צהריים טובים, אנחנו בנפש הפרשה והעניין של השיעור הזה
זה עבודת הנפש בעקבות הפרשה.
ללכת בעקבות מקורות חסידיים וככה להיכנס פנימה.
אז פרשת ויקל שנקרא השבת על פניו היא פרשה שדי חוזרת על מה שלמדנו כבר בפרשת תרומה ותצווה.
פרשת תרומה ותצווה זה הציווי ופרשת ויקל ופקודי זה הביצוע.
ובכל אופן יש כמובן כמה וכמה דברים מיוחדים ואחד מהם
זה הפסוק הבא.
אחרי שמשה רבנו מצווה את כל מה צריך להביא, תכלת, הרגמה, אז כל עדת ישראל יוצאים מלפני משה.
ואז נאמרים הפסוקים הבאים, ויאמרו אל משה לאמור
מרבים עם להביא נידי העבודה למלאכה
אשר ציווה ה' לעשות אותה.
ויצב משה ויעבירו כל במחנה לאמור, איש ואישה אל יעשו עוד מלאכה
לתרומת הקודש, ויקלה העם מאבי.
והמלאכה הייתה דיים לכל המלאכה לעשות אותה ועותר.
תוריד לך משהו רגע?
יש שם איזה פסוק גם מלפני כן שמתאר את ה...
אולי נגיד את הפסוקים גם לפני כן, תודה נועה, ברוך תהיה.
הפסוק מלפני כן אומר, כתוב,
כולם מביאים תרומה, ומביאים עוד תרומה, ועוד תרומה,
ואז כתוב, והם הביאו אליו עוד נדבה בבוקר בבוקר,
נכון?
כרגע אני לא מוצא את הפסוק הזה.
כן, הנה.
ויקחו מלפני משה את כל התרומה שרביעו בני ישראל למליך את עבודת הקודש, לעשות אותה,
והם הביאו אליו עוד נדבה בבוקר בבוקר. כאילו מביאים, על הבוקר כבר
מתדפקים על השער ומביאים מתנות,
ובסוף העושים במלאכה אומרים למשה, יש פה יותר מדי, אנחנו, אין לנו מה נעשה עם הכל, הגזימו, כן, יש פה איזו הגזמה.
ומשה רבנו צריך להעביר כל במחנה ולומר,
זהו, לעצור את הסיפור,
לא להביא יותר, ואז יש פה,
ויקלה העם מאבי. כלומר, הם רצו להביא עוד, היה צריך לעצור אותה.
והמלאכה הייתה דיים לכל המלאכה לעשות אותה ויותר.
מה שאני רוצה שנעסוק היום, בעזרת השם,
זה על הסיפור הזה של הותר.
כלומר, על פניו,
תמיד טוב שיהיה עוד.
תמיד טוב שיהיה. כאילו, מה שקוראים בצבא ספיירים, נכון? כאילו, מה רעשייה, אז בטח, כן, עושים בצד.
ואנחנו רואים שיש כאן איזה עניין של דיוק.
התורה מבקשת מאיתנו דווקא
עניין של דיוק ולא ריבוי. מה הבעיה בריבוי?
עכשיו, זה נושא שתמיד כדאי ללמוד אותו,
אבל במיוחד בדור שלנו,
כן, אני לא מדבר כאן בשם הדור, אבל אתם מבינים שאנחנו נמצאים בחברה שההגדרה שלה היא חברת שפע.
יש הרבה מהכול.
הרבה מהכול.
בלי לפתוח לכם את הארון בגדים, אני יכול לחתום,
או את הארון נעליים,
שאתם לא הולכים עם זוג נעליים אחד ביום חול וזוג אחד בשבת.
נכון?
יש
קצת בארון עוד כמה זוגות.
ספורט, ריצה,
ספורט כדורסל,
ספורט אופניים,
שבת אביב, שבת קיץ, שבת חורף,
מעיל עונת מעבר,
מעיל כבד כבד שלגים, מעיל זה, נכון, יש ככה.
אנחנו לא בדיוק כזה, ויש לנו גם הרבה בגדים,
הרבה ספרים, הרבה כלים, המון, הרבה מהכול.
זה טוב, זה לא טוב.
עדיף יותר, עדיף פחות, זה הסיפור כאן.
אז בואו נתחיל מאור החיים הקדוש.
רבנו אור החיים הקדוש, רבנו אור החיים הקדוש שואל
על הפסוק והמלאכה הייתה דיים לכל המלאכה לעשות אותה והותר.
אנחנו מבינים את הפסוק הזה,
הספיק להם
ועוד נשאר להם
קצת ספייר, נכון? זה הפרט של הפסוק יצחק,
היה דיים לכל המלאכה ועותר עוד נשאר עוד קצת כמו שאתה מוזג כוס וזה נשאר לך זה ועוד אפילו נשאר לך טיפה במקבוק.
אבל האור החיים אומר שזה נראה סתירה בפסוק אם זה דיים זה לא הותר אם זה הותר זה לא דיים דיים זה בול.
בדיוק כמה שצריך.
הותר זה מיותר, אז תחליט.
או שזה דיים או שזה הותר.
אומר אור החיים ככה,
דיים ועותר הם שני דברים מפחידים.
אם דיים אינו הותר, ואם הותר אינו דיים.
וכאן אין מקום לומר לא זו אף זו. כלומר, אל תגידי לי, לא רק שזה היה מספיק,
אלא זה היה אפילו יותר.
לצד ששניהם סוג אחד ובחינה אחת.
ואין דרך לעשות סוג אחד, שני סוגים.
כי יש בנשמה הכחשה.
אתה לא יכול להגיד על משהו שהוא די ואחרי זה להגיד עליו שהוא יותר.
ועוד לא היה צריך לומר דיים אלא והמלאכה הייתה יותר לכל המלאכה,
מספיק שתגיד שהיה יותר אז אני מבין שהיה די וגם היה נשאר מיותר.
