ואנחנו מנצלים את הזמן הזה היקר לפני פורים ללעסוק בעבודת הנפש דווקא בעקבות מגילת אסתר.
ככה יש הרבה הרבה בחסידות
על מגילת אסתר באופן הזה, בציר הזה.
בשבוע שעבר דיברנו על ומה ראו על כך ומה הגיע אליהם, נכון? היכולת להיות בביטול, לוותר על המראות.
היום אנחנו נמשיך בכיוון דומה,
דרך פסוק
מאוד מאוד משונה, בסדר?
הוא משונה פעמיים,
הוא משונה בגלל שפסוק שנאמר במגילת אסתר כמובן,
תכף נתייחס אליו,
בגלל שהוא מופיע בתיקוני זוהר,
ומביאים אותו אחרי זה בספרי חסידות, אבל הוא מופיע גם בסידורים,
בתור פסוק שמאיר בחודש תמוז.
אני אסביר,
כל חודש
יש לו צירוף שם השם שמאיר באותו חודש ואת הצירוף הזה צריך לנסות לכוון אותו כשמברכים בתפילת מוסף ברוך אתה השם מקדש ישראל לראשי חודשים שאומרים שם השם צריך לכוון את הצירוף שם הוויה שמופיע מאיר באותו חודש זה כתוב בתיקוני זוהר זה לא משהו שמישהו המציא חלילה זה כתוב בתיקוני זוהר אבל זה מופיע בסידורים קחו סידור תפילת כל פה הכי פשוט
תפתחו מוסף של ראש חודש תראו שזה מופיע שם.
ניתן פה כמה דוגמאות, בסדר? לדוגמא הצירוף של חודש ניסן
הוא צירוף מאוד פשוט שעולה מהפסוק ישמחו השמיים ותגל הארץ.
ישמחו השמיים ותגל הארץ
זה י״ו״ו״ו״ וזה מאוד מתאים לחודש ניסן כי השמיים שמחים אחרי כל כך הרבה גשמים שהשם נתן לנו השנה ועוד ייתן לנו השנה עוד ייתן לנו יש לנו עוד חודש וחצי גשמים בעזרת השם.
איזה שבח אז ממילא גם הארץ שמחה חודש ניסן ישמחו השמיים ותגל הארץ.
בסדר?
אנחנו עכשיו נמצאים בחודש אדר, מה הצירוף של חודש אדר?
מה?
בבית תמיד מכוונים את הכל, אבל חודש אדר, בואו נעשה רגע זה.
קיבס ביין לבושו ולסורקה בני אתונו,
לבושו ו בסוף, בסוף הטבע,
ולסורקה ה בני י אתונו ו.
י כ ו בסדר,
ובכן על זה דרך, כל חודש יש לו את הצירוף שלו. חודש אב,
הסכת ושמע ישראל היום.
פסוק בפרשת ועד חנן, הסכת ושמע ישראל, היום הזה נהיית לאם,
הסכת ושמע ישראל היום, ה' ואב,
הסכת ושמע, י'
היום ה', כן. ככה, ובכן על זה הדרך. זהו, כל פסוק נלקח מאיפה שהוא נלקח.
יש גם בישמע הכנעני יושב הארץ כי
חן המזיעדר, הפסוק של חודש תמוז הוא ממגילת אסתר.
ולא סתם ממגילת אסתר, אלא פסוק שאומר המן.
ככה כתוב בתיקון לזוהר.
ולא סתם פסוק שאומר המן, אלא פסוק כזה רע.
מתי המן אומר אותו?
המן אומר את הפסוק הזה אחרי שהוא מוזמן למשתה הראשון,
ואחרי שהוא ככה המלך שם לו את הטבעת, וכל העולם משתחווה לו, וכולם מלקקים לו, וכולם זה,
והוא רואה את מרדכי,
לא משתחווה לו, אז
כשהוא מדבר עם האוהבים שלו, ויאמר המן,
אף לא הביאה אסתר המלכה עם המלך אל המשתי אשר עשית כי אם אותי,
וגם למחר אני קראו לה עם המלך, וכל זה איננו שווה לי בכל עת אשר אני רואה את מרדכי היהודי יושב בשער המלך.
כן, אז כמו שמופיע כאן בכותרת, וכל זה איננו שווה לי,
סופי תיבות למפרע שם השם.
והצירוף הזה מאיר בחודש תמוז,
ואותו צריך לכוון.
איך נכנס לנו המן הרשע בפסוק שהוא אמר לתיקוני זוהר ולחודש תמוז?
את זה ננסה ללמוד היום, בסדר?
ולהיות קצת בבחינת,
מבחינת נהפוך הוא, בבחינת ברוך המן.
חייבים איש לביסומי עד שלא ידע בן ארור, אנחנו היום ננסה לעשות ברוך המן. אבל כדי לעשות ברוך המן, קודם כל צריך
לעשות ארור המן.
קודם כל נעשה אותו ארור, ואחרי זה נהפוך אותו לברוך.
בסדר?
אז קודם כל בואו נראה את הפסוק הזה בצורה ישרה.
הפסוק הזה אין מגונה יותר ממנו,
לכאורה, אין מגונה יותר ממנו.
אומר רשי איננו שווה לי, אני חש לכל הכבוד אשר לי,
בכל עת, כן.
המן,
הקול שלו,
הקול שלו, הבן אדם הזה נמצא בתפקיד הכי משמעותי בעולם. יהודי אחד לא ישתחווה לו,
אז זה לא שהוא אומר אותו ונסגור איתו חשבון.
בנפש, חוויה נפשית,
כאילו אין לו כלום.
סיפר לי איזה מישהו שעובד בצילום אירועים,
עבד, יותר נכון הוא הפסיק כי הוא חזר בתשובה,
ציינים אירועים של פנסי כאלה של כל אלה של מה שקוראים סלעברי טעים וכל דברים כאלה, כאילו אירועים גדולים בארץ, בחו״ל.
הוא אומר לי, אתה צריך להבין, אתה יכול לעבוד ערב שלם וזה. בסוף
ההקלה, משהו לא התאים למפיות, לא התאימו לצבע של הפרחים בכניסה.
אתה רואה כל האירוע נהרס להם.
