טוב, אנחנו ניבשים פה כל שבוע לשיעור בנפש הפרשה,
שזה עבודת הנפש בגבות הפרשה על פי רבותינו בגדולי החסידות.
ואתם יודעים, יש פרשות שזה יותר אינטנסיבי,
יש פרשות שזה יותר קרוב לפשוטו של מקרא.
אצלנו זה חלק מהפרשות, אחת מהפרשות שזה יותר אינטנסיבי.
כלומר,
העיסוק בחסידות, בפנימיות, העיסוק בפרשה הזאת, חורג לגמרי ממה שהיה, מה שקרה.
זה מדבר בעיקר על הבחינות
של מה שהיה. כלומר,
זה דמויות, ברור, יעקב, רחל, לאה,
יש אנשים, אבל מהר מאוד עוברים מהדמויות למה שהן מייצגות,
מה שהן מבטאות,
יותר נכון, בסדר?
ולא רק שעוברים לשם אל הטענה המרכזית,
שזה העיקר.
כלומר,
אין לה, זו פרשה מאוד רוויה במערכות יחסים מורכבות גם
בין יעקב לרחל, בין יעקב ללאה, בין יעקב ללבן, בין האחים, אחד בלשם, כבר התחיל כבר לתת איזה מתח,
יוסף, כאילו יש המון המון מערכות יחסים ואפשר ללכת לכיוון של אוקיי, יש פה באמת אחות ועוד אחות והיא לקחה לה את הזה ואפשר ללכת לשם,
אבל בחסידות בעצם מהר מאוד עוברים לדבר על בחינות,
על כל מידה, מה היא מבטאת או כל מעשה, מה הוא מבטא ומה הוא מייצג,
שבעצם זה הדבר המרכזי וסביבו הכל נע.
אז מה שאנחנו ננסה להבין היום בפרשה שלנו זה כמה דברים, בסדר? קודם כל נדבר עליהם באופן כללי.
הדבר הראשון זה למה התורה מקדישה כל כך הרבה פסוקים לעיסוק
של יעקב בצאן.
זה משהו,
מאוד מפרטים את זה, והיו כאלה, ונהיו כאלה, והפסוקים כאן גם שלפניכם
מתארים ממש ברמה, ברזולוציה.
אני עוד יכול להבין שהתורה מתארת פעמיים את אליעזר,
שלוקח את רבקה, כי אחר כך מדובר בבני אדם, מדובר בשידוך, וליצחק אז זה חשוב,
ואפשר לחזור על זה פעמיים. אבל למה זה כל כך חשוב
איך יעקב בדיוק שמר על הצאן, ואיך הוא,
חסרים דפים, טוב, פעם הבאה אני עושה יותר,
ואיך הוא עשה עם העקודים ועם הנקודים ועם התלויים,
ויקח לו יעקב מקל לבנה
לח ולוז וערמון ויפצל בהן פצלות לבנות
מחשוף הלבן אשר על המקלות, וייצג את המקלות אשר פיצל.
אתם מכירים את הפסוקים וכולי, וכל הצנית יחמו והכסבים פריד יעקב.
זה כל כך חשוב.
אפשר היה לגמור את זה כמו עם יצחק,
שהוא עשיר, וזה יהיה יצחק זאב, ויהיה לו עבודה רבה, בצאן ובקרס, ואנחנו מבינים שזה קרה, נכון?
אז זאת שאלה אחת.
ושאלה שנייה באמת זה מה פשר מערכות היחסים
בין יעקב ללאה,
איך אפשר לומר שיעקב,
לא כתוב שהוא שנא אותה, כתוב שוירא השם כי שנואה לאה.
כתוב בחורה של לאה שנואה, כן.
מה, יעקב, למה הוא לא אוהד את לאה?
מה פשר ההבדל? למה הוא נמשך
מראש לרחל, דווקא לרחל,
כן?
זה בעצם המלך כמובן.
אה, ושאלה נוספת זה כמובן, למה רחל עקרה?
למה רחל עקרה? אנחנו יודעים שהעקרות במקרא היא לא עניין של מכון פרועה. אני הולך למכון פרועה ומסדר את זה.
העקרות במקרא היא באה לספר איזה משהו,
היא באה,
יש לה איזושהי סיבה, כן?
כי היא מתוארת באמת לא בתור עקרות רפואית,
כמו אצל רבקה, ברור
שרבקה ילדה כשהיא הייתה כבר זקנה, זה ברור שזה לא קשור ל...
היה כאן איזה משהו שמנע את ההולדה,
והקב' ברוך הוא בשלב מסוים החליט לפתוח אותו.
אז מה, למה רחל עקרה? למה רחל עקרה ולאי עולה? הם הרי שתי אחיות, והרב קשר, אגב,
כדאי להכיר את הפירוש הזה,
הרב קשר מביא בתורה שלמה שהם היו תאומות זהות,
מה שמסביר את היכולת כמובן להתבלבל ביניהם.
מה, יש לנו בקהילה כמה תאומים זהים שאני לא מצליח להבדיל ביניהם. כמה שאני מנסה אני לא מצליח.
אני אומר להם, תעשו טובה, תשימו איזה סימן, אבל אי אפשר לסמוך על הסימן כי הם מחליפים את הסימנים,
אחד עם שעון, אחד בלי שעון, הם עוד ילדים קטנים,
כיוון שגדלים, ההוא נהיה ברסלב, ההוא נהיה, כל אחד,
אז עכשיו הם עוד קטנים, מלבישים אותם אותו דבר.
מדהים לראות את זה, שני האנשים אותו דבר.
קטנים כאלה, ילדים, אותו דבר. יש כמה כאלה.
אז הוא רוצה להגיד שרחל וילה היו תאומות זהות, DNA זהה,
תוקוד גנטי, ואז זה מסביר איך אפשר להתבלבל מהם, כן?
הגדולה והקטנה, הצעירה והבכירה, הכוונה כמו יעקב ועשיו. כמו שיעקב ועשיו הם תאומים,
ועשיו הוא הבכור ויעקב הוא הצעיר.
