שלום, אנחנו שוב בסימן שפ״ב,
הלכה יומית.
נלמד היום את סעיפים יב, יג ויוד.
הסימן הזה מדבר בדיני רשות של גוי שמבטל את האפשרות
לעשות עירוב בחצר,
שכונה או בעיר,
עם כל האפשרויות לבטל את מציאותו של הגוי פה, כדי שנוכל לעשות את העירוב.
סעיף יב בשפ״ב אומר השולחן ערוך, אם אינו רוצה להזכיר,
יתקרב לו אחד מבני החצר,
עד שישאילו רשותו,
שתהיה לו רשות להניח בו שום דבר.
דאבי לכשכירו ולכיתו.
שמים לב.
הוא לא רוצה להשכיר ליהודים.
אתם מכירים את זה? הוא רוצה לדפוק אותו.
טוב, בא מישהו ואומר לה חוקים, חיבוקים, בן דוד שלי.
בוא, בוא תראה, אתה רוצה משהו, אתה רוצה פה, אתה יודע מה? תן לי לשים אצלך
פה בחדר הזה או במחסן הזה,
לשים קצת חפצים, לשים איזה סחורה, לא משנה, אנחנו, תן.
אפילו לא בשכירות, אפילו בהשאלה.
ברגע שהוא נתן לו מקום בתוך רשותו,
אפילו בהשאלה,
ליהודי הזה יש מקום באותו בית. יש לו מקום באותו בית,
אפשר לעשות שיתוף.
עכשיו אמרתי,
כבר בימים קודמים, לפני שבוע, משהו כזה, ארבעה ימים,
אמרתי שכל הדין הזה הוא דין דה רבנן.
זאת אומרת, חכמים באו וקבעו את כל הנושא של השיתוף.
מדין תורה אין פה שום בעיה.
ברגע שחכמים קבעו, חכמים קבעו עם גבולות גזרה.
אנחנו קבענו, ואנחנו גם קבענו, איפה אתה יכול להקל.
זה לא, לפעמים אנשים תופסים את זה כאילו, טוב, אנחנו פה מתחמנים,
אנחנו פה עוקפים. לא.
חכמים קבעו, וחכמים קבעו עד איפה.
והם הבינו שיש מציאות,
שאנשים חיים מגויים, אנשים חיים
במקום שהוא לא
המדינה שלהם.
קצרו, כל נושא עם ישראל בעולם.
ולכן יש לנו גם את הקהולות האלה.
כי זה נראה ככה קצת, יש פה תוך זמן,
עקפת את החוק? לא.
החוק אומר שאתה במקום הזה יכול להתנהג בצורה אחרת. טוב, אז איפה היינו?
כן.
אני חוזר על סעיף יב. אם אינו רוצה להשכיר, יתקרב לו אחד מבני החצרת, שישאיר לו רשותו, שיהיה לו רשות,
נהניח שם שום דבר.
נהווה לכסחירו ולכיתו.
הוא מזכיר שלא מדעת האינו יהודי.
ויש אומרים שאינו צריך להשכיר, אלא נותן לרובו ודיו. ברגע שיש לו מקום לשבת,
אתה יכול באותו מקום לשבת,
והכול בסדר.
אם ייחד לו מקום בבית שמשעילו,
כיוון שאינו כשלוחו בכל הבית, לא מעניין.
אם אמר לו, תשמע, לא אמר לו, אתה יכול להיכנס אליי הביתה,
שים איפה שאתה רוצה,
זה משעילו.
אבל אם הוא אמר לו, תשמע, רק פה בסנטימטר הזה,
בחצי מטר הזה אתה יכול לשים דברים.
אתה לא נכנס לשום מקום אחר אצלי בבית,
אז זה בעיה,
כי אין לו אפשרות להיכנס,
אז אין לו פה רשות.
סעיף יד אומר השוראים לו, הוא שכרו משכירו.
זאת אומרת, הוא שכר מהשוכר,
ולכיתו, אמרנו לכיתו זה מישהו שהוא לקח רק תקופה קצרה,
נזמן,
אף על פי שסילקו תוך הזמן מהיות שכירו לכיתו, מותר עד תום הזמן. זאת אומרת, אם בא השוכר מהבעל הבית,
הוא שוכר לשנה,
לכיתו שוכר לחודשיים.
אמרת, שמע, אני נותן לך את זה לשנתיים.
ופתאום בעל הבית אומר לו, תעזוב,
ממשיך.
השכירות ממשיכה.
אבל אם סחרו ממנו סתם,
לא אמר לו תקופה,
סתם.
הוא אומר לו, בוא, תזכור.
כיוון שסילקו, התבטל השכירות.
כיוון שבעל הבית סילק את הסוחר,
השכירות גם התבטלה.
ואז אי אפשר
לעשות עירוב חצרות, שיתוף מבואות, באותו מקום.
והוא הדין, אומר הרמה,
אם סחרו מגזבר המלך,
יש מה שנקרא רכוש נטוש,
אפוטרופוס הכללי, הממונה על נכסים,
כן, גזבר המלך,
ונסתלק לגמרי מן המלך,
אבל אם לא סילקור רק מן הגזברות,
ועדיין אוכל פאס המלך, או עדיין מקבל מהמלך,
עדיין מי יקרה שכירו על כיתו, ויוכל לזכור ממנו, ולכן גם שכירות ראשון
עדיין קיימת. זאת אומרת,
אם לקחו את זה והמלך לא קיים פה רק הבן אדם,
אין אפשרות.
אבל ברגע שיש עדיין
עם השלטון, זאת אומרת, זה נקרא לזה,
איך אומרים, מי שמבין,
יהודה ושומרון,
כן, זה בר רשות.
בר רשות זה לא בעלות,
זה אפשרות שימוש.
חטיבה להתיישבות של הסוכנות,
מקבלים שימוש בר רשות,
אז הם מבנה. רוב הבתים ביהודה ושומרון הם בר רשות.
זה לא בעלות שלמה, זאת אומרת, יש עדיין לשלטון
יד במקום.
בסדר? זה כמו חכירה.
במקרה כזה השלטון קובע.
טוב, בעזרת השם, מחר אנחנו נמשיך.
כל טוב שלום.
