טוב, חודש טוב,
מבורך, מלא שמחה, מלא אנרגיות
ואנחנו בדרך כלל לומדים כאן נפש הפרשה, אבל היום ראש חודש,
אז אנחנו רוצים לעסוק בעניינו של חודש שבט,
ללכת עם הזמן שאנחנו מנסים ללכת כאן כל שבוע,
בדרך כלל עם הפרשה,
אבל אם יצא השיעור מראש חודש,
אז ודאי ננסה ללכת עם הדבר הזה.
זה גם כמובן קשור לפרשות השבוע,
אבל לא רק,
זה טיפה יותר רחב.
בסדר, מתאים לכם?
מעולה.
אז קודם כל, בואו ננסה רק להציב את הנעלמים במשוואה,
ואחרי זה ננסה קצת לשחק איתם ולראות מה הם אומרים לנו.
חודש שבט
הוא החודש ה-11 בשנה רגילה.
בשנה זאת הוא גם 11, אבל יהיה 13.
בספר יצירה מופיע שחודש שבט הוא כנגד
שבט אשר.
יש לו חוש, לכל שבט יש, לכל חודש יש חוש.
אנחנו מכירים חמישה חושים,
נכון? אבל בספר יצירה יש 12 חושים, 12 חושים נוספים,
כמו חוש ההילוך, חוש השתיקה, חוש הדיבור, דברים מהסוג הזה.
והחוש של חודש שבט הוא חוש התענוג.
חוש מעניין מאוד.
השבט, אמרנו את השבט? השבט הוא שבט אשר.
החוש הוא חוש התענוג,
והמזל של החודש הוא דלי.
והפסוק שכיוונתם היום בתפילת ראש חודש,
כשאמרנו מקדש ישראל וראשי חודשים,
שם בשם השם צריך לכוון כל חודש. יש צירוף אחר של שם השם שמאיר בחודש הזה,
ובחודש שבט זה צירוף שיוצא מהפסוק.
יש פסוק בסוף פרשת בחוקותיי. ואם המר ימיר והיה הוא ותמורתו יהיה קודש. זה הפסוק השלם.
בתוך הפסוק הזה יש צירוף שם השם. ואם המר ימיר והיה הוא.
זה אותיות יוד, קיי, וו, קיי, בסדר? זה צריך לכוון, היינו צריכים לכוון את זה בזמן...
תודה רבה, ברוך תהיה.
איך, איזה פינוק, איזה פינוק.
היינו צריכים לכוון את זה בזמן הברכה.
זה קצת הצבת הנעלמים.
עוד דבר שכדאי לשים לב לחודש שבט,
שזה חודש שבו בולטת מאוד דמותו של משה רבנו.
האמת, האות של חודש שבט היא האות צדיק,
שהיא כמובן מזכירה לנו צדיקים, זה גם חודש של צדיקים.
בבא סאלי,
הגמור הרעייץ,
אבל בעיקר זה החודש שבו משה רבנו בספר דברים,
הועיל משה בארץ התורה הזאת לאמור, זה בעצם מראש חודש שבט עד זין באדר.
אז החודש הזה הוא חודש שלם של ביאור התורה,
בשבעים לשון, בצורה מאוד מורחבת ויפה, וממילא גם קשורה מאוד לארץ ישראל.
זה חודש של ארץ ישראל,
בגלל שמשה רבנו בעצם מבאר את התורה,
ובעצם כך אומר הרמב״ן,
ספר דברים הוא ספר שעושה התאמה בין התורה לבין הכניסה לארץ.
כן, התורה זה המכתב, ארץ ישראל היא הכתובת,
ובעצם ספר דברים, יש בו הרבה מאוד מצוות שלא נאמרו לפני כן, והן נאמרות רק לקראת הכניסה לארץ,
כמו מצוות מלחמה, כמו מצוות קריאה לשלום, כמו מצוות העמדת מלך, כמו עיר הנידחת, כמו הרבה מאוד מצוות שקשורות לקראת הכניסה לארץ ישראל.
אז זה היה כאילו, בנינו רגע איזה כל מיני תובנות,
כל מיני תשומות לב לגבי החודש הזה. בואו ננסה טיפה להתחיל לפרק את זה.
אחד מהראשי תיבות של חודש שבט,
יש לו כמה ראשי תיבות, אבל אחד מהראשי תיבות שלו, שיהיה בשעה טובה, יהיה בשורה טובה, בסדר,
יהודים אוהבים לעשות ראשי תיבות מכל דבר. אבל אחד מהראשי תיבות הקדושים
זה מה שעולה מתפילת רבי נחוניה בן הקנה,
אנא בכוח.
אנה בכוח גדולות ימיניך תתיר צהורה, קבל רמת עמך, סגבן תהרם,
נורא, נא גיבור, דורשי ייחודיך כבבק, שומרם ברכם תהרם,
וחמץ את גדתיך תמיד גומלין.
אז שומרם ברכם תהרם, מופיע בספרים הקדושים,
ראשי תיבות שבט.
וזה שם אותנו, הראשי תיבות האלו,
במקום שאני רוצה טיפה להרחיב עליו.
הוא כמובן יבוא לידי ביטוי בצורה המשמעותית ביותר בטו בשבט, אבל כבר מה שאתה תתחיל לדבר עליו,
וזה שחודש שבט עוסק בעצם בתיקון האכילה כחלק, כמרכיב מהסיפור של תיקון העונג.
כיוון שהחוש של החודש הזה הוא חוש העונג,
אז מרכיב, יש כל מיני דברים שהם עונג בחיים של האדם.
שני הדברים המרכזיים שהם עונג זה האכילה ויצר עמים.
וגם כאן חודש שבט נמצא בליבת האירוע של שובבים,
שמתעסק חזק מאוד בתיקון הברית.
וצריך להבין מה זה תיקון האכילה, מה זה תיקון הברית,
מה זה תיקון העונג?
מה הכוונה?
אז ננסה פשוט להבין את זה.
ננסה להבין את זה. אני רק רוצה לומר מראש, שמכיוון
שאם לא קר לכם אני אשמח שנכבה את המזגן, כי הוא חופר לי בראש פה באוזן.