אז גם לאה ורחל, ולכן היו אומרים הגדולה לגדול והקטנה לקטן, כי הם היו,
היה תאומים ותאומים.
כאילו שתאומים זה דבר גנטי שעובד במשפחה.
אז אם
רבקה ילדה תאומים,
אז כנראה גם אשתו של לבן הייתה, כן, מהסיפור הזה.
אז זה עוד יותר מקשה, אם הם תאומות,
רחל ולאה, אז איך אחת עקרה ואחת יולדת?
למה זה ככה?
אז יש כאן דרוש נפלא מאוד,
שני דרושים נפלאים מאוד,
נראה אותם ביחד היום.
אחד של אדמו״ר הזקן והשני של בנו,
אדמו״ר האמצעי.
אחד זה בתורה אור על הפרשה והשני זה קטע קטן מתוך דרוש ארוך שנקרא מאמר והיה עטופים ללבן
של אדמו״ר האמצעי,
שמנוחתו כבוד בניירים.
אופק, אתה היכנת לי טבע? רק לא סליחה?
ממש בשכינה עצמה.
תודה רבה. ברוך אתה, אדוני. פשוט פענוק רציני.
ואדמו״ר הזקן
הוא לוקח אותנו לאיזשהו מסע של התפקיד של יעקב ושל כל מי שהולך בדרכו של יעקב.
בסדר?
אז נסכם את השאלות.
למה מאריכים בעניין של הצאן?
מה זה כל כך חשוב שיעקב עושה את הפצלות האלו, את המקלף, את המקל? באמת, למה רחלה קרה?
מה פשר מערכות היחסים המשונות בין יעקב
לבין לאה? למה הוא לא אוהב אותה? נראה שהוא כאילו מרחיק אותה וכן זה הדרך.
בואו נתחיל.
וללבן שתי בנות.
הנה לאה ורחל הן אותיות המחשבה ואותיות הדיבור,
שהן עלמא דאיטקסיה ועלמא דאיטגליה.
וזהו עניין בארצות החיים,
שתי ארצות.
שבזמן שבית המקדש קיים היו שתי הבחינות מאירים בארץ ישראל,
והעיקר היה בחינת רחל.
נתנו לנו כאן כל מיני נתונים, בואו נפרק את זה.
לכל אדם ולכל מציאות יש לה שני רבדים.
רובד אחד גלוי
ורובד אחד פנימי וסמוי.
בסדר?
אנחנו מתנהלים בכל מיני רבדים. יש את הרובד של המעשים שאנחנו עושים,
ויש את הרובד של מה שמסתתר מאחורי כל אדם שמתחתן עם אשתו, יש למה הוא בחר להתחתן איתה,
ויש מה הקדוש ברוך הוא חושב. כלומר, מאיפה הקשר שלהם יונק?
ובעצם ללבן שתי בנות, יש לו רחל ולאה. רחל מבטאת את עולם הגילוי,
ולאה את העולם הסמוי,
עולם המחשבות.
והעיקר זה בחינת רחל,
כי המחשבה מתלבשת בתוך הדיבור, והדיבור היה מתגלה.
ולפי שרחל הוא בחינת דיבור, הוא אלמא דאיטגליה,
לכך היה אז בארץ ישראל גילוי אלוקותו יתברך,
שהיו חכמים גדולים, בעלי רוח הקודש ונביאים, בזמן בית המקדש,
ובפרט בית המקדש והשראת שכינה בקודש הקודשים ואורים ותומים ועבודת הקורבנות שהיה יורד אש מלמעלה.
מה שאין כן אחר כך רובה מבית המגדל, שגלו ישראל גלתה שכינה עימהם.
השכינה שהיא מבחינת רחל היא מבחינת גלות בשבעים שרים,
ואינה מאירה כלל מערך הגלוי שהייתה מאירה בזמן הבית, שהיה דיבור מתגלה.
מה שאין כן עכשיו כתיב כי רחל לפני גוזזיה נעלמה.
כן?
אז בעצם מה שהוא אומר כאן זה שעיקר העבודה שלנו,
עיקר העבודה זה לגלות.
כלומר לקחת את האידיאלים העליונים,
הנשגבים ולהצליח להנכיח אותם במציאות באופן גלוי.
זה הטריק,
זו החוכמה,
זאת העבודה.
איך אני מצליח לגלות את הקודש,
בעלמא דאיטגליה.
וזה נקרא, זה רחל. כשיעקב רואה את רחל, מה הוא רואה?
כתוב עליה, ורחל הייתה יפת תואר ויפת מראה.
כלומר,
החיצוניות של היפה, היא מצליחה לגלות את הפנימיות בחוץ.
עיני אלה רכות.
העיניים של לאה, העיניים זה החלון לנשמה,
לעיני עליה הרכות. לאה מצטיינת בעיניים שלה. כלומר, אתה מצליח
דרך העיניים בו, יש לך חלון לפנימיות.
אז אתה רואה את הפנימיות.
לאה מבטא עולם פנימי. רחל מבטאת את היכולת לגלות את זה.
למה יעקב יותר נמשך?
מה יותר מדליק אותו? מה יותר מדליק אותו כמובן בהקשר חיובי, כן?
מה יותר, מה הוא מרגיש שזו המשימה שלו.
העולם הפנימי,
הסמוי, הכמוס,
או להצליח לפרוץ ולגלות.
מה אתם אומרים?
לפרוץ ולגלות. העולם הסמוי היה לו כבר אצל יצחק, אצל אבא שלו.
בעצם יעקב מבין שכרגע הוטלה עליו המשימה שיצחק רצה להטיל על עשו.
למה יצחק אוהב את עשו? כי יצחק ראה בעשו כוח עשייה
שמסוגל להוריד את הקודש ולהחביר אותו לתוך החיים, מה שאנחנו קוראים קודש הקודשים.
