למה? כן, גם לא טוב. אתה בא להגיד, כן, יש לך לקום... יש גישה כזאת. אבל. בסדר, אז לא. בסדר, יש גישה כזאת. עכשיו אני רוצה להציע אפשרות שלישית בעקבות הזוהר. להגיד דברים טובים בלי להגיד אבל בסוף.
יש אפשרות כזאתי?
עכשיו אם אתה אומר לא אני קשה אז בסדר אם אתה זה אז אתה שייך למדרגת אסור ללטות או למדרגת מותר אבל
אם אדם עובד על עצמו מתמלא בתורה אז למה שאני לא מסוגל לדבר דברים חיוביים בלי אבל בסוף מאיפה הגיע יצר איזה מזוט לתקוע איזה חרם תגיד דברים טובים וזהו
אתם יודעים מה שמתי לב לזה?
ממש עשיתי לעצמי ממש מנהג כזה
שראיתי שכשאנשים מגיעים משמחות
אז אתה שואל אותם איך היה,
אז הוא אומר לך, תשמע, היה זה, אבל, תמיד יש לי שזה אבל.
חיכינו הרבה זמן למנה,
האולם היה רחוק, היה כאילו, בסדר,
משהו כזה, תמיד יש לי שזה אבל כזה.
אז ברגע שראיתי את זה על אחרים, אולי גם טיפה על עצמי,
אני אומר לעצמי, אני אף פעם לא אומר אבל אחרי שאני מגיע בשמחה. אני תמיד מספר רק מה היה טוב.
זהו, היה מצוין.
יכול להיות שהיו דברים לא טובים, ואני ראיתי, בסדר, יכול להיות.
אבל אני מספר, אני שואל אותי, רק, היה חופה מדהימה.
היה להקה מדהימה, חתן בקהלה מדהימים, זהו.
אפשר להחליט שאתה אומר דברים בלי האבל הזה בסוף.
זה מה שהוא אומר כאן.
במקום לשתוק,
או במקום להימנע, או במקום להגיד, אה, אה, איך היה, זה לא בסדר.
או אתה יודע, לא מדברים, זה ככה.
דבר,
דבר,
כנס לעניינים,
ואל תחמיץ, תרטיב את החיטים
בלי שיחמיצו.
כך אומר השפת אמת.
ואני מזכיר לך רק יהודה שהזוהר אומר שאם אתה לא עושה את זה אתה גם נענש.
בסדר זה לא אתה לא תצא כאילו זה אכלת אותה זוהר הסתבכת עכשיו.
אתה יודע שפת אמת אומר הוא מביא את הזוהר הזה בפסוק שתי ציפורים חיות ברשי לפי שהנגעים באים הלשון הרע וציפורים פטפוטי קול שנאמר בזוהר הקדוש פרשת תזריע עד הנגעים באים על מי לבישה
ועל מי לינתה ואין דעתי לידי ולא מילל.
רכשתי מטוב וכאבי נאחר דכתיב מוות וחיים ביד הלשון
ולפי שכוח הלשון גדול מאוד,
צריכים להיזהר מדברים בטלים,
והם המעכלים את הפה והלשון להוציא בהם דברי קדושה.
כמו שכתוב ודיברת בם,
ואמרו חזל, עשך שיחה בטלה עובר בעשה,
בם ולא בדברים אחרים. כלומר,
מה זה שיחה בטלה? דברים בטלים, הרמב״ם מדבר על דברים בטלים.
הרמב״ם מדבר על חמישה מיני דיבור, דיבור של עבירה,
חמישה או ארבעה,
מכירים את זה הרמב״ם? לא זוכר איפה, בפירוש המשניות איפשהו.
דיבור של תאוות, דיבור של איסורים, דיבור של תאוות, דיבור דברים בטליים,
דיבור בדברי הרשות ודיבור בדברי המצווה.
בסדר? דברי הרשות, נגיד פרנסה של אדם, צריך לקנות רכב, צריך לקנות אוטו, צריך לקנות טלפון, הוא מתעניין, סבבה.
דברי מצווה, דיבר טבא, ודאי, תכף פסח, בסדר.
פחות מזה זה דברי הבל.
דברי הבל. דברים סתם, דברים בטליים.