אפשר, ראובן?
אם קרחכם אז לא, אבל אם...
לא קר להם. אני אומר לך שלא קר להם.
חופר.
אז אני רק אומר שחודש שבט הוא כנגד אשר,
אנחנו מבינים שיש פה איזה מפתח איך להיות מאושר.
שבט אשר נקרא על שם זה באושרי כי אישרוני בנות ותקרא את שמו אשר.
ולכן חודש הבת שהוא בעצם בליבת כל האירוע הזה של השובבים ופגם הברית ושל תיקון האכילה, הוא בעצם, יש פה איזה מפתח מסוים שלפי הקוד הזה,
שפת הקוד של שומרם ברכם תארם,
להגיע למצב שאדם יהיה מאושר
ולא יהיה עצוב ולא יהיה מרוקן מבפנים.
כמו שבט אשר.
כולנו רוצים להיות מאושרים, מי לא רוצה להיות מאושר?
כמה ספרים נכתבו על זה, כמה המנונים, כמה שירים,
כמה זה, להיות מאושר,
נכון?
שער ומאושר, חיוכה, נכון? יש הרבה שירים ככה מה...
אז קודם כל בואו נשים לב שאנחנו מתחילים פה איזשהו תהליך
בתיקון האכילה שמתחיל בחודש שבט, אבל לא נגמר בו,
אלא אנחנו הולכים לאכול בארבע טו'ים מעכשיו.
השנה זה מעוברת, אז לא, אבל...
בטו בשבט נאכל פירות,
בטו באדר נשתי יין,
בטו בניסן נאכל מצה, בטו באייר
מן
זה מה שבבוקר לא זכרתי, אוכלי מן. שאכילת המן זה שיא האכילה המתוקנת, כי זו אכילה בלי פסולת.
זה נקי לגמרי.
אדם כאילו אוכל, טעים לו, הוא שבע ואין לו פסולת.
מאה אחוז ניצול.
זה כאילו הכי הכי תיקון.
זה תיקון באור
בחודש יער, אבל אנחנו מתחילים את זה עכשיו בחודש שבט.
אז בואו ננסה רגע להבין איך זה עובד המנגנון הזה של העונג.
איך אמרנו, שומרם ברכם טהרם, נכון?
יש פה שמירה, ברכה וטהרה.
אם ניקח לדוגמה פרי ממוצע, פרי רגיל,
בפרי רגיל יש בו את החלק של הברכה,
זה הפרי, זה עצמו, זה מה שאוכלים.
יש את החלק של השמירה, מה בחלק של השמירה?
הקליפה.
זה כאילו הדרך,
הדרך להגיע אל ה...
אז מתברר, ובסוף אם אתה הולך לפי הסדר הזה, ש״ב, ט׳,
יש קליפה, יש שמירה, ואתה לא מנסה לדלג מעליה,
לא מנסה להגיע ישר אל העונג,
תן לי בבקשה מקולף,
כן, תן לי, אלא אתה מכבד את,
כלומר, אתה לא הולך וקונה אגוזים מקולפים,
200 גרם, שם בשקית, ואז אתה כאילו אוכל, תוך שנייה זה נגמר, אתה קונה אגוזים,
ואחרי כמה זמן, אחרי שקצת התעסקת, אז וואלה,
הקליפה עוזרת לי למנן את צריכת התענוג, זה יוצר איזשהו איזון טוב,
ואז אני מאושר.
אז יש טהרה בסוף, טהרה זה תחושה של נקיות,
של דיוק, שהתאווה לא השתלטה עליי.
כלומר, הדרך הנכונה לצרוך, ולכן זה מתחיל מפירות, כי פירות זה ממש מזון,
שאתה אומר, הנה, אם הקדוש ברוך הוא ברא אותו ככה, אז יש לי מה ללמוד מאיך שהוא ברא את המזון הזה. למה הקדוש ברוך הוא ברא את המזון עם קליפות?
ולמה יש קליפות מסוגים שונים?
למה לתפוח יש קליפה דקה, ולמה לירקות יש כמעט בכלל אין קליפה, יש להם קליפה מאוד מאוד זה, ולמה לקוקוס יש קליפה עבה ולאגוז?
כנראה זה קשור לרמת העונג שמסתתרת בפנים.
ככל שהעונג הוא גדול יותר,
אז יש לו קליפה עבה יותר,
שדורשת מאמץ גדול יותר להגיע אליה, וככה זה מאזן אותם.
וככל שהעונג הוא סביר, אז תאכל הרבה, מלפפונים תאכל כמה שאתה רוצה, אין בעיה.
בסדר?
אז זה,
זה,
זה אלף אשר תיקון האכילה.
תיקון האכילה זה,
דיברנו על זה בחבורה לא מעט, זה לקחת
את העונגים שהקדוש ברוך הוא ברא בעולם עם הלבוש שלהם.
עם הלבוש.
ואז זה מתוקן.
אז זה יוצר טהרה, זה יוצר תוכנית משמעות.
ככה זה באכילה.
מזון שהוא מופשט מהלבוש שלו,
הוא משתלט עלינו.
במקום שאנחנו נשתלט עליו, הוא משתלט עלינו.
הוא משמין אותנו, הוא מזיק לנו, אנחנו לא יודעים לעצור,
אנחנו תמיד יכולים עוד ועוד, ודאי ביצר המין,
שובבים, ודאי ביצר המין. מה הלבוש של יצר המין?
הלבוש של יצר המין זה נישואין.
איש ואישה שיש להם קשר נפשי קודם כל,
ויש להם קשר רוחני,
העולם הכי משותף,
והם גם צריכים לפייס אחד את השני ולרצות אחד את השני, ויש גם אחריות כלכלית לתוך המרכיב הזה. יש בית, על כל המרכיבים שלו,
בתוך הבית הזה, כשיש בו יצר מין,
מלא ושמח, זה משמח את הבית, מרים את הבית, כן?
זה אושר, אמרנו, יש בסוף מטרה להיות מאושר.