ועוד כל הכתוב מיותר שהרי אמר למעלה מרבים העם להביא מידי עבודה למלאכה ופשיטה שלא אמרו כן עד ששיערו ומה צריך עוד לומר והמלאכה הייתה דיים. כלומר מה הפסוק הזה בא להגיד? הרי זה ברור שהיה מספיק ונשאר גם עוד spare.
אז למה צריך לחזור על זה ולהגיד?
ואז הוא אומר כאן איזה משהו שאני חושב שהוא גם מהווה עבורנו עיקרון.
ואולי שישמיענו הכתוב חיבת בני ישראל בעיני המקום,
כי לצד שהביאו ישראל יותר משיעור הצריך,
חש השם לכבוד כל איש שטרחו והביאו,
ונכנס כל המובא בית השם במלאכת המשכן.
וזה שיעור הכתוב, והמלאכה אשר ציווה השם לעשות במשכן, הספיקה להיכנס בתוכה כל המלאכה שעשו בני ישראל.
גם שיותר.
פירוש שהיה יותר מהצריך,
הספיק המקבל לקבל יותר משיעורו על ידי נס.
אני רוצה להסביר מה הצורך בנס הזה קודם כל. קודם כל, הבנתם מה היה הנס?
הם הביאו באמת יותר חומר ממה שהיה צריך,
נעשה נס וכל החומר הספיק בול.
נוצל.
אז קודם כל, למה צריך כזה נס? מה הבעיה?
אפשר להגיד, אפשר לענות בכמה רמות.
ברמה אחת המשכן הוא איזה מין,
הוא זר אנפין, המקום המצומצם הקטן שבו יש השראת שכינה, הוא איזה מין דוגמה לבריאה כולה.
המקום הזה מספר לנו סיפור.
מה הסיפור?
הסיפור הוא שהקדוש ברוך הוא ברא עולם חביב,
עולם יקר,
עולם טוב.
ובעולם החביב והטוב הזה השאיפה שלנו צריכה להיות שיהיה כמה שפחות
פסולת.
לא נדבר עכשיו בקטע אקולוגי,
אלא שכמה שיותר דברים ינוצלו למטרתם ולייעודם. לכל דבר יש שיעוד,
לכל דבר יש תכלית,
לכל דבר יש מטרה.
גם לדומם, גם לצומח, גם לחי, גם למדבר, גם לאדם.
ואם אתה לוקח איזה משהו ולא עושה בו שימוש,
פגמת בתכלית בירת העולם.
אז אם יש סתם זהב שהביאו והוא לא מנוצל,
אז מבחינת העולם, יש כאן פגם.
העולם, החומר שרצה שישתמשו בו, לא ישתמש בו. זו צריכה להיות שאיפה נפשית של כל אחד ואחד מאיתנו,
שהדברים, אי אפשר לצמצם, אנחנו אף פעם לא יכולים, אתה יודע, זה כמו, היה לי,
היה לי, אני זוכר, בספר יסודי,
היו כאלה חבר'ה, תלמידים שהיו כותבים בעיפרון,
עד שכבר הם היו כותבים עם היד על הדף כזה, מכירים את האלה, עד שהעיפרון נגמר.
בסדר, אז זה...
ומצד שני, יש את אלה שמחדדים את העיפרון,
כותבים, טוב, זורקים, זורקים אחד אחר.
השאיפה צריכה להיות שהאדם ינצל כמה שהוא יכול
את המשאבים שהוא מחליט להשתמש בהם.
ומכיוון שכאן הביאו עוד ועוד ועוד,
אז אומר הקדוש ברוך הוא, אני לא רוצה ליצור מצב שבמשקל יש דברים מיותרים. המשקל הוא הדוגמה האידיאלית.
הדוגמה האידיאלית.
אנחנו רוצים להשתמש
בכסף שיש לנו לנצל אותו, שלא יישאר כסף מיותר.
סתם חבל.
רוצים מישהו עכשיו, אנחנו היינו ב...
כן, אנחנו עוד באווירה של החתונה שלנו,
אז מזמינים אורחים ומקצים עבורם אוכל ומקום וכולי. אז אתה רוצה, בעזרת השם, שכל אחד שיגיע יהיה לו מקום, ואתה גם לא רוצה שסתם יהיה,
נכון? האוכל ייזרק וסתם יהיה מנוס, סתם לשלם, זה חבל.
אז זהו, שימו שיעורי הגה וכל הדברים כאלה, אבל אתם, בסוף רוצים לראות כמה יצא לך מדויק, כן, כמה זה...
השאיפה היא שזה יהיה כמה שיותר מדויק. אי אפשר אף פעם לדייק, תמיד יהיה צריך לקחת ספיירים כאלה, אבל השאיפה היא,
אנחנו נמצאים בעולם של עודפים שלוקח כאילו מלא ספיירים, יאללה זה יהיה, מה יקרה? לא, לא טוב.
לא טוב.
צריך להשתדל לנצל, שיהיה כמה שפחות
שוליים למציאות.
בסדר, אפשר לקרוא לזה אולי בזה, הקצוות של הלחם.
מה עושים עם הקצוות של הלחם? אתם יודעים, במסעדות מגישים רק את הפרוסות.
אף פעם לא קיבלתם במסעדה את הקצה של הלחם, נכון?
אז מה הם עושים עם הקצה של הלחם?
הם זורקים אותו.
אז זה אומר שמיליוני מסעדות בעולם,
כולם זורקים את הקצה של הלחם.
כמה חיטה זה, כמה קמח זה, מה עושים עם כל הדבר הזה?
אז יש לנו בחיים, חלקים שם כאילו הקצה של הלחם, והם כל הזמן, הם שוליים.
אז מה רוחב השוליים, אתם יודעים, אני אתן לכם עוד דוגמה, בסדר?
לשוליים מעצבנים,
כשאתה אומר חבל,
אני זוכר כל יום לעלות לירושלים מפתח תקווה, שזו באמת זכות גדולה, ואני מודה לקדוש ברוך הוא שמזכה אותי לנסוע לירושלים ולהתעכב בפקקים בדרך לירושלים.
