שלום, אנחנו שוב בהלכה יומית, כמדי יום ביומו,
סימן שעין בית.
מה גורם לנו לבטל את הקשר בין שתי חצרות או לחבר בין שתי חצרות?
נלמד היום את סעיפים טו, טז ויז.
אומר לנו השולחן ערוך, שעין בית, סעיף טו.
היה אילן בצד הכותל
ועשה הוא סולם לכותל,
אם רצו מערבים אחד.
אבל אם עשה אשרה סולם לכותל, אין מערבים אחד,
נשאר אסור לעלות עליה מן התורה, אשר אסורה בהנאה.
והרועז זל כתב בהפך, דאילן אינו מועיל
ואשרה מועלת ושתי יבשה.
למה? מה החילוק פה?
הרי באופן עקרוני, אילן זה דבר שאפשר להשתמש בו, ברגע שבת, מותר לעלות באילן בשבת?
אה, זה דרבנן, חכמים גזרו,
חכמים גזרו, ומדובר פה בעירוב של דרבנן, דרבנן על דרבנן,
זה כמו גזירה לגזירה.
אומר הראש, ההפך,
כיוון שבאילן אסור להשתמש אתה לא יכול לעשות בו
שום דבר שהוא מהווה לך אפשרות לטפס, אבל של אשרה.
מצד אחד אומרים, אסור להשתמש באשרה,
זה עבודה זרה.
אתה שומעים מכתתית שיעורי,
כמו שזה שרוף, כמו שזה שרוף אתה יכול לעלות, זה כבר נחשב שרוף.
שתי הגישות, במילים אחרות,
דה רבנן, במקום שאי-אפשר אנחנו נקל, ואם יש אפשרות לעשות עירוב,
בצורה אחרת.
סעיף טז אומר על שולחן ערוך,
חריץ
שבין שתי חצרות,
תעלה,
עמוק עשרה טפחים ורחב ארבעה, אין יכולים לערב יחד.
אפילו מלא תבן וקש, כל זמן
שלא ביטלו.
ואם היה מלא עפר וצרורות,
אפילו סתמה שלא ביטלו, צריך לערב יחד. מדוע עפר וצרורות זה בעצם מהווה כחצר אחת, אפשר לעבור.
אם לא, זה מכשול, מכשול קרקע.
כן, אפשר לעבור, אז זה נחשב כשתי חצרות,
נפרדות.
סעיף יז.
אומר השולחן, הרוח נתן עליו נסר כמין גשר
משפת חריץ על שפתו.
אם הוא רכב ארבעה, חשוב כפתח, הוא מערבים אחד,
והם רצו, מערבים שניים.
למה כי אפשר גם להזיז את זה?
הרי אמר בועדין אם לא ברוחב ארבעה בדבר המבטלו שם.
ואם נתן הנסר לאורך החריץ במשך ארבעה, אפילו אין בעיה, לכל שהוא חשוב כפתח, שערם יעתו מארבעה.
לכל אורך החריץ הוא שם, זה פחות מארבעה,
ארבעה, סתם לכל האורך, אנחנו אומרים שיש פה אפשרות לעבור, אפילו סתם בצד אחד. ואם את הגובה, אותו דבר, ברגע שזה פחות מעשרה טפחים,
לא מהווה מכשול,
וזה אומר שהחצרות האלה הן כאחת, וצריכים להערב ביחד.
בעזרת השם, מחר אנחנו נמשיך.
כל טוב שלום.