אני אומר לה, אבל גברת, היה מקסים, היה נפלא, כולם שמחו, הייתה, לא, אבל זה,
הוא הבטיח לי הבעל, העולם, שיהיה פרחים בכניסה,
בצבע של המפית,
הכל.
זה המן.
וכל אחד מאיתנו צריך להיזהר, שלא יהיה לו איזה המן כזה מתפלח.
עושים דברים, הכל עולה יפה, הכל טוב, הכל זה, בסוף זה משהו אחד לא הולך.
וכל אחד שעושה אירוע, חתונה, לא משנה, זה מהם אלה פרטים, אף פעם לא הכל מצליח.
אה, זה בסם, זה לא זה, זה. אז אתה רואה את הבן אדם עם פנים לפלוטות. מה קרה?
הדגים לא היו חמים.
היו דברים טובים, היה זה.
היכולת שלנו להתמקד בדברים שאין,
ובגללם, אין בעיה להתמקד בדברים שאין, אבל זה צובע לך את כל המציאות.
ההורים שלי פעם עשו שיפוץ בבית.
לפני הרבה שנים היה להם כזה מרצפות טראצו, מי שיודע, כאלה, ישנאות כאלה, והחליפו, עשו ריצוף כזה מבריק, לבן מבריק.
צבו את הבית וזה,
כל מי שנכנס זרח לו מול העיניים,
היה מאוד בולט.
בדיוק הייתי אצלם,
נכנס לזה מישהו, איכשהו נכנס בדלת, הוא אומר להם,
יש פה בריצוף,
זה מילימטר הבדל, זה לא ישר.
אמרתי לו, וואלה, אתה מוכשר?
אתה כישרון רציני?
סלח, אתה יודע, כולם נכנסים, מקבלים בומבה בעיניים, מרוב הסינבור של הזה, ואתה ישר רואה את הדבר הזה.
זה יכול לתפוס גם אותם.
הדבר הזה, המידה המקולקלת הזאת,
שהאדם יש לו הרבה, ומה שהוא לא הולך, זה צובע לו את הכול.
כל האירוע, או כל הטיול, הכול נצבע לו כי משהו לא הלך.
אומר רבי נתן
זה נקרא עשירות וממון דסיטרא אחרא
אינו עשירות כלל כי בכל פעם חסר לו יותר
בבחינת מרבה נכסים הרבה דאגה
וכמו שאנו רואים מיניה וביה בהמן עצמו יימח שמו
שאפילו בעת עוצם גדולתו בשעתו שלטה השעה משחקת לו מאוד והתפאר והתגאה הרבה לפני אשתו ואוהביו בכבוד ראשו ורוב בניו
סיפר להם בעצמו גודל מכתו וקיימו וחסרונו, כמו שכתוב, כל זה איננו שווה לי. אנחנו מבינים את המשפט הזה עד הסוף? הוא אומר, הכל לא שווה לי!
הכל!
כל העושר, הרי הבן אדם הזה אמר, ראינו, יש לו מיליארד וחצי שקל לשים שדיד להשמיד את היהודים. לא שווה לי המיליארד וחצי שקל אם היהודי הזה לא משתחווה.
זה אובססיה.
זה אובססיה לכבוד, זה טירוף הדעת, אין אפשר לחיות ככה.
ואני אומר, האמן הזה יכול להתפלח לכל אחד מאיתנו.
כל אחד מאיתנו, וזה,
באמת, במיוחד רואים את זה באירועים. יש אנשים שהם רוצים להפיק איזה אירוע, שהכל יהיה, זה מתוקתק, ומשהו לא הלך,
משהו זה, אה, זה, כל הזמן מתעסקים בזה, כן, אבל,
שחרר, אבל גם בבית, בליל הסדר, לפעמים.
ככה בעלת הבית, תסדר את השולחן, והכל מסודר, ויש לה איזה חלומות, שיהיה פה, ויהיה שם.
מגיע איזה ילד, איזה נכד, מושך את השולחן, זה הכל בלילה.
או שמשהו השתבש, או זה משהו, כאילו זה צובע לך את כל ה...
לא קנה כלום, שים ססל, תתחום את האירוע, תמשיך הלאה, תסתכל על הרוב.
או אפילו לא רק על הרוב, תסתכל על מה שיש.
אומר רבי נתן, נמצא שאפילו בעת גדולתו הרמאי מלא כעס ומחובות.
וכן הוא מכה מהלכת ברוב בני אדם. רבי נתן מגדיר את זה מכה מהלכת, מגפה של עין רעה,
של אנשים יש להם,
שאינם מסתכלים על התכלית,
כל אחד ואחד כפי מה שלא תיאר עצמו עדיין מקליפת וזוהמת המן עמלק שהוא זוהמת הנחש
כמו כן הוא מלא ייסורים וחסרונות תמיד אפילו בעת גדולתו
אני אגיד לכם זה גם לרבנים
רוצים לשמוע איפה מגיע לי המן?
אני אספר לכם
תראו פה אנחנו עם דף אז פחות או יותר הדף עוזר לי לזכור מה אני רוצה להגיד
אבל בשבת בבית הכנסת בדרשה אתם יודעים שכל רב דורש רב קהילה דורש בקהילה
והדרושה של הקהילה זה בעצם הדרך של הרב לשוחח עם הקהילה, זה פחות חשוב.
נאמר שם דבר תורה, אבל בעצם זה גם ה...
אז זה כאילו מגלגל כזה בראש, מתבשל. ואז אני, לקראת שפת דרשה, אני כאילו יודע מה אני רוצה להגיד, ואני אומר, עכשיו זה לא שיעור שעה, זה נכנס בין עשר דקות לרבע שעה, אתה רוצה להגיד...
ואין פעם שאני לא יורד מה... שכחתי להגיד את הדבר הזה, היה חשוב את הדוגמה הזאת, לא...
עכשיו אתה כל הזמן אומר, שכחתי.
התעסק במה ששכחת להגיד, הפסיק!
דיברת,
משהו אחד שכחת, בסדר, זה בשביל נגד עין הרע. לפעמים היצע היה כל כך מתגבר שאני מפסיק,
בסוף התפילה אני אומר, תקשיבו, אני שכחתי להגיד לכם איזה משהו.
זה הכי...
ואז המן ממש מנצח.
אבל שחרר, שחרר, שכחת, בסדר, אתה מסתכל על מה ששכחת.
