שלום, אנחנו שוב בהלכה היומית,
סימן ש״ז, מתקדמים בסימן.
נלמד היום את סעיפים ט',
י' וי״א.
עד להיכן אפשר
שיגיעו חפציו,
בעלי החיים של אדם שמותר ללכת
למקום מסוים, אלפיים אמה, תחומים.
אומר השולחן ערוך,
שניים ששאלו חנוק,
הם לקחו לבן אדם שלישי,
אמרו לו, צריכים את המעיל שלך.
זה ללכבו שחרית וזה ללכבו ערבית.
אחד לקח אותו במשך היום והשני בלילה.
לא יוליכו אלה למקום ששניים יכולים ללכת.
רק למקום,
בקיצור,
הבן-אדם שנעצר, השני גם צריך להיעצר.
ואם ערב זה לסוף אלפיים למזרח וזה לסוף אלפיים למערב,
ממלא יוצא שמה שיש כאן באמצע זה נקודת המפגש ביניהם,
לא יזיזו ממקומו.
מינימום.
הולכים לחומרה ולא לכולם.
סעיף י' אומר השולחן ארוך,
שניים שלקחו בהמה בשותפות
ושחטוה ביום טוב.
קנו כבש,
יאללה, שוחטים.
אף על-פי שלקח כל אחד מנתו,
הרי כל הבשר כרגלי שניהם.
וזה הבדל גדול ממה שראינו בסעיף ו',
אתמול.
ראינו את העניין הזה שמי שקונה בשר הולך לאן שהוא הולך. אבל פה היו שותפים באותה בהמה.
כיוון שהיו שותפים באותה בהמה וחילקו את הבשר,
המקום שאפשר ללכת לשניהם. מי שהלך למקום יותר רחוק, אסור לו.
אבל אם לקחו חבית של יין וחילקוה ביום טוב,
חלקו של כל אחד מהם כרגליו,
זה ההבדל בין
בעלות על בעלי-חיים לבין יין,
שבין היה אפשר חלק כל הזמן.
פה רק אחרי השחיטה בכניסת החג אי-אפשר היה לחלק אותה.
טוב, סעיף יא' אומר שולחן ערוך. השואל כלים מחברו מערב יום טוב,
אפילו לא לקחו
עד הלילה, הרי הוא כרגלי השואל.
ואם שאלו ממנו ביום טוב, אז על-פי שדרכו לשאלו ממנו בכל יום טוב,
הרי הוא כרגלי המשעיל.
זאת אומרת, אדם שלוקח כלים מלפני יום טוב,
איפה שהוא הולך מותר לו ללכת.
אבל בתוך יום טוב הוא כרגלי המשעיל ולא יכול
ללכת יותר רחוק ממה שהיה משאיל,
יכל ללכת.
כל מה שאנחנו מדברים על לכאן יכל ללכת, זה במקרה,
כל אחד ממקום אחר, ונפגשו במקום מסוים,
וכל אחד יכול ללכת
מרחק אחר.
כללית, האנשים שגרים באותה עיר, יש להם אלפיים אמה, לכל רוח, כמו שראינו
בתחילת הנושא.
כל טוב ושלום.