אבל אם אדם מצליח לבודד רק את המרכיב של המין,
בלי כל המעטפת שלו,
על ידי כל מיני צריכת דברים כאלה ואחרים, בין אם זה פורנוגרפיה ברשת או כל דבר אחר, כאילו הצלחתי להפשיט את העונג מהלבוש,
זה גורם לאנשים להיות יותר מאושרים או יותר עצובים,
יותר מתוסכלים, זה כאילו זה אף פעם לא נגמר,
עכשיו כבר זה לא מרגש אותו, אז הולך לדבר אחר שמרגש אותו.
זה מין איזו דינמיקה כזאת שגורמת לאנשים
בעצם למאוס כל פעם במה שיש להם, הם רוצים גירוי יותר חזק ויותר חזק ויותר חזק.
בוודאי הדרך
לאושר רחוקה משם מאוד.
אז זה שומרם ברכם תהרם.
שומרם, קודם כל, תשמור על הבריאה,
תשמור לא להזיק.
זה כאילו פסיבי, כן? אל תזיק.
אל תיקח דברים שמזיקים לך בתיקון האכילה, קודם כל.
וממילא, אם ראית דבר שיש בו קליפה, היא לא סתם, הקב' הוא לא טעה, הוא לא התבלבל,
הוא לא סתם ברא תפוזים עם קליפות.
הוא ברא, אם אדם מקלב תפוז וקצת התלכלך, ויש את הריח הזה בידיים וזה, לאכול תפוז,
טוב, עוד תפוז, אהה, עכשיו עוד פעם אני אתלכלך, טוב, מספיק אחד, כן?
אבל בהפלאות זה אף פעם לא מתלכלך, זה תמיד עוד אחד, אין שום בעיה, כן? זה תמיד מחליק בגרון, זה עוד, הכל עטוף, כן?
אז זה מתחיל מזה.
מי שיודע להתגבר על זה בפירות, יגיע ליין,
יצליח לקחת אפילו את ה...
להתקדם ליין ושמה לא ליפול.
תיקון היין, זה אומר להצליח
להתבשם בלי להשתכר.
בדיוק.
זה כבר עוד מדרגה, כי יין בדרך כלל מפרק,
ואדם תיקן את האכילה, יודע לקחת את היין בדיוק לצורך הנכון להתרחב.
מי שתיקן את היין יגיע למצע,
הוא יכול להיות מדויק,
הוא יודע בדיוק כמה הוא צריך,
לא מתנפח ולא מתרחב,
ומי שעבר את שלושת האלה, בסוף יגיע לאכול להיות אוכל מן. שתחשבו שאוכלי המן זה אנשים שאוכלים מאוד מאוד טעים,
מאוד נחמד להם, אבל הם אוכלים בדיוק מה שהם צריכים. אין שום התרחבות, זה מזון הכי הכי נקי, ממילא אין פסולת. אין את כל ה...
טוב, זה אולי,
הגמרא אומרת, לא ניתנה תורה אלא לאוכלי מן בלבד.
זה מדרגה מאוד מנקודת. אבל תיקון האכילה
מתחיל מכאן. עכשיו, שנים השיעור הזה לא היה רלוונטי.
כי היינו חיים בחברה מצומצמת, מה אתה מדבר איתי, תיקון האכילה? כל מה שאוכלים אז אנחנו, כל מה שיש לנו לחול אנחנו נאכל.
אנחנו היום חיים בחברת שפע.
חיים בחברת שפע.
ומי שלא יודע להתנהל בחברת שפע, הוא פשוט יפסיד במערכה.
הוא יפסיד, זה יטרוף אותו.
כל מקום שאתה הולך מציעים לך המון דברים מהכל, ואם אדם לא יודע להגיד, שומרם ברחם תערם.
אני עסוק כרגע בתיקון האכילה, אני עסוק בתיקון העונג, אני רוצה את העונג שלו, את העונג דרך הלבוש.
והלבוש תמיד כרוך בתוכו מרכיב של עמל.
מרכיב של עמל, כדי שיהיה, בואו נלך רגע לשובבים,
כדי שיהיה קשר נפשי עמוק בין איש לאישה, זה דורש עמל, זה דורש סבלנות, זה דורש לדבר ולשוחח ותקשורת ולעבוד על המידות ולתקן ולהבין איפה טעיתי, לפעמים לבקש סליחה,
וזה עמל, עמל, זה הלבוש, לתוך דבר כזה יוצקים את כוח המין, את כוח ההולדה, בום, זה אדיר.
ברגע שאתה מבודד את העמל, את הלבוש מהעונג,
זה סוד העצב בעולם.
זה סוד העצב.
מתי האדם שמח?
כשיש לו קו שלו.
כשהוא עמל ועבד, יש לו קו שלו, הוא שמח, הוא מאושר.
מתי האדם עצוב? כשהוא...
בסדר, לרגע אחד הוא נהנה,
אבל מה קורה אחר כך?
מהי התחושה אחרי הפעולה הזאת של ריקון, של אני לא שווה כלום, של איך...
נכון, כאילו...
זה התחושה שיש לאדם אחרי שהוא חוטא,
או אחרי שהוא מתמכר לאיזה מין תאווה שלו.
אז זה בעצם המהלך של תיקון ההצעה. עכשיו תראו איך זה קשור לפסוק.
אמרנו מה הפסוק?
וימאמר ימירנו והיה הוא ותמורתו יהיה קודש.
מי זה הוא ומי זה תמורתו?
כנראה הוא, זה ברור שהוא קדוש.
והחידוש זה שגם תמורתו קדוש.
נכון? זה החידוש.
מי זה הוא?
הוא זה
הברכה, זה התוכן הפנימי. זה ברור שהוא המטרה.
לא רק התוכן הוא חשוב, אלא גם הדרך, גם הצורה.
הוא ותמורתו יהיה קודש.
כלומר, לא רק לענייננו,
לא רק כשבאים לאכול,
לא רק חשוב שהאוכל הזה כשר.
חשוב מאוד,
שהאוכל יהיה כשר.
כשרות כזו, כשרה אחרת, בדת, עניינים, סיפורים.
הרבנות ראשית כמובן.
בסדר, מצוין, זה חשוב מאוד. זה כאילו הברכה, זה הקדושה, כאילו.