אז יצחק לא זיהה את הצדדים האחרים בעשו. איך שלא מסובב את זה, יעקב קיבל את הברכה של עשו.
אז לכן עכשיו יעקב נמשך דווקא אל האפשרות
לגלות את הקודש
בתוך המציאות.
עכשיו, אם אני אשאל אתכם, בואו נעשה רגע, נעבור רגע לעולם הצבעים.
אם הייתי מבקש מכם לצייר ציור שבו נקודות
של קודש מתגלות בתוך החומר, בתוך החיים,
איזה צבעים הייתם משתמשים?
מה?
עם החיים חום ולקודש?
כאלה, או לבן. יפה.
נמצא כאן ניצן ישובי, שהוא בחור רציני.
והוא אמר שבעצם יעקב לקח מקל לבנה לח
ולוז וערמון, שמה הצבע של המקלות האלה?
חום.
והוא פיצל בהם פצלות לבנות.
שזה בדיוק מה שאמרנו.
בסדר? כלומר, אתה רוצה לקחת את המציאות הטבעית, שהיא הצבע הדומיננטי בטבע, הוא צבע חום,
ואתה רוצה לגלות,
לחשוף את הקודש שמופיע בתוך הטבע,
את הקודש שמופיע בתוך המציאות. אתה בעצם רוצה להקים את מדינת ישראל, זה מה שאתה רוצה לעשות.
זה מה שאתה רוצה, אתה לא רוצה רק בגלות או במדרש, אתה רוצה לגלות איך בכלכלה,
בצבא, בחקלאות, מופיע הקודש.
מופיע הקודש, מופיע, הקב' מתגלה, הוא לא מתגלה רק בתורה,
לא מתגלה רק באוהל,
איש תם יושב אוהלים, הוא מתגלה גם במציאות.
אתה מנסה לחשוף
את הדבר הזה.
בזוהר כתוב,
אתם יודעים שהאבות קיימו,
קיימו את כל המצוות.
אבל אין הכוונה שהם קיימו את המצוות כפשוטן,
אלא הם קיימו את בחינת המצוות הזאת.
איזה מצווה קיים יעקב כשהוא פיצל את המקלות,
לדעתכם.
איך?
לא, בהסך זה הוא אומר במפורש.
אני אומר עוד פעם, אבל עוד קיימו את כל המצוות כולן.
אין הכוונה שהם קיימו את המצוות, הם לא יכלו הרי לקיים מצוות אכילת מצה, כי עוד לא היה יציאת מצרים וכו', אלא הם
הם הגיעו לרעיון, לבחינת המצווה הזאת.
אז מה הם עושים? מה?
איך?
לא שומע.
לא, לא, לא, אני מתכוון כשהוא מפצל את המקלות, איזה מצווה הוא מקיים?
הזוהר אומר שהוא קיים איזושהי מצווה בפיצול המקלות.
שידוש השם, כן, יכול להיות.
ציצית מתקרב, מתחמם.
אתה אומר ציצית, זה ברור שזה תחלת, אין צורך לפרט, זה כמו שתגיד, ים.
ברור שזה עם מים, כן, שעטנז, למה אתם אומרים שעטנז?
איזה מצווה אתם מכירים שלוקחים משהו מאוד מאוד חומרי וחוס... מה? איך?
תפילין.
אז זוהר אומר שפה יעקב הניח תפילין.
כן?
זה ההנחה תפילין של יעקב,
שהוא מפצל את המקלות החומים, חום כאב גם יכול להיות שחור,
ומגלה את הלבן בתוך השחור.
שבעצם מה זה תפילין?
זה קלף בתוך אור.
האור הזה זה היה אור של בהמה גסה,
בהמה הכי גסה שיש, כן? לוקחים אור מבהמה גסה, מפרה, שזה הכי הכי בהמי שיש.
זאת אומרת, אתה יודע, הפרה הזאת, האור הזה,
אם תעבד אותו, אם תעבוד עבודך שבע שנים, לא מעט,
תוכל לגלות את הקדושה מהירה מתוכו.
שזה ממש עבודה של להקים מדינה.
להקים מדינה. איך אנחנו מבינים שמערכות,
שהקודש מתגלה לא רק בתוך הקודש המובהק,
אלא גם בתוך מערכות החול, בסדר? ולזה יעקב נמשך.
והעבודה היא בדרך ברורים וכולי, כמו שכתוב, מכל מקום נשאר מעיר בארץ ישראל מבחינת להבי, עם מדרגה יותר גבוהה מבחינת רחל,
וכמשל המחשבה שהיא רוחנית ונעלית מהדיבור.
אני מדלג על הסוגריים, אך לפי שהוא אלמדית קרסיא והיעלם,
לכך אין הגילוי אלוקות עכשיו בארץ ישראל מערך הגילוי שהיה בזמן שבית המקדש היה קיים.
יפה.
אז עכשיו הוא הניח פה כמה יסודות, בואו נראה איך הוא מתקדם.
ולהבין מה שכתוב, כי היא שנואה לאה.
הרי יעקב השיג ודאי באלמדית קסיא, למה אתה שונא את לאה?
מה, וכי אנחנו מעלים על דעתנו שיעקב לא הכיר את אלמדית קסיא,
את העולם הפנימי,
את העולם הרוחני העמוק? ודאי שהוא הכיר.
אך העניין כי יעקב נקרא בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה.
יעקב הוא מדת האמצע
והוא בריח תיכון שחוצה מקצה מלמעלה עד למטה, כמו עמוד שדרה.
כשיעקב יוצא לדרך,
הוא חולם חלום, דיברנו על זה בחבורה. מה החלום שהוא חולם?
סולם.
חולם סולם. עכשיו,
יש הרבה פירושים על הסולם, אבל הפשט הפשוט של סולם, מה הפשט? מה החלום? מה בא המראה הזה להראות לו?
חיבור בין שמיים לארץ.
זה הסיפור.
