אנחנו שוב בהלכה יומית, כמדיום ביומו, קביעת עתים לתורה, כמה דקות, לאור, ולהמשיך בדרך. אמרנו שהדרך הזאת היא דרך קשה,
אבל עם ישראל לא מפחד מדרך ארוכה, סימן שפ״ב, סעיפים ו״ז״ח.
כמובן, אנחנו מדברים על דין רשות.
גוי שיכול לעכב על ידי זה שיש לו רשות בתוך חצר, בתוך שכונה,
כן, מהעירוב. הרי אנחנו רוצים לחבר את כולם, לצרף את כולם ביחד, לשתף את כולם ביחד. ואם יש גוי, גוי לא משתתף.
אז יכול לקלקל, בואו נראה.
סעיפים ו, ז, ח,
סימן שפ, ב. אומר השולחן ערוך, כל זמן שאינו היהודי,
חוזר בו, מועיל בו הסחירות,
ואפילו לזמן מרובה. זאת אומרת,
אם באנו יום שישי אחד, אמרנו לגוד, תשמע, אתה יודע מה?
נתן לך עשרה שקלים, תזכיר לנו את הדירה שלך. לא צריך חוזה, לא כלום, רק יעבירו כסף, משהו, שקל, לא משנה.
אבל תזכיר לנו,
ברגע שהוא אמר בסדר, כל עוד הוא לא חזר בו,
תופס.
שנה, שנתיים, שלוש, ארבע.
לא צריך עוד פעם.
אומר הרמב״ם, לא יכול לחזור בו משכירתו עד שיחזיר אדם מהם.
לא קבענו זמן.
לא, בלי זמן.
אין חוזה.
איך אומרים?
חוזה הוא מקביל
לתקופת החוזה.
ברגע שמישהו נמצא, שוכר, מקום,
בלי חוזה,
היום יש את הדבר שנקרא שכירות מוגנת.
בסדר?
אז
נשים לב לעניין.
סעיף ז' אומר על שולחן ערוך,
אם שכרום העינו יהודי לזמן ידוע,
זאת אומרת, אמרו לו במפורש לשנה, שנתיים, שבוע, שבועיים,
שיחלה הזמן, צריך לחזור ולזכור שנית.
צריך לחזור ולערב, שאין העירוב הראשון חוזר ונאור.
כי ברגע שהפסיקה הזכירות לרגע אחד,
העירוב הראשון, השיתוף הראשון, הוא בטל.
ועכשיו שעשינו מחדש
שיתוף,
כי הגוי הזכיר את הבית שלו ואז
הוא לא נחשב פה, צריך עירוב מחדש.
סעיף ח' אומר על שולחן ערוך, אם שכרו מהאינו יהודי לזמן ידוע.
ובתוך הזמן השכיר העינו יהודי דירתו לאחר,
די בשכירות הראשון.
זאת אומרת, גם אם הגוי היה שם,
אבל הוא השכיר,
הוא אמר, כן, אתם יכולים להשתמש.
הוא השכיר את זה למישהו אחר, זה לא מעניין אותנו.
הוא בעל הבית, הוא השכיר לנו לזמן בלתי מוגבל,
תמורת החמישה שקלים, מאה שקלים האלה.
זה שהוא השכיר למישהו אחר, אז יש פה שני אנשים ששכרו את המקום,
וקבע שהוא בעל הבית,
והיינו קודם, אנחנו קובעים את המציאות של הבית הזה, ואפשר כך לעשות את השיתוף מבואות, את העירוב חצרות,
בלי שגוי יפריע.
בעזרת השם,
מחר נמשיך.
כל טוב שלום.