לא רק זה חשוב, גם תמורתו יהיה קודש.
גם הדרך שבה אתה אוכל ואת מה אתה אוכל,
גם זה חשוב. כלומר, לפי מה שאנחנו טוענים פה, לא יכול להיות
שתהיה תעודת כשרות
על חמצוצים.
כי זה לא כשר.
זה לא כשר.
ניילון עם נפט, עם לא יודע עם ה... זה לא כשר.
זה כי זה גורם נזק לגוף שהקדוש ברוך הוא ברא. אז איך כתוב על זה? כשר בהשגחת לא יודע מי.
טרף.
למה? כי זה עונג. אפילו לא עונג, זה פחות...
לקחת רק את הסוכרים וכימיקלים ומתוקים וזרחנים והכל בתוך כאלה נחשים, כאלה סתם זה נקרא נחשים,
נחשושים אפילו קוראים לזה ילדים עוד יותר גרוע מנחש,
זה לא כשר.
כי לא רק הוא קודש,
גם תמורתו צריך להיות קודש.
בסדר?
ילד מגיע לתלמוד תורה, תן לו תמר.
אחרי פעמיים הוא התרגל, אוהבו תמרים לאכול.
תן לו איזה משהו, מה?
תמר יקר?
לא יקר.
תן לו תמר, תן לו משהו,
תן לו משהו טעים כזה מארץ ישראל.
מספרים כל מיני אנשים בחוץ לארץ שהיה מגיע להם תפוז מארץ ישראל, הם היו אישים כל המשפחה,
וחותכים אותו, וכל אחד היה מקבל ככה איזה חתיכה קטנה לאכול תפוז מארץ ישראל.
אז זה מסביר את צירוף האותיות, כי בגלל שאנחנו עסוקים כאן בתיקון העונג, בתיקון האכילה,
אל תרוץ לי ישר להגיד לי, מה אכפת לי, זה כשר, זה מסודר. לא, גם תמורתו צריך להיות קודש,
גם הדרך.
גם הלבוש שהקדוש ברוך הוא ברא בעולם, גם הוא קדוש.
גם אליו צריך להתייחס בכבוד.
ולא לזלזל בו לגידה, אני מצליח לעקוף אותו.
טוב,
שבט
זה גם
שבט, את המותיות של שבט.
המילה שבט, בלשון הקודש,
יש לה
שתי משמעויות.
לפני שאני מגיע רגע ל...
תכף אני אחזור לזה, אבל רק... טוב,
טוב, תכף נגיע לזה בהמשך.
יש לה שתי משמעויות.
משמעות אחת של שבט זה מקל, מטה.
שבט ברזל, נכון? תרועם בשבט ברזל, ככלי יוצר תנפצם.
זה שבט, בום.
כלומר, לפעמים אנחנו זקוקים שמישהו ייתן לנו בראש.
וחסידים אומרים שהמילה שמע ישראל השם ולא כן השם אחד, הדלת היא בכתב סתם, היא כזאת עבה.
נראית כמו פטיש.
כי אומרים לי, לפעמים צריך לקחת פטיש דפוק בראש,
עד שזה ייכנס.
פעם ועוד פעם. זה האחד.
זה שבט, זה אית כאפיה.
אבל אמרנו שחודש שבט הוא חודש של,
ויש חודשים של אית קאפיה, יש חודשים שבהם אדם צריך ככה ביעור חמץ כזה.
אבל אמרנו שחודש שבט הוא כנגד יסוד התענוג,
החוש שלו הוא חוש התענוג.
ולכן המילה שבט, אתה יכול לקרוא אותה גם לא שבט מקל, אלא שבט ראובן, שמעון, לוי, יהודה.
שבט.
מה זה אומר?
זה אומר שמתוך הים הגדול הזה שנקרא עם ישראל,
אני מוצא איזו נקודת זהות.
שאני מזדהה איתה,
שאני מחובר אליה. זה השבט שלי.
השבט שלי.
זאת האות שלי בתורה.
זה החלק שלי.
זה השליחות שלי.
מה זה גורם?
זה גורם שאני מצליח לעבור
מ... זה נקרא מחב״ד לחג״ת.
כלומר, מחוכמה בן הדעת לחסד גבורה תפארת.
מי המורחין למידות הלב.
כולנו מאמינים, אני מקווה שהיושבים פה מאמינים שעם ישראל הוא עם חשוב,
והתורה היא נצחית,
ועם ישראל חוזר לארצו וזה גאולה, דברים כאלה גדולים, בסדר גמור.
אבל כל עוד אני לא מצליח לזהות את החלק שלי בסיפור הזה,
את השבט שלי,
אין לי הזדהות רגשית עם זה.
אני יודע להגיד שזה דברים חשובים, אבל אני לא מתרגש ולא שמח. אני בסדר, אני חלק מדבר גדול. רק כשאני מגלה את השבט שלי,
את החלק שלי,
את האות שלי בתורה, ואני נעשה עם זה מזוהה רגשית, אז אני מתחיל להרגיש גם,
נשמע, איזשהו תענוג בדבר.
ואדם שמרגיש עונג הוא הרבה יותר מחויב,
הרבה יותר מזוהה,
הרבה יותר קשור לדברים שהוא עושה, מאשר מי שאומר, כן, יש פה איזה עניין,
יש פה איזה דבר חשוב,
יש פה איזה משהו,
אני חלק ממנו. לא, זה לא רק איזה משהו, זה הסיפור שלי.
זה חייב לעבור איזה מיקוד,
זה חייב לעבור איזה דיוק, זה חייב לעבור איזו הפיכה לשבט. אז יוצא שהמילה שבט,
שבהתחלה הייתה אית קאפיה, בחודש שבט אנחנו יכולים,
תכף נבין למה,
לנסות, יורדת איזה אנרגיה כזאתי לעולם, איזה אור כזה מיוחד שיורד לעולם,
שיכול לעזור לנו לזהות מבין כל כך הרבה שלל המשימות שיש לעם ישראל, ושלל הכישרונות, ושלל היכולות, לזהות איפה הסיפור שלי.
וכשאדם הוא על הציר שלו,
הוא על המסלול שלו,
אז הוא מתענג.
