שלום, אנחנו מסיימים היום את סימן שפה,
שפה,
סעיף ד',
ומתחילים שפו,
סעיף א' וסעיף ב'. אומר לנו השולחן ערוך בשפה, סעיף ד',
ישראל שהמיר,
והיו לו בתים בשכונת ישראל שירבו לכל השנה.
אם אין לו פתח אחר כלל, הוא אוסר בכל שבת שחר לאחר שהמיר.
אבל אם יש לו פתח אחר לשכונת העין-היהודי,
אפילו פתח קטן שלא היה רגיל בו מתחילה, דוחין אותו לציין לפתח הפתוח לשכונת העין-היהודי.
אתה לא תעבור מפה.
אמרת, לא תעבור מפה.
טוב, אם זה עובר מסך.
שפי וו,
שיתוף בעירוב, איך עושים את השיתוף?
סעיף א', אומר השולחן ערוך,
אסרו חכמים לטלטל
מן החצרות למבוי ותירו על ידי שיתוף.
מהו השיתוף הזה?
שגובים פת או דבר אחר ממיני מאכל, מכל חצר,
ונותנים אותו באחד מן החצרות,
ואנו רואים כאילו פתוח כל המבוי לאותו חצר.
מפני שאינו אלא לשתף בחצרות,
יכולים לתנוע באוויר החצר או בבית שאין בו ארבע על ארבע, ולא צריכים לתנוע בבית ממש,
רק שיהיה במקום משתמר.
אם כך, אין, נותנים אותו באוויר המבוי,
כי במקום המבוי זה מקום שכולם בוקעים בו,
אנשים הולכים, לא משתמר, אבל בחצר כן.
סעיף ב' אומר השולחן ערוך, ישראלים שדרים בשלושה מקומות חלוקים
ודלתות כל אחד מהמקומות נעולים בלילה,
והשמש גובה קמח מכולם, אינו בואי להם להשתתף.
ששיתוף מבוי צריך שיהיה מונח בחצר שבמבוי.
למה? שכל אחד יכול בכל זמן נתון לבוא ולהגיע אליו.
ואלו שנבדלים זה מזה ורחוקים,
אין שיתופם אחד ואין מבואיהם כאחד.
הם גרים בווילות,
כולם עם אמצעי הגנה, אף אחד לא פותח לשני.
בעיה.
אומר הרמ״ב, אם ירבו במקום אחד,
הנה האחרים שלא ירבו אוסרים עליהם.
הואיל ואין להם דריסת הרגל זה על זה.
כל אחד עם הגלאים שלו.
כי אין כל העיר חשובה כמבואי אחד, אף על פי שיושבים בהיקף חומה אחת.
ובאמת, במקרים כאלה הוא גם לא יכול לאסור, כמו שאי אפשר לעשות את השיתוף.
כל טוב שלום.
מחר נמשיך.