מדברים על זה כמו על כל מיני תוכניות,
ועל כל מיני סדרות, גם על מזג האוויר, זה את הדיבורי האוויר,
מדברים, מדברים, מדברים, אתה מתעדכן, דקה וחצי באה מזג האוויר, הבנו, ברוך השם הכנרת עולה, עוד משם כי טוב, תפילת הודיה, ממשיכים הלאה.
מדברים, מדברים. וכמובן על תוכניות הספורט למיניהם, מדקדקים בפרשנות המעמיקה, בסברה, בעיון, בגמרא, בסברה, בימי עינני, שמאלי, וואלה, ככה. תשמעו את זה פעם, ככה לפעמים הנהג שם את זה באוטובוס, אתה שומע איך נראה
שבהם אסור לדבר בכלל ודברים שמעוררים את היצור הזה.
בסדר גמור אבל אז יש כאן איזה דבר שנקרא דברים בטלים סתם מה הבעיה בדברים בטלים זה תופס לך את הפה במקום לדבר דיבורים משמעותיים אתה מדבר דיבורים בטלים חבל.
אתה יודע מה זה דיבור משמעותי לדבר עם מישהו להקשיב לו
לתת לו עצה טובה
לדבר עם אנשים ולהניע אותם לתכונה חיובית זה דיבורים חיוביים לא כל דיבור צריך להיות רק מצוות ותורה אלא כל דיבור שהוא משמעותי והוא לא בטל.
אז אומר השפת אמת שהוא תנאי כפי מה שאומר מדברים בטלים כך יכול לדבר בבל. לכן הסר שיחה בטלה אינו יכול לקיים בדיברת הבם ועובר בעשה.
והציפורים באים לתקן שני החטאים.
השחוטה לבאר ולפרוש את זה מדברים בטלים ודאי מלשון הרע.
והמשולחת אתה שולח ציפור להכין הפה והלשון להוציא בהם דברי תורה ואנחנו מוסיפים לא רק דברי תורה אלא כל דבר שהוא בעל משמעות וערך.
כלומר, הוא רק לא מזכיר פה אפשרות אחת, הוא לא מזכיר אפשרות של פתיקה, את זה הוא לא מזכיר.
תדבר,
תדבר.
בעצם הבא.
בדיוק, וזאת החירות האמיתית רבותיי, זאת החירות האמיתית
להצליח, לא כל אחד
שייך לזה כמובן, אבל להצליח להגיע למקומות,
כן,
שיכולה להיות בהם אפשרות של נפילה ואני לא אפול.
למצער, אם הגעתי לכזה מקום לא ליפול,
אבל לפעמים אני גם מסוגל לומר, כן, אין שום בעיה, אני אגיע לשם
ואני מספיק חזק ומספיק חסון כדי שאני לא איפול.
אני יודע, אני הולך לאיזושהי חבורה, אני יודע שיכולים לדבר שונה שונה, אני לא אדבר.
אני אומר, זה מסוכן, זה צריך זהירות.
זה כנראה לא תמיד וכולי, אבל הנה דוגמה בזוהר.
לא להגיד אני אשתוק, אלא להגיד אני אצליח להגיע ואני אצליח להניע את כל הסיפור לכיוון חיובי.
להיות גיבור, גבורה של תורה.
זה סברת רבא,
שאמר מצווה לילטות,
ככה רוצה להגיד מהשילוח על בועז, על שמעון,
ואולי יש בדבר הזה איזשהו מימד
ששייך גם לכל אחד ואחד מאיתנו.
כל אחד יעשה את החשבון שלו כמובן.
אני יכול להגיד מה לענות? כן. אמרתי על זה שאני מזלובה,
וזה פנימו מנהל משטרת.
ראיתי דבים קונים,
ולא נפרצתי להביא אותם מילה אחת מכל אלה, זה פשוט, וכל אלה מביאים שיצור.
זה האם לא עשיתי מדבים זרים כאלה אלה.
זאת אומרת, והכל עלה כאילו, אבל זה על עזרת השם.
הקדוש ברוך הוא השתהליך. כלומר, כל הדבר הכל שלך לשם,
חזק וברוך, חזק וברוך.
רבותיי, שיהיה פסח כשר ושמח, אנחנו ניפגש כאן בעזרת השם אחרי פסח.
חזק וברוך, חזק וברוך.