תסתכל על מה שדיברת.
הרי לא, זה לא כל הדרשה בנויה על הדבר הזה. למרות שלפני שבועיים קרה לי משהו ששכחתי,
באמת זה היה מאוד חשוב כי בזה התחלתי את הדרסה והייתי אמור לסגור את זה אבל שכחתי
ואז מישהו ניגש אליו ואומר לי הרב אבל מה עם השאלה?
הוא תלויום או שכחתי?
בסדר זה עוזר גם לענווה עוזר גם לצניעות
אז רבי נתן אומר זה מכה מהלכת בבני אדם
ובפרט מי שיש קנאה בליבו על גדולת ועשירות חברו
שאז כל הון דה עלמא אינו מספיק לו
כי יש שאינם ראה כל כך שאפילו אם הוא מרוויח אלפים
נפשו מראה לו על שחברו מרוויח איזה רווח.
מכל שכן כשרואה כשהוא מרוויח יותר ממנו,
שזה נמשך מהמן צריך להיות כאן,
מהמן דקליפה או מהרוע דקליפה.
כתוב פה מהרב, אז אני אגיד לכם את האמת, אולי זה באמת מהרב.
מהרב דקליפה שאומר,
וכל זה איננו שווה לי בכל עת.
אוי ואבוי, צריך להיזהר מזה מאוד, לא להגיד את הדבר הזה.
נכון,
יש כל מיני סיפורים על ההוא שקינא בחבר שלו.
ועשה את זה טובה למלך.
אז המלך אמר לו, מה שתבקש אני אתן לך, אבל תצטרך לך שכל מה שתבקש אני אתן פי שתיים לחבר שלך.
מה אני עושה?
לא יכול להתגבר, כל מה שהוא מבקש, החבר יקבל פי שתיים.
בסוף הוא אומר, המלך, תוציא לי עין אחת.
תגבר עליו,
העיקר של השני לא יהיה.
הם צוחקים, לצערנו הרב יש מקרי גירושין שככה הם נראים, שהמוטיבציה המרכזית של בן הזוג, הוא אומר, אני מוכן
לסבול כמה שיותר, העיקר שהוא יסבול יותר.
קח כסף, קח זה,
לא אכפת לי כמה רע זה יהיה, העיקר שההוא יהיה לו יותר רע.
אנשים עובדים, רבי נתן אומר, רע מהלכת בין בני אדם.
אז קודם כל ראינו את הפסוק הזה, פסוק רע, אומר אותו המן,
שנזהר שלא ניפול בתוך הידיים שלו.
מה לעשות
שבתוך הפסוק הזה נמצא שם ה',
ריבונו של עולם,
זה יכול להיות.
מה לעשות שהפסוק הזה בא לנחם אותנו בחודש תמוז, הרי חודש תמוז זה חודש של חורבן,
זה חודש של קושי, כאילו מה יכול לנחם אותנו בחודש תמוז?
מה יכול לתת לנו איזה הערה? פסוק שאמר אותו אמן.
איך זה יכול להיות?
הנה אומר אבי צדוק, וכן זה הצירוף של חודש זה,
תמוז.
הוויה אטווה למפרע, אותיות למפרע שהוא גבורה כנזכר לעיל, נרמז אצל אמן, סופי תיבות וכל זה איננו שווה לי.
שהוא בקליפת עמלק, בראשית גויים עמלק. ראינו שהוא מבחינת חושך שנזכר ממאמר בראשית, מאמר ראשון.
והוא החושך ממש, וקליפה זו רוצה לבלוע הכל ולהיות הכל בחושך.
אמן רוצה שאדם יהיה תמיד בחושך.
יש לו מלא אור, אבל הוא ישים לו את העין על המש שאין לו כדי שיהיה בחושך.
בסדר?
אז זה גרוע מאוד. אגב, האות של חודש תמוז, כל חודש יש לו אות, האות של חודש תמוז זה האות חטא.
חושך.
אז מה אנחנו צריכים להבין?
אנחנו צריכים להבין,
טוב, אבל כתוב פה שם השם.
איך שם השם כתוב פה?
כתוב כאן מהסוף להתחלה. זה אומר שאם נצליח לעשות לפסוק הזה ונהפוך הוא,
אנחנו נבין את הסוד
של אמן,
מה לומדים מהאמן, ונבין למה דווקא מה שלומדים מהאמן
זה נחמה
אל חודש תמוז.
הוא אומר את זה.
אבל אצל ישראל על ידי היראה מתקנים החושך שיהיה טוב מאוד. תכף ניכנס לערב צדוק, אבל
כדי להבין את זה יש כאן תורה,
תהפכו את הדף אנחנו נחזור לערב צדוק, תורה קצרה מאוד מהבעל שם טוב.
שאני רוצה רגע להקדים איזה הקדמה לתורה הזאת, בסדר?
דברים שכבר הזכרנו בעבר, אני רוצה להזכיר אותם עוד פעם.
בחסידות
מדברים על שלושה טיפוסים.
שלושה טיפוסים.
הטיפוס הראשון צריך להישמר ממנו שלא נהיה אנחנו כמוהו וגם לא להיות איתו בקשר.
הטיפוס השני זה כנראה מדרגת כל אחד ואחד מאיתנו. הטיפוס השלישי הוא שאיפה,
שאיפה,
ויש גם כאלה אנשים.
הטיפוס הראשון נקרא חיצוני,
חיצויני בלשון החסידות.
חיצוני זה אחד שאתה מעשית על פי חיצוניות.
מה נחשב, מה אומרים, איפה ימחאו לי כפיים,
מה זה, זה השם ירחם,
זה מה שקורה עכשיו בבחירות לצורך העניין.
החיצוניות מתגברת, מה זה, מה פה, כל מיני דברים.
השם ירחם, שלא נהיה חיצוניים.
תצילנו מן החיצוניים, ככה אנחנו אומרים, נכון?
זה אחד שהוא לא, מה אתה עושה, מה אתה מדבר, מה שנחשב, לא טוב.
פנימי,
זה הטיפוס הבא,
זה אחד שזה מדרגת נקרא לזה הבינוני, הרשע הוא חיצוני,
הבינוני הוא פנימי.
מה זה פנימי?