עולים המלאכים, זה מה, שרו של עשו, שרו של זה עולה. הפשט של החלום הזה, אומרים לו, תקשיב,
יש סולם, מוצב ארצה, ראשו מגיע השמיימה, עולים ויורדים בו. אתה צריך לעלות ולרדת ולחבר שמיים וארץ.
ולכן אומרים בצורת רמז שסולם זה גימטרייה קול,
וסולם זה גם גימטרייה ממון.
כלומר, דרך הדיבורים שאתה תדבר, התקשורת,
דרך ההתייחסות אתה תוכל לגלות את האלוקות שנמצאת בכלכלה,
בממון.
אז הוא אומר, להבין,
מה שכתוב כשנואה להר, הרי יעקב השיג ודאי באלמדית קסיא,
אך העניין כי יעקב נקרא בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה. פירוש
שהוא הממשיך אור אין סוף ברוך הוא,
מן הקצה העליונה,
היינו הקו הבוקע וכו', מבחינת כתר למטה.
ולכך נאמר בו תוספת ו' ואלוקי יעקב.
כן, נכון, כתוב
אלוקי אברהם, אלוקי יצחק, ואלוקי... מה זה ו?
זה אלוהים אחר? צריך להגיד אלוהי אברהם, אלוהי יצחק, אלוהי יעקב.
הוא האלוהים של שלושתם.
מה זה ואלוקי יעקב?
ו' זה אות שמבטאת המשכה.
אות שמבטאת משהו שיורד מלמעלה ונמשך למטה.
ויעקב.
יעקב הוא
העניין שלו זה הוו,
להמשיך את האור הגדול עד למטה, להיות צינור.
וכן והנורא שמייחד ומחבר חסד וגבורה על ידי המשכת האורות העין והעין על ידי בחירת ביטול.
וכל ההמשכות שלו הוא עד הקצה התחתונה.
יעקב משתוקק
להוריד את האור האלוקי עד למטה.
עד לארציות, עד למשפחתיות, לכל הדברים, עד למטה.
איזה משימה זאת, היא קשה או קלה?
משימה קשה ביותר.
זו משימה,
לא נגיד בלתי אפשרית, כי התורה מצווה, אבל זו משימה לא פשוטה.
לצאת מהגטו, לצאת מהחממה ולצאת ולגלות את הקודש
במערכות החיים.
הוא אומר גם, תראו, יעקב,
אתה שומע בתוך השם שלו את
המילה,
בעצם צריך לקרוא את יעקב ככה.
את השם יעקב אפשר לקרוא בוקע י'.
כלומר, יש יוד,
יוד זה יוד חוכמה, הוא יגיד את זה בהמשך, בחינת חוכמה, ויעקב בוקה על הדרך,
מפלס לדרך,
מבקיע
את הדרך לגילוי האות יוד במציאות.
זה מה שיעקב נמשך אליו.
וכל ההמשכות שלו הם עד הקצה התחתונה,
דהיינו מבחינת מלכות, אלמא דאיתגליה.
וזהו, ויהיו יעקב גם את רחל מלאה,
שכל שקוטו הוא להיות גילוי אור אינסוף ברחו למטה באלמא דאיתגליה,
שעל ידי זה יוכלו הכל לקבל.
אם זה גלוי,
אז כולם יכולים לראות את זה, ליהנות מזה, להתברך מזה. אם זה סמוי, אז זה רק לצדיקים.
זה רק לאנשים כאלה פנימיים, הם יוכלו להיכנס פנימה אל הקודש וללמוד.
אבל אם הקודש מנהל את החיים, את המציאות כולה,
אז זו מדרגה ששייכת לכולם.
מה שאין כן בבחינת אלמא דאיט קאסיא. ולכן כתיב האישק יעקב לרחל
על דרך שנקוד על וישקהו,
דהיינו שבבחינת חוכמה בן הדעת שהוא זיווג נשיקים בהידבקות רוחה ברוחה
על דרך למשל הנשיקים שבאים מפנימיות
וגם בחינה זו המשיך ברחל.
כתוב וישק יעקב לרחל.
לא כתוב וישק יעקב את רחל, אלא וישק יעקב לרחל.
בסדר?
אז זה כאילו ממש לוקח אותנו שיעקב נושק לבחינת רחל.
כלומר, כי הרי זה,
איך שהוא רואה אותו הוא נותן לנשיקה,
הוא לא מדבר איתו עוד אפילו, נכון?
ויהי כאשר ראה יעקב את רחל,
ויקום
ויגול את האבן מעל פי הבאר ויישק יעקב לרחל.
ויאמר לה יעקב כי אחי ההוא וכי בן ההוא ואז כתוב שהוא בוכה ואז הוא כבר מנשק אותו לפני שהוא בכלל לא אומר לה מי הוא.
מה?
שזה מעלה כמובן סימן שאלה מדוע הוא עושה זאת ואז האדמור הזקן אומר שהוא עושה זאת כי הוא בעצם הוא מזהה ברחל את מה שהוא מחפש איתה אני יוכל להקים בית
שהקודש איתו חודר למציאות
והוא נושק לרחל. מה זה נשיקה?
מה זה נשיקה בעצם?
נשיקה זה היכולת שלנו להעביר רוח,
כמו הנשמה, להעביר רוח מאחד לשני.
ולכן היא ביטוי של אהבה. למה נשיקה היא ביטוי של אהבה? כי אני בעצם אומר,
כי הנשיקה פה אל פה, אני אשתקן עם נשיקות פיהו,
שאומרים, אני רוצה את הרוח שלך.
אני רוצה את הפנימיות שבך, אני רוצה בי.
אז תעביר לי את הרוח דרך הנשיקה.
אז יעקב נושק לרחל ומעביר לה את הרוח הגדולה שנושאת אותו.
אני הולך לבקוע את המציאות ולגלות בה את היוד.
אתם איתי?
כן. מעניין?
כן.
אתם אומרים את זה כי אתם לא נעים לכם או שבאמת?
אין לכם ברירה, אתם פה, זהו, אתם שבויים.