בכיף, אין בעיה. אבל בשנים האחרונות הרחיבו את הכביש,
נכון? משער הגיא וכל זה הרחיבו.
ואמרתי, יאללה, אחרי שכבר נסענו כל כך הרבה בפקקים של העבודות, הנה היא התקרבה,
ובאמת נהיה שלושה מסלולים משער הגיא, אבל אז מה קרה?
הפקק החליף מקום בה, היינו עומדים מבערך מחלף ענווה עד שער הגיא, כי שם זה שני מסלולים ובשער הגיא נהיה שלושה.
ומה היה התסכול?
שהשוליים השמאליים של הכביש
היו בגודל של נתיב.
היו בגודל של נתיב, פשוט היה נתיב שלם שהוא היה שוליים.
כביש אספלט, צלול, פשוט שוליים.
אומרים שזה כאילו היה מיועד לכל השיירות של החמים וזה, ראש הממשלה, כדי שלא יצטרכו.
כנראה הגיעה כל זעקת ההמונים למעלה לאן שהיא הגיעה וכעבור איזה חצי שנה ביום בהיר אחד פתאום אנחנו רואים מחקו את כל הדבר הזה והפכו את זה לנתיב שלישי ואתה נוסע כמו מלך.
לא חבל על השוליים האלה?
אז זה מאוד משמעותי הפכו את כל הכביש מבן שמן עד
לירושלים לשלושה או ארבעה נתיבים והנתיב הוא לא היה צריך להסתלט הוא היה מוכן הוא היה מוכן כבר בשוליים האלו המיותרות שהיו.
אז כמה שוליים יש לנו בחיים?
כמה שוליים של זמן?
כמה שוליים של רכוש,
כמה שוליים של בגדים, כמה? כמה אנחנו קונים?
מה שקורה שברגע שיש לך יותר מדי מיותר אתה אפילו לא יודע שיש לך.
קניתי מעיל, מה קנית מעיל?
יש לך מעיל? יש לי מעיל? כן, שנה שעברה קנית מעיל, לא זכרתי שקניתי,
צודקת,
קניתי נעליים, יש לך נעליים, שוליים.
במשכן אומר אורחיים הקדוש אין שוליים ולכן למרות שהעם הביאו יותר מדי
נעשה נס והכל הספיק.
הכל הספיק. יש תחושה מאוד מאוד טובה של דיוק.
של דיוק. שאנחנו לא מרבים סתם.
אחד הדברים שאני מאוד, יש לי תחושה נעימה שזה מצליח.
כשמבקשים ממני לדבר שתיים וחצי דקות ואני מצליח.
כאילו, להגיד משהו בזמן, בלי שוליים, בלי לגלוש. מצד שני,
לפעמים מבקשים לך לדבר רבע שעה ואתה אומר,
נדבר, נסיים אחרי עשר דקות, היה עוד חמש, בדיוק עכשיו מה זה קרה לי.
היה עשו לה שלישית, וככה אמרתי איזה שיעור כזה קצר,
קצת כאילו טיפה הזדהרתי, וסיימנו שתי דקות לפני.
היה כאילו צריך לחכות שתי דקות עד שנתחיל את הפרקי תיאורטי, חבל, שתי דקות יכולנו להספיק עוד איזה משהו שרציתי להגיד, גם השתי דקות האלה, זה עולם.
אז השאיפה צריכה להיות חיים מדויקים.
לא להרבות ולא להוסיף, אלא להיות,
ככה היה במשכן, ומכיוון שהמשכן הביאו יותר מדי,
אז
נעשה נס לפי אורח חיים, והיה, למרות שהיה יותר, נהיה דיים. אבל המטרה היא מה?
דיים.
המטרה שתהיה, שיהיה מדויק.
זה הדרך, והמלאכה שהביאו הייתה דיים, לא חסר ולא יותר.
הגם שהייתה יותר כפי האמת,
והוא אומר ועותר,
כי נעשה נס ולא הותיר.
אז זה העניין, בסדר?
גם ב... ואז זה נהיה כאילו עניין כזה. איך אנחנו מנצלים כל דבר עד תומו?
בחנוכה שהשמן ידלוק עד הסוף.
וב... נכון?
וכאילו שלא יישארו סתם דברים אחרי זה שאנחנו זורקים אותם. מה המזור?
כי תחשבו, כן, שנייה, עוד שנייה, יצחק.
תחשבו, או מים שנוזלים, ראיתי אותך, נזכרתי. תחשבו, אם לחומר היה פה,
אם לכל הדברים שאנחנו משתמשים היה להם פה, מה הם היו אומרים? ויש להם פה, הם רק לא יודעים, זה נקרא דומם,
זה אומר שהם רוצים לדבר,
הם לא יכולים.
אם לא היה להם כוח הדיבור אז הם לא היו נקראים בכלל דומם. הוא רוצה לדבר ולא יכול.
אז נגיד שקנית, הנה, שבוע שעבר זה היה.
קנינו, אצלנו בבית מאוד אוהבים פורמלות.
הילדים אוהבים פורמלות, כמובן הם לא אוהבים לקלף פורמלות, הם אוהבים,
הם אוכל פורמלות, אבל מי מקלף?
סחבק, הקלפן הלאומי, אבא תקלף פורמלה, בסדר.
אז זהו, פומלה, בדרך כלל לכבוד שבת, אוכלים פומלה, ואתם גם אוהבים פומלה, זה בריא, זהו.
אני בא לקחת את זה פומלה, אני רואה כולה רקובה.
כל הפומלה ישר לפח, לא חראם.
עכשיו נראה לי קנינו את הרקובה, אבל נגיד שקנית פירות טובים,
והתעצלת, לא אכלת אותם, בינתיים הם נרקבים במקרר
או לא במקרר. עכשיו נגיד שהתפוח הזה או הבננה יש לה פה.
מה היא תגיד לך אחרי מאה ועשרים?
אני אגיד לך מה?
חיכיתי, ציפיתי, שתאכל אותי, שזה.
לא, לא אכלת, וסתם נזרקתי לפח. למה עשיתי את כל המסע מחוף כרמל עד לך הביתה?