פנימי זה אחד שהוא מנסה לעשות את מעשיו לפי פנימיות,
לפי מה נכון ולא לפי מה נחשב,
לפי מה אמת ולא לפי מחיאות כפיים,
גם אם הדבר הזה הוא לא בזה, הוא יעשה אותו. הוא מנסה להיות אדם פנימי, אדם משמעותי שהולך לפי הכוונה ולא הולך לפי מה נחשב ומה נראה וכו'.
הפנימי אבל נמצא במאבק.
החברה מדברת אליו, החברה משפיעה עליו, הוא מנסה להתגבר.
הוא מנסה להגיד, אם הדבר הזה חשוב לי, אז אני אלך על זה. זה פנימי.
וזו מדרגת בינוני, זו מדרגה שכל אחד מאיתנו אמור לשאוף להיות בה.
אבל יש מדרגה מאוד מיוחדת שנקראת עצמי.
אלה אנשים מיוחדים
שהערך שלהם הוא מתוכם, יש להם אמת פנימית והם מחוברים אליה בצורה מוחלטת,
וגם אם כל הסביבה לא מבינה אותם,
כי הפנימי הוא לא יכול ללכת נגד כל הסביבה.
כבד עליו, הוא יכול להתמודד נגד איזה שהן התנגדויות.
אבל העצמי,
הוא מסוגל ללכת גם נגד כל הזה. הוא, משהו חשוב מבחינתו, הוא ילך, ולא מעניין אותו כמה התנגדות תהיה לו,
כמה זה, זה לא מעניין אותו. הוא, יש לו את הדרך שלו והוא הולך עליה עד הסוף.
באמת, זה גדולי הצדיקים,
שגם סבלו הרבה מאוד בגלל הדבר הזה.
הם היו העצמיים והלכו עם האמת שלהם עד הסוף, כי הם הבינו, לצורך העניין, שבעוד 100 שנה יצטרכו את התורה שהם מלמדים עכשיו,
אז לכן הם לימדו, כתבו ולימדו תורה בזמן נתון שבה אף אחד לא הבין אותה, וגם
אפילו התנגדו להם ושרפו את הספרים שלהם, זה לא עניין אותם. למה את הרמב״ם עניין ששרפו את המורה נבוכים? הרמב״ם כותב מורה נבוכים, נגמר הסיפור.
ואת רבי נחמן עניין שאמרו שהוא השתגע כי הוא כותב סיפורי מעשיות? הוא אומר, אני יודע שבעוד מאה שנה הסיפורי המעשיות האלה יצילו אנשים.
ואת הרב קוק עניין שאמרו שהוא כותב ואף אחד לא מבין אותי.
אף אחד לא מבין מה אני כותב חוץ מהבן שלי, הרב צבי יהודה.
זה עניין אותו? כתב. ואנחנו היום ניזונים ומתפרנסים ומאיר את עינינו הרב קוק.
זה קצת צדיקים, זה עצמי.
כי פנימי, הוא מתכתב עם החברה.
החברה כאילו משפיעה עליו.
בדרך כלל פנימי אין יכולת ללכת נגד כל העולם.
הוא מסוגל ללכת נגד התמודדויות מקומיות.
עצמי, הוא לא רואה בעיניים.
פשוט לא רואה בעיניים.
אתה מבין?
נגיד, גם רבי שלמה קרליבך זה סוג של עצמי.
אילו הוא החליט שככה צריך לעשות,
שם על עצמו את כל השטויות האלה, הכיפה וזה, זהו.
צחקו עליו, לעגו לו, בזו לו.
לא מעניין אותי, זה מה שצריך לעשות, אני מוכן לספוג בזיונות,
לא אכפת לי מה.
אתה יודע מה הטרגדיה של העצמי?
הטרגדיה
שהם בדרך כלל לא רואים את ההצלחה של השיטה שלהם.
זה קורה שנייה אחרי שהם מתים.
זה כל העניין של העצמי שהוא מקדים את זמנו.
אם רבי שלום יקר לי בחיי החיי היום, מה הוא היה אומר? אבל שנייה אחרי שהוא נפטר, בום, זה התפוצץ.
כשהוא היה חי,
היה זה, והיה גם, היה
זה עצמי.
כשאנחנו מחפשים בדמויות בתנ״ך, מי עצמי?
טוב, קופץ לנו יוסף,
סבבה, יוסף כמובן הוא עצמי, מרדכי גם.
מי עוד?
מי עוד? דוד, דוד ודאי. מי עוד? אמן. אמן.
אולי הוא הכי עצמי.
מה זה עצמי?
עצמי זה אומר,
או הכל, אם אפילו נקודה אחת, לא,
לא שווה לי, אני רוצה הכל.
לא רוצה חלק, רוצה הכל.
מה זה הדבר הקטן הזה? אחד חסר עצמי, זה אחד שלא מוכן לבטל. יש לו את האמת, אז הוא רוצה ללכת על הכל.
מרדכי הרמב״ן אומר, יהודי אחד שנמצא,
הכל יכול להתפתח ממנו מההתחלה.
זה גישה עצמית.
גישה פנימית, הוא אומר, בסדר,
סיימתי את רוב הבעיה, הרוב היהודי, בסדר, זהו, אני עשיתי את מה שאני צריך. אבל גישה עצמית אומרת,
יהודי אחד,
כמו שאנחנו מכירים בתא, בגוף האדם, שאנחנו יודעים שהיום בכל תא יש את הכל.
כל ה-DNA וכל ה-RNA הכל נמצא בכל תא.
אז אומר מרדכי, יהודי אחד
לא שווה לי, כי הכל התפתח ממנו מההתחלה.
וואו, דרמה.
כלומר אפשר להגיד שהטיפוס הכי עצמי בתנ״ך אולי
זה אמן.
זו הסתכלות מדהימה.
אומרים לו, מה אכפת לך, תראה כמה יש לך. שום דבר. אני אדם שיטתי, לא תפתה אותי, לא בכסף,
לא בכבוד,
לא ב... זה. כל עוד המשימה שלי לא הושלמה,
נגיד אנחנו אומרים,
כן להבדיל או לא להבדיל,
יש אישים ריבותיות לתורה, נכון? ישראל,
יש אישים ריבותיות לתורה. אנחנו מאוד מאוד קנאים בספר תורה. חסר לך אות. איזה אות חסרה לך? כתוב אהרון,
צריך להיות כתוב עם וו, כתוב בלי וו. זה משנה את ההבנה?