למה יעקב רחק? כתוב ירחל את היפת תואר ויפת מראה.
כשאתה רואה מישהו יפה,
מישהו יפה, זה אומר שהצד הפנימי שלו מתגלה גם בצד החיצוני.
הוא בעצמו כזה.
ולכן זה דבר מאוד תמור, למרות שאנחנו מאוד מאוד מחנכים לידי פנימיות. התורה כל הזמן מציינת לנו על מישהו שהוא יפה תואר ויפה מראה, זה לא בדיוק יפה,
אלא יפה תואר ויפה מראה, הכוונה שהפנימיות מתגלה בו.
אז התורה מתגלה בו, מה?
דוד ויוסף,
מה לא דרך אגב?
גם הוא היה יפה.
היה לו כוח הנגש שהתגלה, הוא קלקל אותו, אבל היה לו יופי.
לא סתם כל המשרד הלך אחריו.
הוא היה לו, היה לו עוצמה.
אז דוד מתואר ככה, אביגיל מתואר ככה, אנשים גדולים, אתה מתאר אותם שהם היו,
אז כשיעקב רואה את רחל, עוד לפני שהוא אפילו יודע מי,
את זאת אני רוצה.
כן, נכון, נכון.
לא אומר, איתה, אם אני אתחתן איתה, היא מתאימה למגמה שלי ביחד,
נעשה את זה במציאות.
בסדר?
הוא מוצא בה מי שהיא מתאימה לו.
וזה שכתוב, ועודך שבע שנים ברחל בתך הקטנה.
תראו לאן הוא לוקח את זה.
כי לבן הוא בחינת לובן העליון, מקור החסדים,
שכולו רחמים פשוטים.
דלית שמאלה בעייתית כרק שלמטה נשפל בלבן גשמי.
ומכל מקום כתיב כולו הפך לבן טהור,
אפילו הנגע.
והלבן כתיב השכם לבן בבוקר,
שבכל יום יתגבר ונמשך אור חסד העליון.
וינשק לבניו ולבנותיו, שנמשך בכל הפרצופים של האצילות זכרים ונקבות.
ואחר כך ולבן שב למקומו למעלה-מעלה, ויעקב הלך לדרכו להמשיך בחינת לובן העליון הנל למטה-למטה,
ברחל בתו הקטנה, בחינת דיבור.
זה מושגים, אבל זה נפלא לדעתי.
עוד פעם, גם לבן יהיה מושג.
מה?
לבן זה הכי יפה, נכון?
לבן זה לובן העליון.
כלומר, זה הרעיונות, האידיאלים, השלמות האלוקית.
אומר האדמו״ר הזקן,
כל יום יש איזו הצצה כזאת של הלובן העליון,
אבל כדי להוריד אותו,
אומר יעקב, אני מוכן לעבוד שבע שנים ברחל בתך הקטנה כדי להוריד את כל עולם הרעיונות למציאות.
או בשפה שלנו,
כדי שרעיון יקרום עור וגידים ויהפוך למשהו ממשי במציאות, זה דורש המון המון עבודה.
המון עבודה. למישהו יש רעיון?
בוא נקים, אני לא יודע מה, זה מקום, זה מה, יופי, כל הכבוד.
איך זה קורה?
איך מחוללים את זה במציאות? איך משנים את המציאות?
איך מתקנים אותה,
איך בונים את הכלים, איך בונים את ה... זה המון זמן,
זו עבודה רצינית מאוד.
אז יעקב מוכן, בא ואומר, באתי לעבוד, אני באתי לעבוד שבע שנים
כדי להצליח להוריד את הלובן העליון עד המציאות דרך רחל.
עוד דוגמה לזה, כן?
וזה אולי ה...
אני אתן אולי דוגמה לזה.
מאוד נוח לתת דוגמאות מהציונות,
כי זה בעצם מה שיעקב עושה.
הרצל היה חוזה המדינה,
כן?
היה לו חלום.
הוא גם ניסה לממש את החלום הזה,
ולא ניכנס כאן לציונים, אבל לא בהצלחה מרובה.
כלומר,
כל מה שהיה קשור לטקסיות ופובליציסטיקה וזה, הוא היה מצוין, ועשה קונגרסים וכל זה,
כל מה שקשור לפרקטיקה,
הוא לא הצליח.
לא הלך.
לא הלך.
יש חלום להקים מדינה ליהודים.
מי מוריד את החלום הזה למציאות? מי מקים?
הסתדרות, גופי עבודה, גופי פעולה, גופי... צריך אנשים כאלה.
היחס בין החלום לבין המימוש שלו הוא הרבה יותר מאחד לשבע.
הוא אחד לחמישים, כלומר החלום התחיל ב-1897 והתממש ב-1948.
אז יעקב הוא יותר מקביל מבחינתנו לציונות המעשית.
כן?
ויצמן ממשיך את החלום, ממשיך את הדיונים, ופה בארץ בן גוריון אומר, אנחנו נקים מדינה פשוט.
נבנה מוסדות, נבנה שיטות, נבנה תה תה תה תה.
כנ״ל, אפשר גם להביא דוגמה מהקודש,
הרב קוק זה שטף אדיר של רעיונות ושיטות וכו', אבל מי הופך את זה לשיטה סדורה?
בונה עם זה שיטה, מקים ישיבה, מעמיד תלמידים, עושה איזשהו סדר?
הרב צבי יהודה.
זה כאילו מבחינת יעקב.
הופך את זה למשהו גלוי. עד אז מי הכיר את הרב?
שהכרוב הכיר, שהיה אדם גדול. הרב צבי יהודה הופך את זה למשהו גלוי, למשהו סדור, שיטתי.
ממילא הוא גם משהו שבונה את המציאות.
בסדר?
החיבור הזה הוא מורכב ולכן רחל עקרה ולאה יולדת.
אין בעיה ללאה ללדת.
אין לנו שום בעיה לקבל רגשי קודש והתלהבות וכולי כשאנחנו נמצאים בתוך איזו מציאות שהיא עליונה וסטרילית.