אז מה קרה? כי לקחת יותר מדי, אז עכשיו נהיה לך רקוב בבית. תיקח כמה שאתה צריך.
כן.
יפה.
אמרת יפה מאוד, חידה בעברית.
מי אוהב עברית פה?
מי אוהב עברית?
אתה אוהב עברית?
אתה מדבר אנגלית אבל בכלל.
חידה בעברית. איך קוראים בעברית,
נכון שאתה מוזג יין עד הסוף,
אז יש לו איזה גבעה כזאת מעל הכוס, נכון?
אתה מבין מה אני אומר?
זה לא נגמר.
במים,
בגלל שהמולקולות הם זה, אז המים לא עוברים את הגובה של הכוס. ביין הוא כאילו קצת עובר.
איך קוראים לחלק שעובר?
נו, זה הפסיכומטרי, נועם, יאללה.
לא יודעים.
קוראים לזה נברץ, שהיין נברץ.
נברץ זה כאילו שטיפה יישפך. זה מה שאמרתי שאי אפשר לצמצם.
אבל השאלה, אוקיי, האם אני קצת
נותן טיפה שפע שיהיה יותר, וגם כשאימא מכינה סעודה לשבת, היא לא מכינה,
אתה יודע, לא גורמים את השבת והילדים צריכים לנגב את הקרקעית של הסירים.
נשאר, נשאר.
אבל השאלה האם נשאר או נזרק.
האם יש עוד קצת חלק מהאווירה או שזה כבר נהיה יותר מדי מוגזם.
המטרה היא שיהיה, גם אם יש יותר, שיהיה דיים.
שיהיה דיים, שלא ילך סתם לאיבוד, לא יבוזבז.
לא יבוזבז, אנחנו חיים כנראה בדור,
אולי המשאב המרכזי שצריך לנצל אותו, שיהיה דיים, זה משאב הזמן.
שלא נבזבז את הזמן.
אז זה אפשרות אחת.
זה אור החיים הקדוש. אבל השפת אמת לוקח אותנו עוד ממד אחד פנימה.
למה,
מה הפריע למשה שהם הביאו יותר מדי?
מה, הסברנו לפי אור החיים, אבל בסדר,
אז בואו יותר מדי, אז מה יכול להיות? אז באמת, אתם יודעים, המשכן זה מקום שגם יש בו בלאי.
צריך להחליף פה, צריך להחליף שם, אז יהיה לנו, יהיה לנו ספיירים כאלה.
מה הדופק הנפשי
של מי שרוצה לתת יותר מדי?
בדיוק.
בואו נראה.
בפסוק מרבים העם לאביו ויצב משה ויקלע מהאבי,
יש להבין מה זה האריכות בתורה בעניין זה.
ונראה.
כי ראו הצדיקים והחכמים,
כי נתפשט הנדיבות יותר מהראוי,
וחששו שלא יהיה עוד ברצון אמת לשם שמיים.
אם אתה מכוון לשם שמיים, אז אתה אומר, רגע, אני רוצה לתת כמה שצריך, אבל אם אתה מכוון לשם עצמך,
רגע, רגע, אז אני אביא עוד, אני אשים זה, אז, כן, אני,
שישימו אליי לב, שאני אביא, התרומה שלי תהיה יותר גדולה.
זה קו מאוד מאוד עדין כשאתה נותן,
האם אתה נותן לשם שמיים, או שאתה נותן כדי שישימו אליך לב, שופוני,
אני רוצה להיות ראשון ברשימה.
שבשלט של התורמים, נהיה למעלה.
זה יהיה שלט כזה ענק, רק עליי.
נדיב לזה, הנדיב, הנגיד, המפואר, אני אראה לילדים, אתם רואים את זה.
אגב, הברון רוטשילד,
מה הכינוי שלו?
לא.
כמעט, תתקן את עצמך.
הנדיב הידוע, זה היה הכינוי שלו. למה?
כי בתחילת דרכו בתרומות שלו בארץ ישראל,
הוא ביקש להישאר בעילום שם.
אז אמרו הנדיב הידוע, מי שיודע יודע.
בשלב מסוים כבר אי אפשר היה להסתיר את הזה שלו, אז הוא התגלה.
אז אומר השפת אמת,
כי ראו הצדיקים והחכמים,
כי נתפשטת ההתנדבות יותר מהראוי.
וחששו שלא יהיה עוד ברצון אמת לשם שמיים,
כי הכל הולך אחר הרצון לשם שמיים.
ואיתא כי יש בכל דבר בחינת רצו ושוב.
רצו ושוב.
רצו ושוב זה התלהבות ונסיגה.
בסדר?
אתה מתלהב, ואז אתה פתאום נבהל, רגע, אני לא ראוי, אז אתה הולך לאחור.
פירוש, על פי מה שנאמר בשם הבעל שם טוב,
לראות שמכל עבודה יקבל יראה ובושה,
כי כשגומר כל מעשיו,
בא לידי גבהות.
אבל כשחוזר באמצע לאחוריו וחושבו לפני מי הוא עומד,
זה עצמו תיקון המעשה כראוי.
ומשה רבנו עליו השלום והחכמים שמרו מעשה בני ישראל שלא להתערב בו פניות.
כן? כלומר,
הבעל שם טוב אומר את זה על עשר שטן מלפנינו ומאחורינו. יש שטן לפני המעשה ושטן אחרי המעשה.
שטן לפני המעשה זה מי שמנסה למנוע אותך, נגיד, מה, תביא, אתה בתרומה, מי שאומר לך להתקמצן.
ואז נגיד שמתגברים עליו, אז מגיע השטן אחרי המעשה. מה השטן אחרי המעשה? מה אומר לך? אה, איזה נדיב אתה.
תן, תן עוד, שיראו אותך, שיהיה בולט, תביא, שיהיה.
אבל התחושה האמיתית היא שאדם הוא נותן,
ותוך כדי שהוא נותן הוא נבהל, מי אני שאני אתן להשם יתברך? לפני מי אני עומד?