לא משנה, נכון?
הכל בסדר.
ספר פסול.
למה פסול?
מבינים את מה שכתוב.
ספר תורה זה עצמי.
חסרה אות אחת? כל הספר פסול.
לא, לך תשלים את האות, אחרי זה תחזור אליי.
זו דוגמה לגישה של עצמי.
אותו דבר אומר אמן, יהודי אחד, כלום לא הצלחתי.
אנחנו מכירים את זה מהגרמנים,
ברשימות שלהם.
היה גם מקומות עם 100 יהודים, 200, יהודי אחד.
עד שלא נגיע גם אליו, לא גמרנו את המלאכה.
גישה עצמית,
נוראה.
אומר הבעל שם טוב,
כל אחד צריך להתנהג על פי מדרגתו. כלומר, כל אחד צריך לשאוף להיות עצמי,
ולא להיות
חכיין.
גם לא חכיין בקדושה.
מה שאין כן התופס מדרגה של חברו שאינה שלו,
וזה וזה לא נתקיימה בידו. מי שמנסה לחכות את החבר שלו,
לא יהיה לו
לא את זה ולא את זה.
אין לך מושג איזה שאלה שאלת.
עצומה. אני מסכים איתך לגמרי.
עוד שנייה אני חוזר אליך.
תאמין לי, זו שאלת השאלות מה שאתה אומר עכשיו.
הבנתם מה הוא אומר? אם כל אחד ייעץ מפה, כל אחד ייכנס בשני ולא יהיה...
תכף נראה.
וזה וזה לא נתקמה בידו וזה שאמרו הרבה עשו כרשבי ולא עלתה בידם מה זה הרבה עשו כרשבי ולא עלתה בידם?
הרבה אנשים ניסו לחקות את רשבי עשו כרשבי אם אתה רשבי אין בעיה אז תהיה רשבי אבל אם אתה רוצה להיות כרשבי
רצה לומר הם לא יהיו בבחינה הזו רק שעשו כרשבי שראו אותו בבחינה הזו ולכך לא עלתה בידם עכשיו מאמרי אדמור הזקן זה טעות זה צריך להיות שורה פסקה מתחת כאן זה ביאור להכת רשם טוב
ביור זה הובא כמה פעמים בספר תולדות ישרים, תולדות יעקב יוסף, סליחה.
ויש שם פרשת וישלח שעשו כרשב״י לעשות כמוהו ולא מהלב.
אתה מחכה מישהו צדיק, אבל זה לא אתה, לא טוב.
תפסיד גם את המדרגה שלך וגם את המדרגה שרצית לחכות.
ושם פרשת מצורע שעשו כרשב״י לא מצד בחירתן,
רק שרוצה לעשות כמו שעשו אחרים. הוא לא באמת בחר בזה,
אבל ככה מתנהגים פה, אז אני רוצה להיות כמוהו.
ובזה נשאר קרח מכאן ומכאן כי מדרגתו איבד ומדרגת אחרים לא השיג והגיע.
אז קודם כל,
אז שואל ישראל, אז מה, כל אחד יהיה עצמי?
הבעל שם תוך אומר, כל אחד צריך להתנהג על פי מדרגתו,
בסדר?
אז קודם כל, זה ברור שהתחנה בדרך לעצמי זה להיות פנימי.
ואז יכול להיות שאני ארגיש, אוקיי, המדרגה שלי זה להיות פנימי.
זה העצמיות שלי, זה להיות פנימי.
העצמיות שלי היא כזאת, בסדר?
אבל זה כן נכון בתור איזו הצבת
שאיפה לראות שאני באמת נמצא במקום שלי.
במקום שלי.
לפני כמה זמן סיפרתי,
היה לי איזו חוויה ממש מתוקה.
לפני איזה שנתיים זכה בפרס מורה המאה, מורה העשור הזה,
המורה אלי קופר.
מורה אלי קופר
הוא מורה דגול למתמטיקה, מלמד עשרות שנים מתמטיקה.
אותי הוא לא לימד, תכף תשמעו איך אני למדתי דרכו, אבל אותי הוא לא לימד, הוא לימד את אשתי אבל.
והוא, עכשיו הוא מורה מוצלח. מה עושים למורה מוצלח בדרך כלל? אומרים לו, מה? בוא תהיה מדריך. מה עושים לו מדריך מופקע? בוא תהיה מפקח.
אבל הוא סרב כל השנים. הוא אומר, אני, הסיפור שלי זה להיות מורה.
זה העצמי שלי, להיות מורה.
אז הוא נשאר מורה כל השנים.
נשאר מורה.
עצמי.
ואז אני הבאתי את ה.. אה, ואיך אני למדתי? כי אותי רצו להגיש מתמטיקה,
אני והמורה לא הסתדרנו כל כך. לא רק, אני, כל הכיתה לא הסתברה איתו כל כך.
אז הוא רוצה להגיש אותי על 30. אז הגעתי לסיכום שאני אגש בלי מגן, ולמדתי לבגרות מה הספרים שלו, היה לו ספרים כאלה לבגרות,
יצאתי 100. כן, כאילו, ספרים, אז אני גם חייב לו את הבגרות שלי, למרות שלא למדתי אצלו. היה לו ספרים,
גם אם אתה תכיר אתה תבין את הספרים האלה.
אז סיפרתי את זה באיזה שיעור,
ומישהו שהיה שם למד וסיפר לו, אז הוא התקשר אליי
להגיד שהוא מאוד שמח וזה, אבל זה דוגמה.
אתה מבין, אדם אומר, אני מורה.
האמת שאני מכיר את זה גם מהבית,
אמא שלי הייתה המון שנים גננת, הציעו לה, אבל אני אהבתי ילדים, באתי לעבוד עם ילדים, זה היה החלום שלי, לעבוד עם ילדים.
ברגע שאתה מפקח או מפקחת,
אתה כבר לא עובד עם ילדים, אתה עובד עם מי?
עם מבוגרים. עכשיו, זה הבדל מהותי לגננת.
מי שבאה להיות גננת זה אחת שאומרת, אני אוהבת ילדים.