הבעיה היא להוליד כשאתה נמצא בתוך מציאות מורכבת.
שמה הבעיה.
ולכן הייתה רחל עקרה.
כי ההולדה מבחינת הדיבור
הוא להיות הגילוי בבריאה יצירה ועשייה בעולמות האלו
ואי אפשר להיות הולדה וגילוי בבריאה יצירה עשייה שהרי נבראים הם נפרדים ואי אפשר להתגלות בהם מבחינת לאובן העליון.
אתה רוצה לגלות את הלאובן העליון, את האידאל האלוקי לגלות במציאות וזה לא תמיד הולך.
לא תמיד משתפים פעולה.
רחל עקרה.
לאה יולדת.
אין שום בעיה לילדת.
תראו, בפרשה שלנו מוזכרים גם עקודים, נקודים וברודים.
זה גם מושג בקבלה, כדאי להכיר אותו.
עולמות.
יש עולם העקודים.
בעולם העקודים, האורות
מחוברים לכלים, עקודים לכלים.
וזה כל כך טוב,
שזה לא מפריע לאף אחד.
אתם מבינים? לדוגמה,
לכו לגן ילדים,
ותראו שם את הילדים אחרי ברכת המזון, מברכים,
משהו, ברוך אתה, אלוהו, ככה, ומתפללים.
מה זה?
זה עולם העקודים. הם ילדים, מה שאומרים להם הם עושים?
הם מתנדדים, מתפללים, זה כאילו כולם עושים, זה כל כך נחמד
אבל ברור לכם שאי אפשר להסיק מזה כלום על מה הם יהיו כשהם יהיו נערים, האם כשהוא יהיה נער הוא יברך ככה ויתפלל ככה, אי אפשר לדעת, כי זה איזה פוצ'י מוצ'י כזה,
הוא עושה כל מה שאומרים לו,
נכון?
זה עקוד, זה טוב מדי.
בעולם הנקודים, כשמתחילה להיות נקודה, כשהוא מתחיל להיבדל, שם יש,
מופיעה שבירת הכלים, שם מתחילה ההתמודדות עד שזה עובר לברודים,
שיש איזשהו שטח, ואדם כאילו מתייצב על עצמו.
אז יעקב מנסה להעביר אותנו מעולם הנקודים שהוא עולם לבן.
בואו נאמר ככה, יש לבן,
שזה לגמרי לבן, יש נקודים, סליחה, יש עקודים,
שהלבן הוא עקוד בתוך הכלים, הוא לגמרי בא לדי ביטוי כמו הילדות,
ויעקב מנסה להעביר אותנו למציאות.
וכשבאים לעבור למציאות,
אז מה קורה?
משברים.
משבר גיל הנעורים,
משבר ההתבגרות של הציונות.
זה לא מוליד בקלות.
זה לא מוליד, אבל כשזה יוליד,
זה לא יהיה
שום דבר פחות מיוסף.
כשזה יוליד כבר, כשיעקב יצליח ללדת מרחל,
ייוולד הילד הזה שיודע לחבר, זה הכישרון המיוחד שלו, הוא יהיה הסולם בעצמו.
הוא יחבר שמיים וארץ. הוא יהיה איש כלכלה אדיר ושם שמיים שגור על פיו כל הזמן.
הוא יהיה זה שיגיד את אשר האלוהים עושה יגיד לפרעה.
וכן על זה הדרך.
אבל לאה,
שהיא מחשבה ילדה שישה בנים, שהן הספירות שבאצילות עצמו,
ששם היה שורש השבטים ולכן נקראים שבטייה,
יהודה הפעמותיה מבחינת ביטול והודאה,
הרי הוא נמשך ומסתף מהמחשבה דווקא.
לחשוב מחשבות טובות כולנו יודעים.
איך לממש את המחשבות האלה זה הבעיה. אז כאילו לאיזה המחשבות הטובות, הן רצות, אין שום בעיה.
עוד מחשבה ועוד מחשבה.
וכן ראובן ושמעון, ראייה ושמיעה, הוא גם כן למעלה מבחינת הדיבור אלא מן המחשבה הם נמשכים וגם לוי שהוא מבחינת התקשרות כמו שכתוב הפעם מלווה נמשך ונולד מן המחשבה כנראה בחוש למישהו בעל מחשבה שאינו מרגיש כלל בעסקים החופשים לפניו מחמת גודל ההתקשרות שיש לו במחשבה המחשבה היא יחסית
מהירה
כשאדם יוצא מירושלים מתל אביב במחשבה הוא כבר בתל אביב הוא כבר שם
הראש שלו כבר שם לכן הדרך מפריעה לו אגב זה דבר לא טוב
אדם יוצא מירושלים מתל אביב, איך שהוא נכנס לאוטו, המחשבה שלו כבר בתל אביב.
חביבי, יש לך דרך לעבור,
יש רמזורים, יש תנועה, תשים לב לאן אתה הולך. לא, אני כבר שם.
המחשבה מהירה, אין לה שום בעיה.
אבל המעשה
הוא מורכב.
וכן גם ברבא דמיימשלה מתל אביב. ולכן יצא ממנו מלוי משה שהיה כבד פה וכבד לשון,
דהיינו שלגודל התקשרותו
בבחינת ביטול ואנחנו מה לא היה יכול להיות משפיע
שמבחינת הדיבור. משה, שהוא
נולד מלוי, באמת הוא כבד פה, הוא לא יכול להשפיע על אחרים,
הוא בתוך עצמו.
בעיקר ההפרש בין התקשרות ללוי שהוא מבחינת ביטול לבנות היד ליהודה, שגם כן מבחינת ביטול, כי יהודה הוא מבחינת ביטול בגילוי,
כעניין מודיעים שקורה במשתחווה, ולכן יצאו ממלכי בית דוד,
שביטולם הוא מבחינת הביטול שבהתגלות וחיצוניות.
טוב,
ואחר כך, ותעמוד מלדת.