ומשה רבנו זיהה פה התלהבות יתרה.
זה יותר מדי התלהבות.
יותר מדי התלהבות זה כבר אומר שאתה, את מי אתה עובד?
את עצמך ולא את הקדוש ברוך הוא.
בסדר?
זה יכול לקרות גם, אני אומר את זה לעצמי,
לפעמים זה קורה גם לרב תוך כדי שיעור.
הוא מתלהב יותר מדי מעצמו.
אז הוא מתחיל לצעוק, אז הוא מתחיל להתלהב.
התחיל להתלהב,
שנייה רגע, זה הקדוש ברוך הוא או שאתה כבר התחממת על עצמך?
ואז הוא התלהב, הוא גם לא שם לב לזמן,
הוא דורש גם אחרי הזמן.
והנה הוא מתייחס לאור החיים,
ובספר אור החיים מדייק לשון היד הים ויותר,
דה סטריה דה דה, והוא אור החיים תירץ,
שעל ידי שהיתרון היה בנדיבות בני ישראל,
כן, שילם הקדוש ברוך הוא להם סחרם,
וכלל היתרון גם כן במלאכת המשכן, כן,
כן, הקדוש ברוך הוא, טוב, כל כך התנדבתם, אני לא אאכזב אתכם. גם תחשבו על האדם, וואי, זה באמת מאוד מאכזב.
אתם זוכרים מה היה פעם? אתם לא זוכרים את זה.
אתם לא זוכרים.
תראו איך הדרך לגן עדן יכולה להיות רצופה כוונות רעות.
הדרך לגיהינום, אבל כשהגיעו לכאן אחינו יהודי אתיופיה,
אז רצו גם כן להצטרף למאמץ הלאומי
לתרום דם.
ואז מדע, לא ידעו מה לעשות עם זה.
כי מצד אחד יש כל מיני כללים,
אם אי אפשר לקבל תרומה וכל מיני דברים, כל מי שהגיע מכל מיני ארצות ולא רק איזה, כל מי שטייל אפילו בכל מיני ארצות שאין שם חיסונים, אז לא לקחים ממנו תרומות דם, נכון? רואים בזה.
מצד שני, לא רצו להעליב אותם.
ייקח תרומות דם ויגידו גזענות, אז מה עשו?
הדבר הכי גרוע, מה?
לקחו מהם את הדם וזרקו את האמנות.
וכמובן שבסוף זה התגלה ומאוד אדם בא שוכב במיטה פושט את היד ומכניסים לו מחט בסוף אתה זורק את זה תגיד לו לא לא בגלל שזה לא כי אתה היית בארץ בלי חיסונים עד שיעברו כמה שנים צריך לעבור כמה שנים.
אז כשמישהו בא לתת ואתה בסוף לא משתמש זו אכזבה גדולה מאוד.
אז תחשבו אותו אחד שלא יודע מה היה לו בבית קצת זהב והוא הלך וגירד את זה ואמר לי אשתו בואי נלך ניתן איזה תרומה ואז הוא ככה רוצה לראות איפה עשוים אז הוא אומר לו לא אתה אתה ספייר.
מתבאס.
כשהייתי בצבא אז הגעתי לפלוגה המבצעית
והמקצוע שלי היה נהג טנק אז.
כשהגעתי לפלוגה המבצעית היה
11 טנקים בפלוגה היו 11 נהגים.
אמרו לי טוב אתה תהיה ספייר.
כל אחד יודע בצבא שלי להיות ספייר זה ספייר בגימטרי המטבח. בסדר?
אבל
אבל אתה אומר לך, בשביל זה באתי לצבא, אני רוצה להיות...
אני רוצה להיות ספייר.
אני רוצה להיות...
אז ראיתי שהיה חסר, היה חסר טענים. טענים היה חסר.
אז באתי למימפאה, אמרתי לו, שמע, אני לא רוצה להיות ספייר, אני רוצה להיות איזה... תעשה לי הסבה לטען.
הוא אמר לי, הסבה לטען, מה זה? זה היה קורה, בסדר, זה היה קרה, אנחנו פה בפעולה, זה היה...
עשיתי הסבה לטען, אחרי זה עוד כל מיני תותחן, בסוף עשיתי את כל המקצועות.
אבל ככה אתה מרגיש שאתה לא, אתה לא, באתי,
היית שירות קרבי, אתה כולך מגיע,
ושריון גם לא רואים בית, כן, זה כידוע,
שריון זה ראשי תיבות,
שבת ראשונה יוצאים ואחר כך נשארים.
אז אתה רוצה, אתה לא רוצה להיות מיותר.
אז האורחיים כאילו אומר שהקדוש ברוך הוא הגן,
הגן על הנותנים לא לאכזב אותם, אז השתמשו בהכל,
היה נס.
אבל אספת אמת רוצה להגיד משהו אחר.
בסדר?
מה הוא אומר?
ובספר אורח חיים הקדוש מדייק לשון היד הים ועותר דסתריה הדה דה. והוא זל תירץ שעל זה שהיתרון היה בנדיבות בני ישראל שילם להם הקדוש ברוך הוא שכרם וכלל היתרון גם כן במלאכת המשכנה אין שם דברי פי חכמכם.
ולפי דרכנו פירשנו
כי על ידי זה שמנעו עצמם אחר כך מהריבוי
כדכתיב ויקלה העם על ידי זה תקנו זאת היתרון
שלא נתקלקל לנדבה על ידי התפשטות כנ״ל.
שמעתם?
ברגע שהם עצרו את עצמם,
ויקלע אומר שהם רצו לתת אבל עצרו את עצמם,
מה הם גילו אז?
מה הם גילו?
הם גילו שגם הנתינה הקודמת הייתה לשם שמיים.
אם אתה מסוגל גם להפסיק,
אז זה מגלה שגם מה שנתת זה לשם שמיים.
כי אתה לא רוצה רק שימו אל הלב, אני בנתינה.
אתה גם מסוגל לעצור, להגיד רגע שנייה, אני...