להתעסק עם מבוגרים, מבוגרות, גננות, זה כבר מקצוע אחר.
בוא תבין מי אתה.
עכשיו יש כאלה אומרים, באתי למערכת החינוך, ילדים, זה מה שאני רוצה ללכת במערכת, סבבה, תתקדם.
ואימא שלי נשארה המון שנים גננת.
השבוע הייתי בבר אילן, אני הולך,
פתאום בא מולי מישהו,
אומר לי, הרב ורד? אני אומר לו, כן.
אני אומר לך שלום, בכלל לא בגללך, רק בגלל אימא שלך.
אימא שלך אומר, מה זה במושב,
אצלנו עוד מדברים עליה, מה זה, זה, זה, זה, אז אם אתה הבן שלה, כנראה אתה.
אמרתי לו, אז תגיד לי איך קוראים לך, שאני אדע למסור את השם שלו. הוא אמר לי, זה לא משנה איך קוראים לי,
כולם ככה במה שם חושבים,
והלך, לא אמר לי את השם שלו.
זה דוגמה לעצמי,
למחשבה עצמית, אתה מבין? אומר הבעל שם טוב, כל אחד צריך להפעיל את המחשבה הזאת כלפיו.
מי אני? מה הסיפור שלי?
וזה שאומרים לך, תתקדם, תהיה, שנייה, מי אמר שזה אני?
אין לך יותר עצמי מהמן.
אין לך יותר עצמי מהמן.
כל זה איננו שווה לי.
הפסוק הזה מנחם אותנו בחודש תמוז, נכון?
בואו נראה איך.
בחודש תמוז אנחנו חווים חורבן.
תחילת החורבן בעצם, חודש תמוז.
חומה נפרצה, ברור שכבר
הולכים לקראת חורבן בית המקדש.
אז אנחנו מסתכלים ורואים כל כך הרבה דברים, אומרים וואו, כל מה שהיה לנו כאילו לא שווה,
כן?
אולי אפשר אחרת. בואו נחזור רגע לרב צדוק.
אבל אצל ישראל, על ידי היראה מתקנים החושך שיהיה טוב מאוד.
נאורה דנאפיק מגוחה שוחה. אורה יוצא מתוך החושך כנל.
וכן עסק חודש זה, חודש תמוז.
לתקן שיהיה חטא, חטא זה האות של חודש תמוז, חושך טוב מאוד.
נאורה דנאפיק מגוחה שוחה.
איך אפשר לעשות חושך שיוצא מ...
כי היה לנו כל כך הרבה.
היה לנו מדינה וזה, ועכשיו הכל נחרב. רגע,
וכל זה איננו שווה לי.
מספיק שנשאר יהודי אחד,
והכול יצמח ממנו מחדש.
ממי למדנו את זה?
נאמן.
איכה.
מתי אתה יכול ללמוד על כוח של יהודי אחד,
על עוצמה של שארית הפליטה?
רק כשיש חורבן.
מתי אתה יכול ללמוד על כוח אהבת ישראל אפילו יותר מהתורה?
רק מתי שהלוחות נשברים. זה קורה גם בחודש תמוז.
אז הנה אתה לומד
בחודש תמוז, אתה חייב את הפסוק וכל זה איננו שומע לי. כלומר, גם אם נשארה נקודה קטנה,
כל החורבן לא שווה, כי יש את הנקודה הזאת. ואנחנו נשארנו יותר מנקודה קטנה.
מי מלמד אותנו את הדבר הזה?
אמן, כוח סגולת ישראל,
למדנו ממנו, לוקחים את זה ממגילת אסתר,
עושים איזה יבוא דחוף
לחודש תמוז כדי לנחם אותנו.
אה,
נשארנו, יש משהו, מזה הכל יצמח.
אתה רואה את הגזע הזה, נראה לך כרות?
בחורף הבא תראה אותו מלבלב.
יהודי אחד, הכל יכול לצמוח ממנו.
כמו אצל עמל, כמו אצל הריבה כתוב, אצל שאול שולחית את כל עמלק ונשאר רק הגג. מהגג הזה, עד שהרגו אותו, הוא בעל איזה שפחה, משם הוא יצא, הנה.
אז זה, לעומת זה בקליפה, ככה גם.
תשמעו, יש לזה כל מיני סיפורים.
אני אספר לכם סיפור אחד על הדבר הזה. כאן בירושלים, בית המדרש הכי יפה בירושלים, הוא בית המדרש של מכון מאיר.
לא, אבל כמובן,
אבל מיד אחרי מכון מאיר, זה בית המדרש של,
איך?
בלז.
בלז, חסידות בלז.
אני זוכר את הפעם הראשונה שראיתי אותו.
בטעות ראיתי, נסענו בכביש הזה שיורד בגולדה,
ופתאום זה היה בלילה, הוא מואר בלילה. הבנתי טענה, אמרתי, מה זה?
כאילו, רגשתי כאילו בית המקדש ירד מהשמיים,
כי לפני כן לא ידעתי לראות אותו. אמרתי, וואו, מה זה?
ואז, כמובן,
הזדרזתי מהר ללכת להיות בפנים, לבקר בפנים.
הייתי עם אשתי, הלכנו לאיבוד, לא הצלחנו לצאת,
מרוב הגודל.
ענק.
חסידות בעלז,
בשביל הפרוטוקול והידע ההיסטורי,
זו חסידות שכמעט נחרטה לחלוטין.
הרבי הקודם מבעלז, רב אהרון מבעלז,
עלה לארץ ברכבת של קסטנר בעצם,
עם אח שלו,
רב מרדכי מבלגוריה,
והוא הגיע לכאן, כל משפחתו נשמדה בשואה.
אף אחד לא הצליח להגיע לכאן,
הוא היה לבד, ורוב החסידים, זו הייתה חסידות הונגרית, בעלז זו חסידות הונגרית רומנית, אבל הם היו אז בהונגריה,
ורובם הושמדו באושוויץ.
יש לי איזה פרימוס גדול, ניכנס אליו כעת, הדרשה האחרונה, מי שמכיר.
לא היה לו ילדים, לא נשארו לו ילדים.
הרבה הנוכחי הוא הבן של אחיו.
רב מרדכי מבילגוריה קבור בטבריה,
בן יחיד גם.