מי? על מי זה נאמר?
עלאה,
שלא היה יכול להיות בחינת גילוי עוד.
כלומר, הגילוי של לאה הוא מוגבל.
המחשבות, בסדר.
בשלב מסוים
זה עומד, לא מצליח לפרוץ.
בסוגריים, הוא מקביל בין לאה לבין דור המדבר.
זה בדיוק הבעיה. דור המדבר רוצים להישאר במדבר, למה? כי שמה זה לא בן העליון.
מקום של מחשבות.
אפשר ללמוד תורה. אין מעשים.
אין מציאות. לא צריך להחדיר את הקודש לתוך המציאות, לתוך חקלאות, לתוך צבא,
לתוך בניין, לא צריך, אנחנו כאן יושבים ולומדים תורה,
כוילל, מאונט הר סיני,
מקבלים מען מהקדוש ברוך הוא,
הרב הכי מוצלח זה משה רבנו בלי ספק,
הכל טוב,
לא רוצים להיכנס לארץ ישראל. הוא אומר, זה מבחינת לאה.
לאות ועייפות,
חוסר יכולת כאילו להחדיר את הקודש בפנים.
כן, הוא אומר, טעות גדול וכולי.
ועל פי זה אני מדלג למודגש
יובן עוד ויהאב יעקב את רחל דווקא,
שהיא בחינת דיבור ומעשה. למה?
כי שנואה לאה, ההפך מכוונת דור המדבר.
שנואה לאה, כלומר,
המחשבה הזאת
שהקודש
יישאר רק למעלה,
רק מכוסה, היא מחשבה שנואה.
תפקיד הקודש, תפקיד הבריאה זה לגלות את האור האלוקי בתוך המציאות.
אם אתה הולך עם המחשבה הזאת, אז בואו לא נתחתן,
נישאר פרושים, נישאר נזירים, וכן על זה הדרך.
ואומנם צריך בהיאור מה שכתוב לאה הפעם מלווה,
אישי אליי דווקא, דוודאי לא עלה על דעתה לאפוק מבחינת דיבור ומעשה. מה היא אומרת הפעם מלווה אישי אליי?
מה היא רוצה להוציא את יעקב מבחינת המעשה?
אלא העניין כי באמת צריך להיות שתי הבחינות.
מחשבה ודיבור ומעשה,
דעה בעל עושה, צריך גם את לאה, ברור.
ואין מה שכתבתי במקום אחר בעניין לוויתן ושור הבר,
שהוא גם כן עניין שתי הבחינות הנאלה. לוויתן, לשון התקשרות,
בחינת ביטול דנון דיאמה. לוויתן הוא, לא רואים אותו, הוא נעלם.
כמו הפעם ילווה ישי עלי. ושור הבר זה הגילוי, זה יעקב.
ולאר עצתה שהעיקר יהיה על ידי בחינה זו
של לוויתן,
של כיסוי, על דרך שאמרו חסידים הראשונים,
שהיו שוהים תת שעות בכל יום בתפילה,
כעניין ביטול והתקשרות,
ותורתן הייתה נעשית, אלא מתוך שחסידים הם,
הייתה תורתם מתברכת, הרי שרוב עסקם היה על דרך זה לארץ, רצתה שאנשים יהיו בביטול על הקודש,
הם ילמדו כל היום תורה והתפללו,
ואיך הם יתפרנסו, הקדוש ברוך הוא ישלח להם ברכה במעשי ידיהם, תורתם ועסקיהם יתברך.
אמנם יעקב ידע שזה אי אפשר רק לבני עלייה שהם מועטים,
אבל כל ישראל,
עיקר רוב העסק הוא על ידי דיבור ומעשה,
לדבר ולהוריד את הקודש דרך מעשים
אלא מציאות.
דרך צדקה, דרך מעשרות, דרך עבודה ביושר, נאמנות,
דרך זריזות, גם דרך הצלחה כלכלית,
כשאדם חווה את ברכת השם.
כשאדם מצליח כלכלית,
הוא מרגיש שהקדוש ברוך הוא בירך אותו,
שהוא היה אדם ישר והגון, והקדוש ברוך הוא בירך אותו.
זה אומר יעקב העיקר.
אנשים שהם לומדים כל היום תורה והכסף זורם להם, זה עלייה והם מועטים.
ולכן היה באוהל רחל עיקר קביעותו,
שהוא בחינת דיבור ומעשה.
ומכל מקום צריך להיות גם כן מחשבה שמזה נמשך ראייה ושמיעה וכו' וכו'.
צריך ודאי גם את לאה, אבל רחלי היא העיקרית.
דווקא בגלל שרחלי היא העיקרית ודווקא בגלל המשימה שלה קשה לה להוליד.
דווקא בגלל שיש לנו הרבה מאוד אידיאלים שאנחנו באים לממש אותם בעולם המעשה, זה הולך יותר קשה.
אבל זה הסוד של יעקב.
וכאן במאמר ויהיה עטופים ללבן הוא אומר דבר נפלא מאוד.
יש כאן פסוק, נכון? והיה,
והכספים וכו',
והיה עטופים ללבן והקשורים ליעקב.
תכף נקרא את המשפטים שלו, אבל אני אגיד אותם לפני כן בעל פה, כי זה נפלא בעיניי.
מה זה עטופים?
יש פסוק בתהילים, בספר יונה,
בהתעטף עלי נפשי את אדוני זכרתי. מה זה להיות התעטפות?
התכנסות.
אדם בתוך עצמו הוא גר, בתוך עצמו הוא גר.
מה זה קשורים?
תקשורת.
תקשורת.
הצדיק, בואו נראה.
לבן, כן, על אובן העליון,
הוא בתוך עצמו.
הוא לא צריך אף אחד. הוא בתוך עצמו, עולמו הפנימי, הוא מסוגל להיות גם לבד המון המון שנים, הוא לא צריך אף אחד, נכון?