אז לכן משה רב בן אמון מספיק, די, הבאתם יותר מדי.
תיזהרו, זה עוד שניה גולש.
אז הם מיד עצרו את עצמם ואז מה יתגלה שכל הנתינה כולה הייתה מה?
לשם שמיים.
על ידי שמנעו עצמם מהריבוי
כתכתוב על ידי כאלה העם. ועל ידי זה תקנו את היתרון שלא נתקלקל הנדבה על ידי ההתפשטות. כלומר, הנדבה יכולה להתקלקל על ידי אובר.
אובר נוכחות, אדם רוצה להיות אובר נותן, שרק הוא יהיה נותן, שהוא ינצח, שישימו אליו לב.
לא טוב.
הייתי פעם באיזה ביתר כנסת, יום כיפור,
כשהיה תחרות בין, מכרו,
תפילת פתיחת ההיכל של נעילה, מכרו.
היו שם שני קבלנים ראש בראש.
אלף, אלפיים, 3,000, 4,000, 5,000, ככה, זה נהיה שוק.
בכנסת מרוקאי יש שם גם אלמנט של כבוד.
אז הרגשת לגמרי שזה כבר לא מעניין אותם לא פתיחת ההיכל ולא נעילה ולא בטיח. מה מעניין?
מי ייקח?
זה נקרא שהנדיבות מתפשטת יותר מדי.
הבעיה שם הרב חכם, תלמיד חכם וגם חכם,
וכשהוא ראה שזה הולך למקום לא טוב, אז הוא נעמד ואמר מוריי ורבותיי אשריכם ישראל מחביבים את המצוות.
אה מה רבו מעשיך איזה זכויות אני מציע מוריי ורבותיי איך נוכל לוותר על אחד מהם שניהם יפתחו את ההיכל זה יפתח את הפרוכת זה יפתח את הזה ואני רואה את הגבאי צוחק ואומר לי שניהם יש
תלמיד גם, במקום עשרת אלפים קיבל עשרים האלה.
אבל הרב שם היה חכם לעצור את האירוע, כי זה כבר נהיה,
בהתחלה אדם אתה אומר הוא נותן, הוא תורם, זה יפה, אבל פתאום זה נהיה סיפור שלא.
האם אנחנו מגזינים יותר מדי לפעמים בעשיית חסד?
עשיית חסד, פתאום מישהו בא, רוצה לעשות לך איזה חסד, אז הוא בא, משתלט עליך, בוא, קח גם את זה ככה.
שנייה,
בוא תקשיב לאדם,
בוא תראה מה הוא צריך,
אל תציף אותו.
ושמעתי מהאדון יאביז קיירי, מריב ורבי זה על הפירוש הפסוק
מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב.
מה יפו פעמיך? פעמיך זה פעימות הלב
של הנדיבות.
פעמיך, נדיב. אדם יש לו פעימות לב הוא רוצה
לנדב את כל מה שיש לו לדחוף.
מה צריך?
נעלייך.
צריך מנעול לנדיבות.
שלא תתפשט הנדיבות יותר מדי.
פירוש כי נדיבות הרצון צריך מנעל ושמירה
שלא יתפשט הרצון והחשק לדברים אחרים.
וזהו פירוש המשנה,
משמיעים על השקלים ועל הכלאיים, כן? שבת שקלים, בעזרת השם, עוד מעט,
כן? שלא יתערבו, מה זה, אז למה זה הולך ביחד?
שלא יתערבו רצונות אחרים לרצון הנדבה. אתה רוצה לתרום לקדוש ברוך הוא?
תתרום לקדוש ברוך הוא. אל תתרום לעצמך, לשופני שלך.
וגם פירוש כלאיים, כמו ויקלע מלהביא,
שהוא מבחינת המניע,
שיש גם כן במצוות המדבה כנ״ל, וזה שכתוב בעשיר לא יהיה הרבה. לדוגמה, יש כאלו
שהם תורמים לאיזה מקום והם רוצים שרק הם יטרנו, מכירים?
או אני או כלום.
למה? למה ככה?
מה זה הדבר הזה?
תתרום גם, תתרום אתה, תתן גם לאחרים לתרום.
לא, אני רוצה להשתלט על הכול, שהכל יהיה רק על שמי, הכול שלי, הכול. לא טוב ככה.
לא דומה מעטים העושים את התורה, אלה מרובים. מה זה ההשתלטות הזאתי?
תן גם לאחרים לתרום, גם הם רוצים.
זה גם שלהם.
לא כולם יכולים לתרום כמוך, אבל תיתן גם להם,
בסדר?
צריך לשמור על הנדבה שלא תהפך לאיזה היבריס כזה, לאיזה גאווה עצמית מוגזמת.
ובמקום אחר, השפת אמת מרחיב בזה עוד קצת,
כן?
ואומר ככה,
זה על פשוט ויקרא.
גם במחצית השקל כתוב, ויעשיר לא ירבה והדל לא ימעיט, נכון?
וגם בתרומה אומרים, טוב, לא משנה מי ומה, אחד המרבה ואחד הממעיט,
ובלבד שיכוון ליבו לשמיים.
בסדר?
עכשיו כאן בפרשה אנחנו מפגשים באנשים שמה?
שירבו.
נכון?
כאלה שהביאו יותר מדי.
ואומרים לך אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון ליבו לשמיים.
אז אומר השפת אמת, אדוני אבי זקני מורי ורבי הגיד בשם הרב מפשיסחה
על מה שכתוב אחד המרבה ואחד הממית ובלבד שיכוון ליבו לשמיים. והקשב בספר תורי זהב סימן א',
אם גם המרבה מכוון לשם שמיים אם כן המרבה הוא עדיף.
הבנתם?
אם אני נותן 100 שקל ואתה נותן 10 שקל ושנינו מכוונים לשם שמיים אז מי עדיף?
המרבה אז למה אתה אומר אחד המרבה ואחד הממעיט
ובלבד שיכוון ניבול השמיים זה לא נכון המרבה הוא עדיף
לכאורה
אלא מה?