יש לו עונג מיוחד.
למה זה קשור?
זה קשור לעובדה שבחודש הזה משה רבנו מבאר את התורה.
הואיל משה באר את התורה הזאת לאמור. מה זה לבאר?
מה יש צורך לבאר?
תורה ברורה,
כתוב בשבעים לשון.
לבאר את התורה זה בעצם אומר לתת בכל מיני גוונים כדי שכל אחד יוכל למצוא בה את האות שלו.
אתם יודעים, יש ספר שנקרא כף החיים, שמעתם עליו?
רבי יעקב חיים סופר.
כף החיים.
זה כאילו משנה ברורה של הספרדים.
כי הוא מביא המון המון דעות של פוסקים, אבל הוא מצטט אותם.
ויש ספרים שאתה קורא אותם וכיף לך.
אתה פשוט נהנה, זה מתוק, יש ספרים שקשה, כאילו, אתה לא מבין וכל זה.
קורא אותו כמו חמאה, חלק,
אומרים את זה לספרדים כיף חיים,
ככה אומרים, לא כיף חיים, כיף חיים.
זה כאילו מבסוט, למה? הוא מבאר כל דבר בכיף, בטוב.
מביא את הדעות, מביא את הפוסקים,
מביא ככה מסודר, עורך לך את זה כמו שולחן ערוך, אתה זורם איתו. הוא מבאר את השולחן ערוך,
אבל הוא יוצר עונג בלימוד, ממש כיף.
ואצל האשכנזים זה ערוך השולחן,
מי שמכיר את הספר הזה,
ארוך השולחן, הרב אפשטיין,
שהוא גם כן אותו דבר. אתה קורא אותו,
בא לך לנשק את הספר אחר כך.
לא רק בגלל, כאילו, מאהבה.
הוא מסביר לך את זה, כאילו הוא מדבר איתך בגובה העיניים, מסביר לך את הכול בצורה ברורה,
מבאר את זה, אומר לך, תקשיב ככה, פה צריך להקל, פה צריך להחמיר, תענוג. אחרי זה מישהו אמר לי,
ש...
הרב מזוז, מישהו אמר לי על הרב מזוז.
שרב מזוז גם כן סיפר שהוא קרא פעם ראשונה ערוך השולחן, למד, הוא מתפלא, הוא אומר, איזה חכם זה,
הוא מדבר כמו ספרדים, הוא אומר, זה לא מתאים.
ואז הוא בדק והוא גילה שהוא מגרשי ספרד, שהוא בנבניסטי במקור, אז הוא התיישב לקושייה.
הוא אומר, מה זה, ככה, זה לא מתאים.
בכלל זה הולך יותר קשה אצלה.
אז זה הסוד של הביאור.
הביאור עוזר לך להבין איפה אני נמצא.
אז חודש שבט זה גם כן חודש שמטפל בהקשר הזה,
ומספר לנו כמה משמעותית זה, כמה משמעותי זה הגילוי מאיזה שבט אני.
כי זה משמעותי לעונג. אדם שמתענג על משהו, של שייכות, שייכות רגשית, הוא לא רק בחב״ד מבין שזה חשוב.
הוא גם מרגיש את זה.
זה חלק ממנו.
ומכאן זה בעצם מעביר אותנו לשבט אשר.
שבט אשר,
אתם כבר יכולים לשמוע מהשם שלו,
הוא מאושר.
למה הוא מאושר?
מה הסיבה?
שתי סיבות כנראה
יש לשבט אשר.
למה הוא מאושר?
הסיבה הראשונה היא בגלל ששבט אשר
הוא נע על הרצף הכי משמעותי של לבוש
ועונג.
בסדר? אמרנו שזה סוד האושר, נכון?
סוד האושר זה אם אדם לוקח את המשהו דרך הלבושים, עמל,
טורח ומגיע אל הברכה, ואז גם אל הטהרה,
אז הוא מאושר.
אדם הכיר מישהי, נגיד הכיר מישהי,
יוצר קשר,
השקיעו בקשר,
וזה מכתבים, מתנות, עניינים, פתיחה נפשית, פתיחה רגשית, מתאימים, לא מתאימים, תיעצו פה,
מתחתנים, מגיעים לעונג, וואו, יש גוף, יש נשמה,
מעולה.
וגם אמרנו שזה בא לזה ביטוי באכילה, נכון?
כל אחד שמגיע הביתה ועומד מול המקרר,
מסתכל במה הוא אומר,
שתי דקות מלאח,
או עשר דקות עגבניה, מלפפון, בצל, סלט, שמן זית, לימון,
אני חושב עם לחם מלא, מתלבט.
שמיצל תירס עם קטשופ,
אתה יודע, קטשופ זה הכל עובר, אתה שם ברגים, מסמרים,
מורח קטשופ, הולך,
נכון? פעם הילדים אמרו לנו, אנחנו רוצים,
אשתי שאלתה מה אתם רוצים לאכול, אנחנו רוצים קטשופ עם עוף.
לא עוף עם קטשופ, הקטשופ הוא הנושא,
אם לא משלם את המטסים מתחת.
אין קטשופ, נגמר.
אז זה,
איך הגעתי לקטשופ?
זה מה אמרתי?
ממלאור. אה, ממלאור, זה יפה.
בחרת במלארח,
אני רואה שאתם בעניינים.
בחרת במלארח, בלארח, כן?
נאכל איזה, איך, איזה, איזה, עשר דקות. עמל,
השקעת,
חתכת סלט, עכשיו אתה אכלת, וואלה, היה כיף, היה מרגיש, שבחה, פשוט.
מי שנע בצורה הכי משמעותית על הציר הזה,
זה שבט אשר.
כי מה המומחיות שלו?
מה שבט אשר עוסק?
איך?
איזה?
שמן זית.
יש לו מפעלי שמן זית בתחומו,
שנאמר
מאשר שמנה לחמו ויתן מעד הנימה למלך, זה אומר יעקב. ומשה רבנו אומר, ברוך הוא בנים אשר יהי רצוי אחיו
וטובל בשמן רגלו. מה זה שמן זית? שמן, הכוונה שמן זית כמובן. מה זה שמן זית? הזית הוא מר.
