שלום, אנחנו שוב בהלכה יומית, כמדי יום ביומו,
סימן שצדיח,
הלכות תחומין, דיברנו עד עכשיו איך
אנחנו מודדים
במקומות שיכולים להתחבר אחד עם השני, את האלפיים הבאים מחוץ
ליישוב עיר אחת,
כפרים סמוכים,
בית בודד.
נלמד היום את סוף הסימן,
סעיפים ט'-י' וי'-א',
אומר לנו שולחן ערוך,
עיר שיושבת על שפת הנחל,
שרוב העיתים הוא יבש ומשתמשים בו,
שאינו מלא אלא בשעת הגשם,
נחל אכזיב.
אם יש לפניה מצבה רוחב 400 על שפת הנחל
כדי שיעמדו עליה וישתמשו בנחל,
נמצא הנחל בכלל העיר,
או מודידים לה אלפיים אמה משפת הנחל השני,
ויעשה הנחל כולו בכלל העיר, בני המצבה בנויה בצדה,
כן, יש לנו איזה מין גישרון כזה.
ואם לא היה שם מצבה, אין מודידים לה אלא מפתח בתיהם,
ונמצא הנחל נמדד מן האלפיים אמה שלהם. זאת אומרת, הוא חלק מאלפיים אמה. אבל אם יש איזה גישרון כזה שאפשר
לעמוד על שפת הנחל, אפשר להשתמש,
אז זה חלק מהעיר. במילים אחרות, שימושי העיר הם כמו העיר.
ואם זה נחל, שאפשר לעבור אותו לפעמים.
אבל הם משתמשים במקום.
אפשר.
ציפיות יושבי צריפים, דיינים שיושבים באוהלים שעושים מיהוצין וערבה.
בונגלוס כאלה, אתיופים.
אין להם דין עיר,
ולפיכך הם מודידים להם אלפיים אמה אלו מפתח בתים.
למה אם אין להם כמיני כיף מחיצה עשרה או חריץ עשרה סביב בתיהם?
אבל אם יש להם,
אם הקיפו אותם לדירה, אז לא משנה באוהלים או
במקומות קבע.
ואם יש שם שלוש חצרות של שני בתים קבועים של אבן או נסרים,
אלו עושים את כולם קבע, ויש להם דין עיר ומרבים אותה,
ונותנים להם אלפיים אמה לכל רוח כשאר העיירות.
ברגע שיש בתי קבע,
כל מה שיש מסביב נחשב.
יא, עיר שהוקפה ואחר כך ישבה,
מודדים לה ממקום ישיבתה.
ישבה ואחר כך הוקפה, מודדים לה מחומתה.
אבל אם היא הוקפה על מנת להתיישב בה, זה נחשב
כחלק מהעיר עצמה.
בעזרת השם,
שהקדוש ברוך הוא יזכה אותנו, לבנות ערים, להקיף אותם לצורך
שבת ולא ביטחון, זה נשב בטח בדת.
נזכה לגבולה שלמה במהרה בימינו הארים. כל טוב. שלום.