כנראה שלמרבה יש סכנה שאין לה ממעיט
ולכן אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון ניבול השמיים זה ממה שמכוונת בעיקר למי?
למרבה מה הסכנה של המרבה?
שופוני.
עממית, אין לו סכנה של שופוני, הוא מסכן, קיבץ מה שיש לו, לקח מפה, לקח משם.
זה כמו הילדים החמודים שעשינו עכשיו את זה,
עכשיו עשינו את הפרויקט התרמל למכון מאיר, אז אמרתי לילדים שלי, נו מה איתכם?
בטח וזה, טוב, אני נותן עד 20 שקל, הנה אבא קח, הנה זה, ככה שדדתי אותם וזה.
כל אחד מהמעט שיש לו נתן.
בסדר.
אז ודאי עממית, נכון?
אבל המרבה אומר ככה,
אם כן, אמר בהודי, ותראה יצאו, משל לשני סוחרים שנסעו לדרך אחד, האחד בא מיד,
והשני היה לו סיבות ומיניות, עד שלזמן רב בא גם כן.
ושאלו אותו, מה זה שלא באת עד עתה?
והשיב, מאחר שבאתי גם כן, מה שהיה היה.
עד כאן דבריו ולא פירש יותר.
כן, אני מספר את זה, משל, שלא בדיוק ברור.
ונראה פירושו כך,
ובלבד שיכוון ליבו,
שסוף ותכלית מעשיו יהיה,
שיהיה מכוון להשם יתברך כראוי,
בין שבא לו זה על ידי עבודה מעט
או על ידי יגיעות הרבה.
רק שיועילו מעשיו
לכוון ליבו לשמיים.
אני רוצה לעשות רצון השם יתברך.
והדברים נכונים מאוד, שהרי גם כאן נאמר על זה הקורבן מנחה,
אני מקריב קורבן מנחה,
שמאחר שנתקרב קורבנו להשם יתברך,
וזה התכלית המכוון בסוף דבר.
אם כן אין נפקא מינא, אין הבדל בין שהיה מרבה ובין ממעיט.
כי סופה כל אחד שיתקרב להשם יתברך.
וזה עצמו פירוש שיכוון ליבו,
כי עניין הקורבן להיות נמשך אחר השורש,
והוא חיותו יתברך שניתן בכל דבר.
כי באמת אין הפרש בין מרבה לממעיט,
אם שניהם מכוונים לטוב.
כי בעבודת הבורא אין אף כמיל בריבוי. מה, הקדוש ברוך הוא זה משנה לו אם הבאת לו 100 שקל או 1000 שקל או מיליון שקל? נכון, זה לא, מה משנה לו? הכוונה.
מי יותר קרוב אל הכוונה לשם שמיים? המרבה או הממעיט?
הממעיט.
המרבה הרבה יותר קרוב לגאווה.
יש סיפור יפה הרבה של פיינשטיין,
זכר צודיק לברוכה, שהיורציית שלו זה בט״ו, אדר.
אשכנזים מטיינים את זה באדר ראשון.
שהוא היה פעם איזה בחור ישיבה,
בעל תשובה בחור ישיבה, שחזור בתשובה,
והוא למד גמרא וכל זה, ואבא שלו, אבא שלו היה איש עסקים וראה אותו שהוא לומד גמרא,
אמר לו, תשמע, אני גם רוצה ללמוד.
היה בין הזמנים.
אמר לו, אבא, זה גמרא, זה קשה, אולי משתר, לא, אני רוצה ללמוד גמרא.
הוא אמר לבן, נלמד איתך, שוב למדו ביחד,
אבא לא הבין כלום, לא הבין לא גמרא,
לא עברית, בטח לא ארמית,
והוא ישב איתו עם מילון ארמי, הסביר לו, לא היה אז שוטנשטיין,
ולמדו בין הזמן עם שלם, דף אחד.
ואז הבן היה צריך לחזור לישיבה,
ואבא שלו אמר לו, תשמע, אני רוצה לעשות סיום על הדף הזה.
סיום על הדף.
אז הוא לא ידע אם עושים סיום על דף, כן או לא, אז הוא בא לשאול את אבא של פיינשטיין.
אבא שלי למדתי איתו דף אחד רוצה לעשות סיום, ממעיט.
אז דנביישי אמר לא רק שמותר לו לעשות סיום, אני רוצה לבוא לסיום הזה.
אדם עושה סיום מסכת,
גם משבחים אותו, גם הוא חושב, תמיד חכם.
כשאתה עושה סיום על דף,
כאילו כבוד לא תקבל מזה.
אבל מה זה? זה רק מראה כמה אהבת תורה יש לך וכמה זה.
הסיפור אומר שהוא עשה סיום ונפטר אותו אחד,
ומשה פיינשטיין במקום לבוא לסיום בא ללוויה והספיד אותו ואמר יש קונה עולמו בשס.
ויש קונה עולמו במסכת, ויש קונה עולמו בדף אחד.
אז אחד המרבה ואחד הממית.
המרבה הרבה יותר קרוב לסכנת הגאווה והישות והשופוני מאשר הממעית.
הממעית הוא הרבה יותר מדויק.
אז אחד המרבה ואחד הממית הוא בבית שיכוון לבוא לשמיים. מרבים העם להביא יותר מדם, מידי המלאכה, מרבים ולכן אני מפחד שהם מתנפחים לי פה.
לא רוצה, אני רוצה במשכן אנשים מדויקים.
אני רוצה את התרומות המדויקות, אני לא רוצה,
אני רוצה שתביא מיליון כמו שתמביא שקל
בלי להתנפח.
כי בעבודת הבורא אין נפקא מינה בריבוי,
רק בהתעוררות רצון אמת בלב.
ואדרבה,
מי שאינו יכול לעשות הרבה ומכוון במעט,
אפשר שהוא יותר חשוב.
במעט ש... אבל כיוונת לשם שמיים באמת?
וואלה, אולי זה יותר חשוב ממי שירבה.
ובאמת נראה הפירוש מרבה וממעיט
בעניין ימי הטובה וימי הרעה.