העטופים באמת ללבן,
הקשורים ליעקב,
התקשורת,
הרצון להיקשר,
הרצון לבוא במגע עם בני אדם. איזה סיפור נפלא, בפנחס מקוריץ,
שהייתה לו חביבות מיוחדת.
היה לו נשיאת חן.
והרבה אנשים היו באים לבקש ממנו ברכות וכל זה,
והפריעו לו מלימודו.
אתה יודע, הוא רוצה ללמוד תורה, וכל הדברים עובדים בדלת, רבי, אני צריך ברכה.
עמד והתפלל הקדוש ברוך הוא שייקח לו את המציאת חן.
והקדוש ברוך הוא שמע ותפיל אותו.
ובאמת, הפסיקו לבוא אליו,
הפסיקו להטריד אותו, היה מאבסורד, חבל על הזמן.
עכשיו למד, היה עסוקה בעולם הרוחני שלו.
הגיע הסוכות,
בדרך כלל היו באים לעזור לו עם הסוכה,
הוא רב גדול וזקן וזה, אף אחד לא בא.
טוב, לא הייתה לו ברבנה, סוכה לבד.
הגיע לבית הכנסת, המנהג שם היה שבבית הכנסת
היו מגיעים לבית הכנסת גם העניים,
שלא היה להם אחד לאכול וכל זה, וכל אחד היה לוקח אליו הביתה עניים.
כמובן הסוכה שלו הייתה כל שנה מלאה בעניים,
ובאותה שנה אף אחד לא רצה לבוא,
כי אין לו נסיעת חן.
ואז הוא הגיע לסוכה לבד,
והסיפור אומר שהוא ראה על פתח הסוכה איזו דמות ככה נפלאה.
הוא הבין שזה אברהם אבינו, אז הוא אומר לו,
למה אתה לא נכנס?
הוא אומר, אין דרכי להיכנס במקום שאין בו אורחים.
אז הוא הבין
שהוא לא יכול
בלי הקשורים.
אתה רוצה להיות עטופים ללבן,
אתה צריך להיות
קשורים ליעקב.
ביקש שיחזירו לו את המציאתכם.
אומר אדמו״ר האמצעי כאן,
ויהיו עטופים ללבן והקשורים ליעקב.
הנה יש שתי מיני נשמות.
אחת נקראת עטופים והשנייה נקראת קשורים.
כידוע שהשמות נקראות צאן, כמו צאן מראיתי.
אז בצאן יש כל מיני סוגי... ויש גם כל מיני ילדים. אגב, אפשר להגיד שגם עטופים זה ממש מזכיר גם את המילה אוטיזם,
כן, האוטיסטיות בקצה זה בעצם תופעה, תסמונת, שבו האדם הוא בתוך עצמו.
הוא בתוך עצמו גר, הוא לא מצליח לתקשר עם הזולת
ברמות כאלה ואחרות.
כמו כן, יש שתי מדרגות עטופים וקשורים במלאכים עליונים,
וההפרש בין עטופים לקשורים בנשמות יש בזה שתי דברים. האחד,
שמן הנשמות הנקראות קשורים יוכל להיות תולדה.
כשאני יוצר איתך קשר,
כשאנחנו מדברים,
כשאנחנו מתקשרים אחד לשני,
אפשר להוליד עוד דברים.
מהעטופים אין תולדה.
מהעטופים זה כאילו אדם בתוך עצמו.
כשהוא בחינת השפעה והריבוי לחוץ ממש.
ובנשמות
שנקראים עטופים לא יימצא בהם השפעה וריבוי לבד מה שהוא בעצמו.
וזהו, בעטיף הצאן לא ישים וכו'.
וכולי. והשנייה, שהקשורים לא יקבלו לכמה חיצונים,
והעטופים יסתפי ניקה לקליפת נוגה, זה כבר, אני מסביר בהזדמנות אחרת, כן.
הקשורים זה יעקב.
יעקב מחפש קשר. כשהוא מגיע לחרן,
ויאמר להם, חי מאין אתם?
הידעתם את לבן? הם עונים לו כזה עצבונים. איפה? איפה אתם? מחרן.
הידעתם את לבן? אדנו. כאילו, הוא כזה, מה זה אמפתי?
מה, יוצר קשר? החי הוא קורא להם.
הוא שואל אותם למה באתם באמצע היום, עוד היום גדול, מה אתה, כאילו,
מה זה בעיה שלך, מה אתה מתערב פה על זה?
הוא מחפש קשר,
הוא מחפש ליצור קשר, מחפש את האינטראקציה עם האנשים, מחפש להשפיע עליהם.
הרצון להשפיע,
הרצון לחולל שינוי במציאות,
הרצון להוריד את הקודש ולהפגיש אותו בתוך המציאות ממש,
זאת מבחינת יעקב, לכן הוא נמשך דווקא לרחל,
ולכן הוא מפצל את המקל, כי יעקב עסוק בלפצל לבן בתוך החום של המציאות.
המציאות נראית אטומה, עטופה, סגורה. אה, תראו, יש פה לבן, הנה קודש,
הנה מגמה אלוקית, הנה רצון השם יתברך,
הנה עוד מצווה. הוא מפצל במקלות,
הוא נקשר לרחל, זה הולך עם קשיים,
קשה לה להוליד, אבל זה הסוד,
זה הסיפור,
זה התפקיד של יעקב, זה בעצם התפקיד שהוא לקח מעשיו והמשיך אותו הלאה,
לקחת את כל היוד העליונה של הקדוש ברוך הוא ולבקוע איתה דרך כל העולמות, אצילות בריאה, יצירה, להגיע איתה לעולם העשייה ולבנות מציאות שהיא חדורה באור אלוקי, כאן, למטה,
בארץ, בקרקע.
למציאות הזאת קוראים כמובן מדינת ישראל,
מה שהיה עד עכשיו וגם בעזרת השם,
מה שאנחנו צפויים לו.
אמן ואמן.
חזקו ואמצו.
ברוכים תהיו, נעמתם לי מאוד.