אי אפשר לאכול אותו כמו שהוא מהעץ.
הוא לבוש מר.
כי השמן זית הוא עונג אדיר, יש לו.
אבל כדי להגיע לשמן זית אתה צריך קודם כל,
קודם כל הזית עצמו הוא עץ, כידוע ליודעים.
שנה נותן פירות, שנה לא נותן פירות. איפה נועם פה? נועם קשת?
השנה יש פירות או אין?
יש.
שנה שעברה לא היה, נכון?
שנה כמה שנים, הזית אומר לך, יא חביבי, סבלנות.
זה לא הולך ככה. שנה כן שנה. ואחרי שכבר יש,
בואו תתחיל למסוק.
אתה לא כותב איזה אחד.
אם אתה מתנחל אתה מוסק שקים, אבל אם אתה...
כן, לא הבנתי את הבדיחה, לא משנה.
אז זה הם עוסקים.
ואחרי שהם עוסקים צריך לקטוש אותו,
ועד שהוא מוציא את השמן, ועד ש... כל כך הרבה עבודה.
אבל אחרי שאדם גמר לעבוד את העבודה הזאת, הוא מאושר.
וואלה.
עמלתי, טרחתי, יגעתי, הנה.
אז זה בדיוק הסוד של העושר.
לא לדלג על הלבושים.
אתה יכול לשמוע משהו
כל החיים,
נגינה.
אתה יכול ללמוד לנגן.
פשוט לקחת גיטרה ולהתחיל לנסות ללמוד לנגן.
ואפילו שאתה שיר הכי AM, DMC,
שלושה אקורדים, אתה תרגיש מבסוט הרבה יותר מאשר דיסק שחפר עליך, כי זה אני, הצלחתי. בדיוק אתמול מישהו בא אליי,
אחד החברים שהתחיל ללמוד בגיטרה, ובדיוק לא היה לנו אביב נפטר, אז הוא שנה שלמה היה זה.
אז הוא בא אליי, הוא שלח לי הודעה שהוא כמו מכור, הוא לא מכור, הוא רק כזה.
אז הוא בא אליי עם האצבעות, הוא אומר לי, הרב, כי הגעתי אליי,
כבר התחילות לי קשה, כאילו,
מהאקורדים האלה.
זה לבוש, זה אושר.
וגם כן קשור כמובן,
זו סיבה אחת.
סיבה שנייה למה?
כי בשבט אשר רש״י אומר הוא נותן שמן לאחר, הוא מספק.
וזה עוד סיפור
של מה הופך אותנו למאושר.
שימו לב.
עכשיו מה שאני אומר זה בשפה פנימית אבל מיד אחרי זה גם נגיד שככה גם מחקרים סוציולוגיים היום פרסמו אפשר לראות אותם.
בחודש שבט אנחנו גם מתעסקים הרבה מאוד בנטיית אילנות.
נכון?
נטיית אילנות.
הרב קוק אומר, חשק נטיית אילנות נובע מחפץ נטיית אילנות, נובע מחשק הטבת הדורות הבאים,
וכן זה הדרך.
אילן,
יש לו ארבעה חלקים
כנגד
ארבע אותיות שם השם, י׳ק וו׳ק.
קוצו של י׳,
והי׳
זה כנגד השורשים של האילן, זה החלק הנעלם.
אתה לא רואה את זה,
זה סמוי מן העין, אבל השורשים של האילן הם בגודל של הנוף שלו.
זה כמו שעון חול בעצם, אילן.
אתה לא רואה את זה.
אבל זו חתיכת יוד חוכמה קדומה, ויש לנו שורשים עמוקים מאוד. שם זה מתחיל.
אגב, רק הערה קטנה בוטנית,
הגמרא אומרת שבחודש שבט,
לא כמו השנה, בשנים אחרות, יצאו רוב גשמי שנה,
ועולה השרף באילנות.
מבחינה בוטנית,
לכל עץ יש לו שורשי רוחב ושורשי עומק.
העץ משקיע אנרגיה להוריד שורשים עמוק למטה,
וחוץ מזה יש לו גם שורשים לרוחב,
שגם דואגים ליציבות שלו,
שלא ייפול,
וגם קולטים מים בסביבה.
כן?
עץ. פעם שאלתי עץ.
עץ? איך זה להיות עץ?
אתה ודאי מתלוטט אמר העץ.
לא, לא קראנו לדעתי אבן דו.
אז ראיתי באיזה מקום שבערך בחודש שבט, כשיוצאים רוב גשמי שנה,
העצים מפסיקים לשתות מהשורשי רוחב כי מפסיק לרדת גשם,
או לא כמו השנה, שזה שנה מעוברת, יש לנו עוד הרבה חורף לפנינו.
ומתחילים לשתות משורשי העומק.
זה יותר מאמץ לעץ, הוא צריך יותר להעלות את זה למעלה,
יותר דיפוזיה כלפי מעלה, אז כאילו המלוכה. עכשיו אין לו מים בזמין,
אז הוא מתחיל להעמיק, אז זה זמן של העמקה.
סגרו סוגריים.
זה היוד.
ההי זה כנגד הגזע.
זו התרחבות.
זו התרחבות.
זה, כן, סליחה, היוד, השורשים, זה בעצם כנגד העיבור שלנו, כי האדם את השדה, כנגד העיבור,
כנגד העיבור של האדם,
שנות ה... כנגד, הדורות הקודמים שמשפיעים עלינו. לכל אחד מאיתנו יש דורות קודמים שמשפיעים.
ההי זה הילדות.
שנים צפופות
אפשר לחבק אותם, נכון? גזע אפשר לחבק. בטח לכל אחד מכם יש איזה תמונה ליד איזה גזע גם, נכון?
בגן ילדים תמיד מצטלמים ליד איזה גזע, מחבקים איזה גזע. אה, ראובן, יש לך דבר כזה?
אין לך.
איזה ילדות, מה זה?
ניגש אליה אחר כך, נצלם אותך ליד איזה גזע.
אז זה הילדות?
כאילו משהו מאוד מאוד צפוף, מאוד נעודה, כל שנה טבעת.