והוא הרבה, הרבי סחרדוב,
גם כן, אבא שלו נפטר כשהוא היה בן 12. ויש תמונה של הבר מצווה שלו בתל אביב, בשטיבל של בלז,
בן יחיד,
יתום משני הוריו
שהחסידים מגדלים אותו עם איזה 50 חסידים.
זהו.
בגיל 18 חיתנו אותו עם הבת של הרבי מויז'ניץ הקודם
והוא התחיל לשקם את החסידות.
והוא גם כן נולד לו בן אחד, יש לו בן יחיד.
מאחד,
היום חסידות בלז זה אימפריה.
מאחד שנשאר.
זו דוגמה לכל העם היהודי.
לכל העם היהודי.
למדנו את זה מהמן.
אומר רב צדוק,
וכן עסק חודש זה לתקן שיהיה חטא חושך טוב מאוד נאורא דנאפיק מגוחה שוחה
וכן בחודש זה ניתנו לוחות ראשונות שהוא עץ החיים חיי העולם מתן תורה נאמר לישראל ותן אותי ללמוד כאן נגועי קדוש
ואחר כך
אף שנשברו בחודש זה מכל מקום אמר לו השם יתברך למשה רבנו יישר כוחך ששיברת שקוייך
כי עכשיו ששברת את הלוחות מה למדנו?
שישראל קודמים לתורה
זה אתה יכול ללמוד רק כשלוחות נשברים
והיינו שאשר מטבח רצה שיהיה נאורה דנפיק בגוחה שוחה שזה יהיה הכנה ללוחות השניות שנטטו ביום כיפורים שהיה בהם מדרש, הלכות ואגדות וכולי.
כמו שדרשו, ערב חוכמה לתקן ערב כעס.
אז יפה.
אז זה העניין.
אז עכשיו אנחנו טיפה יותר מבינים למה
הפסוק הזה מנחם אותנו בחודש תמוז.
מעין רבי עקיבא, נכון? רבי עקיבא שרואה ישועה על בית הקודש, ממש אותו סיפור.
כאילו רבי עקיבא קרא את הפסוק הזה מהמן ואמר אוקיי הבנתי ככה מנחמים את עם ישראל אם אתה רואה את השועל אם אתה רואה את הזה אתה מבין שמהדבר הזה הכל יצמח.
גרגיר גרעין תא אחד הכל יכול לצמח ממנו למדנו את זה מהמן כל זה כל החורבן איננו שובה לי כי עדיין יש יהודי אחד בעולם.
וואה איזה גישה מדהימה אנחנו אם היה תלוי בנו היינו כבר אולי מתייאשים אבל המן אמר אז לומדים ממנו זה שם השם למפרע
תהפוך את זה, תהפוך את הפסוק של המן לסיטרא דה קדושה
ותלמד ממנו אמת מדהימה.
תראו מה אומר אדמור אמצעי,
יש לו מאמר שנקרא משיח בא להוטו וצדיקים בתשובה.
הצדיקים, יש להם הרבה פעמים בעיה עם הדבר הזה, הם לא...
אז זה מתחיל במילה והנה, בסדר?
והנה זה בעמוד השני, והנה זה יימצא,
הוא מביא את הפסוק הזה וכל זה איננו שובר לי,
וראינו שהפסוק הזה יש לו צד של טומאה, צד שדיבר עליו רבי נתן.
והוא אומר, לא, והנה זה יימצא גם בסיתרא דה קדושה.
והוא מבחינת מאי נוקמן דה קדושה, לאחר הבירור, כמו ויגבל ליבו בדרכי השם.
שגם בדרכי השם ממש יש בחינת ישות וגסות שנקרא אגבות הלב ממש,
אף שהוא בסיתרא דה קדושה האלוקית.
וזהו ממש כמו התוקף הירגש בעצמו הנ״ל,
כך תוקף ליבו בסיתרא האלוקית בהגבהת השם והתנשאות
בלי יזוז כלל,
כמו שאמן, לא זז מהשיטה שלו. יהודי אחד, לא. זהו, עוד לא גמרתי.
גם אתה תהיה גבר ותגיד, אני לא זז,
אני עצמי.
וכל עוד דבר אחד לא... אל תוותר על החזון.
בפרקטיקה אנחנו עובדים, אבל לוותר על החזון?
אני רוצה לדעת את כל התורה, את כל הבאבי, את כל הירושלמי,
לתקן את כל המידות,
ללמוד פנימיות, ללמוד זאת, הכל אני רוצה. בכל זאת, עוד אחת, אני לא רגוע.
יכול להיות שזה ייקח לי הרבה מאוד זמן, אבל לא מוותר על השאיפות.
ממי למדנו? מהמנה.
ככה צריך, הוא אומר.
וזהו מעלה יתרה להיותו מבחינת דעת, דקדושה, בתוקף גדול מאוד. על כן ליבו כלב הארי לעבודת השם. מי שהזכיר את דוד המלך, שהוא עצמי, נכון.
כשחושי הערקים מתאר את דוד המלך, איך הוא מתאר אותו?
לאבשלום.
הפסוק נמצא בתנ״ך קוראין, בעמוד השמאלי למעלה.
אביך,
כן, ידעת את אביך כי גיבור חייל הוא,
וכי לא ילין בשדה,
אשר ליבו כלב הארי,
נכון?
וכדוב שקול, ככה הוא מתאר אותו, אבא שלך אריה, אבא שלך דוב, אל תתעסק איתו, כאילו,
ליבו כלב הארי, הכוונה, אבא שלך לא יוותר עד השנייה האחרונה.
ככה החושי אומר לאבשלום,
אבשלום ככה נזכר מזה אבא שלו והוא
נמנע מלהרוג אותו, מלקחת את הצד החיתופל.
טוב, אז מה עשתה כאן פה?
סכנה שאדם עוד פעם, קצת מה שישראל אמר,
שנגיע לאיזה נוקשות אולי, נגיע לאיזה קפדנות יתרה, לא טוב.
לכן הוא אומר, המתפלל צריך שייתן עיניו למטה וליבו למעלה.
פירוש, ליבו למעלה זה תוקף,
בלב, בהגבהה, בהתנשאות, בתשוקה, בחיות מורגשת בעצמו,
בתכלית, כמו ויגבל ליבו בדרכי ה'.