כי התרבות המעשים טובים בעת פתיחות לב האדם והתמעטות המעשים בימי הרעה,
שניהם בקנה אחד עולים. הוא אומר כאן
עיקרון נפלא.
יש ימים שאנחנו מרגישים בהם טוב, נכון? הכל זורם, אנחנו הולך טוב בלימוד, הולך טוב עם חברים,
אנחנו מאירי פנים, הכל,
השמיים מאירים לנו, הכל טוב, אנחנו מבסוטים על עצמנו.
וואו, היה יום מוצלח.
יש ימים, הכל קשה, הכל קשוח, הכל אפור, הכל זה.
הוא קושי מחזיק את הראש מעל המים,
מצליח ככה לגרד איזה תפילה, איזה קצת קביעות עיתים ככה, שלא לבטל, יאללה.
אומר אספת אמת,
יכול להיות שאצלך היום ההוא נחשב יותר,
והשני נחשב ככה זה. אתה יודע לך שאצל הקדוש ברוך הוא, היום הזה, המעט הזה שעשית, אבל התאמצת והתכוונת, הוא לא פחות חשוב מהיום המוצלח הזה.
הנה, יש כאן יהודי שהשתחרר,
לא מזמן, מהצבא.
בסוף הטירונות יש שלושה טייטלים, נכון?
יש מצטיין מחלקתי,
נכון? יש דבר כזה?
מצטיין פלוגתי.
ממה השלישי?
מופת.
מה זה מופת פלוגתי? מה זה התואר הזה?
זה החייל הכי דמיקולו בדרך כלל, אבל שהכי ישתדל,
נכון? הכומתה שלו תמיד על הראש כמו טבח,
שכח את הנשק 200 פעם, אבל אתה רואה שהוא הכי התאמץ.
מופת פלוגתי.
המצטיין, מה זה מצטיין?
זוכר כמו שאתה מצטיין, היה במכינה, רץ כבר חצי מרתון, כולו מלא ווסר, כולו מלא עניינים, זה ברור שהוא יהיה מצטיין, הוא הגיע ממש מצטיין.
המופת הפלוגתי, איך אתה יודע מאיפה הוא הגיע, מה הוא הגיע,
הוא נותן את כל מה שיש לו,
והוא כזה, הוא התאמץ,
מופת פלוגתי.
אחד המצטיין ואחד המופת,
אחד המרבה ואחד הממית,
ובלבד שיכוון ליבו לשמיים. ולפעמים ריבוי זה לא טוב.
ריבוי זה הגזמה. בין אם זה כדעת האורחיים הקדוש,
שאנחנו לא מנצלים את העולם שהקדוש ברוך הוא נתן לנו.
ודווקא לאור ההערה שלך, הרב יצחק,
של השפע, אז יאללה, לא משנה איזה, אתה יודע, מספרים כל מיני בדיחות, בסדר, אז יבוא, יבוא אחר במקום, שתי שטויות, יאללה, זרוק, תביא אחד אחר, לא.
כל דבר יקר.
עשה איתנו חצת הקדוש ברוך הוא,
שאנחנו גרים בארץ, שאנחנו במצוקת מים ויש את הכינרת.
כי אנחנו חיים בחברת שפע,
ובכל אופן כולם, אתה רואה אנשים באוטובוס, תגיד, אלתה?
עלת היום,
שלוש סנטים, אה זה יופי, ברוך השם, כולם אונליין על הזה באים,
כלומר חווים ברמת הדיוק, כל טיפת מים, שלא תלך לאיבוד, שהכל ירד וזה ופה,
בסדר? אז בין אם זה כדברי אורחיים הקדוש ובין אם זה כדברי השפת אמת, שזה בכלל מעמד נפש,
שכשאדם מרבה יותר מדי הוא מתנפח יותר מדי,
הוא עף על עצמו יותר מדי, וזו לא הכוונה, הכוונה לעבוד את השם יתברך,
ומי אמר שאפשר לעבוד את הקדוש ברוך הוא רק בריבוי,
אולי אפשר ללוות אותו גם במיעוט,
ואולי זה הפוך.
אולי כשאתה נותן ריבוי אתה הרבה יותר קרוב לסכנת הגאווה וההתנפחות מאשר מי שנותן מעט.
מי שנותן איזה משהו שהוא...
איזה מתנה יותר יקרה בעיני השם יתברך?
השקל שהאדם נתן מעומק כיסו או הריבוי שכולם ראו שהוא נתן וכו'.
צריך להיות.
זה הסוד של הפרשה שלנו ולכן זה מופיע דווקא במשקל,
כי המשקל הוא הלב,
הלב,
הלב של האנושות,
מספר את כל הסיפור.
וכמו שאומר הכוזרי,
הלב, כל דבר מרגישים אותו.
הוא רב החיים ורב החולים. אם בלב יהיו דברים מיותרים,
זה לא טוב.
הלב צריך להיות
מדויק לגמרי. אולי אפשר להגיד, נגיד, גם גדולי ישראל, הם לב האומה,
אז אתה יכול לראות שאתה גדולי ישראל, הכל מדויק.
הזמנים מדויקים, האוכל מדויק, הכל בדיוק, אין אצלם דברים מיותרים.
אין אצלם דברים מיותרים, משתדלים מאוד מאוד.
הבעל השם טוב היה אומר,
הרבי אריאצו אומר את זה,
וצריך שדקה תהיה דקה ושעה תהיה שעה ואז יום יהיה יום.
אתה תנצל את הזמן שלך כמו שצריך ואז הזמנים יהיו מלאים, הזמנים יהיו, יהיה ברכה בזמן.
היה ברכה של הבעל שם טוב, שיהיה לך ברכה בזמן.
שהזמן יהיה מלא,
מלא וקדוש.
שנזכה לזה,
בעזרת השם. אתם רואים, סיימנו בדיוק בזמן.
תגובה אחת
שלום וברכה.
האם באתר החדש הורדו דפי המקורות של השיעורים . ניסיתי להגיע לדפי המקורות ואינני מוצא ….