גיל ההתבגרות
זה הענפים.
כל ענף כיוון אחר, וגם שיער כזה, כן?
ורוח נושבת, וכל העץ עושה רעש, והרבה רעש, הרבה צלצולים, הרבה... יום אחד רוצה לפה, אחרי זה באותה עוצמה, הכיוון ההפוך. יום אחד הוא דוס טרור, יום שנייה לה ככה דתי וככה, כאילו, גיל כזה, בלאגן.
גיל ההתבגרות, גיל הנאות.
זה כנגד הענפים, זה כנגד האות ור.
לא צריך להיבהל, אם השורשים חזקים, הם חזקים, והגזע היה טוב, הילדות טובה, לא יקרה כלום בענפים, הכל בסדר.
אבל המסקנה של העץ
זה ההיא האחרונה, וזה הפרי.
בענפים יש גם את העלים,
והעלים הופכים אור לחיים,
פוטוסינתזה.
אור זה בעצם משמעות,
מה שהוא לומד, הוא מנסה לתרגם את זה לחיים שלו.
הנער רוצה לראות איך זה מחובר אליו לחיים, הוא לא רוצה לקבל את זה רק בתור איזו אמת מוחתת.
זה ממש שהתהליך הפוטוסינתזיה האדם עושה בעצמו בגיל הנערות.
התכלית של כל העניין הזה זה שיהיה פרי.
ופרי זה דבר מאוד מיוחד.
בטח הייתם בפרדס תפוזים, כן?
בפתח תקווה עדיין יש.
עדיין יש.
איך נראה פרדס תפוזים?
עצים ירוקים
ופירות מאוד בולטים, כתומים או צהובים. כאילו העץ אומר לך, הלו,
אל תשכח אותי, פרי, תיקח, אל תשאיר אותי על העץ.
כי אם הפרי נשאר על העץ,
אז הוא בעצם, הוא נופל.
בסוף הוא נופל, והוא יורד ממדרגה. מי צומח, הוא חוזר חזרה להיות דומם, הוא נהיה
עפר באדמה, הוא נרקב.
ולעומת זאת, אם בא אדם ולוקח אותו ואוכל אותו, הוא עולה מדרגה. מי צומח, הוא נהיה
מדבר ואולי אפילו ישראל.
אז כל התכלית של העץ זה להיות נותן.
זה סוד העושר.
סוד העושר הוא להיות אדם נותן. לקחת את כל מה שקיבלת, את כל ה-YKו-K,
את כל ה-YKו,
ולהפוך את זה ל-A שלך,
שנותנת לאחרים,
ובהפוך על הפוך, זה גם מה שהכי מועיל לאדם עצמו, כי כשהעילה נותנת את הפירות שלו, אז הגרעינים שלו מתפזרים וננטעים במקום אחר, נזרעים במקום אחר, והוא צומח בעוד מקומות אחרים. כלומר, האדם גדל, העץ, גדל במקומות אחרים
דרך העובדה שהוא נהיה נותן.
עכשיו אני מציע לכולכם להיזכר בספר שאתם בטח קראתם, העת הנדיב.
מכירים את הסיפור הזה, העת הנדיב?
מה, ראובן, אתה לא מכיר? לא, אתה בסדר, הילדות שלך, אני יודע איפה הוא.
בסדר,
ספרות חרדית.
אז העץ הנדיבה, כל פעם, זה ספר מזעזע בעיניי. מה ספר? אתה יוצא ממנו גמור, עצוב.
ספר על שני אגואיסטים.
לא ברור מי יותר גרוע.
הילד שם,
יש שם ילד שכל פעם מנצל את העץ, כל פעם הוא רוצה מהעץ משהו.
או העץ, שהוא איזה מין אישה מוכה כזאת,
הוא לא יודע איך להגדיר את זה, שהוא כל הזמן צמא לתשומת לב, ויחד קח, קח פירות, קח את הענפים,
קח את הגזע,
תעשה סירה, תחזור,
ובסוף כשהמושחת הזה, הילד הזה, גם נהיה זקן, פלא שהוא הגיע לגיל זקנה, הילד הזה,
אז הוא גם בסוף יושב על הגזע של העץ, והעץ היה מאושר.
זה תמיד נקרא, והעץ היה מאושר.
אתה קורא והעץ היה מאושר, ואתה יוצא עצוב מהסיפור.
זה סיפור על שני לוקחים.
הרב מילובביץ' היה אומר, הגדרה של יהודי,
הגדרה,
מה זה עצם של יהודי? יהודי הוא נותן בעצם.
הגדרה של גוי, גוי הוא מקבל בעצם.
זהו, זו ההגדרה.
הגדרת של יהודי שהוא נותן.
הואיל משה באר את התורה הזאת.
לארג', נותן לכולם, מבאר, בכיף, בשמחה, קחו, שיהיה.
טוב עין הוא יבורך, נאמר על משה רבנו. זה סוד האושר.
אז סוד האושר זה להיות נותן.
זה להיות כמו העץ, כמו העץ שבטו בשבט,
ולהיות, לתת לאחרים. כן,
שם בסיפור ההוא, הוא שמח לתת כדי לקבל מה?
תשומת לב.
הוא כל הזמן רוצה לקבל, אתה מכיר את הסיפור הזה?
הוא אומר לו, מה אתה רוצה חמודי, אני רוצה, הילד הזה יגויס, אני עכשיו, אני רוצה פירות, קח פירות, טוב, אני רוצה עכשיו נדנדה, אין בעיה, קח, אני אפילו שתעשה נדנדה,
לא, אני עכשיו רוצה לצאת לחול,
אני צריך סירה, מת, תכרות לי את הגזע, שיהיה לך סירה.
זה אישה מוכה אצל זה, מה זה הדבר הזה?
כאילו, רק לתשומת לב.
אתה צריך לתת לו שתי סטירות לילד הזה.
תגיד לו, אתה רוצה, אני אחפש את החברים שלך.
ובסוף, כשהוא חוזר זקן ממדידת הים,
אז העץ אומר לו, מה אתה רוצה עכשיו? לא, אני רק רוצה קטע את השבט.