במקום אחר בחסידות אומרים עוד משפט,
שלמדנו אותו בשנה קודמת, שגם כן אומר המן וגם אותו צריך להפוך. איזה משפט?
למי יחפוץ המלך לעשות יקר יותר ממני? זה גם פסוק של עמד. איך הוא עף על עצמו?
הכול מגיע לו?
סליחה.
ברוך אתה אז מה אפשר?
לא פשוט קפה.
בקר תה עדיף.
בחם קפה.
יש פה פלגין הניבורה, פלגין הנאמנות.
איך אתה אומר את המשפט הזה? מה למי? ברור שמגיע לי. ברור שהכבוד שלי. למי יחפוץ המלך
לעשות יקר יותר ממני?
בן אדם יושב בבית כנסת וכאילו חתן תורה, הפתעה. הוא יושב ככה,
ברור שאני חתן תורה.
מה, יש מישהו יותר מועמד ממני?
בטוח, פתאום קוראים למישהו אחר, הוא מתאכזב, קם בעצבים,
איך יכול להיות שה...
היה איזה ראש עיר שהפסיד עכשיו בבחירות, היה 30 שנה ראש עיר.
הפסיד, קורא, לא?
מה הייתה המסקנה שלו?
תושבי העיר כפויי טובה.
זו המסקנה.
ברור שאני צריך להיבחר עד שאני אגיע לגיל מאה ועשרים. קורה שמפסידים לו, אחרי שלושים שנה, לגיטימי.
אבל אומרים בחסידות, את המשפט הזה גם כן צריך להפוך.
אדם צריך לדעת, אוקיי, אני בנו של השם יתברך, והקב' ברוך הוא ודאי רוצה להיטיב לי.
אבל אל תגיע לגאווה, אז איך עושים את זה? מצד אחד, ליבו למעלה.
ליבו למעלה פירוש.
ליבו למעלה מבחינת התוקף בלב והגבהה והתנשאות בתשוקה וחיות מורגשת בעצמו בתכלית כמו ביגבל ליבו בדרכי ה' להגיד למי יחפוץ המלך לעשות
אמנם באותו רגע יהיו עיניו למטה
שהוא מבחינת ביטול דכוח מה ועין אלוקי של מוחו שזהו ההפך ממש
מבחינת הישות והגסות תוקף הצמאון שבלב למעלה כמים שמכבה האש המזמין רצוב אשוב כן?
וכל זה איננו שווה לי אבל אנחנו אומרים את זה הפוך כן?
איך קוראים את הפסוק הזה הפוך?
לי שווה עינינו.
כל זה עינינו שווה לי זה רע, אבל לי שווה, יכול לקרוא את הפסוק הזה ככה וככה.
אז אתה מצד אחד בכל תוקף, בלי זה, כלום לא שווה לי.
ואחרי זה אתה מיד אומר לעצמך, אבל לי שווה עינינו.
מה ששווה לי זה להיות בבחינת עינינו, להיות בבחינת ביטול, בסדר? אז זה כאילו עיניו למטה וליבו למעלה.
ואין אלוקי שבמרכו, שזה ההפך ממש מבחינת הישות, זה הגסות תוקף הצמאון שבלב למעלה כמים שמכבה אש ממש.
כידוע, דמוח החוכמה הוא קר ולח
מבחינת יסוד המים שיורד מגבוה לנמוך,
וזהו מבחינת היעדר ההרגשה בעצמו מכל וכל כנל בעניין אין ויש בעצם.
וזה שעיניו למטה וליבו למעלה, דבר והיפוכו. נכון, זה דבר והיפוכו, אבל אנחנו בחודש אדר, אז מותר לנו,
כי אנחנו עושים ונהפוך הוא.
כאחד עיניו,
כאומרו עיניו דחוכמה שבמוח,
ששם הנשמה למטה בלב, לעשות מיש אין ממש,
וליבו למעלה עליות יש.
ולכאורה איך יהיו שתי הפכים כאלה כאחד? אם ליבו למעלה איך יהיה עיניו למטה?
ואם איןו למטה איך יהיה עיניו למעלה בהגבהה?
אלא צריך לומר שיהיה עיקר בביטול דה אין. כלומר באמת העיקר הזה שאדם ירגיש שהוא לא מגיע לו.
שבמוח ובלמה שליבו למעלה הוא בא במידה ושיעור מועט רק כפי הצריך לשלמות הדבר. כלומר אנחנו לוקחים מהמן, זה לא שמעבירים את כל המשפט.
בחינה מהדבר הזה שייכת אלינו.
בחינה.
לכן יש את המשם השם רמוז ואחורה, לא הכל עובר,
אבל יש איזושהי בחינה, זה כמו תרופה הומאופתית.
אתה לוקח איזה תמצית, מעביר, מעביר, מדלל,
עד שזה שייך אליך.
כמו עניין ידוע,
שתמיד חכם צריך שיהיה בו חלק אחד מ-64,
שהוא שמינית שבשמינית גסות.
גאווה.
הוא מעטר אלי כססה, וזה נותן לו,
מאתר אותו כמו קישוט.
אבל יותר מזה, שהוא כבר חלק סג,
כן, אם
לא אחד מ-64, אלא אחד מ-63,
זה כבר סג זה אותיות גס,
הוא כבר נהיה גס רוח מבחינת גסות דה קליפת אמן.
אז אנחנו צריכים לקחת מהאמן שמינית שבשמינית
אלינו כדי להיות בתוקף,
כדי להיות בעצמיות, אבל לא להיות בעצמיות דורסנית שהזהיר אותה עלינו ישראל מקודם.
ואני עצמי ולא אכפת לי מכלום, אין, יש איזה אחד שהוא רב שהוא עצמי והוא הכין שלוש שעות שיעור. לא, עד עכשיו הוא העביר את כל השלוש שעות וכולם יסבלו.
תקשיבה, תהיה קשור לזה.
אבל כן, אדם צריך שיהיה לו איזשהו עמוד שדרה,
לשאוף לאיזושהי בחינת עצמי, ובהקשר הזה המן הוא המורה הגדול, והנה קיימנו כאן בשיעור הזה גם ארור המן,
אבל גם ברוך המן.
תזכו ואמצו, תודה, תודה.