אז העץ הרים את הגזע הכתוב שלו, הנה זה, והעץ היה מאושר.
אתה קורא העץ היה מאושר וכולם עצובים.
אומרים שהוא כתב את זה, הסופר, באירוניה, כאילו,
כצחוק על החברה המערבית שרק עסוקה כל הזמן בלקבל אחד מן השני,
וקוראים לזה אושר,
בוא תהיה מאושר.
אז אנחנו יודעים מה זה מאושר, שבט אשר הוא המאושר,
והאות צדיק של חודש שבט היא האות של הצדיק שהוא עסוק בלתת כל הזמן ואז זה מה שגורם לאדם להיות מאושר.
ואמרנו שמזלו של חודש שבט הוא מזל גלי.
כמובן זה קשור למשה רבנו קראנו בפרשה וגם דלו דלה לנו אומרות בנות מדיין
בנות יתרו סליחה כהן מדיין לאביהם גם דלו דלה לנו משה רבנו בעצמו סוג של גלי.
מה התפקיד של וי?
להשפיע.
אם הוא ריק לבד, אז אין לו. זה כל הזמן לקחת מפה, להעביר לשם.
דולה הוא משקה, ככה אומרים. דולה הוא משקה מתורת רב. הוא לוקח מכאן ולהעביר לשם. קיבלת מהרב, תעביר הלאה.
איך הרביגון תמיד אומר? יש לך משהו טוב?
הוא אומר, למדתי בקיבוץ, יש לך משהו טוב?
הוא רוצה לספר לחבר'ה.
הוא אמר, אתה שומר את זה לעצמך?
אז הוא, יש לו משהו טוב, הרביגון, תשובה.
הוא רק מספר את זה לחבר'ה. מי זה החבר'ה?
עם ישראל, זה החבר'ה שלו. כל אחד עם החבר'ה שלו.
אז כל זה הכל בתוך הציר של חודש שבט.
כן. הדלי הוא קשור מאוד למטרת האילן. מטרת האילן שמישהו אחר ייקח.
שהפרי לא יישאר עליי. כאילו פרי שנשאר על האילן הוא פרי מבוזבז, חבל. ותראו, כל הפירות המתוקים הם כתומים.
אפרסמונים ויש להם צבע עז,
שכאילו האדם העובר לידם ישים לב ויקח אותם. אל תשאירו אותי על העץ, זה סתם בזבוז.
כתוף אותי. מישמיש, אפרסמון, אפרסקים,
תפוזים, קלמנטיות, אשכוליות, פרומלות, אני נהיה רעף,
רימונים, הכל כאילו, אדום, ברור, בוהק, תיקח את זה, אל תשאיר את זה כאן על העץ.
זה התכלית, להעביר הלאה.
זה הכל בחודש,
בחודש שבט.
אז זה העניין.
אנחנו חיים, ברוך השם, בתקופה שיש בה הרבה מאוד עונג,
אבל העונג הזה, הבעל שם טוב אומר, עונג תמידי אינו עונג.
אם אדם צורך את העונג שלו בלי הלבושים שהקדוש ברוך הוא קבע, הוא לא יהיה מאושר, הוא יהיה עצוב.
ראינו את זה בזה, הרבה הרבה הרעונך ועצבונך.
אם זה הרבה,
אז זה נהיה הרבה,
זה נהיה עצוב.
אבל אם זה ממותן,
מועט המחזיק את המרובה,
כמו בחודש שבט,
וכך הרמב״ם הרי אומר,
בין השאר גם על האכילה וגם על יצר המין,
שעליהם נאמר, תראו איזה אמרה עמוקה של חז״ל, איבר קטן יש לו לאדם,
אתם תחליטו איזה איבר זה,
בין אם זה איבר התאווה של האוכל או המין או הכסף,
מרהיבו שבע משביעו רעב.
אז מה המטרה?
המטרה של התורה לא שנהיה מצומצמים ושנהיה פרושים,
שנהיה שבעים, שיהיה לנו כיף,
שיהיה עונג.
הדרך לשם,
מרהיבו.
לוקח אותו בצורה מדויקת.
וזה הסוד של חודש שבט,
שכמו שאמרנו, בליבת ימי השובבים.
רק נסכם על מה עברנו, עברנו על החוש של החודש,
על האותיות שלו,
כן, על השבט, שבט וכולי,
על הראשי תיבות שאומרים ברכים תארם,
על הפסוק שמאיר בחודש הזה, על השבט,
הכל מתכנס לנקודה אחת שהיא מאוד קריטית בתקופה שלנו, היכולת להתמודד עם עונג בלי שהוא שוטף אותנו,
אלא אנחנו יודעים לצרוך אותו בצורה הנכונה,
לתקן את תיקון האכילה,
תיקון התרמים,
תיקון התענוג,
כדי שיהיה לנו באמת חיים טובים,
מאושרים,
מעונהגים,
חיים שבהם אדם מרגיש מזוהה, כמו עונג שבת. אומרים, עונג שבת. אדם, מה זה עונג שבת? עונג שבת זה דברים חומריים.
עונג שבת זה לא שאדם לומד תורה, עונג שבת זה אדם אוכל טוב,
יש לו בגדים נעים, יש לו תאורה בבית, זה חלק מהעונג שבת.
למה?
אתם יודעים, פעם אמר איזה גדול בישראל,
לא אגיד כרגע את שמו כמובן,
שהבנים שלו לא הלכו בדרכו.
והוא אמר,
זה בגלל שבשולחן שבת
אני הייתי אוכל מהר וחוזר ללמוד.
קידוש, עושה סעודה, וחוזר מיד ללמוד.
ולא הייתי נשאר איתה, קצת לדבר, קצת לשחק,
קצת לשיר, קצת שירי עונג, שיהיה עונג, שיהיה ככה, יאללה.
אדם מתענג על משהו,
בצורה טובה, מתוקנת, הוא נהיה מחובר אליו, הוא נהיה מזוהה איתו, הוא נהיה חלק ממנו.
הוא נהיה מאושר,
כמו שבט אשר.
שנזכה לזה לנו חודש טוב ומבורך.
בשורות טובות לכל עם ישראל, ברוכים תהיו.
